מסכת סוכה דף ט״ו עמוד א׳

מתני' תקרה שאין עליה מעזיבה סתם תקרה בנסרים שיש בהן ארבעה:

מעזיבה רצפת טיט ודומה לו במקרא בספר עזרא (נחמיה ג׳:ח׳) ויעזבו את ירושלים עד החומה מלאוה מתוכה עפר להחזיק החומה:

ר' יהודה אומר ב"ש וב"ה נחלקו בדבר:

ב"ש אומרים אם בא לישב תחתיה לשם סוכה:

מפקפק סותר ומנענע את כולן ואח"כ נוטל אחת מבינתים ונותן פסל במקומה ולקמן מפרש למה לי תרתי:

וב"ה אומרים מפקפק משום תעשה ולא מן העשוי ואין צריך לתת פסל ורבי יהודה לטעמיה דמכשיר בנסרים שיש בהן ד' לסכך את כולה והיינו כרב ושמואל מתרץ לה לקמן בגמרא:

או נוטל אחת מבינתים ואינו צריך לפקפק דבהכי סגי דאיכא עשיה מעליא:

רבי מאיר אומר נוטל אחת מבינתים אבל לא יפקפק שאין פקפוק מועיל לו ור' מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים ועל ידי פסל שבינתיים מתכשרה ולשמואל דאמר לקמן (סוכה דף יז:) סכך פסול בד' באמצע מיתוקמא כדפרישית לעיל דניהוו שני פסלים באמצע ואין בו אלא ח' אמות דדופן עקומה אמרינן עד הפסלים ומפקינן להו לנסרים מן הסוכה אי נמי סבירא ליה כרב דאמר לקמן (שם) סכך פסול בין מן הצד בין מן האמצע בארבע אמות הלכך לא פסלי נסרים שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד:

רבי מאיר אומר נוטל אחת מבינתים אבל לא יפקפק שאין פקפוק מועיל לו ורבי מאיר לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרים וע"י פסל שבינתים מיתכשרא ולשמואל דאמר לקמן (סוכה דף יז:) סכך פסול פוסל באמצע בארבעה מיתוקמא כדפריש' לעיל דניהוו שני פסלים באמצע ואין בו אלא שמנה אמות דדופן עקומה אמרינן עד הכתלים ומפקינן להנך נסרים מן הסוכה אי נמי ס"ל כרב דאמר לקמן סכך פסול בין מן הצד בין באמצע בארבע אמות הלכך לא פסלי נסרים שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד כך פירש בקונטרס והדין עמו שפירש כן דבתקרה שנסרים שלה רחבים ארבעה איירי דסתם תקרה כך היא ומדפסלי נסר ד' משום גזרת תקרה אלמא סתם תקרה כך היה וכן מוכח בגמרא דפריך לשמואל במאי פליגי ומסיק דבבטולי תקרה פליגי דלרבי מאיר אין מועיל פקפוק לבטולי תקרה שהנסרים ארבעה ולכך בעי שיטול אחד מבינתים ותימה אדפריך לקמן מברייתא לשמואל דאמר באמצע פסול בארבעה הוה ליה לאקשויי ממתני' ולשנויי וי"ל משום דמתניתין לא קתני בהדיא נסרים של ארבעה אלא מכח סתם תקרה:

פרוץ כעומד נראה דהלכה כר' יוסי דאמר פרק שני דבכורות (דף יז: ושם) אפשר לצמצם לכל הפחות בידי אדם מדאפליגי אמוראי הכא בפרוץ כעומד ובפרק שני דחולין (דף כח: ושם) במחצה על מחצה כרוב והא דקאמרינן התם גבי חלקו לשנים והן שוין דטמאין שניהן לפי שאי אפשר לצמצם בכלי חרס כולהו מודו כדקאמרינן בבכורות (דף יז: ושם) משום דאית ביה גומות ואין לומר דשמעתין אפילו כמאן דאמר אי אפשר וקרי פרוץ כעומד מחצה על מחצה כשדומה לנו שהן שוין אע"ג דשמא אינן שוין דהא מפרש טעמא פ"ק דעירובין (דף טו: ושם) ובפ' שני דחולין (דף כח:) דלא הוי כעומד וכרוב משום דהכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא ושחוט רובא ותיפוק ליה משום דבלא"ה הוא אסור מספק משום דשמא שייר רובא והא דפריך בגיטין בפרק הזורק (גיטין דף עח. ושם:) גבי דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות והא אי אפשר לצמצם אפילו תהא הלכה כר"י הגלילי מכל מקום דוחק הוא להעמיד המשנה בכך שאין רגילות להיות ומסתמא לא כוונו לבא בבת אחת ובפרק שבועת העדות (שבועות דף לב. ושם) גבי כפרו שניהם כאחת פריך והא אי אפשר לצמצם ומשני רבי יוסי הגלילי היא ורבי יוחנן משני אפילו תימא רבנן משמע דאין הלכה כרבי יוסי הגלילי וכן פרק ד' אחין (יבמות דף כח.) גבי אחיות איני יודע מי שנאן אמר אליבא דרבי יוחנן לא סתם לן תנא כר"י הגלילי לכך נראה דבידי שמים אין הלכה כמותו והני הוו כבידי שמים אבל בידי אדם הלכה כמותו כדמוכח הך דשמעתין ובפרק שני דחולין (דף כח.) ויש תימה הא דאמרי' פ"ק דעירובין (דף ה:) לחי המשוך מדופני של מבוי לתוך המבוי פחות מארבע אמות אין צריך לחי אחר להתירו ארבע אמות צריך לחי אחר להתירו וקאמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרו אלא במבוי שמונה אבל במבוי שבעה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ רב אשי אומר אפילו במבוי ח' לא צריך לחי ממה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ אי פרוץ נפיש נדון משום לחי כלומר א"כ אין בלחי ד' אמות מאי אמרת שוו תרווייהו הוה ליה ספק דדבריהם וכל ספק דבריהם להקל משמע דאי אפשר לברר הדבר וי"ל לעולם אפשר למדוד ולברר אלא לא הטריחוהו חכמים למדוד שם מספק כיון דבין עומד נפיש בין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אלא אם כן הן שוין ומילתא דלא שכיחא היא מכל מקום אם היתה איסורא דאורייתא היה אסור כיון דאפשר למדוד ומזה אין להקשות על רב אשי כי שוו כי הדדי לישתרו דקיימא לן פרוץ כעומד מותר דהתם קאי על רב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה פרוץ כעומד אסור ויש לפרש דהני אמוראי דפרוץ כעומד ומחצה על מחצה כרוב מצי סברי כרבנן דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ומאן דשרי כשדומה לנו שהפרוץ כעומד משום דאימא עומד מרובה ואת"ל שהן שוין רחמנא אמר לא תפרוץ רובא ומאן דאסר משום דאמר פרוץ מרובה ואת"ל שהן שוין רחמנא אמר גדור רובא וכן לענין מחצה על מחצה דשחיטה והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל כיון דאי אפשר למדוד ומיהו קשה דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור משום חששא בעלמא שמא הן שוין אף על גב דאי עומד נפיש מותר ואי פרוץ נפיש מותר ואם כן היכי דייק (נמי) פרק שני דבכורות (דף יז: ושם) מההיא דנמצא הרוג מכוון בין שתי עיירות דבידי אדם אפשר לצמצם התם נמי אף על גב דאי אפשר לצמצם ולכוון מודו רבנן דמביאין שתי עגלות משום חשש דאורייתא משום דשמא הן שוין ועוד למאן דאסר פרוץ כעומד לא אסר אלא מטעם דאמר ליה רחמנא למשה גדור רובא ולא מטעם דשמא הפרוץ מרובה ואם כן בההיא דלחי אפילו הוי ספיקא דאורייתא תשתרי כיון דבין פרוץ בין עומד נפיש מותר ומהאי דפריך בשמעתין והא אפשר לצמצם אין לדקדק שום דבר דרבינו חננאל גריס והא אי אפשר לצמצם וכן ר"ת ולגירסתם נמי אין ראיה שיהא הלכה כן דלא הוי כמו אי אפשר לצמצם דעלמא אלא כלומר אי אפשר בשום ענין שלא יהא אויר משהו בין הסכך לשפוד כשממלא בהכשר אותו מלא נכנס ויוצא דאינו דוחק כל כך הכשר לקרבו אצל הפסול שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול ונמצא שאין הכשר מרובה על האויר ועל הפסול ומשני במעדיף כלומר עד שבא מן הכשר על השפודים שמכאן ומכאן שנתכסה כל האויר ורבא משני דאפילו תימא אינן מעדיפים אם היו נתונים שתי נותנן ערב אי אפשר שלא יתכסה כל האויר שהכשר נסמך בפסול אי נמי דווקא שתי וערב מהני לרבא אבל בענין אחר לא דגזרינן שמא לא יעדיף אבל שתי וערב אי אפשר בלא העדפה שלא יפול הכשר ולפי זה לא גרסינן כמו שכתוב ברוב הספרים אמר רבא אפילו תימא בשאינו מעדיף ובפרק קמא דעירובין (דף טו:) אינו בשום ספר ובההיא דסוף בכורות (דף ס:) דיצאו שנים בעשירי וקראן עשירי משמע דסבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפילו בידי שמים אפשר לצמצם דאי כרבנן דאמרי אי אפשר לצמצם אותו שקדם הוי עשירי ואפילו שתק בו והוה ליה כאילו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי שאין אחד עשר קדוש שלא נעקר שם עשירי ממנו וכן בההיא דסוף פרק שני דחולין (דף לח:) דתחת אמו פרט ליתום דאוקמינן בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וכן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע.) גבי הא דבעי רבא הלכו באברים אחר הרוב ויש לדחות ההיא דסוף בכורות דאפילו סבר אי אפשר לצמצם כיון דאין יכול להכיר איזה קדם משהו לחבירו ונתכוון לקרות שניהם עשירי ובבת אחת קראם לא דמי לקרא לעשירי עשירי ואחר כך לאחד עשר עשירי והא דקאמרינן התם אבל בבת אחת תרווייהו קדשי לא ממש בבת אחת בצמצום [אלא] כדפירשתי ומיהו קשיא דפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף נ.) ופרק שני דקדושין (דף נא.) פריך מהך ויצאו שנים בעשירי לרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ומשמע דקשיא ליה וכיון דבזה אחר זה אין אחרון קדוש בבת אחת לא יהא קדוש לא לזה ולא לזה כמו מקדש אשה ואחותה והיאך יכול להיות זה דדל קריאת שם דידה מהכא כיון דאי אפשר ליה לצמצם ממה נפשך עשירי מאיליו קדוש ויש לומר דמבתרא פריך היאך הוא קדוש כיון דאי אפשר לצמצם אינו קדוש אלא מחמת דיבורו:

מתני' תקרה שאין עליה מעזיבה נסרים שהבית מקורה בהן ואין עליהם טיט מפקפק פותח ומרחיב ודייקינן בשלמא ב"ה טעמא מאי משום תעשה ולא מן העשוי וכל דהו מעשה מכשיר ואפילו פקפוק אלא ב"ש מ"ט ופשטנא טעמא דב"ש משום גזרת תקרה. ולעולם נטילת אחת מבינתים בעי ואפילו פקפוק לא סגי עד דשקיל אחת מבינתים ואקשינן אי הכי רבי מאיר דאמר נוטל אחת מבינתים ואין צריך לפקפק כב"ש היא.

ושנינן ר' מאיר סבר ב"ש וב"ה שוין דמשום גזרת תקרה [גזרינן] ובנטילת אחת מבינתים [מתכשר] ואע"ג דפקפק פקפוק אינו מועיל ואמרי' מאי קמ"ל והא איפלגו רבי מאיר ורבי יהודה בהא סברא חדא זימנא דתנן מסככין בנסרים דברי רבי יהודה ורבי מאיר אוסר.

ואוקימנא בגזרת [תקרה] פליגי ואתינן לאוקימנא פלוגתייהו בהא דתנן מסככין בנסרין דברי ר' יהודה [בנסרים] משופין לשידות ולתיבות וכיוצא בהן ומשום גזרת כלים פליגי ונדחת אלא מתני' תרווייהו בגזרת תקרה פליגי וסיפא רבי יהודה היא דא"ל לר' מאיר הא דגזרת [לסכך] בנסרים משום גזרת תקרה טעמא דב"ש [היא] דאמרו נוטל אחת מבינתים אע"פ שפקפק אבל ב"ה אפילו בפקפוק סגי ואמר ליה רבי מאיר בדבר זה שניהן לא נחלקו בדבר זה שניהן בגזרת תקרה. ושמואל דאמר נסרין כשאין בהן ד' טפחים מחלוקת אבל בנסרין שיש בהן [ד'] דברי הכל פסולה. אלמא ר' יהודה נמי אית ליה גזרת תקרה. אמר לך סיפא בבטולי תקרה פליגי רבי יהודה סבר אפילו בפקפוק בטלה וכ"ש בנטילת נסר מבינתים. ורבי מאיר סבר לעולם לא בטלה אלא בנטילה:

מתני' המקרה סוכתו בשפודין כו' ואקשינן מינה לרב הונא (בר הושעיא) [בריה דרב יהושע] (עד) דאמר בעירובין פרוץ כעומד אסור לטלטל שאינה מחיצה והכא תנן אם יש ריוח כמותן לעשות בהן (כשרה) [סכך כשר] שנמצא הריוח סכך כשר והשפודין כפרוץ וקתני כשרה ומשני מאי ריוח ביניהן כמותן דקתני במתני' כשיש ריוח להכניס סכך כשר ביניהן להכניס ולהוציא כלומר אם יש לו יתרון כמעט מן השפודין.

מתני׳‎ תקרה שאין עליה מעזיבה רבי יהודה אומר כו׳‎ י״מ משנתינו בתקרה שיש בה ד׳‎ טפחים שכך היא סתם תקרה של בית ומצאו לדבריהם ראיה בשמעתין וכן פרש״י ז״ל ולא נהירא כלל כדכתיבנא לעיל דסתם תקרה אפילו בפחות מג׳‎ ותו דאם נסרים של תקרה זו יש בהן ד׳‎ טפחים ואוסר לסכך בהם לר״מ אליבא דרב ולר״מ ור״י אליבא דשמואל היכי מתכשרי כלל במפקפק או בנוטל אחת מבנתיים או בשניהם וכי מפני שמפקפק או נוטל אחת מבנתי׳‎ הוכשרו הנסרים האלו הפסולים והלא נסר שיש בו ד׳‎ טפחים פוסל באמצע אפי׳‎ בסוכה גדולה וכ״ת כדפרש״י ז״ל דמתני׳‎ כמ״ד דסכך פסול אינו פוסל באמצע בסוכה גדולה אלא בד״א ובנוטל אחת מבנתיים ליכא ד״א הא ליתא חדא דא״כ אמאי לא מותבינן מינה למ״ד סכך פסול פוסל בד׳‎ ולא הוי משכח שום פירוקא דלא מצי מוקים לה כדתריץ האי מתניתין דבנסר בנסר ופסל דמתניתין ודאי דקתני נוטל אחת מבנתיים להכשיר כן הסוכה הוא בא דומיא דמפקפק ותו דאפילו למ״ד דסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות מודה הוא דכל שיש בה ד׳‎ אמות אין ישנים תחתיו וא״כ היכי סגי לה בנוטל אחת מבנתיים להכשיר כל הסוכה ותו לר״י אליבא דשמואל דפוסל בנסרים שיש בהם ד׳‎ היכי מכשיר סוכה זו במפקפק לחוד והלא אפילו לסכך בהם לכתחלה פסולים אלא ודאי דליתי׳‎ להאי פירושא כלל והראיה שהביאו משמועתינו אינה ראיה כמו שנכתוב בסמוך בע״ה ועיקר הפי׳‎ כמו שפירש״י וכן הרמב״ם דמתניתין בתקרה שהיא כשרה לסכך בה לכתחלה כדקתני שאין עליה מעזיבה וה״ק שאין פסול בגופה שאין לה שיעור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואלו לא היתה נתונה בתקרה הא ודאי מסככין בה אבל גריעותא מפני שהיא תקרה לבית דכמו שהיא עכשיו פסולה מן התורה משום תעשה ולא מן העשוי ואפילו כי עביד בהו מעשה לשם צל כיון שנתונה לתקרה יש בה משום גזירת תקרה שהרואה כן יבא לעשות סוכה בתקרה כמו שהיא בבית שהיא פסולה מן התורה ומש״ה פסולה למאן דאית ליה גזירת תקרה גבי נסרים אבל למאן דלית ליה בנסרים דעלמא גזירת תקרה כלל בהא נמי לא גזרו כל היכא דעביד בה מעשה להכשירה לא תהוי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ותו לא גזר בהא מידי ובודאי דנוטל אחת מבנתיים איכא תקנתא לתרווייהו דתו ליכא משום תעשה ולא מן העשוי דהא עבד בם מעשה רבה וליכא נמי משום גזרת תקרה דהא איכא היכרא לרואים ולא אתו למיעבד אל׳‎ בנוטל אחת מבנתים שהיא כשרה אבל מפקפק בלחוד נמי דמהני לאכשורה משום תעשה ולא מן העשוי אכתי איכא למיחש בתקרה שאין הפקפוק ניכר לגמרי לרואים ושמא יבואו לעשות בלא פקפוק דגזרת תקרה לאו משום איהו הוא דאיהו הא אתא לרבנן ואודעוה דינא דמזדהר דלא עביד לעולם אלא במפקפק כי השתא וזה מבואר והיינו דאפליגו בה לקמן אי סגי בפקפוק לגזרת תקרה והכי רהטא שמעתין ומעיקרא הוא ס״ד דלכ״ע מפקפקין מהני לתעשה ולא מן העשוי בלחוד ולא לגזרת תקרה ונוטל א׳‎ מבנתיים סגי לתרווייהו ולבסוף אמרינן דמפקפק נמי פלוגתא היא ואמ״ד דמהני לגזרת תקרה:

גמ׳‎ בשלמא ב״ה טעמא כו׳‎ והא אפליגו בה חדא זמנא וכו׳‎ א״ר חייא רישא בנסרים משופין פירוש שהם חלקים ומתוקנים לתשמיש ומשום גזירת כלים נגעו בה אי גזרינן כלים שאין מקבלין טומאה כגון אלו שהם פשוטי כלי עץ אטו כלים שמקבלין טומאה דר״מ אית ליה גזרת כלים ור״י לית ליה גזרת כלים ובסיפא איפלגו בגזר׳‎ תקרה והוו להו תרתי פלוגתי ואקשי׳‎ ולרב יהודה אמר רב דאמר סככה בחיצין זכרים כשרה ולא גזרי׳‎ אטו נקבות הכא אמאי גזרינן משופין אטו כלים. תמיהא מלתא מאי קושיא דדלמא ר״מ ור״י פליגי בגזירת כלים כדקאמר רבי חייא אלא דרב לא גזר דסבר לה כר״י משום דר״מ ור״י הלכה כר״י והא דלא קאמר בהדיא הלכה כר״י משום דלא אמרה ר׳‎ יהודה בהדיא די״ל בגזירת תקרה הוא דפליגי. וי״ל דאנן הכי מתמיהים דאם איתא דפליגי ר״מ ור׳‎ יהודה בכלים בודאי הלכתא כר״מ דקי״ל הלכה כר״מ בגזרותיו והיכי שביק רב לדר״מ ואמר כר״י אלא ודאי דלא איפליגו בהא כלל ור״מ לית ליה גזירת כלים. תו קשיא לן כיון דסוף סוף מימרא דרב הוא דפרכי׳‎ לאוקימתא דר׳‎ חייא בר אבא למה לן למייתי עלה מההיא דרב דחצין זכרים ת״ל דרב הא אוקים פלוגת׳‎ דרישא לעיל בגזרת תקרה ולא בגזרת כלים ותני׳‎ נמי כותיה דרב וי״ל דהא ל״ק דהא מודינא דפליגי ר״מ ור״י בסיפא דמתני׳‎ בגזרת תקרה וכדתניא כוותיה דרב מיהו פלוגתא דרישא בגזרת כלים היא ומאי דקאמר רב דפליגי בגזרת תקרה דלמא אסיפ׳‎ דמתני׳‎ קאי ומאן דמסדר תלמודא טעה ואמרה לדרב ארישא וכיון שכן עדיפא לן למיפרך מאידך דרב:

הניחא לרב דאמר בשיש בהן ד׳‎ מחלוקת דר״מ אית ליה גזירת תקרה ורבי יהודה לית ליה גזירת תקרה מוקים ליה לרישא בהכי וסיפ׳‎ ר״י היא דהא מקשה מינה לר״מ וכלה חדא פלוגתא היא אלא לשמואל בשלמא רישא מוקים לה דהא בגזרת תקרה לא מצי מוקים לה דהא איהו דאמר יש בהם ד׳‎ דברי הכל פסולה תמיהא מלתא ואמאי מוקים לה בפחות מד׳‎ כדפירש ר״פ לעיל מג׳‎ ועד ד׳‎ דר״מ גזר ר״י לא גזר ומוקים רישא בגזרת כלים דרבי חייא וסיפא בגזרת תקרה מג׳‎ ועד ד׳‎ כדאמרי׳‎ לעיל וסיפ׳‎ ר״י היא דמקשי מינה לר״מ כדאמרינן אליבא דר׳‎ דהא ודאי פלוגתא איכא בין ר״מ ור״י בנסרים כדשמואל דהא תני׳‎ כוותיה. ותירצו בתוס׳‎ דסיפ׳‎ לא מיתוקמא בגזרת תקרה דפחות מד׳‎ לא למיהוי פלוגתא באנפה נפשה אלא למיפרך מינה לר״מ משום דתקרה סתם קתני ואין סתם תקרה פחות מד׳‎ טפחים ומתוך זה הדחק פירשו למעלה מה שפירשו והיינו דמקשי הכא סיפ׳‎ במאי דאלו בד׳‎ לא פליגי ובפחות מד׳‎ ליכא לאוקמה והא ליתא כדברירנא לעיל ותו דאכתי לא איפרקא קושיין שפיר שאפי׳‎ תאמר שאין דרך בנ״א לעשות תקרה בפחות מארבע וכן נהגו כלם מ״מ הבא לעשותו בפחות מד׳‎ אינו עובר על ד״ת ואכתי מצי׳‎ שפיר לאוקומי מתניתין בתקרה שיש בה פחות מד׳‎ אע״פ שהיא שלא כמנהג. והנכון בפירוק קושיא זו דשמואל כיון דר׳‎ יהודה אית ליה גזירת תקרה בשיש בהם ד׳‎ שהוא קרוב ורגיל בתקרה ולא פליג אלא בנסרים שאין בהם ד׳‎ דסבר דכיון דקרובים לסיכוך לא גזרו בהו אית לן למימר דע״כ לא פליג ר׳‎ יהודה אלא בנסרים דעלמא מטעמא דאמרן אבל בתקרת הבית אפילו בפחות מג׳‎ דה״ל קנים בעלמא איכא למיגזר דכיון שנתונין בקרוי הבית נעשו קרובים ורגילין בתקרה יותר מסכך וראוי ליגזר בהן כי היכי דגזרינן בנסרין דעלמא שיש בהם ד׳‎ מפני שקרובים לתקרה ולהכי אמרינן דסיפא לא מיתוקמא לשמואל דפליגי בגזרת תקרה דבתקר׳‎ בית אפילו בפחות מג׳‎ מודה ר״י לר״מ וכי תניא כותיה דשמואל היינו אריש׳‎ דפליגי בנסרים בגזרת תקרה ושמואל בהכי מוקים לה ולא בגזרת כלים כר׳‎ חייא ואמרינן דאה״נ דמודה ר״י דכל תקרת הבית אית ביה גזרת תקרה והכא בביטולי תקרה קאמפלגי פי׳‎ היכי עבדינן בה דלא תהוי בה משום גזירת תקרה ואית דגרסי בתקוני תקרה קמפלגי וכלה חד עניינא הוא מר סבר דהיינו ב״ה לר״י דמפקפק א׳‎ ובנוטל אחת מבנתים דמינכרא מלתא וזה נכון וכ״ת דאוקי לרב סיפא דמתני׳‎ דר״י הוא דמקשי מינה לר״מ דאיהו דאמר כב״ש אמאי לא אוקים דתרווייהו בגזרת תקרה ודקא אמרת תרתי למה לי ריש׳‎ פליגי בנסרים שיש בהם ד׳‎ וסיפא פליגי בתקרה של בית אפילו בפחו׳‎ משלשה דר״מ אית ליה גזרת תקרה ולהכי בעי נוטל אחת ור״י לית ליה ולהכי סגי במפקפק ויש לומר דהא נמי כלה חד דכי היכי דלשמואל כיון דמודה ר״י בנסרים שיש בהם ד׳‎ מודה בתקרה פחות מג׳‎ ה״נ לר״מ אליבא דרב שניהם שוים ולר״י אליבא דרב נמי כיון דלית ליה גזרת תקרה ברישא דנסרים שיש בהם ד׳‎ ה״ה בסיפא אפילו יש להם ד׳‎ והיינו נמי דאמרינן אליבא דרב דסיפא ר״י היא דקאמר ליה לר״מ ב״ש הוא דאית להו גזרת תקרה בבית וה״ה בנסרים ולהכי בעו ליטול אחת מבנתים אבל ב״ה לית להו גזרת תקרה בבית אפילו בארבע ולהכי סגי להו במפקפק ור״מ אהדר ליה לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה דכלהו אית להו גזרת תקרה בבית אפילו בפחות מג׳‎ וה״ה בנסרים שיש בהם ד׳‎ ומש״ה בעי נוטל אחת מבנתיים דבלא״ה ליכא בטולי תקרה וכיון שכן לדידן דקי״ל כרב ק״ל נמי כאוקימתיה והלכתא כר״מ בתרווייהו דכלה חדא פלוגתא היא בגזרת תקרה כדפרישנא חדא בנסרים ואידך בתקרה דנפקי תרווייהו לחד עניינא וגזר ר״מ בתרווייהו משום גזרת תקרה נסרים כשיש בהם ארבע ותקרה אפילו בפחות וקי״ל כר״מ בגזרותיו וכסברא דרב כדכתיבנא ומינה נמי הלכתא כר״מ דבטולי תקרה לא סגי לה אלא בנוטל אחת מבנתים אבל לא במפקפק וכדקא ס״ד בסוגיא דשמעתין מעיקרא דכל היכא דאיכא גזרת תקרה דכ״ע נוטל א׳‎ מבנתים בעינן ולשמואל הוא דאוקמה בה פלוגתא ולדידיה ודאי הלכתא כר״י כדפסק רב אלפסי ז״ל כיון דלא פליגי בגזרת תקרה אלא בבטולי תקרה וליכא למימר בה הלכה כר״מ בגזרותיו לא ברישא ולא בסיפ׳‎ הלכתא כר״י בתרווייהו ובמפקפק סגי ליה והיינו דנפקא לן בין האי פסקא דרבי׳‎ ז״ל לאידך פסקא דידן. מיהא ק״ל להרי״ף ז״ל למה לא הביא בהלכותיו האי אוקמת׳‎ דשמואל דבטולי תקרה לדון ממנה שהלכה כר״י במפקפק וי״ל כיון דפסק כר״י ברישא ממילא קמה הלכתא כותיה בסיפא וזהו שהביא בהלכותיו מה שאמרו בתחלת שמועתנו בשלמא ב״ה קסברי תעשה ולא מן העשוי אי מפקפק עביד בה מעשה אי נוטלו אחד מבנתים כלומר דבכל חדא מינייהו סגי לבטולי תקרה ואע״פ שלא נאמר בגמ׳‎ זה הלשון מתחלה על הדרך הזה אלא לומר דב״ה לית להו גזרת תקרה אין רבינו ז״ל חושש לתפוס לשון הגמ׳‎ בשמועתינו שנאמר בגמ׳‎ אלא דין שיספיק לענין מה שכותב בהלכותיו וכדכתיבנא במס׳‎ עכו״ם בשמעתא דמתרפאין מהם רפוי ממון וכן דרך רבי׳‎ ז״ל בכמה מקומות מיהו אנן ודאי כר״מ קי״ל בתרווייהו כדכתיבנא וליכא למינד מינה וזו שטת מורי הרב נר״ו. והא דר׳‎ יוחנן דאוקים רישא בגזרת כלים לא הביאה הרי״ף ז״ל וליכא למדחייה כדכתב הרב בעל המאור משום דהלכתא כר׳‎ יהודה וכדרב דאסר סככה בחיצין זכרים כשרה דהא ליתא דאם איתא דפליגי בה הלכה כר״מ בגזרותיו וגם מן הברייתות שנשנו כרב וכדשמואל ליכא למידחייה לדרבי חייא בר אבא אמר ר׳‎ יוחנן דהנהו מתנית׳‎ אמר לך רבי יוחנן משום פלוגתא דסיפא דפליגי בגזרת תקרה איתנו אבל רישא בגזרת כלים היא וכדכתיבנ׳‎ לעיל אלא דאנן כיון דקי״ל כרב וכאוקומתיה קי״ל נמי כאידך דרב דחיצין זכרים כשרה ודכ״ע היא ולהרי״ף דפסק כשמואל י״ל כיון דלא אשכחו בגמרא אוקמתא לסיפ׳‎ אלא בבטולי תקרה ואין מחלוקתם בגזרת תקרה ע״כ מחלוקת׳‎ שנחלקו בסיפא בבטולי תקרה תשלום מחלוקתם הראשון הוא דאיפליגו בגזרת תקרה דהא משו׳‎ מאי דשמעינן ליה דקאמר דמודה רבי יהודה בנסרים שיש בהם ארבע ולא פליגי אלא בפחות מארבע והיינו ודאי פלוגתא דרישא לא אפשר לן אלא לאוקומי סיפא בבטולי תקרה ומאי דשמעינן ליה דמוקים פלוגתיה בגזרת תקרה בנסרים שאין בהם ד׳‎ ותניא כותיה היינו משום פלוגתא דרישא ולא שמעי׳‎ ליה פלוגתא בגזרת כלים כלל ונדחית מימרא דרבי יוחנן אע״פ שיש לחלק ולומר דמתוך מחלוקת בטולי תקרה דסיפ׳‎ נפקא ליה לשמואל דאיפליגו בנסרים בגזרת תקרה בפחות מארבע ורישא בגזרת כלים כרבי יוחנן והלכתא כר״מ לא משמע הכי כלל מסוגי׳‎ דשמעתא ולא מפקינן שמעתא מפשט׳‎ וכיון דרב ושמואל לית להו דרבי יוחנן קי״ל כותייהו דהא חזינן דתלמודא מהדר׳‎ לקיומי סברא דרב וקאמר דלא אפשר דתיתי דלא כהלכתא ומחזירים לפרש ולהעלות השמוע׳‎ כדבריו וזה ברור:

מתני׳‎ המקרה סוכתו בשפודין כו׳‎ משום דהני לא חזי לסכך נקט המקרה ולא נקט המסכך וטעמא מפרש בגמ׳‎ אמאי פסולים לסכך כיון דנפק׳‎ מתורת כלים ולא מקבלי טומאה. אם יש ביניהם ריוח כמותם כשרה פי׳‎ כשמילא הריוח סכך כשר וכדמוכח בגמרא בהדיא ולא עוד אלא דאי לא תימא הכי אפילו הוי פחות דהוי כלבוד מ״מ הא בעי׳‎ צלתה מרובה מחמתה וליכא תדע דאי איכא אויר פחות מג׳‎ אע״ג דהוי כלבוד מ״מ אין ישנים תחתיו כדאי׳‎ בגמ׳‎ דילן ובירושלמי וכדבעי׳‎ למימר קמן וא״כ היכי קתני הכא כשרה דמשמע כשרה לגמרי אלא ודאי כדאמרן שמילא הריוח מסכך כשר דאיכא צלתה מרובה מחמתה וליכא סכך פסול במקום אחד אלא פחות משלשה דקי״ל שישני׳‎ תחתיו ואפילו בסוכה קטנה ולהכי נקט שפודין וארוכות המטה דהו״ל פחות משלשה וכשרה כלה דאלו בשלשה אע״ג דאינו פוסל אין ישנים תחתיו וכדבעינן למימ׳‎ קמן וכבר פרישנ׳‎ דאף על גב דליכא רוב צל מסכך כשר כיון דכלה בכלל צלתה מרובה מחמתה וליכא במקום אח׳‎ סכך פסול אלא בפחות משלשה ולעולם לא יהא ראשו ורובו תחת צל פסול בהכי אכשרה רחמנא וכיון שכן למדנו שאין היתר משנתינו אלא בסכך פסול פחות משלשה:

גמרא כמותן לימא תהוי תיובתיה דר״ה בריה דרב יהושע דאתמר פרוץ כעומד ר״פ אמר מותר ר״ה בריה דרב יהושע אמר אסור. פירוש פלוגתייהו גבי מחיצות שבת שהפרוץ כעומד ויש ביניהם שלשה דאלו פחות משלשה כלבוד דמי וכדתניא ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלש טפחים ואין זה דומה למשנתינו דמפסלא סוכה באויר פחות משלשה דשאני התם דבעינן צלתה מרובה מחמתה משא״כ בזו דבמחיצות סגי לן ואע״ג דמודו תרווייהו בפרוץ מרובה על העומד שהוא אסור לענין שבת נמי ואנן מכשירין פסי ביראות באמה על אמה או בפי תקרה כדא״ר לקמן באכסדרה בבקעה התם נמי כיון דפי תקרה יורד וסותם ופסי ביראות אמרינן גוד אסיק מחיצתא הוי לה כסתמא מדאורייתא והשתא פרכינן לר״ה ממתניתין בכ״ש דכיון דבסוכה דחמיר׳‎ דבעינן צלתה מרובה מחמתה סגי לן בפרוץ כעומד דהיינו שיהא העומד בסכך כשר כסכך הפסול שהוא הפרוץ דמחיצות ואע״ג דליכא רוב צל מסכך כשר וכ״ש הכא גבי מחיצות שבת דאית לן למשרי פרוץ כעומד ופריק מאי כמותן ביוצא ונכנס פירש שהסכך כשר נכנס ויוצא במקום הריוח וכיון שכן מקום הכשר גדול ממקום הפסול דהא אמת׳‎ באמת׳‎ לא יתיב ואקשינן והא אפשר לצמצם והכל ענין אחד וה״פ והא אפשר לצמצם למלאות כל אותו הריוח סכך כשר ולא יחזיק אלא כדי סכך פסול והו״ל פרוץ כעומד ופריק במעדיף שאין הריוח שמניח לתת בו הסכך הכשר כדי מה שצריך ליוצא ונכנס בצמצום אל׳‎ מעדיף בו מעט שמה שיכנס בו יהי מעט יותר מן הפסול:

תקרה שאין עליה מעזיבה וכו' גדולי הרבנים פרשו שסתם תקרה יש בנסרים שבה ארבעה טפחים ואע"פ שלסכך בהם מתחלה פסולה כבר הקשו ממנה לשמואל שאמר במשנה ראשונה שביש בהם ארבעה דברי הכל פסולה והעמידוה בבטולי תקרה וכלומר שיותר ראוי להכשיר תקרה עשויה כשאנו מצריכים אותו לבטל תורת תקרה מעליה משיעשה מתחלה לשם סוכה אם תתירהו כשיש בהם ארבעה לא ירגיש ויחשוב שאף תקרת ביתו מועילה לכך אחר שאין שם מעזיבה ר"ל טיט ואבנים עליה ויחשוב שלא נפסלו תקראות הבתים אלא מצד המעזיבות אבל תקרה עשויה כהלכתה ואנו מצריכים לו לבטל תורת התקרה לא יבא לטעות עוד בכך ולטעות של רואים אין חוששין שגזרה רחוקה היא ומה שכתבו גדולי הפוסקים טעמיהו דבית הלל משום תעשה ולא מן העשוי והוא טעם אחר בגמ' נאמר לדעת רב שאין הלכה כמותו ואין זה טעם בטולי תקרה האמור לדעת שמואל שהלכה כמותו אין כאן שנוי בענין אלא בלשון וכונתם בזו כלומר שאין לפסול את התקרה מגזרה אלא מדין תעשה ולא מן העשוי לבד וכל שמבטלו פרח לו דין תעשה ואין פוסלין אותו משום גזרה על הדרך שביארנו למעלה בגזירת אוצר ואין צורך למה שטרחו מגיהי הלכותיהם לסתור את דבריהם ומעתה נחלקו בבטול זה שלב"ה דיו בהיכר אחד והלכך מפקפק או נוטל אחת מבנתים ר"ל במפקפק סותר שמסיר את המסמרים או הדברים שמחברים את הנסרים על הקורות ומנענע את כולם ונוטל אחת מבנתים פי' אחת מבין שתים עד שתהא כל הסוכה נסר ופסל ויתחברו שני פסלים באמצע בשיעור סוכה עם דפנות על הדרך שכתבנו למעלה וי"מ שאף בפקוק דיו באחת מבין שתים ויתחברו שתים מפוקפקות באחת ואין נראה כן שהרי לבית שמאי צריך פקפוק ונטילת אחת מבנתיים ואם הפקפוק אינו אלא בנטילת הרי הכל נכלל בנוטל אחת אלא שהפקפוק פירושו בכלן והלכה כבית הלל:

ומ"מ גדולי המחברים פירשו שכל שהנסרים ארבעה ודאי פסולה שמ"מ גזרת הרואים לא הופקעה ולא יהא סופו קל מתחלתו אלא אע"פ שסתם תקרה ביש בהם ארבעה משנה זו בשאין בהם ארבעה היא ולא עוד שתקרה סתומה בין בארבעה בין שלא בארבעה כמו שביארנו באחרון של מציעא אבל סיכוך אין דרכו אלא בפחות מארבעה ותקרה האמורה כאן בפחות מארבעה וסיכוך מתחלה מותר בה ונמצא שאין כאן אלא תעשה ולא מן העשוי לבד ומותר בפקפוק או בנטילת אחת והדברים נראין אלא שקשה מעט לפרש מה שהקשו ממנה לשמואל ופירשה בבטולי תקרה ולא משום תעשה ואפשר שהם מפרשים לשמואל אף לדעת המפרשים שסתם תקרה בארבעה אין עליו קושיא מזו שאף זו כשאין בהם ארבעה ואין שם אלא תעשה ולא מן העשוי לבד ונחלקו בביטולה היאך הוא וכן אפשר לפרש סוגיית השמועה לדעת גדולי המחברים בדרך זה לשמואל דאמר ביש בהם ארבעה דברי הכל פסולה ובאין בהם ארבעה מחלוקת הא דתקרה שאין עליה מעזיבה במאי איתמרא אי ביש בהן ארבעה בכלהו פסולה אי באין בהם ארבעה הא אפליגו בה בקמייתא ותירץ דבבטולי תקרה פליגי שאע"פ שאין בהם ארבעה או אפי' קנים בעלמא כל שנקבעו על הקורות נפסלו מן התורה מדין תעשה ולא מן העשוי ומ"מ כיון דלית בהו ארבעה בטול התקרה מוציאתם מדין תעשה וכו' ונחלקו בביטול זה ולבית הלל מיהא דיו בפקפוק ומכאן כתבו רבים באלו שמכסין תחת הרעפים שצריך להתיר קשרי הקנים מכל וכל או ליטול מהן כשיעור סוכה וחכמי נארבונאה היו מוחים דרך הוראה בזמנים הללו שלא לסכך בנסרים אף בפחותות מארבעה שדרך רבותינו היה שלא לקרות הבתים אלא בנסרים של ארבעה ולא היתה בהם גזרת תקרה אבל עכשיו שהמנהג לקרות הבתים אף בפחות מארבעה יש בהם גזרת תקרה וכן היו מוחים באותן הקלידאש שהם ארוגות מחריות וכן ממחצלת של אריגת קנים הנקראים קניץ שכל אלו מנהג לקרות בהם את הבתים וראוי להזהר מגזרת תקרה אע"פ שהם הכשירו במחצלת גדולה וכבר נעשה ביניהם מעשה בקצת חשובי העיר וגערו בהם גדולי קדמונינו עם שאר חכמי העיר וזקניה הרבה מדרך הרחקה מן הכיעור עד שהזקיקום במוצאי יום טוב ראשון לסתור ולסכך בדברים הרגילים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

סוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושלחנו כבר ביארנו שהיא פסולה נפרצה למטה סמוך לקרקע בכדי שיזדקר הגדי בבת אחת ר"ל בריוח ובהדיא והוא שיעור שלשה טפחים פסולה שאין אומרים גוד אחית להתיר מחיצה תלויה בסוכה:

כבר ביארנו במסכך כל הסוכה בנסרים שיש בהן ארבעה שהפכן על צדיהן שהוא פסולה וכן אפי' לא סיכך בהן כל הסוכה אלא שנתן מהם באמצע וצירף מהם זו בצד זו עד שהיו מהם שם ברוחב ארבעה באמצע או מן הצד בד' אמות אבל אם נתן עליה באמצעה נסר אחד לבד רחב ארבעה והפכה על צדה או שנתן יותר מאחת אלא שמ"מ לא יצטרפו שם בכדי רחב ארבעה באמצע אינה פוסלת ואין רואין אותה כאלו היתה עומדת על שטחה ושמא תאמר והרי אמרו בסוגייא זו נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה אע"פ שלא הכניס לתוכה אלא שלשה טפחים פסולה ופירשו בה לאו כגון שהפכה על צדה והא ודאי בנסר יחידי היא ואע"פ שנדחית הלכה היא שלא נדחית אלא שלא להסתייע רב נחמן ממנה הא מדהלכתא כרב נחמן אף זו הלכה היא ולמדת שאף בנסר אחד רחב ארבעה באמצעה אע"פ שהפכה על צדה מפני שרואין אותה כאלו היתה עומדת על שטחה תדע שמפני זה כתבו גדולי הדורות שלא נאמר בסוגייא זו כן אלא בסוכה קטנה שסכך פסול פוסל בה בשלשה ובא ללמד בה שסכך פסול הוא מ"מ ופוסל בשלשה ולא יראה לי כן שהרי בסתם אמרו הפכה על צדה ואף בשאין ברחב צדה שלשה ועוד שאם בקטנה וברוחב שלשה מה היו מסייעין ממנה לר' נחמן והלא רוחב שלשה בקטנה כרוחב ארבעה בגדולה אלא שזו אינה קושיא שמאחר שאם לא היתה רחבה ארבעה היתה כשרה אף לסוכה קטנה וכשרחבה ארבעה אנו פוסלין אותה אף בשהעמידה מצדה בסוכה קטנה מיהא ברוחב שלשה משמע שהיא נדונת כסכך פסול והוא הדין בגדולה כל שצירף מהם בכדי רחב ארבעה ומ"מ עיקר הדברים שדעת הבא לסייעו היה בשמועה זו בסוכה גדולה ולא בנסר יחידי אלא בבא לסכך את כלה וכן כתבוה גדולי הרבנים בהדיא ולשונם בזה היכי דמי לאו כגון שהפכן על צדיהן כלומר וסכך את כולה בהן לא כגון דאותבה וכו' ונסר אחד דוקא קאמר זהו נוסח דבריהם ואלמא דלמאי דקא סלקא דעתין מעיקרא לאו נסר יחידי קאמר אלא במסכך את כלה והוא הדין בצירף מהם בכדי שיעור רוחב הפוסל ואף הענין בעצמו מוכיח כן שאין דרכן של נסר להיות רחב צדו שלשה טפחים ומעתה כל בסוכה גדולה אינן פוסלות מצדן עד שיצרף מהם ברוחב ארבעה ובקטנה אף היחידית פוסלת וברחבה שלשה מצדה או שיצרף בשיעור זה שסכך פסול פוסל בקטנה בשלשה:

הניחה על שטחה אלא שהניחה מן הצד וכנגד כניסתה שאין שם צורך וכן שאין שם דופן כדי לומר בה דין דופן עקומה אלו היינו צריכין לה אלא שאין אנו צריכים לה כמו שביארנו אם אין משפתה הפנימי ולפנים שיעור סוכה בשלש דפנות פסולה כדרך הפסול מצד עצמו וזו לא הוצרכה שאף בשאר הצדדים כן שכל שרוחב ארבעה טפחים סכך פסול מצדו אין הסוכה כשרה אא"כ יש שיעור סוכה בדפנות משפתה הפנימי ואילך אלא שאפי' לא הכניס ממנה אלא שלשה טפחים ונשאר טפח ממנה חוץ לסוכה הרי אותו טפח נחשב כסוכה כדין פסל היוצא מן הסוכה שהוא כסוכה להכשיר ר"ל לישן תחתיו והילכך אף לענין פסול כן והרי יש כאן סכך פסול בארבעה ואין בזו חלוק בין באמצע למן הצד שהרי אין כאן לא דופן ולא צורך דופן וזהו שהוצרכו בסוגיא זו להעמידה בהניחה בצד רביעי שאין שם דופן שאלו כיוצא בזה בשאר הצדדים כשרה שאין דין פסל היוצא אמור בצדדים שהדפנות לשם הא אילו הכניסה כלה אין בה הפרש בין רוח רביעי לשאר הצדדים שאף שאר הצדדים צריך שיהא משפת הנסר ולהלן שיעור סוכה ואף זו יש שפירשוה דוקא בהכניס לתוכה שלשה אבל בפחות משלשה לא מ"מ למדת שזו דוקא בסוכה קטנה ואלמלא טעם פסל היוצא לא היה חשוב אלא כנסר של שלשה שהוא סכך כשר הא משאמרו פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה נעשה מה שנכנס בפנים מהסוכה סכך פסול שפוסל בשלשה אחר שלא נשאר שם משפתה ולהלן שיעור סוכה בדפנות אבל בסוכה גדולה אפי' היה הנסר הנכנס שפודים של מתכת שפוסל בשלשה לא נפסלה הואיל ונשתייר בה שיעור סוכה בשלש דפנות ויש שפירשוה בסוכה גדולה ופסולה דקאמר לאו דוקא אלא שלא לישן תחתיו וכבר כתבנוה בריוח יתר בפירושנו:

המשנה הששית והכוונה בה כשלפניה והוא שאמר המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותם כשרה החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה אמר הר"ם אין ראוי לסכך בשפודין לפי שאינן גידולי קרקע וארוכות המטה כלים ומקבלים טומאה ואמרו כמותם רוצה בו כיוצא בהן בקירוב או בדיוק כי העקר אצלנו כי כשהסוכה פרוץ כעומד שהיא פסולה ואלו השפודין וכמו כן כל סכך פסול נחשוב אותו כפרוץ לפיכך צריך שיהיה חלל ביניהם יותר מעט מהם כדי שימלא אותו חלל מביניהם מסכך כשר ואז תהיה כשרה מפני שהעומד הוא מרובה על הפרוץ ומה שאמרנו כי החוטט בגדיש אינה סוכה מן העקר שזכרתי לך תעשה ולא מן העשוי וכשפרץ בגדיש העמרים סוכה אין ספק כי גג אותה הסוכה לא נתכוון הגודש בשעת גדישת אותן העמרים להיותן סוכה ולפיכך אם בגדיש היה חלל טפח במשך שבעה ונעשה לשם סוכה בתחלה והשלים עליו שיעור סוכה אחר גדישת העמרים הרי זו סוכה כשרה:

אמר המאירי המקרה סוכתו בשפודים ר"ל שמסדר את השפודים על הכותלים ונותן פסל עליהם והרי השפודים של מתכת ומקבלין טומאה או בארוכות המטה ר"ל כרעי המטה שהם פסולים לסיכוך מתורת כלים ואע"פ שאינם כלים שלמים הרי הם מ"מ שברי כלים אע"פ שטהרו מלקבל טומאה הואיל ובאו מדבר המקבל טומאה נפסלו לסיכוך והרי המטה מקבלת טומאה ואע"פ שאין לה בית קבול מיטמאה היא טומאת מדרס מתוך כך אם יש ריוח ביניהם כמותן ומלאוהו בסכך כשרה וישנין אף תחת השפודין שמצטרפים הם לשיעור הסוכה כדין כל סכך פסול שאין בו ארבעה טפחים לגדולה או שלשה לקטנה ומה שהוכשרה סוכה זו בריוח כמותן הוא לדעת רב פפא שאמר פרוץ כעומד מותר ודוקא בסכך פסול אבל אם ניטל הסכך פסול ונשאר אויר במקומו אע"פ שהוא בפחות משלשה אין מתירין בה אלא בעומד מרובה שתהא צלתה מרובה מחמת סכך מחמתה ומ"מ יש פוסקין כרב הונא שאף בסכך פסול פרוץ כעומד אסור ובגמ' שאלוה לדעת רב הונא ופירשו משנתנו לדעתו בנכנס ויוצא כלומר שיש ריוח ביניהם עד שהפסל הרחב כרוחב השפוד נכנס ויוצא בריוח שהעומד מרובה ושאלו בה והא אי אפשר לצמצם כלומר אי אפשר לצמצם את מילואו אם יצא בריוח או בדוחק עד שירגיש בכך אם הוא רחב יתר על השפוד אם לאו ותירצוה במעדיף כלומר שמכוין להרכיב את הסכך על השפודין שנמצא העומד מרובה או שאם היו השפודין שתי נותן את הפסל ערב שעל כל פנים נתמלא כל הריוח וא"כ לדעת הפוסקים כרב הונא אנו צריכים לפרשה במעדיף או לנותן שתי לערב או ערב לשתי ולא עוד אלא שי"מ והא אי אפשר לצמצם כלומר ואף לרב פפא שמא הפרוץ מרובה ופירשוה במעדיף וא"כ אף לדעת ר' פפא דוקא במעדיף או בנתינת שתי לערב וגדולי הדורות פסקו כרב פפא ותמהו על גדולי הפוסקים היאך לא כתבוה דוקא במעדיף וכל שכן שיש לתמוה בזו לדעת הפוסקים כרב הונא אלא שעיקר הדברים לפסוק כרב פפא וכמו שפירשנו תחלה שלא באה קושיית אי אפשר לצמצם אלא לרב הונא ויש גורסין בסוגיא זו גירסא אחרת ומפרשים בה ענין אחר אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

שם א"ה אימא סיפא ר"מ אומר נוטל כו' אבל אי הוה קאמר ר' יהודה לב"ש מפקפק ונוטל הוי ניחא ליה סיפא רמ"א כו' דאליבא דב"ה פליג ר"מ אר"י דר"י קאמר לב"ה או מפקפק או נוטל ור"מ קאמר לב"ה דוקא נוטל אבל השתא דב"ש נמי נוטל דוקא קאמר א"ה אימא סיפא רמ"א כו' וק"ל:

שם ולרב יהודה אמר רב דאמר סככה בחצין זכרים כו' הכי מפרש רב בהדיא מתני' דלעיל דפליגי בנסרים שיש בהן ד' משום גזירת תקרה וה"ה דה"מ למפרך הכא בפשיטות אלא דניחא ליה למפרך ממימרא דרב במלתא דדינא ועוד דהך מימרא מוקדמת וליכא למימר דאליבא דר"י קאמר הכי דאי הוה פליגי בהכי לא הוה איצטריך ליה לאשמועינן האי דינא דודאי ר"מ ור"י הלכה כר"י מסתמא וק"ל:

תוס' בד"ה פרוץ כעומד כו' ואין לומר דשמעתין אפי' כמ"ד א"א וקרי פרוץ כעומד מחצה על מחצה כשדומה לנו שהם שוים כו' משום דשמא שייר רובא עכ"ל ולפום ריהטא טפי ה"ל לאקשויי בפשיטות מאן דשרי אמאי שרי ושמא שייר רובא דליכא למימר דנחתי הכא להך סברא שפי' לקמן דאיכא שני צדדים להיתר משום דאימר עומד מרובה ואת"ל שוין כו' דא"כ מאן דאסר נמי שפיר קאמר משום גדור רובא דהשתא אסור בשוין וה"ל ב' צדדין לאיסור ואל"ה ה"ל ב' צדדין להיתר וע"כ נראה דהכא לא נחתי אכתי להך סברא שפירשו לקמן דאפשר להיות שיהו שוין והוא מפי' הרא"ש בפ"ב דחולין אלא דהכא ר"ל דא"א לצמצם ולהיות שוין אלא דקרי ליה פרוץ כעומד משום דדומה לנו שיהו שוין דהשתא ע"כ ליכא צד לאיסור אלא משום דשמא שייר דא"א להיות שוין וא"כ לא הל"ל משום דאמר רחמנא גדור רובא אלא משום דשייר רובא ודו"ק:

בתוס' ד"ה פרוץ כעומד וכו' ומיהו קשה דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור משום חששא בעלמא כו' ר"ל אע"ג דיש כאן תרתי להיתרא ממ"נ בין פרוץ מרובה ובין עומד מרובה הוא מותר ואין כאן כ"א חדא חששא לאיסורא דשמא שוין א"כ היכי דייק וכו' ועוד למאן דאסר פרוץ לא אסר אלא מטעם דאמר רחמנא גרור רובא פי' דהשתא איכא תרתי לאיסורא דשמא הפרוץ מרובה ואת"ל שוין רחמנא אמד גדור רובא ואין כאן כי אם חדא להיתרא דשמא העומד מרובה אבל בלאו האי טעמא והוה סבירא לן רחמנא אמרה לא תפרוץ רובא דלא הוה כאן כי אם חדא לאיסורא דשמא הפרוץ מרובה ותרתי להיתרא דשמא העומד מרובה ואם תמצא לומר שוין הוה נמי להיתרא לא הוה אסרינן ליה מטעם דשמא הפרוץ מרובה לדוד (לא) וא"כ בההיא דלחי דאיכא תרתי להיתרא ולא הוה כי אם חדא לאיסורא דהיינו בשוין א"כ אפי' הוי ספיקא דאורייתא מותר:

בגמ' אם היו נתונין שתי נותנן ערב פי' הקנים שנותן למלאות האויר שבין שפוד לשפוד מניח אותן אורכן בין שפוד לשפוד ודאשי הקנים מונחים על שפוד זה מכאן ועל שפוד זה מכאן וא"כ א"א שלא יעדיף דהא ראשי הקנים מונחים על השפודין:

תד"ה והא אפשר לצמצם וכו' עד דאין דרך לצמצם וכו' ופרכינן והא אם יתן דעתו לכך אפשר לצמצם כצ"ל והספרים חסרים:

ד"ה בארוכה ושתי כרעים וכו' ער סופו היינו לאחר שחברו למטה וכו' ולפ"ז צ"ל הא פירשה היא טמאה וכו' ר"ל פירשה מהמטה הטמאה שלה אבל חברה למטה אחרת טהורה ולכך היא טמאה מדרס שחוזרת לטומאה ישנה והמטה מגע מדרס:

במשנה תקרה שאין עליה מעזיבה ופירש"י דסתם תקרה בנסרים שיש בהן ד' כו' ולכאורה אע"ג דלקושטא דמלתא הכי הוא לשיטת רש"י ותוספת דסתם תקרה בנסרים של ד' אפ"ה לא היה צריך רש"י לפ' כן במשנתינו. ועוד דלכאורה אליבא דשמואל א"א לפרש כן דהא איהו דאמר ביש בהן ד' אפילו ר"י מודה דפסול ובשמעתין משמע איפכא ובמתניתין נמי פליגי בגזירת תקרה:

והנראה לענ"ד בזה שהוכרח רש"י לפרש כן משום דלכאורה היה נראה לומר דמשנתינו דוקא בתקרת נסרים שאין בהן ד' כמ"ש הר"ן והריטב"א ז"ל דביש בהן ד' אין סברא כלל לומר דפקפוק מהני דאטו מי עדיף הפקפוק לשם סוכה ממה שהניח נסרים בתחילה לשם סכך גמור ואפ"ה פסל להו ר"י ביש בהן ד' אליבא דשמואל. ועוד דאפילו אם נוטל אחת מבינתיים אין סברא להתיר ולהכשיר כל הסוכה דהא סכך פסול פוסל באמצע בד' ואפילו למ"ד דפוסל באמצע בד"א וכן לאחר אוקימתא דפירש"י בסמוך ששני הפסלים באמצע אפ"ה אסור לישן תחת אותן הנסרים שיש בהן ד' וכמו שאבאר בסמוך. ולכך הוכרחו הר"ן והריטב"א לפרש מתני' בתקרת הנסרים שאין בהן ד'. מיהו לרש"י ז"ל לא ניחא לפרש כן דא"כ לא הוי מקשה הש"ס בסמוך מידי הא איפליגו בה חדא זימנא דתרתי ל"ל ומאי קושיא ות"ל דהנך תרי פלוגתא דמתני דרישא וסיפא כל חד מלתא באפי נפשיה היא ולא שייכי בחברתה דרישא ביש בהן ד' איירי משא"כ בסיפא דאיירי באין בהן ד' אפ"ה פוסל ר"י אפילו אליבא דרב כיון שהן תקרת הבית ממש והיינו דפליגי ר"מ ור"י אי מהני פקפוק או לא. וא"כ לפ"ז ודאי הוצרכו תרי בבי לאשמעי' דבתרתי פליגי ר"מ ור"י לכך פירש"י כאן דסתם תקרות הן של ד' וא"כ תו לא שייך למימר הכי דהך מתני' דהכא לא מיירי אלא דוקא בשאין בהן ד' אלא אפילו ביש בהן ד' מתוקמי פלוגתייהו הכי והיינו משום דתליא בגזירת תקרה וא"כ מקשה הש"ס שפיר איפלוגי בתרתי ל"ל פי' דרישא דמתני' לא איצטריך כלל דממתני' דהכא שמעינן לה שפיר דפליגי נמי בגזירת תקרה. ולפ"ז ע"כ דהא דמהני נוטל א' מבינתיים אפילו ביש בהן ד' היינו כמו שמפרש רש"י בסמוך וכמו שאבאר וכ"ש דא"ש למאי דמסקינן לקמן אליבא דשמואל דפליגי בביטולי תקרה משום דכל היכא שמעשיו מוכיחין שמבטל דירת ביתו ותקנו להכשיר הסוכה תו לא שייך גזירת תקרה כלל ואע"ג דלרב תקרת ביתו גרוע ממה שמסכך תחילה בנסרים אפ"ה לא הוי כסברות הפוכות דודאי כל היכא שלא עשה המעשה מוכיח פשיטא דגרע תקרת ביתו משאר נסרים משא"כ כשטהצה מעשה מוכיח אדרבה תקרת ביתו עדיף טפי כמ"ש רש"י לקמן בסוף הסוגיא וכמ"ש לעיל במשנה דמסככין בנסרים ע"ש במ"ש בשיטת רש"י ותו' וממילא נתיישבה כל הסוגיא לפי פירושם לנכון ודו"ק ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה מפקפק כו' ואח"כ נוטל אחת מבינתיים כו' ולקמן מפרש ל"ל תרתי עכ"ל. ולכאורה לשון רש"י ז"ל בזה תמוה מאד דהא לא אשכחן הך מלתא בגמ' כלל דבעינן לב"ש תרתי אלא בנוטל לחוד סגי אם לא שנאמר דרש"י ז"ל סובר דלמסקנא דשמעתין דר"מ ור"י פליגי בביטולי תקרה דמר סבר בטלי בפקפוק והיינו משום דמעשיו מוכיחין ומר סבר לא בטלי וא"כ אין כאן תימא כלל בהא דבעי ב"ש תרתי דב"ש סובר דתקרת ביתו ממש לא בטלי במעשה זוטא אלא במעשה רבה דוקא כשמפקפק ונוטל. ולפ"ז שפיר מפרשינן מילתא דב"ש כפשטיה דבעינן תרתי כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בד"ה רבי מאיר אומר כו' ולשמואל דאמר לקמן כו' וע"י פסל שבינתיים מתכשרא כו' א"נ ס"ל כרב כו' עכ"ל. כבר כתבתי שהריטב"א ז"ל הקשה על זה דנהי דברייתא דלעיל מפרשינן לה דמתכשר ע"י שני פסלים שבינתיים אפ"ה מתני' דהכא א"א לאוקמי בהכי דהא קתני בהדיא או נוטל א' מבינתיים משמע מבין שני הנסרים שבכל הסוכה אינו נוטל אלא אחת ועוד דבין לשמואל דמוקמינן אליביה מן הצד ובין לרב דאמר אפילו באמצע אינו פוסל אלא בד"א אפ"ה לעולם אסור לישן תחת אותו נסר שיש בו ד' דסכך פסול הוא אפילו מן הצד כיון דלא מכשרינן אלא ע"י דופן עקומה אסור לישן תחתיו כדקתני לעיל במתני' וכדאיתא לקמן דף י"ז וי"ח להדיא ע"ש בפירש"י. אמנם לענ"ד נראה שלא הוצרך רש"י לכך אלא למאי דס"ד בגמרא דבסמוך דבתקרת ביתו לא שייך ביטול משא"כ למסקנא דפליגי בביטולי תקרה דלר"י מתבטלת אפילו ע"י פקפוק והיינו משום דמעשיו מוכיחין דבקי בדיני דתעשה ולמ"ה וא"כ מה"ט גופא בנוטל אחת מבינתיים סגי להכשיר כל הסוכה דע"י אותו מעשה מוכיח שמבטל תקרת ביתו אזיל עוד גזירת תקרה לגמרי ומש"ה מותר לישן אפי' תחת הנסרים שאין כאן סכך פסול כלל. נמצא דלפ"ז דשייך הך פלוגתא אליבא דב"ה ממילא א"ש מה שכתבתי בסמוך דלב"ש בעינן תרתי צריך פקפוק כדי לאפוקי מן תולמ"ה וצריך ליטול א' מבינתיים לבטל גוירת תקרה כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמ' בשלמא ב"ה טעמייהו משום תולמ"ה כו' אי נוטל אחת מבינתיים עביד ליה מעשה. נראה דהא דפשיטא לה לתלמודא דבנוטל א' מבינתיים סגי אפילו אליבא דב"ש הינו למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דביטולי תקרה. וא"כ לפ"ז ע"כ מפרשינן האי דנוטל א' מבינתיים דמיתכשרי ע"י הפסלים שבאמצע והיינו דוקא תחת הפסלים ולא תחת הנסרים כפירש"י לקמן דף י"ח וא"כ מלתא דפשיטא היא דתו לא שייך תולמ"ה דהא תחת הפסלי עשה מעשה גמור כדין סוכה גמורה משא"כ בתר דמסיק הש"ס דבביטולי תקרה פליגי. וא"כ לפ"ז יש להכשיר כל הסוכה כדפרישית בסמוך א"כ אין כאן פשיטות דבנוטל אחת מבינתיים יהא חשיב מעשה לב"ש להכשיר כל הסוכה. ועפ"ז נתיישב היטב לשון הרי"ף ז"ל אף לפי מה שפוסק לעיל כשמואל אליבא דר"י ולשמואל מוקמינן בסמון דהכא פליגי בביטולי תקרה אפ"ה כתב שפיר דטעמייהו דב"ה משום תולמ"ה משום דדא ודא א' היא לענין הכשר כל הסוכה אפילו תחת הנסרים והיינו כדפרישית דכיון דעבד ביה מעשה מוכיח לבטל דירת ביתו אזלי גזירת תקרה לגמרי שהרי הוא יודע שאסור לישב תחת תקרת ביתו וכיון דאזלי לה גזירת תקרה אין כאן סכך פסול כלל אפי' תחת הנסרים ולא דמי לנסרים דמתני' דלעיל דאסור לישן תחת הנסרים דסכך פסול משום גזירת תקרה דהתם לא שייך מעשה המוכיח כדפרישית במשנה דלעיל דאפי' כשסיכך רוב הסוכה בפסלים ממש אפ"ה אין כאן מעשה מוכיח מטעמא דפרישית:

שם והא איפליגו בה חדא זימנא כו' כבר כתבתי בשיטת רש"י ותוס' דעיקר הקושיא כאן בבא דרישא ל"ל דפלוגתא דגזירת תקרה שמעינן לה נמי ממתני' דהכא אבל הך מתני' דתקרה ודאי בלא"ה איצטריך פלוגתייהו לענין פקפוק אי מהני או לא ואיצטריך נמי דתקרת נסרים שאין בהן ד' דחד טעמא לתרווייהו בתקרת ביתו ממש הוי טעמא משום תולמ"ה כדפרישית וכסברת הריטב"א והר"ן ז"ל ודלא כפירושים שכתבו דדוקא באין בהן ד' איירי משא"כ לשיטת רש"י ותוספת איירי בכל התקרות כדפרישית ודו"ק:

שם אמר ר"ח ב"א אמר ר"י רישא בנסרים משופין עסקינן כו' ולר"י אמר רב דאמר סיככה בחיצין כו'. כבר הקשו כל המפרשים מאי מקשה מדרב אדר"י ות"ל דבלא"ה רב לית ליה הך אוקימתא דר"י דהא רב אמר לעיל בהדיא דפלוגתייהו דר"מ ור"י בנסרים שיש בהן ד' הוי משום גזירת תקרה ולא בנסרים משופין ועיין במהרש"א שישבו בדוחק. אמנם לענ"ד נראה דמעיקרא לק"מ דהא פלוגתייהו דרב ושמואל לעיל בנסרים שיש בהן ד' מצינו למימר דפלוגתא דרב ושמואל היינו במתני' דהכא דאיירי בתקרת ביתו דלא שייך בהו גזירת כלים אבל מתני' דרישא שפיר מצינו למימר דרב ושמואל נמי מוקי לה בנסרים משופין וכדמשמע להדיא מלשון הירושלמי דלר"י פליגי ר"מ ור"י בתרתי. נמצא דלפ"ז אפילו למאי דמשמע דפלוגתייהו דרב ושמואל אמתני' דרישא היינו לפי האמת דמשמע מתני' בהכי בגזירת תקרה ובביטולי תקרה דהא בהא תליא ומש"ה ממילא מפרשינן פלוגתייהו דרב ושמואל אפילו מתני דרישא לא ניחא להו לאוקמי דפליגי ר"מ ור"י נמי בגזירת כלים דקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן מש"ה איצטריך לאקשויי מדרב גופא דלית ליה גזירת כלים ומה שהקשה עוד דרב נמי מצי סבר דפליגי בגזירת כלים ומאי דמכשיר בחיצין היינו דר"מ ור"י הלכה כר"י הא ליתא דקי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו כנ"ל וקצת מדברי כתובין בחידושי הריטב"א ז"ל וע"ש אלא שהוספתי נופך משלי ועיין עוד בסמוך:

שם ולרב יהודא אמר רב סיככה בחיצין כו' ולכאורה יש לתמוה דאטו גברא אגברא קא רמית ועוד דטפי הו"ל לאקשויי אאוקימתא דר"י מהנך ברייתות דלעיל דתניא כוותיה דרב ודשמואל ומדהתם וודאי מוכח דלא פליגי ר"מ ור"י כלל בגזירת כלים מדמפלגי בנסרים שיש בהן ד' לאין בהן ד' ונראה לי ליישב דלכאורה אדרבא הנך ברייתות דלעיל א"ש טפי אליבא דר"י דלא תיקשי הנך תרי ברייתות אהדדי ולאוקימתא דר"י א"ש דהא דקתני ברייתא קמייתא בנסרים שאין בהן ד' ד"ה כשירה היינו בנסרים שאין משופין דלא שייך גזירת כלים אלא גזירת תקרה ובאין בהן ד' לא שייך הך גזירה והא דקתני באידך ברייתא דסיכך בנסרים של ארז שיש בהן ד' ד"ה פסולה היינו במשופין ומש"ה אפשר דאפילו בלא טעמא דגזירת כלים אפ"ה פסולה משום דבנסרים משופין שיש בהן ד' הוי כלי ממש מדרבנן דדמי לדף של נחתומין דטמא מדרבנן וכמו שכתבו תוספות לעיל דף ה' בד"ה ומסגרתו למטה היתה וע"ש בחידושינו ועיין עוד לקמן בתוס' בשלהי פירקין בד"ה תנן התם כל החוצלות אבל נסרים משופין שאין בהן ד' תו לא דמי לדף של נחתומין אפ"ה פליגי ר"מ ור"י אי חיישינן לגזירת כלים או לא כצ"ל: