דף ביאור
מסכת סוכה דף מ״ה עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת סוכה דף מ״ה עמוד ב׳
מסכת סוכה דף מ״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־428 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
אסרו אגודה של לולב:
בעבותים בהדס שהוא עבות של ג' בדין קליעה:
עד קרנות הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרנות המזבח:
איסור לחג אגודה לחג:
באכילה ושתיה שקורא לחג עונג במאכל ומשתה ויש אומרים יום שלאחר החג:
בעבותים בהמות עבות ושמנות:
כל המצות כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה:
דרך גדילתן התחתון למטה והעליון למעלה:
ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Sukkah 45b · Sefaria · CC0
תוספות
סביב שמנה עשר אלף והאי קרא כתיב בסוף יחזקאל (מח) גבי מדתה של ירושלים דלעתיד היקיפה שמנה עשר אלף קנים דנמצאת מדת ריבועה (על) ארבעת אלפים וחמש מאות קנים אורך על ארבעת אלפים וחמש מאות קנים רוחב ומדת הקנה שש אמות ומה שכתוב בספרים תמניסר אלפים פרסי לא גרס פרסי דאטו פרסי מי כתיב בקרא אלא גרסינן תמניסר אלפי דרא קמי הקב"ה והוא היקף הקנה דנמצאת ריבוע ד' אלפים וחמש מאות קנים אורך על ד' אלפים וחמש מאות קנים רוחב דהכי כתיב קרא (יחזקאל מ״ח:ל׳) ואלה תוצאות העיר מפאת צפון חמש מאות וארבעת אלפים מדה וכתיב (שם) ופאת ימה חמש מאות וארבעת אלפים מדה וכתיב (שם) ופאת נגבה חמש מאות וארבעת אלפים מדה וכתיב (שם) ופאת קדמה חמש מאות וד' אלפים מדה והדר כתיב סביב שמנה עשר אלף ואע"ג דקרא גבי ירושלים כתיב דרשינן מיניה דדרא דקמיה קודשא בריך הוא דכתיב בסיפיה דקרא ושם העיר מיום ה' שמה:
אחת ללולב ואחת למזבח לא יתכן כלל לפרש דרבי יוחנן בן ברוקה לא פליג אלא בשביעי אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל שבעה ולא ערבה כי היכי דאבא שאול דדריש ערבי אחד למקדש דהיינו כל ז' וכן רבנן דנפקא להו מהלכה דהיינו כל ז' ור' יוחנן בן ברוקה דריש להו ערבי כשאר תנאי דלולב הגזול והלכה לית ליה והא דקתני מתניתא ואותו היום לאו דוקא יום אחד ומיהו לר' לוי דמפרש טעמא דר' יוחנן בן ברוקה כתמר ולא מקרא דריש אלא סברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים (אי) אפשר דלא הוי אלא יום אחד בין יהיה יום אחד בין יהיה כל שבעה לא היתה ערבה בטלה ותרוייהו היו מרביות של ערבה וחריות של דקל:
אחד זה ואחד זה שבעה אין סוכה ולולב שוין לברכה דאלולב אין מברך אלא פעם אחת ביום אבל סוכה כל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה וישן ואפילו עשר פעמים ביום מברך אכל אחת ואחת מידי דהוה אתפילין כל זמן שמניחן והיינו טעמא דסוכה דאי מתרמי ליה סעודתא לא אפשר למיכל חוץ לסוכה אע"פ שכבר אכל בו ביום בסוכה וכן תפילין כל היום מצותן שיהו מונחין בראשו ובזרועו אבל לולב אין עיקר מצותו אלא פ"א ביום כדאמ' (לעיל סוכה ד' מב.) מדאגבהיה נפיק ביה:
Tosafot on Sukkah 45b · Sefaria
רבנו חננאל
כל המצות אין יוצא בהן אלא דרך גדילתן העיקר למטה (והצמר) [והצמח] למעלה שנאמר עצי שטים עומדים. כלומר כמו שעומדין בגדילתן. רשב"י היה במערה י"ג שנה ונראה לו בדרך מראות אלהים גודל כבודו והיה יודע בעצמו שהוא חסיד גדול והיה אומר יכול אני לפטור העולם כגון זה האמור בסדום אם אמצא שם כך וכך צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם מיום (שנברא העולם) [שנבראתי] עד עכשיו כלומר בזכותי יתקיים העולם. ולא יחרב ולא ישחית אלהים העולם בעבורי. ואפי' אם אין שם צדיק ואם יהיה אלעזר בני עמי משנברא העולם ועד עכשיו. כלומר שלא תהא כליה כגון המבול שהיה בכל העולם כענין שפרשנו למעלה ואילמלי יותם כו' ולמה יותם לפי שנתברר לו כי לא קבל מזכיותיו בעוה"ז כלום שכל צדיקים קבלו בעוה"ז מעין השמור להן לעוה"ב ור' שמעון ובנו ויותם לא קבלו בעוה"ז לפיכך היתה להם זכות גדולה משאר הצדיקים. ואמר עוד ר' שמעון ראיתי בני עלייה פי' ראיתי ברוה"ק כגון ראיית חלום כי הצדיקים שבדור הזה הראויין לעלות לג"ע מועטין הן שהמקום המוכן להם מגיד זה ואמר אם אלף הן מובטח אני שאני ואלעזר בני מהן ואם שנים הן אני ובני הן ואקשינן איני שהצדיקים שבכל דור מופרדין בפני עצמן והאמר רבא דרא קמא פי' שורה של צדיקים הראשונים דמקמי קב"ה י"ח אלפי פרסי היא שנאמר סביב שמונה עשר אלף. ופרקינן הללו כולן צדיקים הן אבל מהן מסתכלין באיספקלריא שאינה מאירה ומהן מסתכלין באספקלריא הגדולה המאירה ואני לא אמרתי מועטין הן אלא המסתכלין באספקלריא המאירה בהן אמרתי ומקשינן ומי זוטרי כולי האי להיותם שנים והאמר אביי לא פחות עלמא מל"ו צדיקים בכל דור דמקבלי פני שכינה בכל יום שנאמר אשרי כל חוכי לו לו בגימטריא שיתא ותלתין ופרקינן לא קשיא הא דעיילי בבר הא דלא עיילי בבר פי' יש מי שאומר עיילי בבר הצדיקים העולין בג"ע בבניהן שהיה הוא צדיק ובנו צדיק כמותו כגון ר' שמעון ובנו ר' אלעזר זהו שאמר מועטין הן בדור זה ויש מי שאומר הצדיקים הנכנסים בישיבה של מעלה בלא בר. כלומר אינן מתעכבין בחוץ עד שימליכו בשכינה המלאכים הממוני' ליתן רשות להכנס לפי שהן חשובין הרבה לפני השכינה ואין מי יעכב עליהן אלא מיד הן נכנסין בלא נטילת רשות ואלו שהן בענין הזה מועטין הן ושאר הצדיקים אינן כן והלא אביי ורבא דאחרונים הן לגבי רשב"י ואיך מקשינן מדבריהם עליו אלא ללמדך המסורת שהיה בידם בדברי אביי ורבא כך היה בידי הראשונים בקבלה כהל"מ. ואינם דבריהם שאלו הדברים וכיוצא בהן אי אפשר להאמר אלא בקבלה מן הנביאים ואלו הדברים שקיבלו מרבותיהם היו מגידין. פי' אני והו הושיעה נא. פי' על השכינה הדברים אמור כדכתיב בכל צרתם לו צר. הא דאמר ליה ולך מזבח אסור שנמצא משתף שם שמים למזבח ותניא כל המשתף שם שמים בדבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו. אלא כך היו אומרים ליה אנו מודים ולך מזבח אנו משבחים:
מתני' כמעשהו בחול כך כו' ר' יוחנן בן ברוקה אומר חריות של דקל היו מביאין כו'. מ"ט דר' יוחנן בן ברוקה שנאמר כפות תמרים אחת לולב ואחת למקדש ואין הלכה אלא ערבה למקדש:
Rabbeinu Chananel on Sukkah 45b · Sefaria
ריטב"א
בשעת פטירתן מה הן אומרים פי׳ אדלעיל קאי כשנפטרין מן זקיפת ההקפה במזבח היו אומרים יופי לך מזבח לך אנו מודים ולך אנו מקלסין וסוד המזבח ידוע ממה שנאמר הנה מקום אתי ונצבת על הצור והיא חכמה שלימה שראויה לקלס ולשבח והמשכיל יבין:
כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת רבי יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בצדי המזבח כו׳ אר״ה מ״ט דר׳ יוחנן דכתיב כפות תמרים אחד ללולב ואחד למזבח מסתברא דלא פליג רבי יוחנן אמצות ערבה דהא כולי פרקין רהיט דאיכא מצות ערבה או מקרא או הלכה למשה מסיני אלא דסבר רבי יוחנן יום ז׳ דוקא מצוה לערבה להקפת מזבח של ז׳ א״נ דסבר דאיכא ערבה ולולב למזבח כל שבעה ומפני שהערבה טפלה ללולב נקרא יום חבוט חריות ורבנן סברי דליכא לולב למזבח כלל דכפת כתיב:
רבי לוי אמר כתמר מה תמר אין לו אלא לב אחד שאין לו קליפה אלא תוכו כברו אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים ומש״ה אפקיה רחמנא בלשון כפות תמרים ולא בלשון לולב וסימנא בעלמא היא:
אמר רבי יהודה אמר שמואל לולב שבעה סוכה יום אחד פי׳ שעל לולב מברכין כל שבעה ועל הסוכה יום ראשון בלבד:
מ״ט לולב דמפסקי לילות מימים כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה פי׳ ולא נפיק בברכה דחבריה ואע״ג דשאר ימים לולב דרבנן קסבר דאמצות דרבנן מברכין מידי דהוה אנר חנוכה ומקרא מגילה דרבנן:
סוכה דלא מפסקי לילות מימים שהרי מצותה נוהגת בלילות כבימים כל שבעה כחד יומא אריכתא דמי. פי׳ ואע״ג דכלהו דאורייתא בחדא ברכה סגי להו ומברך בכניסה ראשונה שנכנס שם או ביום ראשון או בשאר ימים כדאמרי׳ לקמן דכוותיה דאי לא מברך האידנא מברך למחר וליומא אחרינא:
ורבה בר בר חנא א״ר יוחנן סוכה ז׳ ולולב יום אחד מ״ט סוכה דאוריי׳ שבעה לולב דרבנן יום אחד הא ודאי טעמא דשמואל גבי לולב טעמא רבה הוא דכיון דמפסקי לילות מימים לא נפיק חד בברכתא דחבריה אלא דרבי יוחנן סבר דלא מברכין אלולב אלא יום ראשון שהוא מן התורה בלבד דאמצות דרבנן לא מברכין ולדידיה לא מברכין נמי אנר חנוכה ומגילה דהא כלהו חד טעמא הוא וכדאמרינן לקמן דרב סבר לולב שבעה מדקאמר שמברכין על נר חנוכה והכי סוגיין התם בדוכתייהו דמברכי׳ אנר חנוכה ומקרא מגילה הלכך פשיטא מלתא דלית הלכתא כרבי יוחנן בלולב ואע״ג דשמואל ור׳ יוחנן הלכה כר״י שאני הכא דסוגיא דאמוראי בתראי כשמואל כדאמרן והא דא״ר יוחנן דסוכה ז׳ משום דהוי׳ דאורייתא לאו היינו עיקר טעמיה דהא שמואל סבר נמי דסוכ׳ דאורייתא נמי ז׳ וקרא הוא ואפ״ה כיון דלא מפסקי לילות מימים הוה כחד יומא אריכתא ובחדא ברכתא סגיא להו אלא דהאי טעמא דנקיט לר׳ יוחנן סוכה דאורייתא סניפין הוא איידי דקאמר לולב דרבנן אבל עיקר טעמא דר׳ יוחנן אע״ג דכלהו חדא יומא אריכתא נינהו כיון שמתערטל ממצותה כשיוצא ממנה חייב הוא לחזור ולברך עליה כשחוזר ונכנס בה שחוזר ומתלבש במצותו ואפי׳ בו ביום עצמו שכל שעה שנכנס בה כתחלת מעשה כי היציאה משם היא גמר כניסה ראשונה והיינו דאוקימנא מלתי׳ כתנאי דתפילין דתני׳ תפלין כל זמן שמניח מברך עליהן ואפי׳ אלף פעמים ביום דליכא הפסקה בנתים דכולי׳ יומא חזי לתפילין אפ״ה כיון שחלץ אותם ומתערטל מהם גמרה לה הנחה ראשונה לגמרי וכשחוזר ומניחן הוי תחלת מעשה לגמרי ובעי ברכה ולא מצטרף אברכה קמייתא מעתה לר׳ יוחנן דקאי כר׳ בתפילין חייב הוא לברך בסוכה כל זמן שנכנס בה בין ביום בין בלילה כתפילין כ״ז שמניחן והלכתא כותיה בסוכה דהא קי״ל כר׳ בתפילין וכדפסק רב יוסף בהא הלכה כרבי יוחנן והאי דקאמר ר״י סוכה ז׳ היינו שמברך עליה כל שבעה כל זמן שנכנס בה ומשום דשמואל נקט לולב ז׳ נקט רבי יוחנן סוכה ז'. מיהו כי אמרי׳ דמברך על הסוכה כ״ז שנכנס בה היינו כשיוצא ממנה מתחלה יציאה גמור׳ לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר דהוי כחליצ׳ דתפילין אבל לא יצא מתחלה אלא לדבר עם חבירו או להבי׳ דבר לסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר וכיוצא בזה לענין ברכ׳ הנהנין כשעמד בתוך הסעודה על דעת לחזור לאלתר שאינו טעון ברכה לאחריו ולא לפניו ולקביעי׳ הדר ואע״פ שלא הניח שם זקן או חולה וכדפרישנא בדוכתא ויש מרבותינו חכמי צרפת ז״ל שכתבו דכיון דאיכא בסוכה חיוב ענינים משונים אכילה ושינה וכיוצא בהן שכל עת שקובע עצמו לעשות בה א׳ מדברים אלו הוי כהנחה דתפלין וחייב לברך אע״פ שלא יצא משם וכ״ש לרבנן דבי ר׳ אשי דמברכין על התפילין כל היכי דמשמשי בהו ויש שסבורין דסגי בברכה אחת בכל יום בכניסה ראשונה ומה שכתבנו נכון ועיקר והלכה למעשה מפי רבי נר״ו:
Ritva on Sukkah 45b · Sefaria
מאירי
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן ידי חובה אלא כדרך גדילתן כגון נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג וכיוצא באלו אינו יוצא בנטילתן אא"כ הוא נוטלן ראשן מלמעלה וזנבן מלמטה כדרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים והיה לו לומר ועשית את הקרשים עומדים שהרי הענין שיהו הקרשים עומדים כדרך גדילת העצים וכבר ביארנוה למעלה:
הלולב מברכין עליו כל שבעת הימים ואע"פ שאין נטילתו כל שבעה בגבולין אלא מדברי סופרים אעפ"כ מברכין כשאר מצות שמדברי סופרים וכמו שאמרו בכולן והיכן צונו מלא תסור ואע"פ שאינו דומה לגמרי לשאר דברי סופרים שהרי זה עיקרו ביום ראשון מן התורה בכל מקום והיה ראוי לומר שמכיון שבירך עליו כדין תורה לא יחזור ויברך עליו מדברי סופרים מ"מ יום ראשון לחוד ושאר הימים לחוד שהרי לילה מפסיק בין שני החיובים אחר שהלילה אינו זמן לולב ומברך ביום ראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים ודוקא בשעת נטילה לצאת אבל נטילת המנהג שאדם נוטלו כל היום כמו שהזכרנו במנהגן של אנשי ירושלים אף ביום ראשון אינו צריך לברך אע"פ שכבר הניחו וחזר ונטלו אע"פ שבתלמוד המערב נראה היפך הדברים כמו שביארנו ומעתה אין צריך לומר בסוכה שהיא מן התורה כל שבעה שמברכין עליה כל שבעה ואע"פ שאין הפסק בה בין חיוב לחיוב שהרי אף לילה זמן סוכה והיה לנו לומר כולהו כחד יומא אריכתא דמי ומשברך פעם אחת לא יהא צריך לברך אינו כן אלא כל שבעה כמו שיתבאר הטעם בסמוך:
Meiri on Sukkah 45b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא ואלמלא יותם בן עוזיהו כו' עיין פרש"י ובס' ד"ה פי' בע"א מפני שבכל מלכי יהודה כו' נמצא בכ"א קצת חטא חוץ מיותם וע"ש שהביא המאמר בע"א שהוא תמוה וק"ל:
Chidushei Halachot on Sukkah 45b · Sefaria
מהר"ם
תוס' ד"ה אחת ללולב ואחת למזבח וכו' עד ומיהו לר' לוי דמפרש טעמא דר' יוחנן בן ברוקא וכו' שאין להם אלא לב א' לאביהם שבשמים אפשר דלא הוי אלא יום א' כצ"ל:
בא"ד ובין יהיה יום א' ובין יהיה כל ז' לא היתה ערבה בטלה וכו' וצריך ליתן טעם לדברי התוס' דאמאי כתבו דלר' לוי בין יהיה יום א' ובין יהיה כל ז' לא היתה ערבה בטלה ותרוייהו היו לר' יוחנן בן ברוקה ולרב הונא דמפרש טעמא דר' יוחנן בן ברוקה דיליף מקרא דכפות כתבו התוס' לעיל בסמוך דסבר חריות של דקל היו מביאים כל ז' ולא ערבה אימא לרב הונא נמי ס"ל לר' יוחנן בן ברוקה תרוייהו הוו ונראה דטעמם דודאי פשוטן של דברים משמע דר' יוחנן בן ברוקה פליג וס"ל דחריות של דקל היו מביאים ולא ערבה אלא שלפי סברת ר' לוי דאמר דהחריות של דקל לא היו מביאים אלא לסימן טוב ע"כ צ"ל דגם לר' יוחנן בן ברוקה היו זוקפים הערבה ע"ג המזבח מטעם גזירת הכתוב לאבא שאול או מהלכה לרבנן ואגב זה היו זוקפין ג"כ חריות של דקל לסימן טוב אבל אי ס"ל דלא היו מביאים ערבה כלל לר"י ב"ב לא מסתבר לומר שהיו מביאים החריות של דקל לבדו לסימן טוב מאחר שלא היו מביאים שום דבר זולת זה ע"ג המזבח מדינא מצד החיוב דמאיזה דמיון וסיבה נפלו על ענין זה להביא דבר אל המזבח לסימן טוב אם לא מחמת שבלאו הכי היו מביאים הערבה להמזבח הביאו ג"כ החריות של דקל לסימן טוב וק"ל:
Maharam on Sukkah 45b · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה כאן במקדש וכו' וב' ימים טובים של גליות אין בהן וצונו. וקשה לי דמ"מ יקשה מברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור בליל ב' דפסח ואולי יש לחלק בין נוסח ברכה בלשון לעשות כן ובין נוסח בלשון על. אח"ז מצאתי שהקשה כן הר"ן עיין בט"ז א"ת סי' ח' ס"ק ו:
שם יכול אני לפטור עיין אבות דר' נתן פט"ז:
Gilyon HaShas on Sukkah 45b · Sefaria
בן יהוידע
כָּל הָעוֹשֶׂה אֵסוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. נראה לי בס"ד הכונה שאינו אוכל ושותה למלאות כריסו בשביל תאות גופו אלא אוכל ושותה לכבוד החג שמקשר כונתו בהארת החג עם אכילה ושתיה. או יובן הכונה שאינו הולך לבתים אחרים אלא הוא אסור בביתו לאכול ולשתות עם אשתו ובניו ובני ביתו 'מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן' כי שלחנו של אדם שמכוין בו לשם שמים הוא דוגמת מזבח ואכילה ושתיה שעליו דוגמת קרבן וכמו שאמרו (מנחות צז.) על פסוק (יחזקאל מא, כב) 'זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵ יְיָ'.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש אסרו חג על אור מקיף שמושכין בימי סוכות שיתקשרו בו וחג הוא לשון הקף עד כאן דבריו נר"ו.
כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא דֶּרֶך גְּדִילָתָן צריך להבין מה טעם יש בזה ומאי נפקא מינה בין דרך גדילתן או להפך? ונראה לי בס"ד דידוע אותיות 'מִצְוָה' הם אותיות שם הוי"ה כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה וכמו שכתב הגאון מהרש"א ז"ל, והטעם שיש בשם מִצְוָה אותיות הוי"ה לרמוז דהמצוה צריכה להיות שלימה במחשבה וכונה ודבור ומעשה, ואלו הארבעה הם באותיות שם הוי"ה דהמחשבה שבמוח היא בסוד אות יו"ד דשמא קדישא שהיא חכמה, וכמו שכתב אליהו זכור לטוב 'חכמה מוחא' וכונה שבלב היא בסוד אות ה"א ראשונה דשמא קדישא שהיא בינה, וכמו שאמר 'בינה ליבא' והדיבור שהוא קול הוא בסוד אות וא"ו דשמא קדישא שהוא תפארת, והמעשה היא בסוד אות ה"א אחרונה דשמא קדישא שהיא מלכות. ובזה מובן בס"ד מאמר רז"ל (שבת סג.) כל העושה מצוה כמאמרה, כלומר המחשבה והכונה שהם רמוזים באותיות מ"צ דמצוה כי הם בא"ת ב"ש י"ה צריך להקדים אותם קודם הברכה שהיא קול והמעשה כמו דאותיות מ"צ בשם מצוה הם קודמים, וכן צריך להקדים הברכה שהיא רמוזה באות וא"ו דמצוה שהוא סוד קודם המעשה הרמוזה באות ה"א דמצוה וזהו כמאמרה של מצוה בקריאת שמה שאם יעשה המעשה לברכה מה תועלת בברכה דצריך לברך עובר לעשייתם, וכן אם אחר שיעשה המעשה יכונן מחשבתו וכונתו לשם שמים מה תועלת יש בזה. ובזה מובן בס"ד שפיר הטעם שצריך שיעשה המצות דֶּרֶך גְּדִילָתָן לרמוז שצריך לקיים שלימות המצוה במחשבה וכונה ודבור ומעשה בסדר אותיות הקבועים בשם המצוה דתחלה יקדים המחשבה והכונה שהם כחדא נפקין וכחדא שריין שיעורר מחשבתו וכונתו כראוי לשם שמים ואחר כך יאמר הברכה הרמוזה בוא"ו ואחר כך יעשה המעשה הרמוזה באות ה"א. ' עֹמְדִין ', שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָן וּבָטֵל סִכּוּיָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים", שֶׁעוֹמְדִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. פירשו המפרשים רוצה לומר אבדה תקותם של הקרשים כי סִבְרָן לשון תקוה כי תרגום (בראשית מט, יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי הֳ', 'לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ' וּבָטֵל סִכּוּיָן של ישראל פירוש תקוה שישראל מצפין שישובו אלו הקרשים לנו עד כאן דבריהם. וקשה והלא המשכן נגנז דאין בו צורך עוד אחר שנבנה בית המקדש וגם עתה אנחנו מקווין לבנין בית שלישי ולא שיחזור המשכן ומה צורך עוד בקרשים ועמודים ומה היא התקוה שאנחנו מצפין בעבורם? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בליקוטי תורה לרבינו האר"י ז"ל בסוף ויקרא דאדני חצר המשכן עם אותם שבפתח הם ס"ה כמנין שם אדנ־י לפי שכולם היו בחינת שם אדנ־י שהוא המלכות והעמודים והקרשים הם נצח והוד, עד כאן יעוין שם. וידוע כי נבואת הנביאים היא בסוד אספקלריא שאינה מאירה שהיא בחינת המלכות אך יניקתם היא מן נצח והוד כמו שכתב הפייטן נצח והוד יניקת הנביאים, ולכן הנביאים נקראו מִשְׁכַּן ה' כי מקום הנבואה שלהם ויניקתם הכל במשכן באדני החצר והקרשים והעמודים. וידוע כי בשעת מתן תורה כל ישראל היו נביאים ואחר יום מתן תורה פסקה ונשארה אצל אנשים פרטיים אבל לעתיד תחזור עטרה ליושנה שתחזור הנבואה לכל ישראל בתמידות וכמו שאמר הנביא בהבטחות של עתיד לבוא (יואל ג, א) 'וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם' וכתיב (ירמיה לא, לג) 'כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם'. וזו היא התקוה שאנחנו מצפים למשכן בקרשיו ועמודיו דאין הכונה על גוף הקרשים והעמודים אלא הכונה על הנבואה הרמוזה בקרשים ועמודים של המשכן ובאדניו, וכן מה שכתב על תקותם של קרשים ועמודים הכונה על הנבואה הרמוזה בהם שגם הנבואה מצפה שתחזור לנו ואנחנו מצפים אליה.
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי יָכוֹל אֲנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי וְעַד עַכְשָׁיו. וְאִלְמָלֵי אֶלְעָזָר בְּנִי עִמִּי, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו. קשה איך חשב זכות רבי אלעזר בנו יותר ממנו שבצירופו יפטור מיום שנברא העולם? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בסה"ק אֶבֶן שְׁלֹמֹה על שיר השירים הקדמה בשם המפרשים ז"ל על מאמר (משנה אבות ב, טז) 'אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה' דערך שכר התורה נחשב בערך אבנים טובות ומרגליות שאם מרגלית אחת שמשקלה משקל אחד שוה עשרה זהובים אם יהיה משקלה עשרה משקלים שוה אלף זהובים דנחשב כל משקל במאה זהובים וכן על זה הדרך עיין שם. ואם כן גם הכא אתי שפיר שבצירוף זכות רבי אלעזר שיצטרף עם זכות רשב"י להיות הכל חלק אחד ועצם אחד ממילא יגדל המשקל ואז יגדל הערך עד מאד ולעולם זכות רשב"י בפני עצמו הוא יותר גדול מרבי אלעזר בנו. ועוד נראה לי ידוע דכל צדיק יש לו התערבות עם אנשי דורו שנתפס בעבורם ולכן בעבור אנשי דורו שהוא נתפס עליהם צריך זכות הרבה להצילם אבל דורות שקדמו שאינם שייכים לו ואין נתפס בעבורם אז יספיק להצילו בתוספת זכות של רבי אלעזר בלבד. והנה עדיין יש להקשות איך יהיו ניצולים מדין של מעלה והלא כלל ידוע דאין זכות הצדיק יועיל אלא להגין על החיים שלא תבא עליהם רעה בעולם הזה אבל הצלה מגיהנם לרשעים אין הצדיק מציל ולכן יצחק אבינו ע"ה לא הציל את עשו וכן רבי מאיר בעל הנס לא הציל את אלישע המכונה 'אחר', אלא רק הועיל להביאו לגיהנם שיהא נידון שם. ועוד יש להקשות מאחר דיכול להציל כל אנשי דורו בזכותו בלבד למה לא עשה כן ומי מעכב על ידו? והנה בדרושים פרשתי בס"ד המאמר הזה על פי מאמר רז"ל בסנהדרין (סנהדרין צא:) בענין חשבון עונש הגוף והנפש דמשלו משל לחגר וסומא דעולה מדבריהם על פי המשל ההוא דבכל המעשים הנעשים בעולם הזה מהנפש והגוף יש לכל אחד דין זה אינו יכול לבדו לעשות וזה אינו יכול, וידוע פלוגתא דרשב"י ורבנן בגמרא דשבת (שבת צב:) דרבנן סברי בשנים שעשו דבר אחד וזה אינו יכול לבדו וזה אינו יכול לבדו שניהם חייבין, ורשב"י סבירא ליה שניהם פטורין כיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל חד חשיב מסייע ואין בו ממש עיין שם. ולפי זה לסברת רשב"י גוף ונפש יהיו פטורים מן העונש של העונות כיון דחשיבי על פי המשל הנזכר 'זה אינו יכול וזה אינו יכול' נמצא כל חד הוא מסייע דוקא ופטור, ולכן אמר רשב"י יָכוֹל אֲנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין על פי סברתי ד'זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם פטורים' אך דבר זה קשה להיות משתי סיבות חדא דאין למידין דיני שמים מדיני אדם ואני לא אמרתי כן אלא בדיני אדם, ועוד גם בדיני אדם איכא רבים דפליגי עלי ויחיד ורבים הלכה כרבים, לכן אפשר שיגין זכותי דוקא על בני דורי שיעשה הקב"ה חסד זה עמהם לדון אותם על פי סברתי בדיני שמים גם כן ואף על פי דרבים פליגי עלי כל זה אפשר להיות על ידי זכותי ותפלתי ובקשתי על בני דורי דוקא. אך אם יצטרף רבי אֶלְעָזָר בְּנִי עִמִּי בזכותו ותפלתו ובקשתו אפשר שיעשה הקב"ה חסד זה לבני אדם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו דלא יבצר מהיות בני אדם מדורות הראשונים שעדיין לא פרעו מהם כל העונש שחייבים בו דעתה בזכות שנינו יפטרו אותם לדון אותם על פי סברה שלי, ואם יצטרף זכות ותפלה ובקשה של יותם בן עוזיהו עמנו אפשר שיעשה הקב"ה חסד זה לדון העולם על פי סברתי גם לדורות הבאים מיום שנברא העולם ועד סופו. מיהו לא בקש והתפלל על דבר זה שיעשה הקב"ה חסד זה לדון את בני דורו על פי סברתו מפני דנפיק להו פסידא מצד אחר דהן אמת שיהיו ניצולים מן העונש על פי סברתו דחשיבי גוף ונפש כל חד מסייע הנה לפי זה יפסידו שכר מצות דאז גם לגבי המצות יהיה להם דין מסייע שאין בו ממש ואין להם שכר מצוה שלימה ממש אלא שכר מסייע, לכך לא בקש על זאת שידין הקב"ה את העולם בדיני שמים על פי סברתו אלא ידון דיני שמים על פי סברת חכמים שסוברין בדיני אדם זה אינו יכול וזה אינו יכול כל חד חשיב עביד מעשה גמורה ושלימה כדי שבזה ירויחו בשכר מצות ולא יפסידו. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בתהלים (תהלים מט, ח) 'אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאֱלֹקִים כָּפְרוֹ' והיינו אָח לשון צער וקאי על עונש העונות לֹא פָדֹה יִפְדֶּה 'אִישׁ' ראשי תיבות א לעזר י ותם ש מעון שיש בזכותם סיפוק לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ על פי סברה הנזכר ד'זה אינו יכול וזה אינו יכול' חשיבי כל חד מסייע שאין בו ממש רוצה לומר לא ירצו לפדותם להצילם מן העונש והיינו משום דנפיק בזה לאדם פסידא מצד אחר והוא דעל פי זה נמצא 'לֹא יִתֵּן לֵאֱלֹקִים כָּפְרוֹ' אלו המצות שגם במצות אין הגוף והנפש נותנין ועושין מצוה שלימה אלא כדין מסייע יש להם. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב במיכה (מיכה ה, ו) 'וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת הֳ' כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם' כלומר דעושים תשובה על ידי אתערותא דלעילא מכח יסורין שיבואו עליהם דומה לטל שיורד מלמעלה, והעושין תשובה על ידי אתערותא דלתתא דומה תשובתם לרביבים שהוא המטר שיורד מכח מטה כי יעלו האידים מן הארץ ומשקים דכתיב (בראשית ב, ו) 'וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה'. ועוד אמרו רז"ל (תענית כה:) 'אין טיפה יורדת מלמעלה שאין ב' טפים עולים כנגדה מלמטה'. לכך הָרְבִיבִים מתייחסים לתתא וְהַטַּל לעילא. וזהו שנאמר וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל שהוא מֵאֵת הֳ' כי יש עושין תשובה מכח אתערותא דלעילא שדומה תשובתם כְּטַל מֵאֵת הֳ' ויש עושין באתערותא דלתתא שדומה תשובתם כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ שאין מתרשלים בתיקון תשובתם מפני שהם מקוים לעזר שיהיה להם בדין מכח שלשה צדיקים הרמוזים באותיות 'אִישׁ' שהוא ראשי תיבות א לעזר י ותם ש מעון וגם עוד 'לֹא יְיַחֲלוֹ לִבְנֵי אָדָם' שאין מתרשלים בתיקון תשובתם מפני שסומכין על בניהם לומר (סנהדרין קד.) 'ברא מזכה אבא' וזהו 'בְּנֵי אָדָם' כלומר הבנים שלהם.
רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים נראה לי בס"ד בְּנֵי עֲלִיָּה אותם שיש להם נפש מאצילות שנקראים בנים ועיין בכונות רבינו הרש"ש ז"ל במוסף ראש השנה במה שאמר 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' שכתב אִם כְּבָנִים שיש להם מאצילות אִם כַּעֲבָדִים שיש להם נר"ן [נפש, רוח, נשמה] מן בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] עיין שם. ודע כי אצילות ובי"ע דנקיט הכא הוא על אצילות ובי"ע דמחצב הנשמות שהוא סוד בריאה. או יובן בס"ד בְּנֵי עֲלִיָּה קאי על צדיקים שעולין מגן עדן התחתון לגן עדן העליון בלתי סעד מלאכים אלא עולין מאליהם דאלו יש להם יתרון גדול בעליה זו וכמו שראה אותו חכם בגוהרקא דרבי חייא ובניו (בבא מציעא פה:). ועוד נראה לי בס"ד בְּנֵי עֲלִיָּה על אותם צדיקים שנאמר עליהם מזומן לחיי עולם הבא שהם מעלין אורות מ"ן [מיין נוקבין] עד הכתר שרמוז בקוצו של יו"ד דשמא קדישא ונרמז זה בתיבת עליה שהוא על י"ה. ודע כי מה שאמר רָאִיתִי היינו שראה ברוח הקודש בְּנֵי עֲלִיָּה שהיו בדורות שקדמו והם עתה בעולם הבא אבל על דורו לא ראה ולכך עשה על בני דורו תלת סיפוקי אִם אֶלֶף או מֵאָה או שְׁנַיִם כי מה שאמר אִם אֶלֶף הֵם קאי על דורו כלומר רָאִיתִי דורות שקדמו שהם מועטים ולכן אם בדור זה הם וכו':
אִם שְׁנַיִם הֵם, אֲנִי וּבְנִי הֵם יש להקשות אי נקיט כפי מדריגות המספר הוה ליה למימר עשר אחר המאה ולמה דילג לאחדים ונקיט 'שְׁנַיִם'? ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (עירובין יח:) דיו לעולם שישתמש בחצי השם שהם אותיות י"ה וכן כתיב נמי (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ'. וידוע דארבע מדרגות המספר הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה והאלפים כנגד אות יו"ד והמאות כנגד אות ה"א ראשונה, ולכן תחלה עשה השערה 'אִם אֶלֶף הֵם' כנגד אות יו"ד דשמא קדישא ששם סוד האלפים ואחר כך אמר 'אִם מֵאָה הֵם' רוצה לומר אם אין זכות בדור הזה שימצא בו בני עליה אלף כנגד היו"ד אלא ימצא בו כנגד אות ה"א ראשונה שהיא בסוד מאה, ואחר כך אמר 'אִם שְׁנַיִם הֵם' כלומר אם גם לזה אין זכות בדור אלא רק ימצא שנים כנגד שתי אותיות י"ה ולא כנגד בחינתם במספר. ואל תתמה איך רשב"י ישבח עצמו בפיו כל כך דודאי כונתו לשם שמים כדי שיתלהבו החכמים השומעין בדבריו להתעסק בלימוד הסוד כי הוא לא זכה לכל הכבוד הזה אלא בעבור עסקו בלימוד הסוד ומזה תדע גודל קדושתו וענותו דאף על פי שמוציא מפיו דברים אלו שהם שבחו לא היה עובר בלבבו שמץ גאוה וזה הוא תגבורת נפלאה. או יובן בס"ד נקיט 'א לף ו מ אה ו ש נים' שהם ראשי תיבות אמש כנגד אותיות אמש הנזכרים בספר יצירה פרק ג' דאמר מהן נולדו אבות ומהן נברא הכל ועיין ביאור הרמב"ן ז"ל שם יעוין שם ודוק.
דְּמִסְתַּכְּלֵי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה הקשה מהרש"א והלא בפרק החולץ (יבמות מט:) אמרו דמשה רבינו ע"ה לבדו ראה באספקלריא המאירה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דמה שאמרו בפרק החולץ הוא על מדרגת הנבואה שישיגו בעולם הזה, אך כאן איירי על הנשמות הנזונים למעלה, וידוע דאספקלריא המאירה קאי על אור התפארת ושאינה מאירה קאי על אור המלכות וכנזכר בשער רוח הקודש דף ב' וגם בזה יש כמה מדרגות כי בכל עולם מעולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] יש בחינת תפארת ומלכות, ולכן גם הנשמות הנזונים מאספקלריא המאירה אינם שוים בזה, וכבר ידוע מה שאמרו רז"ל משה רבינו ע"ה לא השיג שער החמשים דכתיב (תהלים ח, ו) 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים' ורבי עקיבא השיג שער החמשים (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב) ופרשו המקובלים ז"ל דלאו בחדא מדרגה איירי אלא משה רבינו ע"ה בבחינת עולם העליון ורבי עקיבא בתחתון, ועיין בספר הליקוטים דפוס ירושלים ת"ו [תבנה ותכונן] בשמואל שכתב שהנביאים משיגים בהתלבשות אור העליון למטה וכל אחד היה משיג לפי ערכו. ובזה יתורץ כי דניאל ראה 'עַתִּיק יוֹמִין' (דניאל ז, ט) מה שלא ראה משה! ואיך יהיה זה? אלא מה שהשיג דניאל הוא עַתִּיק דעשיה לפי שבכל עולמות דאבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] יש בהם עשר ספירות ויש בכל עולם כל הפרצופים עיין שם.
וְהָאָמַר אַבַּיֵי לָא פָּחוּת עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא צַדִּיקֵי, דִּמְקַבְּלֵי פְּנֵי שְׁכִינָה כָּל יוֹמָא. לא ניחא ליה לפרש דברי אביי 'בְּצַדִּיקֵי דְּמִסְתַּכְּלֵי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה' משום דאלו רבים הם. ועוד כיון דקרא משבח להו באומרו (ישעיה ל, יח) 'אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ' ודאי משבח אותם הגדולים ביותר ועליהם אמר אַשְׁרֵי, ומה שתירץ 'הָא דְּעַיְלִי בְּבַר, הָא דְּעַיְלֵי בְּלָא בַּר עיין פירוש רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד הכונה על פי מה שאמר לעיל מדברי רבינו הרש"ש ז"ל בכונת 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' שאומרים במוסף ראש השנה ודוק. ועוד נראה לי בס"ד הכונה הוא שיש זוכים שיהיו האב ובנו שניהם מכלל אלו הבאים לראות פני שכינה 'בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה' וזו מעלה גדולה שיזכו האב והבן ביחד ואלו הם מועטים כמו שאמר רשב"י 'אִם שְׁנַיִם הֵם, אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם' ולזה אמר 'הָא דְּעַיְלִי בְּבַר' פירוש עיילי האבות בבנים שלהם 'בר' רוצה לומר בן, דאלו מועטים הם אך אותם ל"ו צדיקים דנקיט אביי אינם אבות עם הבנים ואם ימצא בהם אב ובנו הוא מעט. או יובן בס"ד על פי מה שאמר הרב קהילת יעקב ז"ל אותיות 'בְּרָכָה' רומזין על הפרצופין נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] והיינו אותיות 'בר' רומזין על יחידה וחיה ואותיות 'כה' על נר"ן [נפש, רוח, נשמה] כי ה"א וא"ו ה"א שבשם עולים מספר כ"ה והם כנגד נר"ן, ולזה אמר (שמואל א׳ כה, ו) 'וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי' שתחברו כ"ה שהם נר"ן ל'חי' ראשי תיבות ח יה י חידה עד כאן דבריו, יעוין שם. נמצא לפי זה בר של 'בְּרָכָה' רומזים לחיה ויחידה וכ"ה של 'בְּרָכָה' הם נר"ן. וזהו שאמר 'הָא דְּעַיְלִי בְּבַר' פירוש שזכו לחיה ויחידה שהם בר של 'בְּרָכָה'. 'הָא דְּעַיְלֵי בְּלָא בַּר' שאין להם אלא נר"ן שהם כ"ה של 'בְּרָכָה'. ובזה יובן בס"ד (שמות ב, יב) 'וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי' פירוש שפנה להביט בנר"ן של קין שהיו צריכים תיקון וראה שתיקון הנפש שהיה במצרי אי אפשר להיות אלא על ידי הריגה ולכן הרגו, ואמר כה וכה רוצה לומר בנר"ן שהיו בעולם בזמן קין וגם בנר"ן ההם שנתגלגלו עתה בגופים חדשים כדי להתקן.
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Ben Yehoyada on Sukkah 45b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת סוכה, דף מ״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־428 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 146 מילים
נפתחת ב״״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר…״
- קטע 224 מילים
נפתחת ב״אָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי…״
- קטע 337 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״ —…״
- קטע 445 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי…״
- קטע 568 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי…״
- קטע 640 מילים
נפתחת ב״וּדְמִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, מִי זוּטְרֵי כּוּלֵּי הַאי?…״
- קטע 741 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים וְכוּ׳. וְהָא…״
- קטע 822 מילים
נפתחת ב״כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא…״
- קטע 921 מילים
נפתחת ב״רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּתָמָר: מָה תָּמָר זֶה…״
- קטע 1033 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לוּלָב שִׁבְעָה,…״
- קטע 1125 מילים
נפתחת ב״וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…״
- קטע 1225 מילים
נפתחת ב״כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד…״
- קטע 131 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי:…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת סוכה דף מ״ה עמוד ב׳ · קטע 12 — “…זֶה שִׁבְעָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַבָּה בַּר בַּר…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת סוכה דף מ״ה עמוד ב׳ · קטע 10 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לוּלָב שִׁבְעָה, וְסוּכָּה יוֹם אֶחָד.…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת סוכה דף מ״ה עמוד ב׳ · קטע 6 — “…הַאי? וְהָא אָמַר אַבָּיֵי: לָא פָּחֵית עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא…”
לשון המקור
״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הַמָּחוֹזִי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן הַמָּכוֹתִי: כׇּל הָעוֹשֶׂה אִיסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״.
אָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״ — שֶׁעוֹמְדִים דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״ — שֶׁמַּעֲמִידִין אֶת צִיפּוּיָן. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״ — שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִיבְרָם וּבָטַל סִיכּוּיָין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״ — שֶׁעוֹמְדִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
וְאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: יָכוֹל אֲנִי לִפְטוֹר אֶת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין — מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי עַד עַתָּה, וְאִילְמָלֵי אֱלִיעֶזֶר בְּנִי עִמִּי — מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו, וְאִילְמָלֵי יוֹתָם בֶּן עוּזִּיָּהוּ עִמָּנוּ — מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ.
וְאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּיה וְהֵן מוּעָטִין. אִם אֶלֶף הֵן — אֲנִי וּבְנִי מֵהֶן, אִם מֵאָה הֵם — אֲנִי וּבְנִי מֵהֶן, אִם שְׁנַיִם הֵן — אֲנִי וּבְנִי הֵן. וּמִי זוּטְרֵי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא אָמַר רָבָא: תַּמְנֵי סְרֵי אַלְפֵי הָוֵה דָּרָא דְּקַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף״! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, הָא דְּלָא מִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה.
וּדְמִסְתַּכְּלִי בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, מִי זוּטְרֵי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא אָמַר אַבָּיֵי: לָא פָּחֵית עָלְמָא מִתְּלָתִין וְשִׁיתָּא צַדִּיקֵי דִּמְקַבְּלִי אַפֵּי שְׁכִינָה בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי כׇּל חוֹכֵי לוֹ״, ״לוֹ״ בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָתִין וְשִׁיתָּא הָווּ! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּעָיְילִי בְּבַר, הָא דְּעָיְילִי בְּלָא בַּר.
בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן מָה הֵן אוֹמְרִים וְכוּ׳. וְהָא קָא מִשְׁתַּתַּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, וְתַנְיָא: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ״! הָכִי קָאָמַר: לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, וְלָךְ אָנוּ מְשַׁבְּחִין. לְיָהּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, וְלָךְ אָנוּ מְקַלְּסִין.
כְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, דִּכְתִיב: ״כַּפּוֹת״, שְׁנַיִם: אַחַת לַלּוּלָב וְאַחַת לְמִזְבֵּחַ. וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״כַּפַּת״ כְּתִיב.
רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּתָמָר: מָה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֶלָּא לֵב אֶחָד לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לוּלָב שִׁבְעָה, וְסוּכָּה יוֹם אֶחָד. מַאי טַעְמָא? לוּלָב דְּמַפְסְקִי לֵילוֹת מִיָּמִים, כׇּל יוֹמָא מִצְוָה בְּאַפֵּיהּ נַפְשֵׁיהּ הוּא. סוּכָּה דְּלָא מַפְסְקִי לֵילוֹת מִיָּמִים, כּוּלְּהוּ שִׁבְעָה כְּחַד יוֹמָא אֲרִיכָא דָּמוּ.
וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוּכָּה שִׁבְעָה, וְלוּלָב יוֹם אֶחָד. מַאי טַעְמָא? סוּכָּה דְּאוֹרָיְיתָא — שִׁבְעָה, לוּלָב דְּרַבָּנַן — סַגִּי לֵיהּ בְּחַד יוֹמָא.
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שִׁבְעָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: נְקוֹט דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה בִּידָךְ, דְּכוּלְּהוּ אָמוֹרָאֵי קָיְימִי כְּווֹתֵיהּ בְּסוּכָּה.
מֵיתִיבִי: