מסכת שבת דף פ״ו עמוד ב׳

והא טבולי יום נינהו כיון דלכולהו שמעינן דבלילי שבת טבלו הוו להו טבולי יום כשקבלו תורה שלא היה להם הערב שמש אחר הטבילה וכיון דהכי הוא איכא למימר דמבע"י טבלו שם ואפ"ה פליטתן טהורה ובצרי להו חדא עונה אליבא דכולהו:

ראויה קאמינא ראויה לינתן לטבולי יום וקסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים הלכך כל ג' ימים האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה ומיהו לא ניתנה לטבולי יום לפי שטבלו מבעו"י ולא פלטו ואם היו פולטות יחזרו ויטבלו משתחשך אבל לא הוצרכו לכך:

וליטבלו בי שמשי וליקבלו תורה בי שמשי לילי שבת קרי בי שמשא בכל דוכתא מפני שבין השמשות שלו חלוק מכל ימים והוצרך להזכירו בכמה מקומות והכי פריך לר' עקיבא דאמר הקפידה תורה על מנין העונות ולא הקפידה אלא על חמש למה לא קבלוה בלילה מדהמתין עד הבקר איכא למימר שהקפידה על פליטת הלילה ואיכא ו' עונות:

לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך ולילה חשך הוא:

ליטבלו בשבתא בצפרא ולמה הוצרך לירד בהשכמה דיום אי פרשו עם חשכה בד' ויטבלו בשבת שחרית ואם פלטו לאחר טבילה טהורין דהא עברו ה' עונות שלמות ואם פלטו לילי שבת ונטמאו לא איכפת לן וטובלין שחרית דהא בעל קרי טובל ביומו ואת אמרת ניתנה תורה לטבולי יום ויש ספרים דגרסינן ביה תרי לישני וגרסינן הכי לרבי אלעזר לישמשו ביממא דחמשא לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא לרבי עקיבא לישמשו ביממא דארבעה ואומר אני שהוא שיבוש והגורסו טעה ולא ידע לפרש מהו שאמר ר' ישמעאל פעמים שהן ה' עונות כו':

אבל חכמים אומרים ו' עונות שלמות סברי להו כר' יוסי דאמר בארבעה עביד פרישה ובהשכמה כר' עקיבא ולית להו שטבלו בלילי שבת אלא סבירא להו דאותן שטבלו לילי שבת ופלטו לאחר טבילה הוצרכו לטבול בשבת שחרית ולפיכך נתעכבה שכינה מליתן עד הבקר ולא משום לא בסתר דברתי לחודיה:

שפירשה מן האשה כגון פולטת שכבת זרע שקבלה מזכר הוא דאמר ר' אלעזר בן עזריה דבתרי יומי מסרחת מפי שמתחממת בגופה:

אבל פירשה מן האיש על הבגד מטמאה לעולם:

וליטבלו ביני שימשי וליקבלו תורה ביני שימשי פירש בקונטרס דלר' עקיבא פריך ור"י אומר דאדר' אלעזר בן עזריה ור' ישמעאל נמי פריך דנילף מהכא דאעונות קפיד קרא דאי אימים לקבלו תורה בי שימשי:

וליטבלו בצפרא דשבתא הא ודאי לא פריך אלא לר' עקיבא דס"ל דאעונות קפיד קרא דנימא דילמא בעינן שש עונות וכי תימא אם היו פולטות בסוף ליל שבת מתי יטבלו ליטבלו בצפרא דשבתא אבל לר"א ורבי ישמעאל לא פריך דנימא דילמא קפיד רחמנא אעולות דפעמים היא קולא כגון אם שימשה בתחילת הלילה דאי קפדינן אעונות משעברו ה' עונות טהורה והשתא דקפיד אימים אינה טהורה עד יום רביעי ומיהו מצינן למימר דפריך דילמא קפיד אעונות ואימים אתרווייהו לחומרא כששימשה בתחילת הלילה ניזיל בתר יומי וכי שימשה בסוף היום ניזיל בתר עונות:

אמר ר' יצחק שלא יהא הללו הולכים לקבל תורה וא"ת א"כ מה צריך רבי יצחק לדרשה דלא מראש בסתר דברתי ויש לומר דאיצטריך דאי לאו הכי ליטבלו בתחילת לילי השבת ומחצות לילה ואילך יקבלו תורה אבל ביום אם היו מאחרים עד שיטבלו כולם היו מתבטלין מת"ת:

אבל פירשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא לחה הקשה ר"ת דמתני' היא דתנן בפרק דם הנדה (נדה נד:) הזוב והניע והרוק ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין ומיהו לא קשה כולי האי דאיכא למימר מטמאין לחין תוך ג' ור"ת מפרש דהכא בזכר שנרבע ופלט זרע דומיא דאשה והתם בראה קרי וכן פי' ר"ח:

וכתיב התם החדש הזה לכם תימה דבפרק קמא דפסחים (דף ו:) פריך אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא קאי וי"ל דודאי בריש ירחא קאי דאמרי' במדרש (מכילתא) שהראהו הקב"ה למשה באצבע ובפסחים לא פריך אלא דבעי למילף מינה הא דאמר רשב"ג שדורשין לפני הפסח בהלכות הפסח שתי שבתות שהרי נביא עומד בר"ח ומזהיר על הפסח וממאי דנביא בריש ירחא קאי ונהי דבראש חדש אמר ליה הקב"ה דילמא משה כשאמר לישראל בארבע' בירחא או בחמשא הוה קאי ומסיק דיליף מדבר ממדבר דבההוא דבאחד לחדש השני אמירת משה לישראל היתה בו ביום כדכתיב באחד לחדש השני ויתילדו על משפחותם וגו' וא"ת דאמאי לא יליף הכא מדבר ממדבר כדיליף התם דהכא נמי כתיב מדבר באו מדבר סיני ויש לומר דטפי ניחא ליה למילף הזה הזה ולא מדבר מבמדבר:

תני רישא טהורה וכולה ר' אלעזר בן עזריה היא ועד השתא איכא] תנאי דתני טמאה ואיכא תנאי דתני טהורה. ואיכא רבנן דמפרשי כגירסאה רב מוקים לה כתנאי. ור' יוחנן לא מוקים לה כתנאי. ומן דלא מוקים ליה כתנאי דטרח כמה דיכיל למהוה מתני' אליבא דחד תנא מיפלגא מאני' בתרי לבי מסותא.

ואמר רב פפא מוקמינן לה מתניתין כתרי תלתא טעמי ולא מוקמינן בתרי תלתא תנאי. וכי דפרשינן בפירקין קמאי:

תנן התם הפולטת ש"ז ביום השלישי טהורה דברי ר' אלעזר בן עזריה טעמיה דר' אלעזר בן עזריה אפילו ב' עונות שלימות ומשהו והעונה יום או לילה. וקא מיתני בפירוש דר' אלעזר בן עזריה טעמיה יש שם יום וכל שהוא והיא טהורה. כיצד שמשה את ביתה ע"ש קודם לשקיעת החמה ועברו ב' עונות לילי שבת ויום שבת ופלטה במ"ש לאחר שקיעת החמה והרי הוא יום שלישי נמצא יום וכל שהוא והיא טהורה. ויש ב' ימים חסר משהו והיא טמאה. כיצד שמשה את ביתה ע"ש לאחר שקיעת החמה ופלטה באחד בשבת קודם לשקיעת החמה הרי יש כאן ב' ימים חסר משהו והיא טמאה. לפי שאינו יום שלישי עד שתשקע החמה ליכנס יום ב' בשבת. ר' ישמעאל אומר פעמים שהן ד' עונות פעמים שהן ה' פעמים שהן שש. טעמיה דר' ישמעאל שהוא עושה מקצת עונה ככולה וקסבר אין יום שלישי (אחד) [טהורה] פחות מד' עונות שהן ב' ימים שלימים. דקאמר ר' אלעזר בן עזריה ב' עונות שלימו' ומשהו קאמר ר' ישמעאל צריך עונה שלימה לפניהן ועונה שלימה לאחריהן. דקסבר יש פולטת ביום ג' והיא טמאה. כי הא מתני' דאמרינן רישא דלא כר' אלעזר בן עזריה ואלין ד' עונות לר' ישמעאל בעי להו מכלל ג' ימים ולא סגי דהוויין ב' ימים ובעי תחלתן וסופן הנץ החמה ושקיעה. ואי הוה תשמש מן קמי הנץ החמה או שקיעתה אפילו בי"א שעות ומחצה לא מיחשיב. והיכי דמי פעמים שהן ד' וספק כגון ששמשה בסוף לילי אחד בשבת ופלטה בסוף לילי שלישי בשבת הרי כאן ד' שלימות. שמתחלתן וסופן הנץ ושקיעת מכלל ג' ימים. והיכי דמי פעמים שהן חמש כגון ששמשה בתחלת לילי אחד בשבת ופלטה בסוף לילי [שלישי] שבת. אם אתה חושב ד' של יום אחד ויום שני הרי הן משני ימים בלבד לפיכך לא מיחשיב ליה אלא אחד מן יום אחד בשבת ושתים של שני ואחת לילי שלישי. והיכי דמי פעמים שהן ששי כגון ששמשה במקצת יום שבת אחר הנץ החמה ופלטה בסוף לילי שלישי לא מיחשיב יום שבת כל העיקר דלא הוה ליה הנץ החמה ומן יום אחד ויום שני לא מיחשיב אלא (שלשה) [חמש] ולילי שלישי הרי שש. והכין נמי אם שמשה בתחלת לילי אחד בשבת ופלטה בסוף יום שלשה קודם לשקיעת החמה אין כאן ד' עונות שלמות מכלל שלשה ימים כדפרישנא לעילא דלא מיחשיב משלישי אלא אחד. והרי בן שש. יום אחד ויום שני ויום שלישי. ר"ע אומר לעולם חמש. טעמיה דר"ע דשקיל מן הכא להכא וסבר שאם יצאת מקצת עונה ראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית ומצריך שפלטה אחר ששים שעות מן התשמיש שהן שיעור ב' ימים ומחצה:

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא ואמרי לה רב פפא לרבא (קמיה דרבא) בשלמא ר' אלעזר בן עזריה כרבנן דאמרי בחמשה עבד להו משה לישראל פרישה נמצא לישראל פרישה לילי ששי ויום ששי ומשהו מחמישי ומלילי שבת. לפיכך אם שמשה ביום חמישי קודם שקיעת החמה ופלטה בלילי שבת אחר שקיעת החמה טהורה. ר"ע כר' יוסי דאמר בארבעה עבד להו משה פרישה כגון דאפרשינהו בתר חדא שעתא מיום רביעי משכחת ה' עונות בתר חדא שעתא מלילי שבת. כדא"ר עקיבא אם יצאת מקצת עונה ראשונה משלימין לו מקצת עונה ששית. אלא ר' ישמעאל דקמצריך ד' עונות שלימות שמתחלת מתחלת יום או תחלת לילה מתוך ג' ימים כמאן לא כרבנן ולא כר' יוסי. מדרבנן מרחק טובא. ומדר' יוסי נמי דהא יומא דארבעה שיצא מקצתו לא מיני למחשביה עונה כי דחשיב ליה ר"ע וארבעי דבידיה חמישי ושש אינון בלחוד ובעאי להו מכלל ג' ימים כמאן קאי ופרקינן לעולם כר' יוסי קאי ר' ישמעאל. ואמר רב אדא בר אבא משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד דאלמא סבר דעבד להו פרישה ביום רביעי בהשכמה קודם הנץ החמה והוה להו חמש עונות מכלל ג' ימים. כדפרשינן לר' ישמעאל בענין פעמים ה'. וסלקא שמעתא ומקשינן בין לר' ישמעאל ובין לר"ע למה ליה למשה רבינו למעבד פרישה לישראל ביממא דארבעה והאמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום. ופרקינן איצטריך למשה לאפרושינן והאמר רבא אם היה בית אפל מותר.

אבל חכמים אומרים שש עונות שלמות הכי גרסינן: אבל חכמים אומרים שלש עונות, זוהי גירסת הרשב"א. [כסף משנה הלכות אבות הטומאה פ"ה הי"א].

כבר ביארנו במשנה ששכבת זרע שפירש מן האיש מטמאה כל זמן שהיא לחה הא אם יבשה טהורה ומ"מ במסכת נדה יתבאר שאפילו יבשה אם תחזור לכמות שהיתה בשרייה בפושרין מעת לעת הרי היא טמאה:

שכבת זרע של נכרי טהורה מכלום כמו שיתבאר במקומו ומעתה גוי הבא על אשת ישראל ופלטה טהורה מכלום אבל ישראל הבא על הגויה ופלטה וכן בהמה שפלטה שכבת זרע של ישראל כל שלש עונות אותו שכבת זרע טמא ומטמא משם ואילך הדבר בספק שהרי בסוגיא זו נשאלה ונשארה בספק אלא שהדברים נראין לטהר:

בד"ה וליטבלו ביני שמשי כו' והכי פריך לר"ע דאמר הקפידה תורה על מנין עונות כו' ואיכא ו' עונות עכ"ל ויש לדקדק דמאי קושיא דאימא דקושטא דר"ע לית ליה נמי בהשכמה עלה אלא מכח הך קושיא דלקבלוה התורה ביני שמשי קאמר רבי עקיבא דהקפידה תורה גם על הלילה כדי שיהיו ה' עונות ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ליטבלו בשבתא בצפרא ולמה הוצרך לומר בהשכמה דיום כו' עכ"ל דליכא למימר דלכך הוצרך לירד בהשכמה לאשמעינן דאעונות קפיד קרא אבל אם לא ירד בהשכמה לא הוה ידעינא בעלמא אי אעונות קפיד אי אימים כנראה מדברי התוס' די"ל דמ"מ במתן תורה לא הוה צריך לירד בהשכמה כיון דהוו מצי טבלי בצפרא וכה"ג צריך לומר לעיל דפריך ל"ל למימר להו והאמר רב הונא ישראל קדושים כו' דליכא למימר דאיצטריך למימר להו לאשמעינן בעלמא דאעונות קפיד קרא דמ"מ במתן תורה לא הוה צריך לירד בהשכמה וק"ל:

תוס' בד"ה וכתיב התם כו' פריך אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא כו' עכ"ל דליכא למימר דהכא פסיקא ליה דבריש ירחא הוה למאי דמסיק התם דיליף מדבר ממדבר דא"כ לא ה"ל לתלמודא להשמיט מלאתויי הכא הך דרשה דמדבר ממדבר וק"ל:

ברש"י ד"ה ראויה קאמינא וכו' וקסברי הני תנאי וכו' כל ג' ימים האמורים לענין וכו' כצ"ל:

ד"ה ליטבלו בשבתא וכו' בהשכמה דיום ד' אי פירשו וכו' ביה תרי לישנא וגרסינן הכי וכו' לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא לר"ע לישמשו ביממא דארבעה וכו' הד"א:

בתוס' ד"ה וליטבלו וכו' ור"י אומר דאדר' אלעזר בן עזריה כו' כצ"ל:

ד"ה וכתיב התם וכו' ומסיק דיליף מדבר ממדבר כו' ר"ל הא דכתיב בפרשת בהעלותך גבי ויעשו בני ישראל את הפסח:

בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי וכו' אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן. כך הנוסחא בכל הספרים שלנו לפי שיטת רוב הפוסקים ולכך הוצרך רש"י לפרש דחכמי' כר' יוסי ס"ל ולית להו שטבלו בליל השבת וכו' אבל גירסת הרמב"ם וסייעתו דחכמים אומרים ג' עונות שלימות בעינן וא"כ לפ"ז הני חכמים סברי כרבנן דר' יוסי דבששי בחודש ניתנה התורה ולכאורה סוגיא דעלמא כוותיה שהרי אנו עושין חג השבועו' בששה בחודש ואמרי בו זמן מתן תורתינו והיינו כרבנן דרבי יוסי וכבר הרגיש בזה המג"א בסימן תצ"ד דלפי שיטת רוב הפוסקים דקי"ל לענין פולטת שש עונו' שלימות בעינן וא"כ קשה היאך אנו אומרים זמן מתן תורתינו בשבועות שהוא ששה בחודש ונדחק ליישב ע"ש ולענ"ד נראה ליישב לפי מאי שמצאתי בל' הירושלמי דשמעתין דזעירי אמר משמיה דר' יוחנן דטעמא דחכמים דבעינן שש עונות שלימות היינו משום דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז מה זב בג' ימים אף ש"ז בג' ימים ולפ"ז צ"ל דאע"ג דבזב אמרינן בתחילתו מקצת היום ככולו אפ"ה לענין פולטת ש"ז בעינן ג' ימים מעל"ע שלימים והיינו כדפרישית דלענין פולטת בסברא תליא מילתא כל זמן שאינו מסרחת כדאמרינן בסמוך וא"כ שפיר מצינן למימר דחכמים דהכא במימרא דר' יוחנן נמי כרבנן ס"ל דבתרי בשבתא איקבע ירחא אלא דסברי דבד' בשבתא אמר להו מצות הגבלה ומצות פרישה וכדמשמע פשטא דקרא דמצות פרישה מקמי קבלה כתיב וסברי נמי דבהשכמה עלה ובהשכמה ירד ולעולם דבששה בחודש ניתנה התורה וע"כ יש לנו לומר כן כיון דר' יוחנן דאיהו מריה דשמעתין מפרש להדיא בירושלמי דעיקר ילפותא דשש עונות היינו מהקישא דש"ז לזב כן נראה לי נכון ובזה אתי שפיר נמי בהא דפליגי ראב"ע וחכמים היינו משום דחכמים דרשי הקישא דשכבת זרע לזב דבזב בעל ג' ראיות איירי וראב"ע סבר דלזב בעל שני ראיות איתקש וממילא הוא דפליגי נמי בענין מצות הגבלה ופירשו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועיין עוד לקמן ודוק היטב:

שם אמר רבה דכולי עלמא בר"ח וכו' ודכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל כתיב הכא זכור את יום השבת וכו'. ולכאורה יש לתמוה במאי דמשמע הכא דר' יוסי אית ליה נמי הך ג"ש דזכור זכור ולמאי דמסקינן לקמן דלר' יוסי הוסיף משה יום אחד מדעתו וא"כ בתחילה היה בדעת הקב"ה ליתן התורה בע"ש וכ"כ רש"י ותוס' דהיום כמחר אינו דרשה גמורה דלעולם בד' בשבת אמר הקב"ה ליפרוש היום ומחר ממש שהם ד' וה' א"כ הוי כשינוי בכתב הלוחות שכתוב בהם זכור ומשמעו דבשבת עצמו נמי לא ואפשר דאה"נ והיינו דאמרינן בעלמא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו דלפי מאי שחשב הקב"ה ליתן התורה בע"ש היה לו לומר שמור את יום השבת ולאחר שהסכים לדעת משה ליתנה בשבת הוצרך לומר ג"כ זכור משום הך ג"ש כדי לחלוק כבוד למשה ונ"מ נמי לדינא לדורות לענין פולטת לר"ע כדאית ליה ולחכמים דא"ר יוחנן כדאית להו כדפרישי' בסמוך כן נראה לי כפתור ופרח:

בתוס' בד"ה וכתיב התם החודש הזה לכם תימא דבפ"ק דפסחים וכו' עס"ה עמ"ש בזה שם בחידושי פסחים באריכות:

גמ' אמר ר"י לא מראש בסתר דברתי זה פסוק בישעיה דף מח ע"א ורש"י ציין לא בסתר דברתי שזה פסוק ישעיה מ"ה:

גמ' ר' יוסי אומר בשבעה בו ע' ע"ז דף ג ע"א תוס' ד"ה יום הששי:

תד"ה ולטבלו בצפרא כו' דנימא דלמא בעי ב' עונות קשה לי מאי דלמא, הא ודאי הכי הוא מדצריך פרישה בשחרית ולא סגיא בפרישה בסוף היום דהוי ה' עונות.

בא"ד דלמא קפיד אעונות וימים קשה לי דלפ"ז ישאר הקושי' לרע"ק דתלי בעונות לחוד, דלמא בעי ג"כ יום רביעי, כדאשכחן בסיני, ואם נימא דמסתמא לא קפיד התורה על תרתי דוקא, אלא דפרכת הש"ס על ראב"י ור"י הוי ספק אי תליא בעונות או בימים מספיקא ליבעי תרווייהו הי' ניחא, אבל לישנא דהתוס' משמע דהתורה הקפידה על תרווייהו, וקשה כנ"ל:

דְכוּלֵי עָלְמָא, בְּשַׁבָּת נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל נראה לי בס"ד, לכך אמרו רבותינו ז"ל (שבת קטז) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה) ספר בפני עצמו שבזה תהיה התורה 'שבעה ספרים' שעל זה דרשו פסוק (משלי ט, א) חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, ומאחר שהיא 'שבעה ספרים' נתנה בשבת שהוא יום השביעי. ולכן דרשו בתיקונים בְּרֵאשִׁית 'יָרֵא שַׁבָּת' שבו נתנה תורה. גם נבחר יום השביעי למתן תורה, כי מספר השבעה במספר הקדמיי [כלומר א+ב+ג+... ז = 28] הוא מספר כ"ח שבו האדם מוסיף כח בקדושה, ובזה פרשתי (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, שלא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה. ונמצא לפי זה התחלת ההכנה של מתן תורה היה בראש חודש, דלכולי עלמא בראש חודש (שמות יט, ב) בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, והסוף קבלו התורה על ההר ביום שבת, הרי ההתחלה בראש חודש והגמר בשבת. ונראה לי בס"ד טעם לזה על פי מה שכתב הרב מוהר"י ענתבי ז"ל [חכם יעקב ענתבי שהיה ראש קהילת דמשק] בספר נאוה תהלה, שכתוב (בספר שערי גן עדן דף עג) על פסוק (תהלים מה, ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב, שיש שם קדוש ונורא שמו 'רח"ש' והוא מגרש החיצונים, וצריך לכוין בו בסופי תורה (שמות ל, לה) מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ בכל יום, והוא טוב ומסוגל לזכירה עיין שם. וכתב עוד מספר מקור השמות ששם 'רח"ש' עם שם 'תמ"ף' מסרו יעקב אבינו ע"ה לבניו בשעת פטירתו, כדי להזכירו בעת צרה ויושעו עיין שם. ובזה מובן הטעם בקבלת התורה שהתחלתה היתה בראש חודש והגמר בשבת, כי ראשי תיבות ראש חדש שבת הוא 'רח"ש' שהוא אותיות שם הקדוש הנזכר, וישראל בקבלת התורה היו צריכים להשפעת שם הנזכר כדי לגרש החיצונים מעליהם, וגם כדי שיהיה להם זכירה גדולה בתורה. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון למה שנאמר בפנחס (במדבר כו, מו) וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח, ויש להקשות למה פרט אותה דוקא? ועוד הוה ליה למימר 'וּבַּת אָשֵׁר שָׂרַח'? ובזה מובן שהיא זכתה זכיה גדולה להקרא 'שָׂרַח' שהוא אותיות שם הקדוש הנזכר, ולכן חלק לה הכתוב כבוד שהוא אותיות שם הקדוש הנזכר, ולכן חלק לה הכתוב כבוד מצד שמה לפרוט אותה בפני עצמה, ולזה אמר 'וְשֵׁם' פירוש תדוק בשמא! ובזה פרשתי טעם בדברי המדרש (דברים רבה יא, ז) בענין ארונו של יוסף הצדיק ע"ה בעת שבקשו משה רבינו ע"ה ולא מצאה פגעה בו 'סגולה' וכו', ומפורש כי היא היתה שרח בת אשר, וצריך לפרש למה מכנה את שרח בשם 'סגולה'? ובזה ניחא כי שמה הוא 'סגולה' לענין זכירה ולענין גירוש החיצונים כאמור, והיה דרכן של חכמינו ז"ל לכוין בשם הקדוש הרמוז בשמה לכך קרו אותה בשם 'סגולה'.