מסכת שבת דף פ״ח עמוד א׳

לרבנן ח' חסרים עבוד ולא היו בין פסח דאשתקד לפסח דהאידנא אלא ב' ימים ונמצא דאשתקד בע"ש:

בשני עלה משה ושמע ואתם תהיו לי וירד והגיד:

בג' עלה ושמע הגבלה וירד והגיד:

בד' ירד להפרישם:

ושוב לא עלה עד קבלת הדברות שעלו כולם:

ומאחר שלא עלה מהיכן ירד דאמר' בד' ירד ולא אמרת עלה וירד אלא אימא בד' עלה וירד ושוב לא עלה:

ובחמישי בנה מזבח כדכתיב ויבן מזבח תחת ההר:

מאי לאו משום תורה לא היה לו פנאי לעלות שקבלו כולן יחד את הדברות:

לרבנן ח' חסירין עבוד אומר ר' יצחק דלא הוי צ"ל ח' חסירין עבוד אלא ז' חסירין ואייר דההיא שתא עבורי עברוה כדאמר לעיל אלא משום דלר"י איצטריך למימר דשבעה חסירין עבוד דהא תניא לעיל דאותו יום ה' בשבת היה נקט נמי לרבנן שמנה:

כפה עליהן הר כגיגית ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן והא דאמר בפ"ק דמס' ע"ז (דף ב:) כלום כפית עלינו הר כגיגית דמשמע דאם היה כופה עליהן לא היה להן תשובה והכא אמר דמודעא רבה לאורייתא היינו על מה שלא קבלוה אבל מה שלא קיימוה איכא תשובה:

מודעא רבה לאורייתא והא דאמר בנדרים (דף כה.) שכרת משה ברית עם ישראל על התורה והמצות והשביעם על כך ובפ' אלו נאמרין (סוטה לז:) שקבלו את כל התורה בהר גרזים ובהר עיבל אור"ת דע"פ הדיבור היה והרי כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם מאהבת הנס ומה שכרת עמהן ברית יהושע לעבוד את ה' התם לא קבלו אלא שלא לעבוד ע"ז כדכתיב (יהושע כד) חלילה לנו מעזוב את ה' וכן משמע כוליה עניינא:

אמר רבא הדר קבלוה בימי אחשורוש תימה לר"י דבמגילה (דף ז.) גבי אסתר ברוח הקודש נאמרה אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם ה"א להו דידי עדיפא מדידהו קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה ואמר רבא כולהו אית להו פירכא לבר משמואל דלית ליה פירכא והשתא דשמואל נמי אית ליה פירכא דרבא גופיה מוקי האי קרא לדרשה אחריתי ובפ"ק דחגיגה (דף י.) גבי היתר נדרים פורחין באויר קאמר כולהו אית להו פירכא וחשיב פירכא הא דצריך קרא לדרשה אחריתי ואי גרסינן התם רבה אתא שפיר אי נמי ה"ק במגילה כולהו אית להו פירכא ששאר תנאים מוקשים בסברתם כדאמר התם אבל שמואל אינו מוקשה כל כך אלא דאיצטריך קרא לדרשה אחריתי:

שני כתרים של הוד היו לפיכך כשנטל משה קרן עור פניו:

ירדו ק"כ ריבוא מדכתיב ויתנצלו דריש תרי זימני ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא וינצלו לא נאמר אלא ויתנצלו ואע"ג דגדולה מדה טובה ממדת פורענות הכא נמי גדולה היא שמלאך טוב היה קושר שני כתרים ומלאך חבלה לא היה בו כח כי אם להסיר אחד:

פריו קודם לעליו הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך כתפוחים (שיר השירים ז׳:ט׳) הוה ליה לאתויי טפי:

דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי פי' תורה נביאי' וכתובי'. ביום תליתאי. פי' ביום שלישי לפרישה כרבנן דאמר בחמישי עבד ליה פרישה. ע"י תליתאי ע"י משה שהוא שלישי אהרן ומרים ומשה. לעם תליתאי כהנים לוים וישראל. בירח תליתאי בחודש השלישי ניסן אייר סיון ובסיון ניתנה התורה והוסיפה ההגדה בדבר זה אותותיה משולשים כלומר שהתורה נקרית אמת שנאמר (משלי כ״ג:כ״ג) אמת קנה ואל תמכור ומספר אמת ג' אותיות וישראל בני אבות ג' אברהם יצחק ויעקב משבט שלישי ראובן שמעון לוי ומן לוי נולד משה שעל ידו ניתנה תורה לוי יש בו ג' אותיות משה ג' אותיות ונצפן ג' ירחים כדכתיב (שמות ב׳:ב׳) ותצפנהו ג' ירחים ובזה אמרו אמר ר' לוי הא למדתה שכל מעשה אותו היום היה משולש וכגון זה עוד יש במדרש ילמדנו (תנחומא פרשה יתרו) הלא כתבתי לך שלישים אמר ר' יהושע בן נחמיה הן תורה שאותיותיה משולשות אלף בית גימל והכל היה משולש תורה משולשת תורה נביאים וכתובים משנה משולשת תלמוד הלכות ואגדות תפלה משולשת ערב ובוקר וצהרים משולשת קדוש קדוש קדוש ישראל משולשים כהנים לוים וישראלים ומשה אותיותיו משולשים משבט לוי שאותיותיו משולשין מזרע אברהם יצחק ויעקב אבות שלשה בחודש משלש ניסן אייר סיון בסיני שאותיותיו משולשים לשלשה ימים נתקדשו שנאמר (שמות י״ט:י״א) והיו נכונים ליום השלישי:

וקשיא בין לרבנן דאמרי תרין בשבא ובין לר' יוסי דאמר חד בשבא ופרקינן לרבנן ח' חסרין עבוד לר' יוסי ז' חסירין עבוד דכי אמרו אחרים אין בין עצרת לעצרת ד' ימים בזמן שחדשי השנה כסדרן אחד מלא ואחד חסר דהוו ו' שלמין וששה חסרין והוו יומי דשתא שנ"ד דנאכלין ש"נ מנהון בשבועי ומשתיירין ד' אבל כדהוו בה ז' חסרין הוו להו יומי שנ"ג וכד אזלין שביעי משתיירי מינה ג' והלכך כד הוי ראש ניסן דשנייה יום אחד בשבת והוה בראשונה ז' חסרין הוי ניסן בראשונה בחמשה וסיון בחד בשבא כר' יוסי ואי הוי בשנה ראשונה שמנה חסרין והוו יומא שנ"ב משתיירי מינה תרין וכד הוי ראש ניסן שנייה בחד בשבא הוי ראש ניסן שנה ראשונה במעלי שבתא וראש סיון תרין בשבא כרבנן. ותנן אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה וכד הוויין ד' מעוברין הוו ח' מחוסרין ואפי' למאן דפריש ולא נראה לחכמים לחסר יתר על שמונה:

ת"ש רבי יוסי אומר בשני עלה וירד פי' שני לחנייתן במדבר סיני ובשלישי עלה וירד וברביעי כי תרצתא עלה וירד ובחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי לא היה לו פנאי ודאי לאו דהוא יום שבת ונתנה בו תורה. וסייעתא לרבנן ודחי ר' יוסי לא אלא הוא דע"ש ומשום טרחא דשבת לא היה לו פנאי:

דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי ע"י תליתאי לעם תליתאי ביום תליתאי בירח תליתאי ואית רבנן דמרוחין וגרסין כמאן כרבנן וסייעתא דרבנן מן ביום תליתאי יום ג' לפרישה. דאלמא בחמשה עביד להו פרישא כמאן כרבנן ותרין בשבא הוה ר"ח סיון ובששה בו נתנה תורה ומפרשא פלוגתא נמי בגמ' דשבעת ימים. צליחתא בלשון ישמעאל א' שקיקה. פתילת הוורד שעושין מצמר גפן צבוע כעין ורד וקורין אותו וורד וכן אמרו (כתובות עד) לענין יצאת וראשה פרועה וטווה בשוק בטווה וורד כנגד פניה. ובלשון פרס נקרא גולגון נודע בבבל:

מכאן מודעא רבה וכו' קימו מה שקבלו כבר הא דאמרינן באגדה מכאן מודעא רבה, ומתרץ קבלוה בימי אחשורוש, ק"ל וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחילתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו, ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם, א"כ בטלה מודעא זו, ועוד למה הצריכם לקבלה וברית. ונ"ל דמתחילה אע"פ שהיה להם מודעא מ"מ לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו את התורה, כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות וכתיב ויתן להם ארצות גוים (תהלים קה, מד) וגו' בעבור ישמרו (שם שם, מה) וגו', והם עצמם בתחלה לא עזבו בדבר כלל ולא אמרו במודעא כלום, כאלו מסרו נפשם מעצמם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות יט, ח), ולפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ. [אבל] משגלו יש מודעא על הדבר דכתיב (יחזקאל ב, לב) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו' וכדאמרינן באגדת חלק (סנהדרין קה, א) עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו, לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמן וקבלוה ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומת והיינו בימי אחשורוש שהוציא ממות [לחיים] והיה זה חביב להם יותר מגאולת מצרים. [הכותב בעין יעקב בשם הרשב"א. ועי' בעץ יוסף שם].

בגמ' ההוא מינא דחזייה לרבא כצ"ל:

ברש"י ד"ה מאה ועשרים כל אחד נוטל כתר א' כצ"ל והוא ס"ד:

בתוס' ד"ה ירדו ק"כ וכו' ויתנצלו דריש תרי זימני ויש ספרים שכתוב בהם בהדיא וינצלו לא נאמר וכו' כצ"ל:

בגמ' אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא הא דחשיב כה"ג מודעא רבא לפטור ישראל מן הדין שאע"פ שכפה הר כגיגית לא בטרוניא בא עליהם במאי דאמר שאמר להם שם תהיה קבורתכם כיון שהתנה הקב"ה בתחלת בריית עולם שאם לא יקבלו התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו אלא דאפ"ה כיון שלא קיבלו התורה לשכר ולעונש בלב שלם אלא מיראה א"כ אכתי הוי מודעא ליפטר מעונש של גיהנם לעולם הבא שיכולין לומר לא הן ולא שכרן וביותר היה נוח להם שיחזור אף לתוהו ובוהו ממש ממה שיקבלו עונש גיהנם ושאר עונשים הקשים ובזה יתיישב הא דאשכחן שהעניש הקב"ה את ישראל על כל עבירות אפי' קודם שקיבלוה בימי אחשורוש. ועוד היה נ"ל דעיקר התנאי במעשה בראשית לא היה אלא על תורה שבכתב אבל כפיית הר כגיגית לא היה אלא בשביל תורה שבעל פה שבשבילה כרת הקב"ה ברית עם ישראל כדאיתא בפרק הניזקין והיינו מה שאמר הקב"ה למשה וגם בך יאמינו לעולם ודרשו חז"ל שבא לרבות הנביאים והזקנים שקיבלו ממשה התורה שבע"פ לזה הוצרך כפיית הר כגיגית אבל בימי אחשורוש שהאיר הקב"ה עיניהם שכיוונו ברוח הקודש קריאת המגילה שהיה נרמז בכתב הלוחות כדאיתא בפ"ב דמגילה דף י"ט ע"ב דהא דכתיב ועליהם ככל הדברים וכו' מלמד שכל דקדוקי סופרים אפי' מקרא מגילה הכל מפורש בשום שכל בהלוחות ומש"ה מסתמא כמו כן קיבלו עליהם כל התורה שבע"פ כמו תורה שבכתב. ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' בד"ה אמר רבא ודוק היטב ובדרוש הארכתי יותר:

גמ' בחמישי בנה מזבח עיין חגיגה דף ו ע"א ברש"י ד"ה ישנה לפני הדיבור:

שם בשעה שהקדימו כו' ע' תשב"ץ ח"ג ענין ש"ד:

תוס' ד"ה ירדו וכו' ואף על גב דגדולה מדה טובה יומא דף עו ע"א:

שם ד"ה פריו כריחא דאתרוגא עיין תענית דף כט ע"ב תד"ה של תפוחים:

גמרא וסתמא כרבנן קשה לי הא מקרא מלא ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר הרי דהכתוב קורא ליום המתן תורה יום השלישי, וע"כ צ"ל לר' יוסי כמ"ש רש"י ז"ל(דף פז ע"א ד"ה הא דאמרן) דיום השלישי לימים שלימים שלילן עמהן א"כ ה"נ י"ל בהך דרשא ליום תליתאי מצי אתיא כר"י וליום תליתאי לימים שלימים:

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דִּיהַב אוֹרְיָן תְּלִיתָאִי נראה לי בס"ד, שנתנה לנו מן הבריאה שהיא משולשת בשלש עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה], גם נתנה מימין דכתיב (דברים לג, ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ונקודת החסד הוא 'סֶגוֹל' שהוא משלש נקודות, ולכן נקראת תוֹרַת חֶסֶד דכתיב (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, ויש בה 'מצות חוקים ומשפטים' שהם ג' מינים. וְעַם תְּלִיתָאִי שיצאו מן שלשה אבות שהם סוד ג' קוין, וגם שמשולשים בשלשה שמות שהם 'ישראל יעקב ישורון' ומבורכים בשלשה פסוקים יְ בָרֶכְךָ יָ אֵר יִ שָּׂא שמתחילין בשלשה יודי"ן כנגד ג' שמותם הנז', ויש להם נר"ן [נפש, רוח, נשמה], וקרוים 'אָדָם' [45] שהוא ג' פעמים 'יה' [15]. ואמר בְּיַד תְּלִיתָאִי הוא משה רבינו ע"ה, דמלבד שהיה שלישי בלידה היה גם כן גלגול שלישי שהם ה בל ש ת מ שה, וזכה לנשמה דאצילות שהיא שלישי לנפש ורוח, וגם חייו משולשים שהם ג' פעמים מ', וגם שמו משולש באותיות, וגם במספר [משה=345] שהוא ג' פעמים 'חזק' [115] כידוע. וּבְּיוֹם תְּלִיתָאִי היא שבת קודש המשולש בשלש סעודות, ונאמר בו ג' פעמים 'היום' וכניסתו הוא בשלש שהם 'קדוש ונר ושולחן'.

מְלַמֵּד, שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית יש להקשות למה עשאו 'כְְּגִיגִית' שחפרו ועשה בו בית קיבול כמו גִיגִית, ודי להניחו כמו שהוא למעלה מראשיהם? ואם כדי שלא יברחו וינוסו מתחתיו, מי זה יברח מיד ה'? שאם יצאו מתחתיו גם ההר ילך על גבי ראשיהם! ועוד יש כאן קושיא ידועה הלא הם קבלו ברצון לב את התורה שהקדמו נעשה לנשמע? ועוד יש להקשות אומרו שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם, והוה ליה למימר 'כַּאן' דהא עומדים תחת ההר? ונראה לי בס"ד כי הם קבלו תורה שבכתב כפי מה שיגידו המקראות כמו הקראין דאזלי בתר פשט המקרא, ולא היו רוצין לקבל תורה שבעל פה אשר בכל תיבה ותיבה של המקרא תולה בה תלי תלים של הלכות, ולכך אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' רצונו לומר נַעֲשֶׂה כפי אשר נִשְׁמָע מן פשט המקראות. והוא יתברך כָּפָה אותם על תורה שבעל פה, ולכן עשה את הָהָר לעיניהם חפור בתוכו כמו 'גִיגִית' לרמוז להם שכל תיבה ותיבה של המקרא היא כמו גיגית שיש לה בית קיבול ומטילים לתוכה יין אשר תכיל אלף אלפים טיפות יין בקרבה, ועל מנת כן אתם חייבים לקבל את תורה שבכתב. וידוע כי המאמין בדרשות של תורה שבעל פה ורמזים אשר בזה הוא מבין דבר מתוך דבר ומוציא הלכה מתוך הלכה, הנה זה הוא 'בן עולם הבא' שהיא סוד בינה, יען כי משמעות בינה הוא כך שיבינו דבר מתוך דבר, מה שאין כן מי שאינו מודה בכך הרי זה אין לו חלק לעולם הבא! ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל על מה שנאמר 'אין לו חלק לעולם הבא' היינו שישאר במלכות שהיא סוד העשיה. וזה שאמר כָּפָה הָהָר כְּגִיגִית שיש לה בית קבול, לרמוז על תורה שבעל פה שעושה לכל תיבה בית קבול שתכיל בקרבה כמה אלפים הלכות שבזאת תהיה עיקר קבלת התורה, ואמר להם אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה, הידיעה היא תורה שבעל פה שעליה נאמר (איוב יא, ט) וּרְחָבָה מִנִּי יָם, מוּטָב, אִם לָאו, שָׁם, במלכות הנקראת 'שם' שה"ס [שהוא סוד] עשיה, בסוד (שמואל ב' ח, יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם תִּהְיֶה קְבוּרַתְכֶם, כלומר מקום שלכם שלא תזכו לעולם הבא שה"ס בינה, אלא תשארו במלכות שנקראת 'שם'.

קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר כבר פירוש אחר צליבת הָמָן וגדולת מָרְדֳּכַי חזרו וקיימו קבלת התורה מחדש, דאם עשו זה הקבלה קודם צליבת המן אחר שנודע להם הגזירה, נמצא גם בקבלה זו אנוסין הם שעשו כן לבטל הגזירה.

מַאי דִּכְתִיב (תהלים עו, ט) "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" וְכוּ'. נראה לי בס"ד דין קאי על תורה שבעל פה, שיש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], ובכל חלק יש בו שמונה דרגין שהם 'כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור' הרי מספר 'לֵב' [32], והאדם צריך לעסוק בכל הנזכר 'לִלְמֹד וּלְלַמֵּד' הרי נעשה ס"ד כמנין 'דִּין' [64], ובתחלה אמרו ישראל (שמות כד, ז) כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר הֳ' נַעֲשֶׂה, ולא אמרו 'נִשְׁמָע' דקאי על תורה שבעל פה שהיא תלויה בשמיעה, דאי אתה רשאי ללמדה בכתב, ולכן אֶרֶץ יָרְאָה כי היא כנגד תורה שבעל פה שנקראת 'דִּין' כאמור, ועיקר קיומה הוא עליה, ואחר כך כשאמרו ישראל 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' שָׁקָטָה. או יובן חלק המעשה נקרא דִּין ונרמז באותיות דין דשם 'א דני' וחלק הלימוד נקרא אלף לשון (איוב לג, לג) אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה, ונרמז באות א' דשם 'א דני' וידוע כי אות א' דשם אדני הוא הממתק אותיות דין, שבלתי א' הוא דין קשה כנודע מסוד 'נער [320] ונערה [325] ' שה"ס [שהוא סוד] ש"ך [320] ושכ"ה [325], ולכן בתחלה כשאמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר הֳ' נַעֲשֶׂה שהוא חלק המעשה ולא אמרו 'נִשְׁמָע' שהוא חלק התלמוד הרמוז באלף, יָרְאָה כי באותיות דין לבדם אי אפשר להתקיים, אבל אחר כך כשאמרו נעשה ונשמע שקבלו התלמוד והמעשה שבזה נעשה שם 'אדני' שלם אז שָׁקָטָה.

בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים. יש להקשות למה בהנחת הכתרים הספיק מלאך אחד לשני כתרים, ובנטילתם הוצרך לכל כתר מלאך אחד? ונראה לי בס"ד כי בהנחתם הביאום מלאכי השרת שהם מסטרא דימינא, וכל ימין כחו חזק שיוכל מלאך אחד לסבול שני כתרים בידו, אבל בנטילה שהוא מלאך אחד לסבול שני כתרים בידו, אבל בנטילה שהוא ענין דין נטלום מלאכים מסטרא דשמאלה, וזה המלאך אין לו כח לסבול ב' כתרים בידו. ועוד נראה לי בס"ד מלאך הטוב גם שמאל שלו היא חסד, לכך אחז ב' כתרים בשתי ידיו, אבל מלאך הדין אין פועל דין בימינו אלא רק בשמאלו, לכך נטל כתר אחד בשמאלו דוקא. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בחטא העגל נפגם הכתר שהוא כנגד 'נַעֲשֶׂה' בלבד, אבל כתר שכנגד 'נִשְׁמָע' לא נפגם, לכך נאמר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל כל יום, שנשתמשו בלשון נשמע וכנזכר במדרש, ועיין שלמי ציבור. והנה ידוע דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולכן בהנחת הכתרים אף על פי שהם שני כתרים נחשבים לאחד כי אין נפרד ביניהם, והספיק לשניהם מלאך אחד שזה נחשב שליחות אחת, אך בנטילתם שכבר נפגם כתר שכנגד נעשה, אז נעשה הפרש בין שני הכתרים ולא נחשבו דבר אחד, ולכן גם השליחות נפרדה שאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות, וצריך השתא לכל כתר מלאך אחד. וכתבו התוספות הכתרים של הוֹד היו, והנה הוֹד עם האותיות עולה י"ח [18], וב' פעמים י"ח עולה מספר אֹהֶל [36], לכך כתיב (שמות לג, ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, גם נקראים שִׂמְחַת עוֹלָם כי הכתרים באו להם מכח חכמה היא התורה, וב' פעמים חָכְמָה [73] עולה מספר עוֹלָם [146], ולזה אומר (ישעיהו לה, י) וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, והמאמר הזה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ וכו' פרשתי בס"ד בדרוש שבת כלה של שנת תרנ"א פירוש נכון בעוזה"י.

בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ נראה לי בס"ד בשם חוֹרֵב נרמזו הטעינה והפריקה, כי 'חוֹרֵב' אותית 'חִבּוּר' וזו היא הטעינה שנתחבר אור הכתר הרוחני עם הגוף הגשמי, וגם חורב אותיות 'בּוֹרֵחַ' וזו היא הפריקה, שהיה אור הכתר בורח מאתם ומסתלק מהם.

יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם מִי גִלָּה לְבָנַי רָז זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ. יש להקשות למי שואלת בת קול והלא לו יתברך גלוי? ונראה לי בס"ד דאין זה לשון שאלה אלא הוא הודעה, דמודיע בזה מעלת ישראל להצילם מטענת המלאכים מדין 'בן המצר' [דינא ד'בר מצרא' דהיינו חכמים תקנו שתהיה למצרן (השכן) זכות קדימה בקניית שדה העומדת למכירה בצד שדהו], כי יש בזה ב' טענות חדא כי התורה היא מן הבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה לכך התחילה בבי"ת [ בְּ רֵאשִׁית], ונשמות ישראל היא גם כן מן הבריאה, בסוד בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וכו', אבל המלאכים הם מיצירה. ונמצא מצד נשמתינו אנחנו קרובים ומצרנים והמלאכים רחוקים. וטענה הב' היא שֶׁיִשְׂרָאֵל נִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם (אבות ג, יד), ובכן לא שייך דין 'בן המצר'. ולזה אמר מִי גִלָּה לְבָנַי רָז זֶה, דהבינה שנקראת 'מִי' היא גילתה לְבָנַי רָז זֶה! ובזה נתפרשו ב' טענות הנז' דאיך זכו שנגלה להם על ידי הבינה רָז זֶה? אלא הטעם מפני שנשמות שלהם הם מבריאה שה"ס בינה הנקראת 'מִי' ולכן הם הקרובים ליקח התורה שהיא מבריאה, ועוד הם 'בָנַי' ובבן ליכא טענת בן המצר.

לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ הקשו התוספות ז"ל והלא התפוח הוא משל להקב"ה דכתיב (שיר השירים ב, ג) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי? ונראה לי דרב חמא מפרש הכתוב על פי הדרך שפרשתי בס"ד בסה"ק 'אֶבֶן שְׁלֹמֹה' על שיר השירים עיין שם, ואומרו פִרְיוֹ קודם לעלין פירוש כשיחנט הפרי עדיין העלין לא נגמרו כל צרכן, אבל ודאי הם יוצאין ונראין קודם חנטת הפרי ורק נגמר גידולם אחר חנטת הפרי.