מסכת סוכה דף י״ב עמוד א׳

פסולת גורן קשין:

פסולת יקב זמורות ואשכולות ריקנים:

גורן עצמו ויקב עצמו הקשין עם התבואה ואשכולות עם הענבים דהוה ליה דבר המקבל טומאה האוכל:

יקב כתיב דמשמע לאחר שנעשה יין:

קרוש קפוי:

הא מילתא הוה בידן עד השתא היינו סבורין לידע טעם משנתנו מן המקרא הזה דבפסולת הכתוב מדבר דאי אפשר לסכך ביין:

ואתא רבי ירמיה שהזכיר לנו יין קרוש הבא משניר:

ושדא ביה נרגא קצצה בגרזן כלומר השיב תשובה ניצחת:

אי מה חגיגה בעלי חיים לעיל (סוכה דף ט.) גבי הא דילפינן איסור הנאה לא שייך לאקשויי הכי:

בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר רבי יוחנן לא יליף מענני כבוד מפרש בירושלמי דין כדעתיה ודין כדעתיה רבי יוחנן אמר עננים למעלה היו כלומר מן השמים הן באין ואין זה גידולו מן הארץ דקתני מתניתין ור"ל אמר למטה היו ר' יוחנן מדמי להו כאדם המשלח לחברו חבית וקנקנים וריש לקיש מדמי ליה כמאן דאמר לחבריה שלח קופתך וסב לך חיטין והכי נמי איתא בבראשית רבה (פרשה יג) ר' יוחנן אמר אין עננים אלא למעלה שנאמר וארו עם ענני שמיא ריש לקיש אמר אין עננים אלא מלמטה שנאמר מעלה נשיאים מקצה הארץ על דעתיה דרבי יוחנן לאחד שכיבד את חבירו בחבית של יין וקנקנים על דעתיה דר"ל לאחד שאמר לחבירו תן לי סאה חיטין אמר לו הבא לי קופתך ובא מדוד כך אמר הקב"ה לארץ אייתי ענני וקביל מיטרא:

אמר רבי זירא הא מלתא הוה וכו' ואתא רבי ירמיה שדא ביה נרגא. משמע דרבי זירא לא מוקי ליה לקרא בפסולת גורן ותימה דבפ"ק דר"ה (דף יג.) דריש חג האסיף מאי אסיף קציר ופריך רבי חנינא מי מצית אמרת מאי אסיף קציר והכתיב מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר אמר רבי זירא הא מלתא הוה בידן ואתא רבי חנינא ושדא ביה נרגא אלמא מודה ר' זירא דבפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר וי"ל דהכא נמי מודה בה רבי זירא ולא קאמר אלא דלא ידע לשנויי קושיא דר' ירמיה:

חבילי זרדין מפרש בירושלמי דאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קנים:

ופשטינן חג דכתיב הכא בהמה שחוגג בה ואיתקש סוכה לחגיגה מה בהמה גידולי קרקע ואינה מקבלת טומאה אף סוכה כמותה. ונדחית [ואתי] למפשטה מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ונדחית גם זו.

ודקדק רב אשי מדכתיב מגרנך ש"מ מגורן ולא גורן עצמו וכן מיקב ולא יקב עצמו למעוטי יין קרוש וכיוצא בו ונמצא קשיא דרבי ירמיה דחויה. ועמד לדברי ר' עקיבא בפסולת גורן ויקב.

רב חסדא [אמר] מהכא צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ [שמן] ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות [סוכות] ככתוב כהני. מה הני גדולי קרקע ולא מקבלי טומאה אף כל כוותיה ואסיקנא הדס הוא עץ עבות מאי היא עבות ללולב. שאר מיני הדס לסוכה:

[מתני'] חבילי קש וחבילי עצים כו'.

א"ר יעקב שמעתי מר' יוחנן דאמר בהלין מתני' הא דקתני [אין] מסככין בחבילות והא דקתני החוטט בגדיש פי' חוטט כמו חופר. כדגרסינן (פסחים כח) כפא דחט נגרא בגוויה נשרוף חרדלא. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה.

חדא פסולה משום גזירת אוצר וחדא פסולה מדאורייתא מדכתיב תעשה ולא מן העשוי. ולא ידענא לפרש הי מינייהו דאורייתא והי מינייהו מדרבנן ופשטנא הני חבילות דקתני אין מסככין לכתחלה הא דיעבד שפיר דמי משום גזרת אוצר הא מדאורייתא כשרה.

כדמפרשה מפני מה אמרו חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהן פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על כתפו כו'. עד ונמלך עליה לסיכוך גזרה שמא לסכך עתה בחבילות שהביאם היום אטו חבילות שמא אצלו מונחות ליבשם ונמלך עליהן להניחן עכשיו לסוכה ועל זה אמרה [תורה] תעשה ולא מן העשוי והאי בהחוטט אינה סוכה ש"מ דאפילו מדאורייתא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי.

אלא כי אתא רבין א״ר יוחנן בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר כו׳‎ נראין דברים דבין למאי דמייתי לה מגדולי קרקע בין למאן דמייתי לה מפסולת גורן ויקב עפר פסול לסכך דהא לא הוי פסולת גורן ויקב שלא הוי אחד משני מיני גדולי קרקע שאמרנו דומיא דכמהין ופטריות ולפיכך נקט תקרה שאין עליה מעזיבה דאלו יש עליה מעזיבה סכך פסול הוא אפילו מפקפק ונוטל א׳‎ מבנתיים לא מהני ובר מפסול זה שאמרנו יש לנו פסול אחר דלא הוי צל וסכך אלא בית דירה והמסכך בו לצל בעלמא בטלה דעתו אצל כל אדם וגריעא טובא מסוכת יוצרים הפנימים והשתא דאתינן להכי הא דאמרי לקמן גבי בית שנפחת וחצר מוקפת אכסדרה דאי אשמועינן הכי ה״א ה״מ משום דסככה סכך כשר לאו למימרא שאם יש בהם מעזיבה הוו סכתן סכך כשר אלא ה״ק ה״א דמיירי בבית ואכסדרה שהם בתקרה שאין עליה מעזיבה דסכתן סכך כשר אבל יש עליהן מעזיבה דסכתן פסול לא אמרינן דופן עקומ׳‎ קמ״ל. וכן חצר שהקיפוה בדבר שאין מסככין למימרא דאפי׳‎ סכתן סכך פסול אמרי׳‎ דופן עקומה דדופן עקומה לא עבדינן ליה סכך ממש כי היכי דניבעי סכך כשר אלא כדופן חשיב ואין ישנין תחתיו לפי פירושינו הנכון וכיון שכן אתיא מתני׳‎ דבית שנפחת וחצר שהיא מוקפת אכסדרה אפי׳‎ כשיש עליהם מעזיבה כפשוטן של דברים דאפי׳‎ בהכי אמרי׳‎ דופן עקומה:

א״ר יעקב שמעת מינה דר״י תרתי ‎ פי׳‎ ‎דמפרשי תרתי מתני׳‎ חדא הא דאמרן בחבילי קש ואידך החוטט לעשותה סוכה אינה סוכה חדא היא משום גזירת אוצר וחדא משום תעש׳‎ ולא מן העשוי הוה משמע לכאורה דגזירת אוצר ותעשה ולא מן העשוי שני ענינים חלוקים הם ואינו כן דאיסור אוצר היינו תעשה ולא מן העשוי שהסוכה פסולה מן העשוי מתחלתו לשם אוצר ושלא לשם צל כדפרישי׳‎ לעיל והרי זה כאלו אמר חדא משום גזירת תעשה ולא מן העשוי וחדא משום תעשה לא מן העשוי ולא עבדו בה חכמים גזירה לאיסור מעשה גמור לשם צל אטו תעשה ולא מן העשוי ובחדא עבדו בה גזירה לאיסור לפיכך אסור אפי׳‎ לכתחלה לשם צל גזירה משום תעשה ולא מן העשוי לשם אוצר שהוא פסול מדין תורה לא ידענ׳‎ הי ניהו דקא׳‎ דעביד בה רבנן גזרה והי ניהו דלא עביד בה רבנן גזירה ואתא ר׳‎ ירמיה ופי׳‎ שפיר מדברי חייא בר אבא א״ר יוחנן דבחבילי עצים גזרו חכמים שלא לסכך בהן לכתחלה אפי׳‎ בכשרות לשם צל גזירה משום אוצר שפעמים מניחם שם לייבשם שהוא לשם אוצר ושלא לשם צל ונמלך עליהם לסיכוך וה״ל תעשה ולא מן העשוי ולהכי גזרו רבנן בכל חבילים אבל בחוטט בגדיש לא גזרו כלל ולא אסרו אלא בחוטט בגדיש שפסולה מן התורה אבל הרוצה לעשות סוכה לא גזרינן אטו חוטט לגמרי וקבלוה מיניה דר׳‎ ירמיה דודאי הכי משתמע מדר׳‎ חייא בר אבא אלא דר׳‎ יעקב לא שמיעא ליה מעיקרא מימרא דר״ח בר אבא ולהכי הוה מספק׳‎ ליה ואתא רב אשי ופריך לר׳‎ יוחנן גופיה מנא אתיא ליה הא דבחבילין עבוד רבנן גזירה ובחוטט בגדיש לא עבוד גזירה דהא שייך למיעבד גזירה בחוטט בגדיש כמו בחבילין ואיכא נמי לאוקולי בחבילין דלא למעבד בהו גזירה כמו בחוטט בגדיש וכיון שכן מנא ליה דאיכא בינייהו האי הפרש והיינו דקאמר רב אשי בלישנא דאתמהא אטו חבילי עצים וחבילי זרדים משום גזירת אוצר איכא למימר משום תעשה ולא מן העשוי כלו׳‎ וכי כל כך הדבר פשוט שראוי לעשות גזירה בחבילים ולא להעמידו על דינו לאסור בו תעשה ולא מן העשוי לבדו והחוטט בגדיש משום תעשה ולא מן העשוי איכא למימר משום גזירת אוצר ליכא למימר כלומר וכי כל כך הדבר פשוט שאין ראוי לגזור כלום בחוטט בגדיש אלא להעמידו על דין תור׳‎ ומהדרי׳‎ דר׳‎ יוחנן לא אמר הכי דודאי מסבר׳‎ ליכ׳‎ לאכרוחי הכי אלא מלישנא דמתני׳‎ דייק לה דגבי חוטט בגדיש תנא לישנא דפסול דאורייתא דקתני אינה סוכה כלומר אינה סוכה מן התורה והיינו כשחוטט בגדיש לגמרי ולא כשחוטט בגדיש מקצתו שכשחיטט מקצתו יש שם מתחלתו לשם צל חלל טפח במשך שבעה ולא שנינו בו פסול זה וגבי חבילי קש קתני אין מסככין דמשמע שאין עושין מהם סוכה גמורה בכשרות והיינו משום גזירת אוצר וזה מבואר מיהו אכתי אית לן למידק תנא גופי׳‎ אמאי עבד גזירה בחבילי קש טפי מבחוטט בגדיש ותו דהא משמע דר״י לא פליג בגזירת חבילי קש מדלא פליג עלה בההיא כדפליג בנסרים ומ״ש דמודה בגזירת אוצר ולית ליה גזירת תקרה אליבא דרב מיהא כדאיתא לקמן. וי״ל דטעמא דתנא דמתניתין דגזירת חבילין שכיחא שאדם עשוי לתת חבילי עצים על גגו לאוצר ושייך למעבד תקנתא וגזירה אבל חוטט בגדיש לא שכיח ולא גזרו בהו רבנן וכן לר״י גזירת תקרה לא שכיח שאין אדם עשוי לסכך בתקרה ישנה שבביתו דהא חזי דדמי לבית דירה משא״כ בחבילין דאפשר דטעי בה כיון דחזי דהוו עראי ורב אשי דאתמהו לעיל ולא אתי עלה מהאי טעמא משום דקסבר דחוטט נמי שכיח ושייך למיעבד בה בגזירה:

המשנה הרביעית והכונה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן ואם התירן כשרות וכלם כשרות לדפנות אמר הר"ם ניחוש שמא ישים אדם מתחלה חבילת האגודה לייבש או להצניע קודם החג וימלך אחר כן ויניחנה להיותה סוכה והוא אסור מן הטעם שזכרנו תעשה ולא מן העשוי ר"ל שאינו עשוי לצל רק לייבש ולפיכך הטרחנוהו להתיר אותן החבילות כדי שיהיה מעשה לשם סוכה ולפיכך צריך להתיר החבילות מפני זה החשש ונאסור עשיית הסכך בחבילות הקשורות:

אמר המאירי חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים ר"ל מין קנים הלחים והוא מאכל בהמה בעוד שהם לחים וביבשותם עומדים להיסק ואחר שהם חבילות אין מסככין בהם ופירשו הטעם בגמ' שאע"פ שהם כשרות לסכוך גזרו בהם מפני שלפעמים אדם בא מן השדה וחבילתו על כתפו ומעלה ומניחה על גבי סוכתו ליבשה ונמלך עליה לסוכה והתורה אמרה תעשה ר"ל לשם צל ולא מן העשוי שלא לשם צל ונמצא שמן התורה כל שמניחן לשם צל כשרה אלא שחכמים גזרו מפני שפעמים שמניחה שלא לשם צל ויבא להכשיר ומתוך כך אם התירן לשם צל או שהיו מותרות והניחם לשם צל מותרין שאין גזרה במותרות:

וכולן כשרין לדפנות כלומר כל מה שפסלנו בסכך כשר לדפנות הן חבילות קשורות הן מה שאין גידולו מן הארץ ודברים המקבלים טומאה ובגמ' פי' שחבילי קש נאסרו במשנתנו שלא לצאת בהם ידי סכך בלא התרה משום גזרת אוצר כלומר שמא יבא לישב בבית האוצר ר"ל מקום הנעשה שלא לשם סוכה ואין אדם רגיל לאכול בו ולישן בו רוב השנה ופירשו בחוטט בגדיש שהוא מגזרת תעשה ולא מן העשוי ונמצא שיש חילוק בין גזרת אוצר לתעשה ולא מן העשוי ועיקר הענין שגזרת אוצר אף הוא מדין תעשה ולא מן העשוי אלא שזו שאנו באין עליה מגזרת אוצר פירושו שאף כשאתה מפקיע ממנו תעשה ולא מן העשוי שהוא פסול של תורה כגון שהניחם באגדם מתחילת הנחתו לשם סוכה או נדנדן באגדם לשם סוכה אחר הנחתם הואיל ועדיין דומה לאוצר נאסרו עדיין מדברי סופרים מגזירת אוצר עד שיעשה מעשה שלא יהו דומות לאוצר ר"ל שיתיר את אגדם ואין צריכים נענוע אחר ההתרה הואיל והחבילין עצמן סכך שלא נאמר נענוע אחר קציצה בגפן ודלעת אלא מפני שבשעת הקציצה היה הסכך פסול בעצמו ואילו לא אמרנו אלא משום תעשה ולא מן העשוי כל שהניחם לשם סוכה או שפקפק ונדנד בה לשם סוכה כשרה אף בלא התרה ונמצא במשנתינו שחבילי קש פסולין מדין תעשה ולא מן העשוי ומתורת גזרת אוצר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

למטה יתבאר שהחוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ופירשו בסוגיא זו שהטעם בה משום תעשה ולא מן העשוי לבד ולא מגזירת אוצר ואחר שכן אם פקפק בגדיש לאחר החטיטה כשרה ושמא תאמר מפני מה לא חששו לגזירת אוצר ויפסל אף בפקפוק כדרך שאמרנו בחבילי קש טעם הדבר שחבילי קש אדם עשוי לימלך לסכך בחבילי קש שהונחו ליבש ומתוך שהוא מצוי ראוי לגזור בה אבל גדיש אין הדבר מצוי לימלך בו לחטוט בו לסוכה ומתוך כך לא גזרו אלא כל שעשאו מתחלה לשם סוכה כגון שהניח חלל טפח במשך שבעה הואיל ונעשה האהל לשם סוכה והקלישו אח"כ עד שנעשה בגובה עשרה כשרה וכן אפי' לא הניח בשעת עשיית הגדיש חלל טפח אלא שאח"כ חטט בה אם פקפק אח"כ בגדיש לשם סוכה כשרה ואע"פ שהיה אפשר לפרש בהיפך שחוטט בגדיש מגזירת אוצר שהדבר מצוי לעשות גדישו לכל מה שיצטרך לו וחטיטתו מצויה ללון שם בלילות ומורה לעצמו ואומר מה בין זו שנמלכתי על חטיטתה לזו שעשיתיה מתחלה לכך והנחתי בה חלל ומתוך כך תאסר אע"פ שעשאה על דעת שישלים חטיטתה לשם סוכה וכן אם חטט ואח"כ פקפק בגדיש לא יועיל מגזירת אוצר ובחבילי קש נפרש בה משום תעשה ולא מן העשוי לבד שאין מצוי לימלך בחבילות שהעלן ליבש שיסכך בהן ואחר שכן כל שמניחם מתחילה לכך תהא כשרה תדע שזו היא הסיבה שנסתפק בה בעל השמועה בסוגיא זו לומר ולא ידענא הי מיניהו משום אוצר והי מינייהו משום תעשה ולא מן העשוי ור' יוחנן לאו טעמא דנפשיה קא אמר אלא דלישנא קא דייק ונמצא שבחבילי קש אין הנחה לשם סוכה או נדנוד מועיל בהם אא"כ בהתרה ולגדולי הדורות ראיתי שמתירין בנדנוד ולא יראה כן ובחוטט מיהא אע"פ שלא הניח חלל טפח כל שנדנד אח"כ בגדיש של סכך כשרה והוא שהקשה רב אשי אטו חבילי קש משום גזרת אוצר איכא משום תעשה ולא מן העשוי ליכא וחוטט בגדיש משום תעשה איכא משום גזירה ליכא כלומר שהרי אף בשתיהן אתה יכול לפרש תעשה ולא מן העשוי וגזירת אוצר ותירץ שלשון המשניות מביא לומר כן והוא שאמר חבילי קש דקתני אין מסככין כלומר אף במה שהיה ראוי לסכך בה מן התורה יש לדון בה מגזרת אוצר ר"ל שאף במה שהותר בו מן התורה אין מסככין והוא כשהניחן מתחילה לשם סוכה ובחוטט בגדיש שנאמר בו אינה סוכה ודאי פירושו במה שאין ראוי להיות סוכה מן התורה הא כל שהוא סוכה מן התורה אינה פסולה מטעם גזירה ומאחר שלשון המשניות מוכיח כן אף אנו מחזירין אחר הטעם וכמו שכתבנו תחלה דחבילי קש שכיחי ויש לגזור בהם חטיטת גדיש לא שכיחא ולא גזרינן:

חבילי קש אלו שאמרנו שאין מסככין בהם פירשו בתלמוד המערב שאין חבילה פחותה מעשרים וחמשה זירין ולמטה אמרו שבקנים מיהא אגד שלשה הוי אגד ושמא חילוק יש בין קנים לחבילין הנזכרים במשנתינו:

בפרש"י בד"ה אמר לך רבי יוחנן כו' וגבי חוטט בגדיש כו' אבל נענע כשר דהא אסיק כו' עכ"ל הוכרח לפרש לדברי המתרץ דנענע כשר בחוטט בגדיש ולא ניחא ליה לפרש דסברת המקשן קיימא דאית ביה נמי גזירת אוצר אלא דר"י מפרש לה משום תעשה ולא מן העשוי דלישנא דאינה סוכה משמע דאורייתא כדמסיק דא"כ אכתי תקשי לתנא דמתני' אמאי לא קתני בהדיא דחוטט בגדיש נמי משום גזירת אוצר כדקתני בהך דהכא מיהו בהך דהכא לא תקשי ליה אמאי לא קתני בה נמי משום תעשה ולא מן העשוי כדקתני בהך דחוטט בגדיש דאיכא למימר דלרבותא נקט בהך דהכא דאית ביה נמי משום גזירת אוצר משא"כ בהך דחוטט בגדיש דלית בה אלא משום תעשה ולא מן העשוי ודו"ק:

אי מה חגיגה בעלי חיים אף סוכה נמי בעלי חיים לכאורה משמע דמקשה דניבעי בסוכה דוקא שיהא ב"ח וזה לא יתכן דהא כי היכי דאתי לן שפיר אליבא דר"א דאמר סוכה דמדבר ענני כבוד היו דמשו"ה בעינן סוכה דומיא דהתם שהיה דבר שאין מקבל טומאה וגדולו מן הארץ א"כ כ"ש דלר"ע דאמר סוכות ממש עשו להן משמע דעיקר סוכה היינו כאותן סוכות שהיו להן במדבר דהנך סוכות וודאי לאו מב"ח הוי אלא הא דאיצטריך רבי יוחנן להקישא דחגיגה היינו משום דמסוכות דמדבר לא מצינו למעט דבר המקבל טומאה דאדרבא אותן הסוכות משמע שהיו אהלים כדכתיב והמה נצבים פתח אהליהם וא"כ דבר המקבל טומאה הוי משו"ה איצטריך ר"י לאתוי מהך הקישא דבעינן נמי דומיא דחגיגה לענין דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה דקי"ל אין היקש למחצה. ולפ"ז נראה דהא דמקשה אי מה חגיגה ב"ח בלשון בתמיה קאמר דכיון שאין דרך לעשות סוכה מב"ח ולא הוי נמי דומיא דסוכות שעשו להן במדבר א"כ לא שייך האי הקישא להך מילתא דעשיית הסכך שיהיה ממין החגיגה אלא עיקר הקישא דחגיגה לענין איסור הנאה אתי כנ"ל וכה"ג משמע כוונת התוס' מה שכתבו דלעיל לא שייך לאקשויי הכי והיינו מה"ט גופא דלא שייך הקישא לענין עשיית הסוכה אלא לענין איסורא אלא למאי דפרישית אדרבא הוא סברת המקשה בשמעתין ודו"ק:

בתוספות בד"ה אמר רבי זירא הא מילתא הוי כו' תימא דבפ"ק דר"ה כו' אלמא מודה ר"ז דבפסולת גורן ויקב הכתוב איירי כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא בפ"ק דר"ה פירש"י דהא דמקשה ר"ח התם ומי מצית אמרת דעיקר הקושיא דהאי אסיף דכתיב בקרא דחג האסיף בצאת השנה לאו יתורא הוא למדרש מיניה לענין תבואה דבתר שליש אזלינן אלא דהאי חג האסיף הוי כאילו כתיב וחג הסוכות בצאת השנה באספך מעשיך. וא"כ לפ"ז שפיר מסיק ר"ז התם דאתי ר"ח שדא ביה נרגא דנהי דקאמר ר"ז בשמעתין דהאי באספך מגרנך ומיקבך לאו למיעוטי דבר המקבל טומאה אתי כיון דאשכחן מיהא דיקב מקבל טומאה ביין קרוש מ"מ עיקר קרא דבאספך מגרנך ומיקבך שפיר איצטריך למילף דמסכך בדבר הגדל מן הארץ ואיצטריך נמי למעוטי שאין מסכך במחובר דהכי משמע קרא באספך מגרנך ומיקבך ולא קודם אסיפה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר התם דשדא ביה נרגא כיון דעיקר קרא לענין סכך איירי כפירש"י שם ולא שייך למדרש מיניה לענין מעשר דתליא בהבאת שליש כנ"ל ויש ליישב קושיית התוס' ואפשר לפרש כן תירוצם אע"פ שקיצרו במובן ודו"ק:

במשנה חבילי קש וחבילי עצים כו' אין מסככין בהן ומסקינן בגמרא דהאי אין מסככין בהן היינו משום גזירת אוצר מדרבנן ואידך מתניתין דהחוטט בגדיש דקתני אינה סוכה היינו דפסולה מדאורייתא משום תולמ"ה ויש לדקדק דלפ"ז איפכא הו"ל למיתני ברישא האי דהחוטט בגדיש דפסולה מדאורייתא ובתר הכי הו"ל למיתני האי דחבילי עצים שאינה אלא מדרבנן משום גזירת אוצר דהיינו האי דהחוטט בגדיש ובכה"ג שייך למיתני טפי דהוי לא זו אף זו כסוגית הש"ס בכל דוכתא דבשלמא לפי' הריטב"א שאבאר בסמוך דדוקא בחבילי קש שייך גזירת אוצר משא"כ בחוטט בגדיש לא שייך הך גזירה ומש"ה אם נענע כשר כדמשמע לכאורה נמי פירש"י א"כ א"ש דתנא חומרי חומרי נקיט דהאי דחבילי קש חמירי טפי והוי מלתא דפסיקא דלעולם אין מסככין בהן משא"כ בחוטט בגדיש לא פסיקא ליה כיון דאם נענע כשר משא"כ לשאר הפוסקים שלא חלקו בכך קשה ואפשר דאפ"ה לא שייך למיתני ברישא האי דחוטט בגדיש דאכתי הוי מלתא דלא פסיקא שהרי אם היה שם חלל טפח במשך שבעה כשר כדאמר ר"ה לקמן משא"כ האי דחבילי קש לעולם אין מסככין בהן כנ"ל ועיין בסמוך:

בגמרא אמר רבי יעקב שמעית מיניה דר"י תרתי כו' ולא ידענא הי מינייהו. ולכאורה יש לתמוה מאי מספקא ליה לרבי יעקב דהא לכאורה מלתא דפשיטא היא דמתניתין דהכא אינה אלא משום גזירת אוצר כדמשמע פשטא דלישנא דקתני חבילי קש וחבילי עצים אין מסככין בהן משמע דאיירי שהחבילין היו מונחים במקום אחר ועכשיו רוצה להניחם כאן לשם סכך דלשון דמסככין בכ"מ דהיינו מעשה הסיכוך משא"כ בהחוטט בגדיש דלקמן פשטא דלישנא משמע שהחטיטה בעצמה הוא מעשה הסיכוך ואם כן פשיטא דפסולה מדאורייתא:

אמנם למאי דפרישית בסמוך יש ליישב היינו משום דקשיא ליה לרבי גופא על סידור לשון המשנה דאי ס"ד דהאי דחוטט בגדיש מדאורייתא וחבילי עצים מדרבנן איפכא הו"ל למיתני משו"ה משמע ליה דאפשר דהאי דחבילי קש היינו מדאורייתא והא דקתני אין מסככין בהן היינו דאפי' התיר אוגדן אפ"ה אין מסככין בהן אפילו מדאורייתא דהו"ל תלמ"ה שקודם שהתיר הוי סכך פסול דודאי הא דתני סיפא וכולן שהתירן כשירות היינו שהתיר אוגדן קודם שהניחן לשם סכך (כמ"ש המרדכי בשם ר"ת ועיין בטור ובשו"ע ) וכיון דהוי פסולא מדאורייתא מש"ה קתני לה ברישא אבל האי דחוטט בגדיש אפשר דהיינו מדרבנן וגם כגון שנענע קמ"ל דלא מהני והיינו גזירת אוצר כנ"ל:

שם אמר רב אשי אטו חבילי קש כו' לכאורה משמע מפשטא דסוגיא דלמסקנא דמלתא נמי הכי הוא דבין בחבילי קש ובין בחוטט בגדיש שייך גזירת אוצר. אלא דלפ"ז יש לדקדק א"כ מאי האי דקאמר רבי יעקב ולא ידענא הי מינייהו ומאי נפקא לן בהאי ספיקא כיון דבכל גוונא שייך בתרוייהו פסולא דאורייתא ופסולא דרבנן. מיהו לשיטת הריטב"א וסייעתו שכתבתי בסמוך משמע דלמסקנא דוקא בחבילי קש שייך גזירת אוצר כיון דשכיחי כדמשמע לישנא פעמים שאדם בא מן השדה משא"כ בחוטט בגדיש דלא שכיחי לא שייך גזירת אוצר. וא"כ לפ"ז א"ש הא דקאמר רבי יעקב ולא ידענא הי מינייהו דודאי נפקא מיניה טובא לדיני דאי חבילי קש דאורייתא וחוטט בגדיש מדרבנן משום גזירת אוצר אם כן כ"ש דשייך גזירת אוצר בחבילי קש דשכיח טפי משא"כ אם נאמר דחבילי קש היינו מדרבנן משום גזירת אוצר וחוטט בגדיש מדאורייתא שפיר מצינו למימר דבחוטט בגדיש לא שייך פסולא דרבנן משום גזירת אוצר משום דלא שכיחי כנ"ל. וקרוב הדבר שמכאן הוציא הריטב"א דין זה לחלק בין גזירת אוצר דחבילי קש ובין חוטט בגדיש תיתי לי דקיימתי מסברת נפשאי ועיין בסמוך:

גמ' ואימא יין קרוש עי' יומא דף עו ע"ב תוס' ד"ה גמר שכר בסה"ד:

שם חבילי קש עיין מ"ל פרק י"ד הלכה ד' מהל' טומאת צרעת:

רש"י ד"ה צאו ההר פסוק הוא בספר עזרא פסוק זה בנחמי' וכן ברש"י בחומש דברים לב כ"ה ודוגמתו מצינו בעזרא ותתן להם והוא בנחמיה ט וכן בביצה דף טו ע"ב ברש"י ד"ה אכלו משמנים וכן לשון הש"ס לקמן דף לז ע"א וכן בעזרא אומר צאו ההר וזהו ע"פ דברי חז"ל סנהדרין דף צג ע"ב מכדי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו: