מסכת שבת דף ט׳ עמוד ב׳

מתני' לא ישב אדם לפני הספר להסתפר:

סמוך למנחה קודם למנחה:

עד שיתפלל שמא ישכח ולא יתפלל והא אפילו בחול נמי והא דתני הכא משום דדמי להא דתני גבה לא יצא החייט במחטו ע"ש עם חשכה שמא ישכח ויצא משתחשך:

ולא יכנס סמוך למנחה:

לא למרחץ כו' וטעמא דכולהו משום שמא ימשך עד שיעבור זמן תפלה:

ואם התחילו אחת מכל אלו:

אין מפסיקין אלא יגמור ואח"כ מתפלל ובגמרא (דף י.) מפרש בדאיכא שהות לגמור קודם שיעבור הזמן:

מפסיקין לק"ש דאיתא מדאורייתא:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל והא דאמר בערבי פסחים (דף צפ: ושם) ערבי שבתות וערבי ימים טובים לא יאכל עד שתחשך היינו אפילו התפלל לא יאכל כדמפרש התם כדי שיכנס לשבת כשהוא בתאוה אבל לא התפלל אפילו בשאר ימים נמי אסור כדאמר הכא:

ואם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו באיסור כדמוכח בסוכה (דף לח.) גבי מי שבא בדרך ואין בידו לולב נוטלו על שולחנו ופריך למימרא דמפסיקין והא תנן אם התחילו אין מפסיקין ולא משני דהכא בהתחילו בהיתר וגבי לולב התחילו באיסור דמצפרא זמניה הוא וה"נ משמע בגמ' דקאמר כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה ויתיישב נמי הא דקשה בגמרא גבי לימא תהוי תיובתא דריב"ל:

אין מפסיקין ודוקא בדאיכא שהות ביום להתפלל כדמשמע בגמרא דקאמר במנחה לא שכיח שכרות משמע דאין לו להפסיד תפלת מנחה ובסוכה (ג"' שם) בהדיא מוקי מתני' בדאיכא שהות דמשני אמה שהבאתי לעיל הא דאיכא שהות והא דליכא שהות:

לימא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי משמע ליה דאפילו התחיל מפסיק מדאמר אסור לטעום וא"ת לוקי מתניתין בהתחיל בהיתר דאשכחן גבי הבדלה (ע"פ דף ק'.) דקאמר נמי כי האי לישנא אסור לאדם לטעום כלום קודם שיבדיל ואפ"ה משמע אם התחילו בהיתר אין מפסיקין דקאמר התם הכי אמר רב הבדלה אינה קובעת וה"מ דקבעי ואכלי אבל אתחולי מעיקרא לא מתחלינן ויש לומר דאם התחילו אין מפסיקין משמע ליה אפילו התחילו באיסור כדפירש במתני':

בתספורת של בן אלעשה כו' נראה דהכי הלכתא ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלה ודוקא סעודה גדולה כגון סעודת אירוסין ונשואין וסעודת מילה אסור ודלא כרב אחא בר יעקב דאסר אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה דהלכה כלישנא קמא דסתם לן הש"ס ורב אשי שהוא בתראה סידר את הש"ס והלכתא כותיה לגבי רב אחא בר יעקב ואמאי דאמר לקמן מאימתי התחלת דין אין להוכיח דמתניתין איירי בתחלת הדין דלא כרב אחא דאיכא למימר דקאי אאם התחילו אין מפסיקין ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור אפילו סעודה קטנה ואם התחילו מפסיקין ואע"ג דהש"ס אי לאו דר' יהושע בן לוי הוה מוקי לה בסעודה קטנה וסמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין ולא קי"ל כר' יהושע בן לוי כדאמר בפרק תפלת השחר (ברכות כח:) מ"מ כיון דמסיק סתם הש"ס הכי משמע דבהא דאם התחילו מפסיקין קיימא לן כוותיה ודוקא בהא דאמר דאסור לטעום אפילו פירות לא קיימא לן כוותיה:

הא לן והא לאו פי' בקונטרס בני בבל היו חוגרים עצמם בחוזק וכ"מ בסמוך מדקאמר הני חברין בבלאי למ"ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה ורבי חנינא שהיה בא"י היה אומר לתלמידיו שהיו מבבל ורב שהיה מבבל אומר לתלמידיו שהיו מא"י לפי שדרכן היה להתרחק שלא היו יכולין לעסוק כל כך בביתם וקשה דבפרק כיצד מברכין (ברכות דף מד.) בסופו קאמר רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות ואמר התם לא פליגי הא לן והא להו מתקיף לה רב נחמן ארב חסדא אינהו אכלי ואנן מברכינן ומאי פריך לימא רב חסדא אומר לתלמידיו שהיו מארץ ישראל וי"ל דקים ליה שבאותה שעה לא היו לפניו תלמידים מארץ ישראל:

למ"ד תפלת ערבית רשות לא מטרחינן ליה וא"ת תיפוק ליה משום ק"ש וי"ל כגון שקרא ק"ש ונראה לר"י אפילו למאן דאמר תפלת ערבית רשות אין לבטלה בחנם אלא בשביל שום צורך כמו בשרא המייניה דהכא או אם יש שום מצוה שאינה עוברת יעשה המצוה ולא יתפלל אע"פ שהמצוה אינה עוברת אבל בחנם אין לבטלה תדע שהרי יעקב תקנה ולמה יש לבטלה בחנם ועוד דאמרינן בפרק תפלת השחר (שם כי: ושם) שהיא כנגד הקטרת אברים שהיא כל הלילה דלא מעכבי כפרה אלא מצוה ה"נ תפלת ערבית מצוה ואין להאריך:

למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב:

מנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה ומנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה ופירושם במסכת ברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו):

תספורת בן אלעשה מפורשת במס' סנהדרין בפרק כהן גדול (סנהדרין דף כב) מאי כסום יכסמו את ראשיהם תניא כמין תספורת לוליאנית מאי תספורת לוליאנית אמר רב יהודה אמר שמואל תספורתא יחידאה היכי דמי אמר רבה ראשו של זה בצד עיקרו של זה שאלו את רבי איזהו תספורת של כהן גדול אמר להן צאו וראו תספורת של בן אלעשה תנא ר' אומר לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו אלא כדי להראות תספורת של כהן גדול: אמר זעירי חברין בבלאי למאן דאמר תפילת ערבית רשות רבי יהושע הוא דסבר כי תפלת ערבית רשות כמו שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז) תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ר' יהושע אומר רשות:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל אתינן לאוקמה סמוך למנחה גדולה שהוא מו' שעות ומחצה ולמעלה.

ובתספורת בן אלעשה שצריך שהות הרבה כדגרסי' בסנהדרין ס"פ כהן גדול כסום יכסמו את ראשיהם תנא כמין תספורת לוליאנית תספורת יחידתא היא כלומר שתהיה הראש מכוסה בשיער כזר ראש זה השיער נוגע בעיקר השיער שלמעלה הימנו תניא א"ר לא לחנם פיזר בן אלעשה את מעותיו אלא כדי להראות את התספורת כהן גדול.

ובא רב אחא בן יעקב ודחאה ואוקמה למתני' בתספורת דידן וגזירה שמא ישבר הזוג שצריך לתקנו. מאימתי התחלתה משיניח מעפורת של ספרין על ברכיו:

ולא יכנס למרחץ להזיע בעלמא ולכתחילה אמאי לא גזירה שמא יתעלפה. ומאימתי התחלתו משיערה מפרתו. ולא לבורסקי. לעיוני בעלמא. ולכתחלה אמאי לא דילמא חזי בהן פסידא וצריך לתקונינהו ומאימתי התחלתו משיקשור בין כתיפיו. ולא לאכול בסעודה קטנה. ולכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאמשוכי. מאימתי התחלת סעודה רב אמר משיטול ידיו ר' חנינא אמר משיתיר חגורו ולא פליגי בני א"י שמהלכין אזורי חלצים עד שיתירו חגורתם. ובני בבל משיטול ידיו. וי"א בני בבל מהלכין אזורי חלצים ועלייהו אמרו משיתיר חגורו ובני א"י נטילת ידים:

ולא לדין בגמר דין ולכתחלה אמאי לא דילמא מוספי טענתא וסתרי לדין ומאימתי התחלת דין.

רב אחא בר יעקב אמר לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת דידן גזירה שמא ישבר הזוג. ולענין פסק הלכה: הרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כהאי לישנא דרב אחא בר יעקב, וכן פסק מורי הרב ז"ל. אבל הר"ז הלוי כתב דעיקרא דמילתא כלישנא קמא דגמרא דהוו מוקי לה למתניתין במנחה קטנה ובסעודה קטנה, דעד כאן לא דייקינן עלה ולא נדינן מינה אלא מדר' יהושע בן לוי דאמר אסור לטעום כלום קודם שיתפלל, וההיא דרבי יהושע בן לוי הא אידחיא לה מהלכתא במסכת ברכות (כח, ב) בהדיא, דאמרינן התם בדוכתא ולית הלכתא כריב"ל, והלכך מתניתין כפשטה שמעינן לה, דסמוך למנחה גדולה הא איכא שהות טובא ואפילו סעודה גדולה שריא. ונראין דבריו. ואלא מיהו אפשר דסעודה גדולה דהיינו סעודת אירוסין ונשואין וכיוצא בה אפילו סמוך למנחה גדולה אסורה משום שכרות, וכטעמא דאמרינן לקמן גבי תפלת ערבית למאן דאמר חובה דאפילו שרי המייניה מטרחינן ליה ומשום דבלילה שכרות שכיחא ואע"ג דאיכא שהות טובא דהא מתפלל והולך כל הלילה, ואפילו התיר חגורו מפסיק. ומיהו אם התחיל לאכול מסתברא שאינו מפסיק בין בסעודה גדולה בין בערבית אפילו למאן דאמר תפלת ערבית חובה, דלמיסר המייניה דליכא טירחא כולי האי הוא דאמרו דמטרחינן ליה אבל כשהתחיל באכילה לא אמרו. ותדע לך מדאקשינן עלה דההיא למ"ד חובה מטרחינן ליה, והא תנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר רב משיתיר חגורו, ולמה לן לאורוכיה כולי האי ולאתויי הא דאמר רב משיתיר חגורו, ממתניתין גופא איכא לאקשויי דקתני ואם התחילו אין מפסיקין, אלא דאי לאו הא דאמר רב משיתיר חגורו הוה אמינא דהתם דוקא בשהתחיל לאכול קאמר ובדין הוא שלא יפסיק אבל בהתרת חגורו מפסיק, ואנן מאן דשרי המייניה הוא דאמרינן אבל במתחיל לאכול לא. כך נראה לי. עוד נראה לי דאפילו סמוך למנחה גדולה בסעודה גדולה ובתספורת בן אלעשה ובכולה מילתא דמרחץ ובבורסקי גדולה אסור, דהא אוקימנא לה במנחה גדולה ובהני דאמרן לא הוה קשה לן מידי, דאלמא בכל כי הני ליכא למימר הא איכא שהות טובא, דאינהו נמי ממשכי טובא ודילמא פשע, אבל אם התחילו אין מפסיקין, אלא דבסעודה גדולה מסתברא דאף על גב דהתחיל והתיר חגורו מפסיק, אבל כשהתחיל לאכול אינו מפסיק, והוא הדין לתפלת ערבית שאם התחיל לאכול אינו מפסיק שאינו מפסיק למילי דרבנן כל שיש שהות ביום או בלילה. אבל לכל מה שהוא מחויב דאורייתא מפסיק כגון לולב ושופר וכיוצא בהן, וכמו ששנינו במסכת סוכה (לח, א) לא נטלו נוטלו על שולחנו ואוקימנא התם אפילו יש שהות ביום, וכיון שכן אפילו לקריאת שמע מפסיקין, ואפילו בשהתחיל לאכול ואפילו איכא שהות. והלכך מסתברא דקורא פסוק ראשון דאורייתא והדר אכיל, אי נמי קורא כל קריאת שמע, ולאחר שיגמור כל סעודתו חוזר וקורא קריאת שמע בברכותיה וסומך גאולה לתפלה, וכן כתב מורי הרב זכרונו לברכה.

מאחר שביארנו שאם התחיל אפי' בהתחלת המלאכה מעיקרא אינו מפסיק צריך אתה לידע במלאכות שהזכרנו איזוהי התחלה שלהן והוא שאמרו מאמתי התחלת תספורת משיניח מעפרת של ספרים על ברכיו והוא הסודר שהספר מעטף בה את המתגלח שלא יפול השער על בגדו ומאמתי התחלת מרחץ משיעביר מעפרתו מעליו והוא סודר שעל ראשו שמעבירו לכונת הפשטת בגדיו ומאמתי התחלת בורסקי משיקשור בין כתפיו עור רך שמעמיד בפני כל חיקו שעליו סומך המקל שבו חובט את העור ומאמתי התחלת אכילה אם דרכו לחגור עצמו בחוזק כבני בבל משיתיר את חגורו שהוא סמוך לנטילת ידים ואם אין דרכו לחגור אלא ברוחב כבני ארץ ישראל עד שאין צריך להתירו לצורך אכילה משיטול את ידיו ומאמתי התחלת דין אם זהו הדין הראשון שבא היום לפניהם ועליו הם מזמינים עצמם התחלתו משיתעטפו הדיינין שהיו רגילים להתעטף בטלית מיוחד לכך לעמוד בדרך יראת שמים ואם כבר הזמינו עצמם ונתעטפו לדין אחר התחלתו של זה משיפתח אחד מבעלי הדין בטענותיו:

אע"פ שביארנו שתפלת המנחה כל שיש שהות אינו מפסיק מאחר שהתחיל במכשירי המלאכה אע"פ שלא התחיל בגופה של מלאכה לתפלת ערבית מיהא ולענין אכילה הואיל ועכשיו קבעוה חובה מפסיק כדי שיתפלל קודם אכילה אע"פ שהתיר חגורו או נטל את ידיו הואיל ולא התחיל בגוף האכילה ושמא תאמר ומה בינה לתפלת המנחה שהיא חובה ואינו מפסיק מנחה אין השכרות מצוי ביום ולא עוד אלא מתוך ששעתו קרובה לבא מתיירא שלא להתחיל אא"כ בקי בעצמו שיתפלל אחר אכילה אבל ערבית שהשכרות מצוי בלילה ושהוא סומך על אריכותה של לילה שמא יבא לפשוע ואע"פ שבענין נשיאות כפים באחרון של תענית אמרו שבזמן המנחה שכיח שכרות כל לענין כהן אף השתוי קרוי שכור מה שאין כן לתפלה ויש מפרשים ענין זה שבערבית אפילו התחיל באכילה ואין הדברים נראין:

פירש"י בד"ה אין מפסיקין כו' ובגמרא מפרש בדאיכא שהות לגמור כו' עכ"ל אם ר"ל בדאיכא שהות וכמ"ש התוס' דהכי משמע מדקאמר בגמרא במנחה לא שכיח שכרות משמע כו' אין זה מקרי מפרש בגמ' ואפשר דר"ל בגמרא מפורש דאיירי בדאיכא שהות ביום טובא דהיינו מנחה גדולה ולא איירי במנחה קטנה דליכא שהות ביום טובא כדאמר בגמ' נימא תיהוי תיובתא דריב"ל כו' וק"ל:

שם פירש"י הא לן והא להו ובני א"י לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם נט"י עכ"ל דאחר נט"י קודם אכילה אף בני בבל לא היו נוהגין בהתרת חגורה משום הפסק בין נטילה לאכילה וק"ל:

תוס' שם בד"ה ואם התחילו כו' והכי נמי משמע בגמרא דקאמר כיון דשרא המייניה לא מטרחינן כו' עכ"ל דבריהם מפורשים במרדכי וז"ל ונראה לר"י דאפי' התחילו באיסור כו' דהכי משמע מדאמרינן מדשרא המייניה לא מטרחינן ליה והיינו כי התיר חגורה לאחר שבא זמן תפלת ערבית דאם לא בא הזמן למה יש לו לעמוד ומדפריך עלה והא תפלת מנחה כו' ש"מ מתני' בהגיע זמן קאמר עכ"ל וביאור לדבריו דלא מצינו דאסרו לישב לפני הספר כו' וכל הני דמתני' סמוך לערבית אלא כשבא הזמן של ערבית אסרו בו לאכול ולמ"ד ערבית חובה מטרחינן ליה נמי להפסיק וא"כ אם לא בא הזמן בערבית ודאי דאין לו לעמוד אבל הכא במנחה הוה איכא לפרושי הא דאם התחילו אין מפסיקין קאי דוקא אסמוך למנחה דקתני ברישא דאסרו בו לישב כו' לכתחלה אבל אחר שבא זמן מנחה דהיינו שהתחיל באיסור לא קאמר ביה דאין מפסיקין אבל מדפריך אדערבית מתפלת מנחה ע"כ דתפלת מנחה נמי בכה"ג מיירי דאין מפסיקין אפילו בהתחיל אחר שבא זמן תפלת מנחה דאם לא כן לא הוה פריך מידי ודו"ק:

בד"ה בתספורת של בן כו' וממאי דקאמר לקמן מאימתי כו' דאיכא למימר דקאי אאם התחילו כו' עכ"ל נראה דהא ודאי דכל הני מאימתי התחלת כו' קאי אאם התחילו כו' כפירש"י וכדמוכח בגמרא דקאמר ותנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר ר"ח משיתיר כו' אלא דמשמע להו דקאי נמי כל הני מאימתי התחלת כו' על לכתחלה דאסור לישב כו' ובכל הני מאימתי כו' איכא לפרושי הכי בין אאיסורא דלכתחלה ובין אהיתרא דאם התחילו כו' אבל לרב אחא ב"י קשיא להו גבי מאימתי התחלת דין כו' דא"א לפרושי אאיסורא דלכתחלה דהיינו גמר דין דלא שייך ביה משיפתחו בעלי דינים ולזה הוצרכו לומר דאיכא למימר גבי מאימתי התחלת דין כו' דלא קאי כלל אאיסורא דלכתחילה אלא אהיתרא דאם התחילו כו' ודו"ק:

שם בגמ' כיון דשרא המייניה לא מטרחינן כו' יש לדקדק דמאי טירחא איכא לחגור השתא דהא אם לא יחגור השתא ע"כ דצריך לטרוח אחר הסעודה לחגור עצמו קודם התפלה מיהו הכא בערבית ניחא דמשום טירחת חגורה השתא יכול לאכול עתה ולבטל התפלה בדליכא שהות כנראה מדברי התוס' שכתבו בשם ר"י דאפילו למ"ד תפלת ערבית רשות אין לבטלה בחנם אלא בשביל שום צורך כמו שרא המייני' כו' אבל מה שאמרו ולמ"ד חובה מטרחינן ליה כו' קשה כיון דלמ"ד חובה ודאי דאין לבטל התפלה בדליכא שהות וא"כ ע"כ בדאיכא שהות קמיירי כמ"ש התוס' לעיל גבי מנחה ומאי טרחא איכא דמה ירויח שיחגור עצמו אחר הסעודה לתפלה או קודם הסעודה לתפלה ומיהו גבי מנחה איכא למימר דהטירחא אינו דצריך לחגור שנית אלא שצריך להסיר שנית החגורה קודם אכילה משא"כ אם יתפלל אח"כ שלא יצטרך להסיר חגורה שנית אבל לגבי ערבית למ"ד חובה א"א לומר כן דבהסרת חגורה נמי לא ירויח כלום שהרי אם יתפלל אח"כ נמי יצטרך להסיר חגורה שנית קודם שינה שאין לך אדם ישן בבגדיו ומ"ל חוגר עצמו ומתפלל ומסיר החגורה קודם הסעודה או שיחגור עצמו אחר הסעודה ומתפלל ומסיר החגורה בשעת השינה וע"כ נראה דהא דקאמר דלא מטרחינן ליה לאו טירחא ממש היא אלא ר"ל טרחא דהשתא דכיון דכבר הסיר החגורה בשביל הסעודה לא מטרחינן ליה השתא בשביל התפלה אלא שיטרח עצמו לאחר הסעודה וכן נראה להוכיח מהתחלת דין דלקמן דמפרש משיתעטפו הדיינין דהא ודאי ליכא טרחא שיתפלל כך וידון אח"כ אלא דהיינו טירחא כיון שהתחיל בדבר השייך לדין לא מטרחינן ליה להתפלל השתא עד אח"כ ודו"ק:

בגמ' ולא למרחץ לכולה מלתא דמרחץ וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מנחה קטנה וכו' כדאמרינן בתמיד נשחט סמוך לה מתחלת עשירי כצ"ל:

ברש"י והיינו כסוס יכסמו את ראשיהם כצ"ל ופסוק הוא ביחזקאל מ"ד:

בתוס' ד"ה לא ישב אדם וכו' דהא דאמרי' בפרק ערבי פסחים ערבי שבתות ויו"ט וכו' פירוש דשם קתני בערבי שבתות ויו"ט לא יאכל סמוך למנחה עד שתחשך דמשמע הא בשאר ימים מותר לאכול סמוך למנחה וק"ל:

ד"ה ואם התחילו אין מפסיקין וכו' וה"נ משמע בגמ' דקאמר כיון דשרי המייניה לא מטרהינן ליה ויתיישב נמי הא דקשה בגמ' כצ"ל פירוש והכי משמע בגמ' דמתני' איירי אפי' אם התחילו באיסור דקאמר גבי תפלת ערבית כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה וכו' ופריך עלה ולמ"ד חובה מטרחינן ליה והא תפלת חמנחח דלכ"ע חובה הוא ותנן אם התחילו אין מפסיקין ומדפריך עלה ממתני' ע"כ צ"ל דס"ל לגמ' דמתני' איירי אפי' אם התחילו באיסור דהיינו לאחר שהגיע זמן תפלת המנחה דומיא דתפלת ערבית דפריך עלה דאיירי בשכבר הגיע זמן התפלה וכן הוא מבואר בדברי הרא"ש בהדיא והא דקאמר יתיישב נמי הא דקשה בגמ' וכו' רוצה לומר דקשה מאי פריך מדריב"ל הא ריב"ל איירי בהתחיל באיסור ומתני' לוקמיה דהתחיל בהיתר אלא ודאי משמע ליה לגמ' דמתני' איירי אפי' בהתחיל באיסור וכן מפרשים התוס' בסמוך בד"ה לימא תיהוי תיובתא וכו':

בא"ד ויתיישב נמי הא דקשח בגמ' גבי לימא תהוי תיובתא רריב"ל כצ"ל וכמו שפירשו חתוס' לקמן:

ד"ה בתספורת של בן אלעשה וכו' ושרי סעודה קטנה וכו' פי' שרי להתחיל סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלת פירוש מנחה קטנה דאז לא מיבעיא דאסור להתחיל אפי' סעודה קטנה אלא אפי' אם חתחיל מפסיק כמו שמפרשין התוס' סוף דבור זה אבל אם התחיל סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה דקתני מתני' דאם חתחילו אין מפסיקין אינו מפורש בתוס' אם הוי פירושו אין מפסיקין כשמגיע מנחה גדולה אבל כשמגיע מנחה קטנה צריך להפסיק או נימא אפי' כשמגיע למנחה קטנה א"צ להפסיק כיון שהתחיל קודם מנחה גדולה וכן סעודה קטנה אע"ג שפסקו התוס' שמותר אפי' להתחיל סמוך למנחה גדולה אבל אינו מפורש בדבריהם אם צריך להפסיק כשמגיע זמן מנחה קטנה ובאשר"י כאן כתב דאפי' אם התחיל סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה אינו צריך להפסיק אפי' כשמגיע זמן מנחה קטנה ע"ש ובאשר"י דברכות פרק תפלת השחר כתב עוד שם בענין אחר דסעודה קטנה מותר להתחיל אפי' סמוך למנחה קטנה ע"ש:

בא"ד דאיכא למימר דקאי אאם התחילו אין מפסיקין ר"ל דהא דקאמר אימתי התחלת דין אין ר"ל התחלת תחלת הדין ולדקדק מזה דס"ל סתמא דגמ' דמתני' איירי בתחלת הדין דיכול להיות דהגמ' ס"ל שפיר דמתני' איירי בגמר דין כרב אחא והא דקאמר אימתי התחלת דין ר"ל גמר דין ואאם התחילו דמתני' קאי דקתני ואם התחילו דהוי פירושו גמר דין לרב אחא אין מפסיקין ועל זה קאמר אימתי נקראת התחלה אלא שלפי זה לא יתיישב דעת האומר משיפתחו בעלי דינים דזה אין שייך לומר אלא בהתחלת תחלת דין ולא בהתחלת גמר דין וצ"ל בדוחק דהא ע"כ איירי דלא חיה התחלת הדין וגמר הדין הכל במושב אחד אלא דאתמול שמעו טענות הבעלי דינים ונשאו ונתנו בדבר והיום באים לגמר הדין דאל"כ לא יתיישב נמי הא דקאמר הא דלא עסקו ואתו בדינא וא"כ י"ל דכיון דלא היה הכל ביום אחד כשבאים היום לגמור הדין חוזרים ושומעין הטענות מפי הבעלי דינים קודם שגומרים את הדין וק"ל:

במשנה לא ישב אדם לפני הספר כו' ופירש"י דהא דתניא הכא היינו משום דדמי להא דתני גבי לא יצא החייט במחטו כו'. ואף על גב דלפי זה הו"ל למיתני הך דלא יצא החייט ברישא אלא משום דלקמן תני נמי סמוך ללא יצא החייט הנך דאין פולין ואין קורין דשייכי לי"ח דבר מש"ה נקיט לכולא מתניתין בסוף:

מיהו לפי פי' ריב"ם ז"ל יתכן יותר שכתב דכולה פירקין דיציאות השבת נמי מי"ח דבר אחרים נינהו רק חשיב נמי כל הנך דמתני' דידן ע"ש:

בגמרא הי סמוך למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה אמאי לא האיכא שהות ביום טובא. ויש לדקדק דאכתי כי איכא שהות ביום טובא מאי הוי הא קי"ל בכל התורה כולה זריזין מקדימין למצוות אף בדבר שזמנו כל היום או כל הלילה ועוד דבפסחים בפ"ק אמרינן נמי לענין בדיקת חמץ דלא ליפתח באורתא דתליסר דנגהי ארביסר אע"ג דאיכא שהות טובא כל הלילה. ולכאורה היה נ"ל דשאני הכא דנהי דזמן מנחה מתחיל ממנחה גדולה אפ"ה עיקר זמנה אינה אלא בשעת מנחה קטנה שהוא עיקר זמן הקרבת תמיד ברוב השנה כפירש"י בסמוך אם כן אפילו משום זריזין ליכא בשעת מנחה גדולה ואף ע"ג דביומא ר"פ אמר להם הממונה אמרינן דצלותא דאברהם אבינו הוי מכי משחרי כותלי נ"ל דהיינו משום דעיקר הקרבת התמיד מדאורייתא הוי מכי משחרי כותלי והיינו נמי משום דזריזין מקדימין משא"כ לאחר שתקנו חכמינו דהקרבת התמיד לאחר שמנה ומחצה וקרב בט' ומחצה משום נדרים ונדבות ולא חשו לטעמא דזריזין אם כן בתפלת מנחה נמי עיקר שעתא מהאי זימנא הוא ואפילו משום זריזין לא שייך ביה. ועוד דהא קי"ל בברכות דיש להתפלל בשעה שהציבור מתפללין וזמן תפילת ציבור במנחה הוי בהאי שעתא משא"כ באברהם דאכתי לא הוי שום תפילת ציבור מש"ה היה מקדים מכי משחרי כותלי משום זריזין ואם כן מקשה הכא שפיר סמוך למנחה גדולה אמאי לא הא איכא שהות טובא אפילו להתחלת עיקר זמן מצוותה כנ"ל:

ועוד יש לפרש עיקר קושיית הגמרא אהא דמחמרינן כולי האי דלא ישב לפני הספר אפילו קודם שהגיע זמנו ואהא מתמה שפיר דלא שייך לעשות גדר בקודם זמנו כיון דאיכא שהות מיהא בדיעבד כנ"ל:

בתוס' בד"ה ואם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו באיסור כדמוכח בסוכה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה אכתי סוגיית הגמרא גופא קשה דמאי פריך בשמעתין אדריב"ל דלמא יש לחלק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור וכ"ש דקשה יותר אסוגיא דסוכה מאי פריך בפשיטות כיון דקושטא דמלתא התם איירי בהדיא בהתחיל באיסור לפי שיטתם אלא דאיכא למימר דלשון המשנה דהכא משמע להו להדיא דאיירי בהתחילו באיסור דהא דקתני ואם התחילו אדלעיל קאי שהתחיל סמוך למנחה ואף על גב דאכתי מצי לאפלוגי בין התחיל באיסור דקודם זמן המצוה ובין התחיל באיסור לאחר שקבוע זמן המצוה ממש מ"מ לא משמע לתלמודא לפי סברת התוספות לחלק בכך כיון דאידי ואידי לא הוי אלא איסורא דרבנן לא שנא בהגיע זמנה ל"ש סמוך לזמנה ואף שכל זה פשוט הוא הוצרכתי לכתוב כן בכוונת התוספות כדי לברר היטב סוגיא דשמעתין לשיטתם כמו שאכתוב בסמוך:

בא"ד וה"נ משמע בגמרא דקאמר כיון דשרי המייניה כו' לכאורה נר' שסמכו על מה שכתבו בסמוך דע"כ הא דשרי המייניה איירי שכבר קרא ק"ש. ואם כן כבר הגיע זמן תפילת ערבית והרי שהתחיל באיסור למשרי המייניה ואפ"ה משמע דלא היה צריך להפסיק אף למ"ד חובה אי לאו דמסיק בגמ' דבתפלת ערבית יש לחוש יותר כך היה נ"ל לכאורה אלא דמהרש"א ז"ל כתב שמצא במרדכי בשם ר"י בעל התוספות בענין אחר. ולפ"ז צ"ל דהך מלתא דק"ש לא פסיקא ליה כ"כ אי צריך לאזור חלציו וא"כ לגבי ק"ש לא הוי התחלה כיון שיכול לקרות ק"ש ולחזור לאכילתו וכמו שאבאר עוד לקמן:

בד"ה בתספורת כו' נראה דהכי הלכתא כו' ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור אפילו סעודה קטנה עד סוף הדיבור. ויש לתמוה על דבריהם בזה שהוא נגד מסקנת הש"ס בסוכה פרק לולב הגזול דמסקינן להדיא דכל מידי דרבנן לעולם אין מפסיקין אף בהתחיל באיסור אא"כ היכא דליכא שהות א"כ ה"נ אפילו סמוך למנחה קטנה ואף בהגיע זמן מנחה קטנה אמאי יפסיק הא איכא שהות ביום כדי להתפלל והיה נ"ל ליישב בזה דמשהגיע זמן תפילת מנחה קטנה כליכא שהות דמי והיינו לפי מה שפירשתי בסמוך דעיקר זמן תפילת המנחה היינו באותו שעה שהוא נגד זמן הקרבת התמיד ברוב השנה שלא היו רגילין לאחרה יותר כדפרש"י בשמעתין ולפ"ז מצינו לחלק שפיר דנהי דבכל מצות דרבנן אם התחילו אין מפסיקין אא"כ דליכא שהות כלל היינו משום דכל היום כשר ואין הכשר מצוה בזמן מוקדם טפי מבמאוחר אלא משום דזריזין מקדימין מש"ה לא אטרחוהו רבנן להפסיק במידי דרבנן משא"כ הכא בזמן מנחה קטנה דמלבד טעמא דזריזין איכא נמי הכשר מצוה טפי באותו זמן מטעם שפירשתי ומכ"ש אם נאמר שהוא זמן תפילת ציבור והוי שעה שהציבור מתפללין ומה שנהגו להתפלל בפלג המנחה היינו בדורות האחרונים להסמיך לתפילת ערבית שלא להטריח הציבור שני פעמים כמ"ש בפרק תפלת השחר וכמבואר קצת בפוסקים א"כ שפיר נוכל לומר מכל הנך טעמי דמשהגיע אותו הזמן אפילו סמוך לה מיקרי ליכא שהות כך היה נ"ל לכאורה בכוונת התוס' אמנם לפי' הרא"ש ז"ל בשיטת רבינו תם ז"ל בשמעתין ובפ' תפלת השחר דבהתחיל קודם מנחה גדולה או אפילו לאחר מנחה גדולה אין מפסיק אף בהגיע זמן מנחה קטנה אבל בהתחיל סמוך למנחה קטנה אף סעודה קטנה צריך להפסיק מיד כשהגיע זמן מנחה קטנה וכן הוא בטור א"ח סימן רל"ב ובש"ע שם ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דממ"נ אי חשבינן לזמן מנחה קטנה כליכא שהות אם כן אפי' בהתחיל סמוך למנחה גדולה ומכ"ש אחר מנחה גדולה אמאי לא יפסיק משהגיע זמן מנחה קטנה דהא בדליכא שהות אמרינן בפרק לולב הגזול דאף בדרבנן מפסיק ואי לאיכא שהות מדמינן לזמן מנחה קטנה אם כן בהתחיל סמוך למנחה קטנה אמאי יפסיק הא אכתי איכא שהות להתפלל דרך כלל שמלשון הרא"ש ז"ל נראה דמחלק בין התחיל באיסורא רבה ובין התחיל באיסורא זוטא וכבר כתבתי בסמוך בלשון תוספת דע"כ משמע להו דאין לחלק בכה"ג לענין הפסקה כדמוכח מסוגיא דלולב הגזול עצמה לכן כעת לא מצאתי מקום ליישב ועיין עוד בסמוך:

אמנם בעיקר שיטת התוספת וסייעתם נחלק עליהם בעל המאור ז"ל בשמעתין וכתב דכל הסוגיא דשמעתין היינו דוקא אליבא דריב"ל משא"כ למאי דקיי"ל דלית הלכתא כריב"ל אם כן מוקמינן למתניתין בפשיטות דאיירי סמוך למנחה קטנה ואפ"ה אם התחילו אין מפסיקין וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין שכן נראה לו עיקר ובסמוך אבאר דלכאורה סוגיא דשמעתין מסייעא להדין פירושא אלא דשיטת התוספת וסייעתם אינו כן דמשמע להו מדלא מייתינן בשמעתין שום אוקימתא בסמוך למנחה קטנה ממילא משמע דפשיטא לתלמודא דסמוך למנחה קטנה מפסיק אף מסעודה קטנה ומש"ה מפסקו למימרא דר"י ב"ל בתרתי לפסק הלכה:

רש"י ד"ה הא לן וכו' בני בבל היו חוגרין וכו' מצינו כן ביחזקאל כג טז שאמר על בבל חגורי אזור במתניהם:

תוס' ד"ה הא לן וכו' וי"ל דקים ליה וכו' וכעין זה לקמן צב ע"א תד"ה ורמי דאביי וכו' ולקמן קנו ע"ב תד"ה תרגמא זעירי. ובעירובין כט ע"א תד"ה מאי אולמא ובפסחים קא ע"ב ברשב"ם ד"ה לקבעו. ובחולין נד ע"א תד"ה וחזיא לדר"מ ובשבועות מז ע"א תד"ה הלכתא מאי ובמנחות ח ע"א תד"ה מ"ט דר"י. ובנדה מד ע"ב תד"ה שלשים יום וביבמות פ' ע"ב תד"ה כיון ובב"ק כט ע"ב תד"ה כי פליגי. ובב"ב קח ע"א תד"ה האב. ובנדרים כד ע"ב בר"ן ד"ה ת"ש. ושם כז ע"א בר"ן ד"ה ולר"ה. ובמרדכי פרק בתרא דיבמות במתני' דאין מעידין אלא עד ג' ימים:

בר"ן ד"ה ומיהו, ולא אמתני' דפ' לולב הגזול, לשון זה אינו מובן לי דהא מסקינן התם בסוכה דמתני' ביו"ט ב' דרבנן ובליכא שהות, א"כ לא נשמע משם הדין דבדאורייתא דאיכא שהות מפסיקין:

לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לְמִנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל מקשים הוה ליה למימר לשון קצרה 'לֹא יִסְתַּפֵּר אָדָם'? ונראה לי בס"ד דקא משמע לן אפילו לפני הספר שהוא בעל אמנות זו דאין דרכו להשתמש בזוג אחד ומסתמא יש לו שלש וארבע עם כל זה לא פלוג רבנן! מיהו עיינתי בספרי הפוסקים וראיתי שיש פלוגתא בזה, דיש מתירים היכא דיש לו שנים או שלשה זוגים ויש אוסרים, ואם כן תירוץ שכתבתי לא יהיה אלא רק לפי סברת האוסרין. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאי הוה תני 'לֹא יִסְתַּפֵּר אָדָם סָמוּךְ לְמִנְחָה' הוה אמינא דאיירי במסתפר בביתו במספרים שיש לו בביתו, ובזו תמצא לפעמים שאינה מחוברת היטב במסמר ולכך חוששין שמא ישבר הזוג, אבל אם מסתפר לפני ספר שאומנתו בכך זה ודאי מספרים שלו מחזק אותה היטב במסמר, מפני שהוא עוסק בה תמיד ולא חיישנן שמא ישבר הזוג, לכך נקיט לִפְנֵי הַסַּפָּר לרבותא דגם בזה אסור משום דלא פלוג רבנן. אי נמי נראה לי בס"ד נקיט כן משום סיפא דקתני וְאִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין, ופרשו בגמרא מֵאֵימָתַי הַתְחָלַת תִּסְפֹּרֶת? אָמַר רַבִּי אַבִּין: מִשֶּׁיָּנִיחַ מַעֲפֹרֶת שֶׁל סַפָּרִים עַל כְּתֵפָיו, ולכן אי הוה תני 'לֹא יִסְתַּפֵּר אָדָם' הייתי מפרש דאיירי במסתפר בביתו ולהכי חשיב לה בסיפא להנחת מעפורת על ברכיו התחלה דאיכא טרחא בהזמנתה והכנתה. אך לפני הספר שהמעפורת מזומנת ותלויה בחנותו אין הנחתה על ברכיו חשיבה התחלה, לכך נקיט לִפְנֵי הַסַּפָּר דגם בזה אם התחיל להניח המעפורת על ברכיו חשיב התחלה וְאֵין מַפְסִיקִין.