מסכת שבת דף פ״א עמוד א׳

מתני' תרווד כף קולייר:

חף קס"ד דפותחת של חף עצמה ושיעורה נפיש מתרווד:

כרכר עץ יש לאורגין וראשו חד:

כדי לזרוק בבהמה דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא דרמי ליה אזיל ליה:

גמ' והא קיי"ל דשיעורא דרבנן נפיש גבי לעשות תלאי:

חפי פותחת שינים הקבועים בה ולא היא עצמה ועושים אותם מעצם:

חפי פותחת טהורין דכל זמן שלא חברן בה אינן ראויין לכלום:

טמאין דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאין בהכל שוחטין (חולין דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת וכל המחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול ומקבל מפתח:

למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש ואע"ג דאשכחן תרווד שהוא גדול הרבה כדאמר בנזיר בפרק כ"ג (דף נ:) גבי מלא תרווד רקב כמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת יד ור' יוחנן אמר מלא חפניו התם ודאי מיירי בתרווד גדול כדתנן במסכת כלים בפ' י"ז (משנה. ב) שאמר מידה גסה מלא תרווד רקב כמלא תרווד גדול של רופאים אבל הכא להוצאת שבת מידי דחשיב בעינן ותרווד קטן חשוב הוא הרבה (א"נ) חף סלקא דעתך שהוא חף גל שהוא גדול ומשני בחפי פותחת שהן קטנים:

חפי פותחת טהורין פי' בקונטרס שינים של עצם ונותנין אותם בפותחת לפתוח וקודם שלא נקבעו אין ראוין לכלום קבען בפותחת טמאין דכלי עצם כמתכות ופשוטיהם טמאים כדאמר בהכל שוחטין (חול. ן דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת והמחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול דמקבלת מפתח ומה שפירש דפשוטי כלי עצם טמאים כדאמר בהכל שוחטין לא דק דהתם לא איירי אלא בגולמי כלי עצם אבל פשוטי כלי עצם הא תנן ומייתי לה בפ"ק (דף טז:) כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומה שפירש דחפין הן של עצם קשה לר"י דגבי כלי מתכות מיתניא בתוספתא דכלים ועוד דאי בשלא נקבעו אין ראויין לכלום אם כן פשיטא דטהורין ומה שפי' שפותחת יש לה בית קיבול לקבל המפתח הא לא חשיב בית קיבול שאין המפתח עשוי לטלטל ע"י אותו בית קיבול כמו הקיטע יוצא בקב שלו (לעיל שבת דף סו.) דטהור כשאין בו בית קיבול כתיתין דפי' בקונט' דמה שמניח ראש שוקו בתוכו לא חשיב בית קיבול שאין השוק מיטלטל על ידו ועוד דפי' דפותחת גורמת טומאה לחף אדרבה תנן במס' כלים בפי"ג (משנה ו) פותחת של עץ וחפין של מתכת טמאה פותחת של מתכת וחפין שלה של עץ טהורה אלמא בתר חפין אזלינן ואע"ג דמשמע דאתיא כרבי נחמיה דלא אזיל בתר מעמיד אלא בתר תשמיש דהיינו חותם ברייתא דשמעתי' נמי נראה לר"י דאתיא כוותיה דקתני סיפא דהכא טבעת של מתכת וחותם של אילמג ר' נחמיה מטהר ונראה לר"י דבחפין של מתכת איירי ואע"פ שלא נקבעו ראויין הם קצת ליתנם בפותחת ואפילו הכי טהורין דגולמי כלי מתכות טהורין קבען בפותחת טמאין שנגמרה מלאכתן וכן משמע בסמוך דטעמא משום גמר מלאכה דקתני ושל גל אע"פ שחברן לדלת כו' דמשמע מה שקבען לדלת יש לו לגרום טומאה אלא כיון שאין להם פותחת [וחף] קבוע בגל טהור:

אסור למשמש בצרור פירש בקונטרס הנצרך לפנות ואינו יכול אסור משום השרת נימין וא"ת והא רבא בדבר שאין מתכוין סבר כר"ש בספ"ב דביצה (דף כג.) וכה"ג פריך לקמן לרבי יוחנן דאסר משום השרת נימין ויש לומר דהכא במשמוש צרור הוי פסיק רישיה:

ואם לאו כהכרע ונראה לר"ת כגירסת ר"ח ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים והכרע פי' רגל כמו כרעי המטה וכן מפרש בירושלמי כמלא רגל מדוכה קטנה של בשמים:

אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר מילתא באפי נפשה היא פירוש מותר לקנח בה אפילו גדולה יותר מכביצה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון דיש עליהן עד הוכנו כולן:

הא דתניא לא יסוד אדם את ביתו בסיד אלא אם כן עירב בו חול וכו' הדבר שגרם איסור דבר זה הוא מה שאירע לישראל בבית שני מחמת טיטוס הרשע ועיקר דיליה הוא בתוספתא סוטה בפולמוס של טיטוס על עטרות כלות וכו' ושלא יסוד אדם את ביתו בסיד ובביצת הסיד עירב בו חול או תבן הרי זה מותר ר' יהודה אומר עירב בו חול הרי זה טרכסיד ואסור עירב בו תבן הרי זה מותר:

סליק המוציא יין.

וקסבר דהא מתני' חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד.

ר' יהודה היא (רב פפא) [רבא] אמר אפי' תימא רבנן קלקולו זהו תקונו אית ביה ב' פירושים חד לענין שופריה דסיד. האי ברייתא (לאו) לענין שחרירותיה. וקסברי רבנן דסיד שעירה בו חול. אע"פ שהוא מתחזק כן הלך יופיו ומותר בנולה. והכא משו"ה קאמרי חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופירוש שני כיון דלא שרי למיסר ביה בגולה עד שיערב בו חול (הוה ליה) הקלקול דקא מקלקל הוא התקון והלכך משערינן חול גס כדי ליתן על מלוא כף סיד דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו:

צוצלא עוף ממין התורי' ובלשון חכמים ריציפי. וקורין אותה אל פאכתי':

חף דתני הכא וחפים דתניא [בברייתא] שיניים [הוא עשויין] מחתיכה של עץ וקורין בלשון פרסי דנר אנגאת מין נודעים בבבל. חפים בנגר שהן תלויין ועומדין כקבורים בתוך העץ שהוא בית הנגר ונקרא אל קפי' ובעץ שהוא הנגר נקבים מכניס להן כשמתקנין נגדן נופלין ונכנסין להן ואלה הן של גל ובהן נסגר והמפתח יש בו חפין בולטין מכוונין כנגדן מכניסין אותו בחלל שבנגר וחפין מעלין את החפין של גל והוא נפתח ואף שחברן בדלת טהורין לעולם [מפני] שהן מחוברים לקרקע. ושבמפתח טהורין עד שיקבעו בפותחת ואז הוויין מכלל הכלי:

זוז וזוזין (מצריך) כולן אחד הן והן כששאל זונין כמה שיעור אבנים מקורזלות [שרשאי להעבירן] בכרמלית יתר מד' אמות ומקנח בהן.

ואמרו לו כזית כאגוז. כביצה. אמר להן (ומטמטני) [וכי טורטני] יכניס. פירוש היש לן מאזנים שישקול השיעור הזה נמנו וגמרו הכל מותר עד (אלא) [מלא] היד. וכן א"ר ישמעאל ב"ר יוסי משו' אביו וכן הלכה. אבל פלוגתא דר"מ ור' יהודה דפליגין הכא כי היכי דפליגי באתרוג עיקרן תרוייהו. (ובדמנו וגמרו) [כדנמנו וגמרו] פייס דקא מפרש ליה (קרי שני נבליאתא) [כרשיני בבלייתא] שהוא אדמה שהיא קרוב להתפרך ולהתכתת ואינ' אבנים ולא לבנים שרופו' דקריין אגורי:

אמר רבא לא ימשמש בצרורות בשבת כדי להחליקן שלא ישרטו את בשרו ונמצא בא לידי כתישה או טחינה. ולא יעשה כדרך שהוא [עושה] ממשמש בחול. מתקיף לה מר זוטרא והיאך יסתכן אלא כלאחר יד. ויש מפרשין כדי לחכך ולנקות את עצמו כדרך שהוא ממשמש בחול. ואף לא יסתכן בעובי שם טינוף אלא מתחכך ומתנקה כלאחר יד. שמוצא שינוי מן החול. ופירוש' דברי ר' ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא שנפנה בו מטלטל לשם שלש אבנים מקורזלות כל אחד מלא היד לקנח בהן. ואע"פ שיש ממקום שנוטלין עד בית הכסא הקבוע אמות הרבה. אבל אין מקום קבוע אלא אם יש בידו אבנים סובב בבקעה לראות אנה ישב אין לו לשנות אלא בהכרע מדוכה קטנה של בשמים. והיינו שמעין פירושא הכרע מדוכה קטנה דאינה של בוכנא שדורכין בו והוא מקנח שמעבירין אותו במדוכה לשחוק בו. וראינו בתלמוד ארץ ישראל מלא רגל מדוכה קטנה של בושם:

אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר פירשו רבינו עד כגון סמרטוט או פקולין כדתנן התם ממשמשת בב' עדים. והן הן תיקוניה ועוותיה. והכי קאמר אע"פ [שקינח] בה כבר הרי הוא מותר ליטלה ולהתקנח בה:

משנה עצם כדי לעשות תרוד ר' יהודה אומר כדי לעשות חף זכוכית כדי לגרור בה ראש הכרכר צרור או אבן כדי לזרוק בעוף ר' אליעזר בן יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה אמר הר"ם פי' תרוד כף הרופאים קטן ועוד קורין תרווד והרבה עושין אותו אצלנו וחף שן משני מפתח העץ וכרכר ידוע בלעז טורטור והוא הכישור:

אמר המאירי עצם כדי לעשות תרווד ר"ל כף ר' יהודה אומר כדי לעשות חף והיו סבורים בגמ' לפרש בו פותחת והקשו היאך ר' יהודה מיקל ותירצו בה חפי פותחת ר"ל שנים הקבועים בה ולא היא עצמה זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכר להחליקו וכן כתבו בו בגמ' שיעור בכדי שיפצע ב' נימין כאחד והכל אחד ובירושלמי אמרו תמן תני של זכוכית כדי לצוק לתוכו שמן ובה את אמר הכן אלא כאן בעבה כאן בחדה צרור או אבן כדי לזרוק בעוף ר' אליעזר אומר כדי לזרוק בבהמה שאין אדם טורח להרים צרור כדי להבריח את העוף ודיו בגערה והמיית קול והלכה כר' אליעזר בן יעקב ופי' בגמ' לזרוק בבהמה ותרגיש עד שתברח משם והוא צרור או אבן במשקל עשרה זוזים:

משנה חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר' יוסי אומר כדי לקבל רביעית אמר ר' אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד אמר לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא אמר הר"ם פי' פצים חצי לבנה כשיש חלל בין החצאי לבנה וימלאו אותו החלל בחרסי' ובאבנים דקות והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו והוא שכשמסדרים קורות או פצימין בארץ והוא מתנדנד סומכו מצד נדנודו בחרס והוא שיעור מועט ורבי מאיר אומר כדי לחתות בו האור ואין חיתוי אלא בחרס גדול ור' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית מים והוא מועט משיעורו של ר' מאיר וזכר לדבר מה שאמר לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד ולחשוף מים מגבא כלומר לא סוף דבר לחתות שהוא שיעור גדול אלא אפי' לחשוף מים מגבא שהוא שיעור מועט והלכה כר' יוסי:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המעבד את העור בכדי לעשות קמיע בין שיעבד לגמרי בין שיעבד אחד ממיני עיבוד כגון מליחה או קמוח או עפוץ ויש שואלין והלא בפרק בונה ק"ג ב' אמרו המעבד חייב בכל שהו ותירצו קצת מפרשים בשהחשיב עיבודו לאיזה דבר ועיקר הדברים שלא נאמר שם כל שהו אלא בשיעור זה והוא שלא נתעסקו לשם אלא במקצת מלאכה שהיה ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיעבד את כלה שיעבדנו עיבוד גמור אבל אם התחיל בעיבוד ולא השלימו אפי' בעור שלם פטור ורבנן סברי בעבוד כל שהוא חייב ואין כל שהוא הנזכר שם אמור אלא מצד העיבוד לא מצד כמות העור ולעולם בשיעור הנזכר בעור היא אבל העיבוד אפי' בכל שהוא והוא שכתבנו בין על כל העבוד בין על א' ממיני העיבוד ואם הוציאו שיעורו מבואר במשנתנו בין שאינו מעובד והוציאו לעבדו בין שאינו מעובד והוציאו שלא לעבדו ובין שהוא מעובד והוציאו:

המלבן את הצמר או את הפשתן והמנפצו והצובעו והטווהו כלם שיעורם כמלא רוחב היסט כפול ורוחב היסט פי' בו גדולי הרבנים כדי מתיחת אצבע לאמה בהפרשה ביניהם בכל כחו ושיעור שני סיטין ממנו הוא שיעור שבת אבל גאוני ספרד פירשו כדי מתיחת גודל לאצבע והוא קרוב לשני שלישי זרת והוא באורך ארבעה טפחים ורחב היסט פשוט לפי' האחרון הוא כפול לפירוש ראשון אבל האורג שחיובו בשני חוטין אין שיעורו במלא רחב היסט אלא ברוחב שתי אצבעות כמו שיתבאר:

המוציא סמנין שרויים לצורך צביעה שיעורן כדי לצבוע בהם דוגמא לאירא והוא שצובעין מעט להראותו לדוגמא שהוא רוצה בצבע זה וענין לאירא לאורג שמעכבו לסתום פי קנה שפקעית הערב נתונה בתוכו אבל אם הוציא סמנין שאינן שרויין כגון קלפי אגוזים וקלפי רמונים או סטיס ופאה ושאר מיני הסמנין שיעורן כדי לצבוע בגד קטן כסבכה שמניחין לבנות על ראשיהם ושמא תאמר והרי במנפץ ומלבן הואיל וכלן צורך טויה הם אתה נותן בהם שיעור טויה ואף באלו הואיל וכלן לשריה הם עומדים נשער בהם כשרויים טעם הדבר שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן דוגמא כמו שביארנו בטיט שהשופכין הראויים לגבלו שיעורן ברביעית והטיט עצמו כדי לעשות פי כוש:

בד"ה חפי פותחת כו' וכן משמע כו' ושל גל אע"פ שחברן לדלת כו' דמשמע מה שקבען כו' עכ"ל לכאורה קשה מאי משמע כפירושם דהא לפירוש הקונטרס דקודם שלא נקבעו אינן ראויין לכלום נמי ניחא דקאמר אע"פ שחברן לדלת כו' וקבען לדלת יש לו לגרום טומאה משום פשוטי כלי עצם דהוי כמתכת וטמא אלא כיון שקבוע בגל הוי מחובר לקרקע וטהור וי"ל לפי מה שנדקדק בדברי התוס' שהקשו לפ"ה ועוד דפי' דפותחת גורמת טומאה לחף אדרבה כו' עכ"ל ולכאורה לא פ"ה כן אלא דיש לחפים טומאה מצד עצמם דהיינו משום דפשוטי כלי עצם טמאים וע"כ נראה דשיעור דבריהם כן הוא דבקבעו בפותחת יש לפרש ב' טעמים לפ"ה אי משום דפשוטי כלי עצם טמא אי משום דמקבל טומאה מן הפותחת דפותחת יש לה בית קיבול וטמא וכל המחובר לטמא טמא וע"ז הקשו דאי משום פשוטי כלי עצם דחו את זה ממשנה ערוכה דהא תנן בהדיא דפשוטי כלי עצם טהורים ואי משום דפותחת גורם לה טומאה משום דכל המחובר לטמא טמא הא אדרבה תנן במסכת כו' והשתא לפי דרך השני זה דיש קצת לקיים פ"ה דהפותחת גורמת לה טומאה כתבו הכא דלא משמע כן ממה שאמרו דאע"פ שחברן לדלת כו' דלפי טעם לטמא החף ממחובר לפותחת משום דהפותחת גורם לה טומאה דכל המחובר לטמא טמא לא שייכא הכא לטמא במחובר לגל ולא לפותחת דהא הגל אינו טמא ודו"ק:

בד"ה אסור למשמש כו' וי"ל דהכא במשמש צרור כו' עכ"ל אין לחלק בין צרור דהכא לחרס דלקמן דהא דומיא דהכא בקנוח לא חיישינן להשרת נימין בצרור כמו בחרס אלא דר"ל לחלק בין משמוש דהכא לקנוח דלקמן וק"ל:

בד"ה ואם לאו כהכרע נראה לר"ת כגירסת ר"ח ואם לאו כו' עכ"ל אע"פ שהמלות אינן משתנין מ"מ יפול בו לשון גירסא לפי שהענין משתנה בלשון אם הוא מלתא באנפי נפשיה אם לאו וק"ל:

בגמרא ת"ר חפי פותחת וכו' ושל גל אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים טהורין כצ"ל ומפי' רש"י משמע דל"ג בדלת ודו"ק:

ברש"י ד"ה חף קס"ד דפותחת של עצם וכו' כצ"ל:

ד"ה טמאים דכלי עצם ככלי מתכות כו' ואי משום דמחובר לפותחת וכו' משמע דס"ל דהשינים הן של עצם והפותחת עצמה היא של עץ ופשוטי כלי עץ טהורים הם אלא שיש לדקדק כיון שמפרש דהפותחת עצמה יש לה בית קיבול ומקבל טומאה והשיניים מחוברים לה למה ליה לפרש דהשיניים טמאים דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאים תיפוק ליה דמקבלים טומאה מטעם שמחוברין לפותחת והיא יש לה בית קיבול ומקבלת טומאה וכל המחובר לה גם כן מקבל טומאה דהא הכל כלי א' הוא כדמשמע מדבריו דקאמר ואי משום דמחובר לפותחת וכל המחובר לטהור טהור וא"כ ה"ה הואיל ויש לו בית קיבול וכל המחובר לטמא טמא ונראה דאין ה"נ דס"ל לרש"י דפותחת גורמת טומאה לחף וכדמשמע ג"כ מדברי התוס' דמשמע כן בדברי רש"י והא דאצטריך לפדש דהשיניים הן כלי עצם ויש להם דין כלי מתכת היינו משום דקשה לו למה צריך התנא למתני כלל חפי פותחת דהיינו קודם שחיברן טהורים פשיטא אפילו היו ראויים לשום דבר כלי פשוט הוא ואינו מקבל טומאה לכך פירש דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאים הלכך אם היו ראויים לכלום עד שלא חברן היו טמאים וכשחברן בפותחת מקבלין טומאה ג"כ מחמת עצמן אלא שאם לא היה לפותחת בית קיבול אף השיניים לא היו מקבלים טומאה מטעם דכל המחובר לטהור טהור דס"ל לרש"י דהפותחת היא עיקר דאזלינן בתר המעמיד דו"ק נ"ל:

ד"ה כזית כאגוז וכו' מקנח פי הרעי בקטנה וכו' כצ"ל:

בא"ד שהגדולה פוחסת וכו' צ"ל פורסת כן הוא בהר"ן:

בתוס' ד"ה למימרא דשיעוריה דרבי יהודה נפיש וכו' וחף ס"ד שהוא חף גל וכו' ר"ל אפי' יהא כן דאיירי בתרווד קטן אפילו הכי קשה מאי פריך למימרא דשיעוריה דר"י נפיש נימא ליה דחף הוא זוטר יותר אפילו מתדווד קטן לכך כתבו דס"ד דחף הוא חף של גל שהוא גדול וכו' ומשמע לי מדברי התוס' דס"ל דבדלת לא היו עושים פותחת אלא שיניים גדולים בלא פותחת והיו עשוין שהדלת נסגרת ע"י ובכלים ובתיבות היו עושים השיניים בתוך הפותחת והיינו דקא מסיימי ומשני בחפי פותחת שהן קטנים ודו"ק וכן משמע בדברי התוס' לקמן בדבור שאחר זה ודו"ק:

ד"ה חפי פותחת וכו' לא דק דהתם לא איירי אלא בגולמי כלי עצם וכו' פי' דאדרבה דהתם קאמר דגולמי דהיינו כלי שעדיין לא נגמרה מלאכתו לגמרי טמא בכלי עץ וטהור בכלי מתכות ומפרש התם הטעם דבכלי מתכות דמיהם יקרים ועד שנגמרה מלאכתן שעבידן לנוי לא חזו למילתייהו ולכך לא מקבלי טומאה ועל זה קאמד התם דגולמי כלי עצם הוי כגולמי כלי מתכות משום דכלי עצם נמי דמיהם יקרים אבל לא לענין פשוטיהן ע"ש כן הוא פירוש התוס' ול"נ דטעמו של רש"י הוא מדקאמר התם עלה דהך מילתא ואזדא ר"נ לטעמיה דאמר ר"נ כלי עצם ככלי מתכות דמי ומפרש רש"י דאזיל ר"נ לטעמיה דאמר בעלמא פשוטי כלי עצם ככלי מתכות דמי ה"נ לענין גולמי כלים כלי עצם לכלי מתכות דמי:

בא"ד קשה לר"י דגבי כלי מתכות מיתנא וכו' פירוש הך ברייתא דקתני חפי פותחת טהורים לא איירי בכלי עצם אלא בכלי מתכות:

בתוס' בד"ה חפי פותחת טהורים פי' בקונט' שינים של עצם וכו' כדאמר בהכל שוחטין לא דק וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בספר מג"ש ליישב כל הקושיות שהקשו התוס' על פרש"י ע"פ שיטות וסוגיות עמוקות ע"ש באריכות ובעיקר דבריו במ"ש רש"י כדקאמר בהכל שוחטין תיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי והוספתי נופך משלי אלא דתחלה יש לנו לפרש דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן דאיירי לענין חפי של עצם אף ע"ג דבתוספתא לענין כלי מתכות מיתנייה מ"מ כיון דמייתי לה בשמעתין אמתניתין דהכא דאיירי בחפי של עצם א"כ משמע דהך ברייתא נמי בשל עצם איירי דאי בשל מתכות לא שייך הך מילתא הכא כלל דנראה דוחק לומר דמשום דעולא מפרש לשון חף אחפי פותחת ולא אפותחת עצמה כדמשמע בכמה דוכתי (וכדמשמע נמי בירושלמי דשמעתין) ומשום הכי מייתי מהך ברייתא דשייך לשון חף אשיני פותחת אלא דסוגיא כזו לא מצינו ועוד דאם כן הו"ל למימר כדתניא חפי פותחת וכו' אבל לשון ת"ר לא משמע הכי ומשום הכי ניחא ליה לרש"י לפרש דהאי חפי פותחת דברייתא נמי איירי בשל עצם והשתא אתיא שפיר טובא הא דמייתי להך ברייתא בשמעתין דהא במכילתין אשכחן בכמה דוכתי דשיעורי שבת תליין במידי דחשיב כלי לענין טומאה וה"נ דכוותיה א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דמשמע ליה לרש"י דסוגיא דהכא אתיא כרב נחמן דאמר בהכל שוחטין דכלי עצם ככלי מתכות דמי וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל דבהך פלוגתא גופא דהכל שוחטין כתב בחיבורו פ"ה מהלכות כלים כרב נחמן אף לקולא לענין גולמי כלי עצם גופייהו וכבר נדחק שם הכ"מ בפירושו כמו שנראה להמעיין בדבריו וכבר הרגיש ג"כ בזה בעל משנה למלך ע"ש ולפי מה שכתבתי א"ש טפי דסוגיא דשמעתין מסייע ליה לר"נ. ועוד אפשר לומר דאפילו את"ל דלענין גולמי דפליגי רבי יוחנן ור"נ הלכה כרבי יוחנן דכלי עצם ככלי עץ דמי מ"מ אפשר דטעמא דר' יוחנן גופא היינו משום דלקולא לא שויא רבנן ככלי מתכות (אף למה שהעליתי שם דעיקר מלתא דגולמי כלי עץ טמא אינו אלא מדרבנן אף ע"ג דדמיהן יקרין כשל מתכות אפ"ה כיון דאינן עשויין לכבוד כשל מתכות מש"ה שדינן עלייהו נמי חומרא דכלי עץ משא"כ הכא לענין פשוטי כלי עצם אפשר דאפילו ר' יוחנן מודה דכיון דדמיהן יקרין כשל מתכות עשאוהו חכמים כשל מתכות לחומרא דפשוטיהן טמאין) וא"כ לפ"ז מה שהקשו בתוס' מהא דתנן בכלים כלי עץ וכלי עצם וכו' פשוטיהן טהורים היינו לענין דטהורין מדאורייתא כמ"ש מ"ז ז"ל באריכות אבל מדרבנן לעולם דכלי עצם טמאין מה"ט כדפרישית דעשאוהו כשל מתכות כיון דדמיהן יקרין. ועוד נראה לי דבלא"ה אפילו בכלי עץ גופייהו נמי אשכחן דאפילו למאן דסבר דפשוטיהן טהורין לגמרי אף מדרבנן דלא כסוגיא דפרק המוכר את הבית אפ"ה אשכחן בכמה דוכתי דפשוטי כלי עץ החשובין כגון טבלא המתהפכת וכן בכלים המשמשין אדם ומשמשי אדם דטמאין לכ"ע מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן כמ"ש התוס' בפ"ק דסוכה בד"ה ומסגרתו למטה היתה ובבכורות פרק אלו מומין דף ל"ח ובדוכתי טובא וא"כ בפשיטות מצינן למימר דחפי פותחת חשיבי טובא משו"ה פשוטיהן טמאין אפילו אם היה של עץ ממש כ"ש בשל עצם וכדפרישית כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודוק היטב:

גמ' אמר רבא אסור למשמש בצרור בר"ש פ"ז מ"ד דטהרות הי' לו הגי' כאן לשמש:

רש"י ד"ה מדוכה קטנה מלאכתה לאיסור עיין לקמן דף קכג ע"א ברש"י ד"ה הני נמי עלי ומדוכה וצ"ע:

גמרא מדוכה קטנה של בשמים פירוש דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס כמו קורנוס של בשמים, לקמן בפ' כל הכלים (דף קכג ע"א). ורש"י פירש מדוכה קטנה מלאכתה לאיסור ואסור לטלטל, וקשה לי הא מלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו: