בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף צ׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף צ׳ עמוד ב׳

    מסכת שבת דף צ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 8 קטעים ממוספרים, כ־331 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    זרע קישואין חשוב הוא וחייב בשני גרגרין:

    המוציא חגב חי כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתני':

    מת הרי הוא כשאר אוכלין וחייב בכגרוגרת:

    ציפורת כרמים לקמיה מפרש מאי היא ומאי רפואתו:

    שמצניעים אותו לקטן כו' ות"ק מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור ומיהו אטמא פליג דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה כדלקמן:

    גמ' כדי לזבל אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב:

    הא דזריע מאחר שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד ואדם טורח לזבל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד:

    המוציא גרעינין גרעיני תמרה:

    ועוד 31 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 90b · Sefaria

    תוספות

    שמצניעין אותו לחזיר פירוש שראוי ליתן לעובד כוכבים או למכור לו אבל ישראל אסור לגדל חזיר:

    אם לנטיעה שתים פי' אותם שהם ראויים לנטיעה אי נמי כלומר במקום שרגילין לנוטען והוי סתמא לנטוע דאי במוציא ממש לנטיעה הא אמר בריש פ' המצניע (לקמן שבת צא.) מחייב היה ר' מאיר במוציא חטה א' לזריעה:

    דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה ועבר משום בל תשקצו אומר רשב"א דמשמע מכאן דחגב טהור אין טעון שחיטה מדלא קאמר דלא לימרו דקאכיל ליה בלא שחיטה ועוד דת"ק קאמר בסמוך בחגב חי טמא דילמא מיית ואכיל ליה ובטהור לא חייש והיינו משום דמותר בלא שחיטה ובתוספתא דמסכת תרומות תניא אוכל אדם חגבים בין חיין בין שחוטין ואע"ג דאסור לאכול חי משום בל תשקצו מ"מ מותר לחתוך ממנו אבר ולאוכלו על ידי רחיצה ואין בו משום אבר מן החי ורש"י הביאו באלו טרפות (חולין דף סו.) מה"ג דמפיק חגבים אין טעונין שחיטה מדכתיב ואת כל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונין שחיטה כדגים ואפילו עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאמר בהשוחט (שם כז:):

    ועובר משום בל תשקצו משמע דשושיבא שרי ואומר ר"ת דבפ"ב דמס' ע"ז (דך לז.) גבי איל קמצא דמפרש רב פפא דהיינו שושיבא ורב חייא בר אשי אמר משמיה דעולא סוסבל וקאמר התם דבראשו ארוך היינו שושיבא כ"ע לא פליגי דאסור ל"ג דאסור אלא גרס כ"ע לא פליגי דשרי דהכא משמע דשושיבא שרי ולית ביה אלא משום בל תשקצו וסתם מתניתין דפרק אלו טריפות (חולין דף סה:) שרי ראשו ארוך לכך נראה לר"ת דגרס כ"ע לא פליגי דשרי:

    מתני' המצניע וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו תימה לר"י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול (לעיל שבת דף עה:) ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניע:

    Tosafot on Shabbat 90b · Sefaria

    רב נסים גאון

    זרע פול המצרי שנים פול המצרי הוא אל לוביה בלשון ישמעאל והן דמות פולים קטנים ביותר ובאמצעיתן שחור תמצא דבר זה מפורש בתלמוד (ירושלמי כלאים פ"ח) כלאים פול המצרי כד דהוא רטיב אינון צוחין ליה לובי כד דהוא נגיב אינון צוחין ליה פול המצרי:

    דהא רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא מעבר שושיבא אפומיה שושיבא הוא ממיני ארבה וביאור דבר זה במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לז) מאי איל קמצא רב פפא אמר שושיבא:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 90b · Sefaria

    רבנו חננאל

    וכי תנן זרע קישואין שנים וזרע דלועין שנים זרע פול המצרי שנים רמינן עלה למה לי שנים במעה אחת ליחייב דהא לענין זבל וחול הדק כדי לזבל כרישה אחת אמר רב פפא כד זריע מזבל אפילו בחטה אחת לפיכך חייב על זבל שיש בו שיעור לזבל אחת אבל לזרוע בתחלה אין אדם טורח להוציא נימה אחת לזריעה:

    אירא ונקרא עירא בלשון ארמי (אוררא) [אודרא] והוא כמין מוך חתיכה קטנה מן הצמר או מן הפשתן או מן צמר של גפנים שאורגין אותן בתוך מטפחות (ספג כמו) [של] מילת נקראת בל' ישמעאל כמל והרבה צובעין אותן.

    צורי דקל ותורי דקל (בול שמענן) צורי דקל. הוצין שחולקין אותן לשנים וג' וארבעה וקולעין אותן או שמלפפין אותן ועושין אותן כמין חבל. תורי דקל קליפי חריות והיינו ריתא. (דהוה הים רב הונא בו) ויש שפירשוהו נבארא שהוא ליף בלשון ישמעאל ולא דמי כי נבארא סיב נקרא.

    צפורת כרמים ממיני חגבים רבנן סברי חגב חי [טהור] כל שהוא מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדכתיב התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך אבל חגב מת כאוכלין דמי ושיעורו כגרוגרות ודווקא טהור ור' יהודה סבר אף טמא חי כל שהוא ואמרינן ת"ק מ"ט לא אמר חגב חי טמא כל שהוא אמר לך ת"ק לא רגילי אינשי להצניע חגב טמא לקטן לשחק בו דלמא אתי למכליה ואקשי' חגב חי טהור נמי לא ליהבו ליה לקטן דלמא אתי למכליה כשהוא חי ואית ביה משום בל תשקצו דהא רב קאמר ליה לרב כהנא לא תעבר שושיבא אפומך דלא לימרו קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו ושושיבא הוא איל קמצא וכבר העידו על איל קמצא דהוא דכן אמרי לך רבנן לא רגיל סתם קטן למיכל דבר חי והאי דלא יהבי ליה לקטן חגב חי טמא לשחק בו לאו דלמא אכיל ליה כשהוא חי אלא דילמא מאית ואכיל ליה ור' יהודה סבר סתם קטן כשהוא משחק בחגב חי או מאית בין טהור הוא בין טמא הוא קשי ליה ומיספד ספיד ליה אבל מיכל לא אכיל ליה:

    המצניע כבר מפורש בפירקא קמא כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו אם הוציאו בשבת אין חייב עליו אלא המצניעו והשתא אתא ופריש המצניע כלום בחול שאינו כשיעור הוצאה לזרע או לדוגמא או לרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא ואלמלא שהצניעו לא היה חייב עליו ואחרים שלא הצניעוהו אין חייבים עליו אלא כשיעורו.

    למה לי למיתנא המצניע לזרע ליתני המוציא לזרע פי' הכי קאמר אמאי לא תנן המוציא לזרע או לדוגמא או לרפואה מה שהצניעו לכך חייב עליו כל שהוא. ומ"ט אדכרה למחשבה באצנעה ולא אדכרה בהוצאה ואהדרינן. אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכחו למה הצניעו וקא מפיק ליה בסתמא פי' אגמרינן דלא אכפת לן מאי קא מכוין בשעת הוצאה בין קא מכוין להוציאו לאותו דבר שהצניעו לו ובין אפקיה בסתמא כיון דמעיקרא הצניעו לאחד מג' דברים הללו או כיוצא בהן אע"פ ששכח למה הצניעו והוציאו בסתם חייב:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 90b · Sefaria

    רשב"א

    מתני' המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה כו'. תמיהא לי למה הוצרך לחזור ולשנות כאן, שהרי כבר שנינו כן בפרק כלל גדול (שבת עה, ב) דתנן התם כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו. ויש לומר דאתא לאשמועינן דאפילו שכח למה הצניעו והוציאו, חייב שעל דעת ראשונה הוא עושה, וכדאוקים לה אביי.

    גמרא למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא. כלומר: דאפילו לא החשיבו מתחלה להצנעה אלא שהוציאו עכשיו לזריעה חייב דהא אחשביה, ודוקא במוציא לזריעה וכיוצא בזה, לפי שאין אדם טורח לזרוע נימא אחת, וכדאמרינן בפרק המוציא (עט, א) אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אבל אי טרח ואפקיה לכך חייב דדבר חשוב הוא לכך, מה שאין כן במוציא לאכילה שאפילו הצניעו והוציאו לאכילה אינו חייב בפחות מגרוגרת. ותדע לך מדאמרינן לקמן (שבת צא, א) בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, דאלמא דוקא תפחה, הא לא תפחה אף על פי שחשבה ממש לאכילה פטור ומן הטעם שאמרנו. כך נראה לי.

    Rashba on Shabbat 90b · Sefaria

    מאירי

    המוציא גרעינין כגון גרעיני תמרה וכיוצא בהם אם לאכילה כמלא פי חזיר אם להיסק כשיעור המבואר בעצים אם לחשבון ר"ל ליתן בהם סימנים למאיות או לעשיריות שתים וגדולי המחברים פסקו לאכילה חמש וכן כתבו שלזריעה שתים המוציא נימין מזנב הסוס או הפרה חייב פי' בשתים שמיעוט נימין שתים והטעם מפני שמצניעין אותם לנשבים ר"ל למצודות מקשה של חזיר ר"ל משער הקשה שעל גבו חייב באחת שהיא ראויה לאושכפים ליתנה בראש חוט התפירה צורי דקל והם חוטי העץ הקלופים לעשות מהם סלים שיעורן בשתים לשני בתי נירין חורי דקל והם קלפי החריות אחת ולא נתפרש לאיזה דבר הוא ראוי וי"מ עץ כמין חוט ארוך דק מאותם שביארנו בצורי דקל והוא מן הסיב הגדל סביבותיו והוא ראוי להכות את הבהמה ומתוך לחותו אינו משתבר:

    חגב אע"פ שאינו טעון שחיטה אסור לאוכלו חי ולא משום אבר מן החי שכל שאינו טעון שחיטה אין בו איסור אבר מן החי אלא משום בל תשקצו וכן יראה להדיא בסוגיא זו וגדולי המחברים כתבו שמותר לאכלן חיים והוא תמה:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    פרק עשירי בעזר הצור:

    המצניע וכו' כונת הפרק להשלים מה שהתחיל לבאר משיעורי ההוצאה ובא להודיע שיש צדדין שאדם חייב בהוצאתם במשהו אף בדברים שיש בהם שיעור ואח"כ נתגלגל לבאר ענינים אחרים במלאכת ההוצאה שיש צדדין שהוא חייב בה ויש צדדין שהוא פטור בה הן מצד הרשויות הן מצד איכות הוצאתו וכן נתגלגל מעניינים אלו להתחיל בענין מלאכת התלישה על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור בה ועל אלו הדרכים יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון שיש דרכים שהמוציא חייב בכל שהוא אף בדברים שיש בהם שיעור ובדברים שפטור בהוצאתם מצד שאין שם שיעור אם הוציאם בדבר שהוא חייב בשיעורו מה דינו וכן בקצת דברים שלא נתבאר שיעורם עדין איזהו שיעורם השני על איזה צד חייב בהוצאתו ועל איזה צד פטור בחיוב ופטור הבא מצד הרשויות השלישי על איזה צד חייב בהוצאתו ועל איזה צד פטור בחיוב ופטור הבאי' מצד איכות הוצאתו כגון מוציא בידו או ברגלו או בפיו הרביעי על איזה צד חייב בהוצאתו ועל איזה צד פטור בה בחיוב ופטור הבאים בהוצא' שלא נתקיימה בה כל מחשבתו החמשי בשנים שהוציאו על איזה צד פטורים ועל איזה צד חייבים הששי במה שהתחיל אח"כ לבאר קצת עניני הגזיזה והתלישה על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור בה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים על דרך משפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

    והמשנה הראשונה המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהו וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו אמר הר"ם פי' שיעור המשנה הוא זה המצניע קודם השבת לזרע ולדוגמא ולרפואה ושכח למה הצניע והוציאו בשבת סתם חייב על כל שהו שעל דעת הראשונה הוציא וכאשר נשלמה כונתו והוציא אותו דבר שהצניע לאותו הסבה או סתם כאשר פרשתי פעמים או נשלמה מחשבתו והיה ייחוס אותו דבר לו כייחוסו לשאר בני אדם ומפני זה כשחזר והכניס אינו חייב אלא כשיעורו וכבר קדם זכר השעורים כלם ופי' דוגמא משל ודמיון ר"ל שהצניע אותו דבר להראותו לעיון:

    אמר המאירי והמשנה הראשונה תכוין לבאר בעניני החלק הראשון והוא שאמר המצניע לזרע ר"ל שהצניע גרעין אחד של זרע קשואין לזריעה והוציאו בשבת חייב אע"פ ששאר בני אדם אין חייבים בו אלא בשנים כמו שהתבאר שזה שהצניעו החשיבו בהצנעתו ולא סוף דבר כשהוציאו על דעת כן ר"ל לזריעה אלא אף בהוציאו סתם ואפילו שכח את הצנעתו שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וזהו שהודיענו ענין זה במצניע שאלו במוציא על דעת כן אף בלא הצנעה חייב הא מוציא סתם לא נתחייב בפחות מכשיעור אלא במצניע וכן המצניע לדוגמה ר"ל שיהא מראה לכל שמינין אלו בידו ויבאו לקנות ממנו וכן המצניע לרפואה ושאר בני אדם מיהא אין חייבים אלא בשיעורן הנזכר למעלה:

    חזר והכניסו כלומר שאחר שהוציא לזריעה או בסתם נמלך שלא לזרוע ובטל אותה מחשבה ואינו חייב בהכנסתו אלא בשיעורו שכבר נתבטלה מחשבתו וחזר בה ככל אדם ולא סוף דבר בבטלו לגמרי אלא מכיון שזרקו לאוצר עם שאר פירותיו הואיל ולא הצניעו לבדו זהו ביטול מחשבה ואפילו היה מקומו ניכר שם ר"ל שלא התערב יפה ושמא תאמר ומה הוצרכה משנתנו כאן וכבר למדנוה בפרק כלל גדול כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמהו אינו חייב אלא המצניעו לא למדנו משם אלא בדבר שאינו כשר להצניע מצד פחיתותו והייתי סבור שלא לחייב את המצניע אלא בכגרוגרת או כזית אע"פ ששאר בני אדם אין חייבין בה אף בשיעור גדול אחר שאינו ראוי לכלום ובא כאן ללמדנו שהצנעתו מועלת לחייבו במשהו:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 90b · Sefaria

    פני יהושע

    המצניע פרק עשירי שבת

    המצניע לזרע וכו' וכל אדם אינו חייב עליו אלא כשיעורו ופירש"י לכל אחד שיעורו המפורש לו וכו' ובשאר דברים כגון יין או אוכלין וכו' עכ"ל. כאן נראה מבואר מלשון רש"י דבכל מיני אוכלין שיעורן כגרוגרת ולא פחות אפילו במידי דשכיח טובא כגון לזריעה וזה כמ"ש בריש פרק המוציא ובסמוך בס"פ דלעיל. ולפ"ז נ"ל ליישב מה שהקשו כאן בתוס' תימא לר"י למאי איצטריך למיתני וכו' ולמאי דפרישית אתי שפיר דהאי כללא דתנן לעיל בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניעו ואכתי הו"א דהיינו דוקא בדברים שאין דרך בני אדם להצניע כגון דם נדה או עצי אשרה וכה"ג במאי שאין דרך ב"א להצניע כלל בפחות משיעור המפורש להם ובהא איצטריך לאשמעינן דאינו חייב אלא המצניע ולאפוקי מדר"ש בן אלעזר דפליג לעיל וקאמר אפי' בדבר שאינו כשר להצניע והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה נמצא דהאי לישנא משמע דהוי דברים שאין דרך בני אדם להצניע משא"כ בכה"ג דהכא במיני אוכלין שראויים הרבה לזרע ולרפואה הו"א דרבנן נמי מודו לר"ש בן אלעזר דנתחייב זה במחשבה של זה קמ"ל מתניתין דהכא דאפ"ה פליגי רבנן אדר"ש בן אלעזר ומתניתין דלעיל פרק כלל גדול נמי איצטריך לגופא לאשמועינן דאפי' בדברים שאין כשר להצניע כלל אפ"ה המצניע חייב. כן נ"ל ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש. ועוד נ"ל ליישב קושיית התוס' בענין אחר והיינו למאי דאסקינן דמתניתין איירי שהצניעו ושכח למאי הצניעו והשתא מפיק ליה סתמא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וא"כ לפ"ז א"ל דדוקא היכא דהמצניע עצמו הדר ומפיק ליה סתמא הוא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה משא"כ בשאר כל אדם אע"פ שהוציא בשליחות המצניע שאמר לו סתמא להוציא לא אמרינן כל העושה על דעת ראשונה עושה מדלא פירש להשליח שיוציא לזריעה מסתמא אין דעתו לזריעה כלל וכן נראה מלשון הירושלמי דשמעתין דמתניתין בשליח איירי ע"ש. ומה שלא תירצו התוס' כן באחד משני דרכים שכתבתי נראה דמשמע להו דהאי וכל אדם מילתא באפי נפשה היא ולא איירי לענין מצניע כלל דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס בסמוך מידי מאי איריא דתני המצניע ליתני המוציא הא ודאי איצטריך למיתני המצניע משום דיוקא דסיפא דוכל אדם ולענ"ד משום הא נמי לא אירי' דלאו אורחא דתנא למיתני רישא איידי דיוקא דסיפא היכי דאיכא למיטעי בבבא דרישא גופא כדאשכחן בש"ס טובא כן נ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Shabbat 90b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אי הכי טהור נמי עי' משנה למלך פרק י"ז הלכה כז מהל' מ"א:

    רש"י ד"ה תורי כו' ול"י כו' עי' ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה:

    Gilyon HaShas on Shabbat 90b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף צ׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־331 מילים ב־8 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 8 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 149 מילים

      נפתחת ב״זֶרַע קִישּׁוּאִין — שְׁנַיִם. זֶרַע דִּילּוּעִין —…״

    2. קטע 236 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: זֶבֶל וָחוֹל הַדַּק — כְּדֵי…״

    3. קטע 363 מילים

      נפתחת ב״זֶרַע קִישּׁוּאִין. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא גַּרְעִינִין, אִם…״

    4. קטע 465 מילים

      נפתחת ב״צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה —…״

    5. קטע 558 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמּוֹצִיא כּוּ׳. וְתַנָּא…״

    6. קטע 65 מילים

      נפתחת ב״הדרן עלך אמר רבי עקיבא…״

      חכמים: רבי עקיבא.

    7. קטע 726 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַמַּצְנִיעַ לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה וְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת…״

    8. קטע 829 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ לְמָה לֵיהּ לְמִיתְנֵי ״הַמַּצְנִיעַ״? לִיתְנֵי: הַמּוֹצִיא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות

      ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…

      מקור: מסכת שבת דף צ׳ עמוד ב׳ · קטע 2 — “…שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְזַבֵּל…

    • רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים

      תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.

      מקור: מסכת שבת דף צ׳ עמוד ב׳ · קטע 5 — “…טָהוֹר נָמֵי. דְּהָא רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ דְּרַב,…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת שבת דף צ׳ עמוד ב׳ · קטע 4 — “…פַּלְיָא בִּיאָרִי. אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתַּכְחָא בְּדִיקְלָא דְּחַד נְבָארָא וְעָבְדִי…

    לשון המקור

    זֶרַע קִישּׁוּאִין — שְׁנַיִם. זֶרַע דִּילּוּעִין — שְׁנַיִם. זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי — שְׁנַיִם. חָגָב חַי טָהוֹר — כׇּל שֶׁהוּא. מֵת — כִּגְרוֹגֶרֶת. צִפּוֹרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה — כׇּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא כׇּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לְקָטָן לִשְׂחוֹק בּוֹ.

    גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: זֶבֶל וָחוֹל הַדַּק — כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא! אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דִּזְרִיעַ, הָא דְּלָא זְרִיעַ — לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לְהוֹצִיא נִימָא אַחַת לִזְרִיעָה.

    זֶרַע קִישּׁוּאִין. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא גַּרְעִינִין, אִם לִנְטִיעָה — שְׁתַּיִם, אִם לַאֲכִילָה — כִּמְלֹא פִּי חֲזִיר, וְכַמָּה מְלֹא פִּי חֲזִיר — אַחַת. אִם לְהַסִּיק — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. אִם לְחֶשְׁבּוֹן — שְׁתַּיִם. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שְׁנֵי נִימִין מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה — חַיָּיב, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְנִישְׁבִּין. מִקְשֶׁה שֶׁל חֲזִיר — אַחַת. צוּרֵי דֶקֶל — שְׁתַּיִם. תּוֹרֵי דֶקֶל — אַחַת.

    צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה — כׇּל שֶׁהוּא. מַאי צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים? אָמַר רַב: פַּלְיָא בִּיאָרִי. אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתַּכְחָא בְּדִיקְלָא דְּחַד נְבָארָא וְעָבְדִי לַהּ לְחוּכְמָא. אָכֵיל לֵיהּ לְפַלְגָא דְיַמִּינֵיהּ, וּפַלְגָא דִשְׂמָאלֵיהּ רָמֵי לֵהּ בְּגוּבְתָּא דִנְחָשָׁא וְחָתֵים לֵהּ בְּשִׁיתִּין גּוּשְׁפַּנְקֵי, וְתָלֵי לֵהּ בְּאִיבְרָא דִשְׂמָאלָא. וְסִימָנָיךְ: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ״, וְחָכֵים כַּמָּה דְּבָעֵי, וְגָמַר כַּמָּה דְּבָעֵי, וְאָכֵיל לֵיהּ לְאִידַּךְ פַּלְגָא, דְּאִי לָא — מִיעֲקַר תַּלְמוּדֵיהּ.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמּוֹצִיא כּוּ׳. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר לָא. מַאי טַעְמָא? דִילְמָא אָכֵיל לֵיהּ: אִי הָכִי, טָהוֹר נָמֵי. דְּהָא רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ דְּרַב, וַהֲוָה קָמְעַבַּר שׁוֹשִׁיבָא אַפּוּמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: שִׁקְלֵיהּ, דְּלָא לֵימְרוּ מֵיכַל קָאָכֵיל לֵיהּ, וְקָעָבַר מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״! אֶלָּא, דִילְמָא מָיֵית וְאָכֵיל לֵיהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה אִי מָיֵית — קָטָן מִיסְפָּד סָפֵיד לֵיהּ.

    הדרן עלך אמר רבי עקיבא

    מַתְנִי׳ הַמַּצְנִיעַ לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה וְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב בְּכׇל שֶׁהוּא. וְכׇל אָדָם — אֵין חַיָּיב עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ. חָזַר וְהִכְנִיסוֹ — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ.

    גְּמָ׳ לְמָה לֵיהּ לְמִיתְנֵי ״הַמַּצְנִיעַ״? לִיתְנֵי: הַמּוֹצִיא לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה — חַיָּיב בְּכׇל שֶׁהוּא! אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁהִצְנִיעוֹ וְשָׁכַח לָמָּה הִצְנִיעוֹ, וְהַשְׁתָּא קָא מַפֵּיק לֵיהּ סְתָמָא.