מסכת שבת דף ע״ג עמוד ב׳

גמ' מנינא למה לי ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' ואנא חזינא אי ארבעין נינהו:

שאם עשאן כו' ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו חייב כמה חטאות עליו:

מכרב כרבי חורשין:

בא"י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא:

כולן מלאכה אחת הן דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע לא מיחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה כו' זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה הוא דהיינו זורע אלא שזה בזרעים וזה באילנות וכן מבריך ומרכיב אבל זומר תולדה:

זומר חייב משום תולדת נוטע דלצמוחי עביד:

ונוטע גופיה וכן מבריך ומרכיב:

חייב משום זורע כלומר אינהו נמי זורע הן זה אב בזרעים וזה אב באילנות:

מכדי מכרב כרבי ברישא והדר כו' לא שייך למידק הכי בהא דקתני המכבה ברישא והדר המבעיר דהכא כל סידורא דפת נקט כסדר לבד מחרישה:

משום זורע אין להוכיח מכאן דצריך להתרות אתולדה משום אב דהא לא קאמר שצריך להתרותו משום זורע אלא דאם התרה בו משום זורע דחייב אבל בריש פרק תולין (לקמן שבת קלח.) משמע קצת דצריך להתרות אתולדה משום אב דקאמר משמר משום מאי מתרינן ביה (שיהא חייב) רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וגם זה יש לדחות דהכי פירושו משום מאי מתרינן ביה שיהא חייב רבה אמר משום בורר אבל אם התרו בו משום מרקד פטור כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו הוא סבר שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב ונראה שגם ר"ח רוצה לפרש כן ועוד ראיה דבריש בבא קמא (דף ב.) קאמר ולר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה ולא משני דלהכי קרי ליה אב דצריך להתרות אתולדה [משום] אב:

זומר וצריך לעצים חייב שתים והא דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו.) תו חזיוה לההוא גברא דהוה קא כסח אמר להן כהן וזמיר אמרו ליה יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך אף על גב דהכא אמר חייב משום נוטע התם מיירי בכה"ג שאין האילן מיתקן בכך אלא מתקלקל:

וצריך לעצים נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב וכדאמר רבי יוחנן לקמן בפ' חבית (שבת דף קמה.) אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך:

ואחת משום מפרק אין נראה לר"י כמו שמפרש רש"י שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת:

מפרק פירש"י דהוה תולדה דדש וקשה לר"ת דבשילהי המצניע (לקמן שבת צה.) אמר דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע"כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פט.) מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' יצא החולב והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר"י דפליג לקמן אדרבנן ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו ואין נראה לר"י דבפרק חבית (לקמן שבת קמד:) אמרינן חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר"ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה ולפירוש הקונטרס א"ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה דהאמר בפרק אע"פ (כתיבות ס.) אמר רבי מרינוס גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק ואף על גב דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר יד ובמקום צער:

ואפילו לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי מתקן והאי מקלקל הוא. כבר פירשנו בפרק א' עיקר דבריו של ר' יהודה אבל מקלקל הוא והוא ששנינו במשנה בפרק ר' אליעזר אומר האורג (לקמן שבת דף קה) וכל המקלקלין פטורין:

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת למה לי למיתנא מנינא [מ'] חסר אחת אטו עד האידנא מי לא ידעינן מנייני ומשני ר' יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.

(ת"ש) [תנא] הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן (קס"ד) [קמ"ל] כי העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת שמעי' מינה שאלו השנויים במשנתנו חשובין אבות והשאר הן תולדות וכל העושה אב ותולדתו אינו חייב אלא אחת. והעושה ב' אבות או ב' תולדות דלאו אב אחד [חייב] שתים. ומיפרשא בגמ' דהזורק דר' אלעזר מחייב בגמ' דכריתות אתולדה במקום אב דידיה תרתי ולית הלכתא כוותיה. ואסיק' מדוקיא דמתני' דמאן דעביד כל מלאכות שבעולם ואפילו אלף מלאכות אינו חייב יותר מארבעים חסר אחת חטאות שהכל נכללים בכלל אבות ובתולדותיהן הללו:

ירושלמי כל דבר שהוא משביח הפרי חייב משום זורע המבריך. המרכיב. והמקרסם. המזרר. המפסל. המזהם. המפרק. המעשן. המתלע. הקוסם. הסך. המשקה. המנקב. והעושה בתים. חייב משום זורע:

אמרינן משמיה דרב הזומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע. שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע דיש תולדה לתולדה. וכולן נכללין בכלל אב אחד. הנוטע וולד הוא של זורע. כי הנוטע נועץ יחור של אילן בארץ ומתגדל כגון המפיל הזרע לארץ וצומח והזומר המקום שזומר באילן מתגדל המקום ההוא ומוסיף פירות ונמצא כנוטע לפיכך אמרינן בזומר חייב (שתים) משום נוטע ואם הוא זומר וצריך לעצים ונמצא כשזומר חייב משום נוטע כמו שאמרנו ובנטילתו העצים נמצא כקוצר. לפיכך בזומר וצריך לעצים חייב שתים. משום נוטע ומשום קוצר וכן מאן דקטיל אספסתא ומאן דקניב סילקא כולן דרך אחת הן וחייב שתים. בזמן שיש שיעור קצירה ושיעור זריעה. פי' המבריך החופר בארץ ומבריך הייחור וטומנו לעפר ומוציא ראש הייחור במקום רחוק.

החורש החורץ. החופר כולן מלאכה אחת הן. אסיקנא כל אלו משום חרישה. כל שהיא ליפות הקרקע בשדה חייב משום חורש וכל שהן בבית להשוות חייב משום בונה. אבל להשוות קרקע השדה חייב משום חורש. כדכתיב הלא אם שוה פניה. והוא כגון המדייר והמעדר והמכבד שהוא משוה גומות והמפעפע גושים. המסקל. הממלא בקעים שתחת הזיתים. העושה עוגיות לגפנים. המברה בחרשים. המצית אור. בחישת הקנים ובאגם תמרים. ואמת המים המכשרת צדדים לזריעה. וכל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש. כך הוא מפורש בירושלמי וכן הא דאמר רבה היתה לו גומא וטממה אף זה משוה פני אדמתו בבית חייב משום בונה ובשדה משום חורש וקיי"ל בהני כולה כרבה.

אימא אף משום זורע ומורי נרו יאיר מפרש דרב פריש לן דכי קתני כולן מלאכה אחת הן דמשמע דהוו אבות, היינו משום זורע ונוטע, אבל כולהו אידך תולדות נינהו.

כבר ביארנו במשנה שהזורע והנוטע והמבריך והמרכיב כולם מלאכה אחת הן ובהעלם א' אינו חייב אלא אחת וכן יש מפרש שאם התרוהו בנוטע משום זורע או בזורע משום נוטע או במבריך ומרכיב משום אחת מאלו ר"ל זריעה או נטיעה חייב:

אף הזומר בכלל נוטע או זורע הוא שהרי כונתו להצמיח ואם זמר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר הואיל ומכוין לעצים ואחת משום נוטע וכן הקוצר את השחת שקצירתו צריכה לו לגרף השחת ולהצמחת הנשאר חייב שתים וכן הדין בחותך את התרדין בשיש שם יותר מדאי שנמצא קוצר לצורכו לאכילה ולתקן בהצמחת הנשאר וזהו ענין קניב סילקא וכן כל כיוצא בזה:

בתלמוד המערב שנינו כל שהוא מכחיש את הפרי חייב משום זורע המבריך והמרכיב והמקרסם והמזרד והמפצל והמזהם והמאבק והמעשן והמפרק והמתליע והקוטם והסך והמשקה והמנקב והעושה לו בתים חייב משום זורע וכבר ביארנו ענין רוב מלאכות אלו במועד קטן שנינו עוד בתלמוד המערב אהן דשחיק תומא כד מפריק ברישיה חייב משום דש כד מברר בקליפתיה משום בורר כד שחיק במדוכתיה משום טוחן כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתו משום מכה בפטיש בצל שריסקו אם ליתן טעם אסור אם להוציא שורפו מותר צנון טומנו וטובלו במלח ובלבד שלא ישהא באו לו כלים מבית האומן לובשן ואם נקרעו נקרעו נתכסכסו בגדיו בקוצים מפרשן בצנעה ובלבד שלא יקרע נפל טיט על בגדיו ממרחו בידו א' ובלבד שלא יכסכס:

החורש במחרישה והחופר במר או בסכין והעושה חריץ בקרדום או באיזה כלי כלן מלאכה אחת הן ותולדת חרישה שכלם באים לרפות את הארץ להיותה ראויה לזריעה וכן הדין בתולש עשבי' לכונת ריפוי הקרקע וכן כל כיוצא בזה במקום הראוי לכך כגון שדה וכיוצא בו היתה לו גבשושית ר"ל תל עפר ונטלה עד שהשוה פני הקרקע בבית חייב משום בונה שהוא מתכוין להשוות פני הקרקע שמא יגוף בו רגלו ובשדה חייב משום חורש שאינו אלא לכונת חרישה שאף השואת קרקע צרך חרישה הוא שנ' הלא אם שוה פניה ובירושלמי שנינו המדייר והמעדר והמכבד עד שמשוה גומות המפעפע והמסקל והממלא נקעים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים והמצית אור באגם והמתקן אמת המים והמכשיר צדדיה לזריעה וכל שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש היתה לו גומא וטממה בעפר אף זו בבית חייב משום בונה ובשדה משום חורש על הדרך שביארנו בגבשושית:

החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה כגון לכסות בו צואה פטור עליה שאם בשדה אין כאן חרישה שהרי נוטל העפר והולך לו ואם בבית אין כאן בנין אלא הריסה ואף לדעת ר' יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה כמו שיתבאר דוקא במתקן כגון מוציא את המת לקברו שאע"פ שאין צריך לגוף ההוצאה אלא לפנות את ביתו מן הטומאה מ"מ מתקן הוא אצל ביתו אבל זה שאינו צריך לאותה גומא להשואת קרקע כלל והוא מקלקל פטור לדברי הכל והוצאה הצריכה לגופה הוא כל שהוא צריך לחפץ זה שהוא מוציאו לאותו מקום שהוא מוציאו לשם ואע"פ שבפרק שני בענין חס על הנר פירשנו דברי ר' יהודה אף במקלקל מ"מ צריך שיהא שם צד תיקון כמו שביארנו שם ויש מתרצים שזה שאמרו כאן שלא חייב ר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה אלא במתקן דוקא במלאכות שעיקר מלאכתן תקון כגון חופר אבל כל שעיקרו קלקול אלא שאתה מחייבו על העתיד כגון סותר על מנת לבנות והדומים לו מתחייב לדעתו אף במקלקל ועיקר הדברים שזה צד תיקון הוא והתחלת התקון כמו שכתבנו בפרק שני:

מי שזרק פיסת רגבים בדקל והשיר את התמרים אינו חייב לא משום תולש שהוא תולדת קוצר ולא משום מפרק שהוא תולדת דש שאין דרך תלישה או פריקה אלא ביד או בכלי לא בזריקה והילכך אין כאן סקילה וכרת או קרבן בשוגג אלא שאסור בכך והרי הוא תולש ומפרק כלאחר יד:

יש שואלים ומה ענין פריקה בכאן ואין כאן דמיון לדישה כלל שאם תפרש מפני שהוא מפרק האילן מן הפירות שעליו אין זה דומה לדש ומתוך כך פירשו קצת רבני צרפת שיש על התמרים קליפה עליונה וכשמכה את התמרים משיר אותה קליפה מעליהן וזהו ענין דישה שמפרק את התבואה מן השבולת ומ"מ קצת אחרוניהם שאלו אם המפרק תולדה של דש היאך אמרו בפ' המצניע בחולב שהוא חייב משום מפרק והרי אמרו אין דישה אלא בגדולי קרקע והתבאר במציעא פרק פועלים שכל שבבהמה לא נקרא גדולי קרקע וכמו שאמרו שם מה דיש מיוחד שהוא גדולי קרקע ופועל אוכל בו וכו' יצא החולב והמחבץ וכו' עד שפי' שהמפרק האמור בחולב תולדת ממחק וכשהוא חולב ממחק את הדד ומחליקו וי"מ בכל מפרק שהוא תולדת גוזז שכל שמסיר מעליו דבר המכבידו הוא תולדת גוזז ואין הדברים נראין שא"כ למה אמרו חולב אדם עז לתוך הקדרה ומ"מ אי משום דישה הוא ראוי לומר כן שכל שבא מאוכל לאוכל אינו דישה וכן כל (שמשתנה) [שאינו משתנה] כגון זיתים וענבים שסחטן למשקין אין כאן דישה אלא ודאי משום דש הוא וחזרה קושיא למקומה אלא שיש אומרי' הואיל והבהמות רבות בארץ כגדולי קרקע הם וכמו שאמרו בברכות מירבא מארעא רבו מינק לא ינקי אבל חלזון גדל בים ולא בארץ כלל ואין הדברים מחוורים כל כך ושמא תאמר וכל עצמה של שמועה ר"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע היאך אפשר להעמידה והלא בסוחט אמרו שאיסורו משום מפרק אלא שמקצת רבנים כתבו שלא נאמר בסחיטה דין מפרק אלא בסחיטת פירות אבל סחיטת בגדים משום מלבן היא וכבר ביארנוה במסכת ביצה ולענין השמועה יש מפרשים שזה שזרק לא תלש התמרים מעיקרן שאלו כן ודאי חייב משום תולש אלא שהיו כבר תלושין ועומדים בין המכבדות וכשזרק השירן וע"ז אמר שאין זה דרך תלישה ולא דרך פירוק אחר שאין מחוברין מעיקרן הא במחוברין מעיקרן יש בהם משום תולש ומ"מ אף הם מודים שאין כאן משום מפרק שאלו כן הקוצץ את המחובר חייב שתים ובהדיא אמרו האי מאן דקניב סילקא חייב שתים ולא הוזכר בו מפרק כלל ואין זו ראיה שהחותך את הסילקא אינו מפרק שאין מפרק אלא מוציא דבר ממקום שנסתר שם ומפרישו ממנו:

חריצים שהם סביב הים שממשיכין מי הים לתוכם והחמה שורפתם ונעשה מלח בתוך אותם החריצים ואח"כ מוציאים אותה מן החריצים ועושין ממנה תל סביב החריץ וחוזרין וממשיכי' מים לתוך החריצים המאסף אותו המלח בשבת ועושה ממנו תל חייב משום מעמר ואין אומרי' שאין עימור אלא בגדולי קרקע אע"פ שבדישה פסקנו שאין דישה אלא בגידולי קרקע דישה לחוד ועמור לחוד ומ"מ גדולי המחברים פסקו שאין עמור אלא בגדולי קרקע ופטור אבל אסור:

בד"ה משום זורע כו' ולר"א דמחייב כו' ולא משני כו' דצריך להתרות אתולדה משום אב עכ"ל כצ"ל ויש לדקדק דנהי דאין צריך להתרות אתולדה משום אב וחייב אם התרו בו סתם משום התולדה גופה כמו אל תשמר מ"מ כיון דחייב נמי אם התרו בו משום אב כמו בורר למאן דאית ליה ומרקד למאן דאית ליה א"כ אכתי ה"ל לשנויי התם לר"א דלכך קרי ליה אב דאם התרו בו נמי משום אב חייב אתולדה וי"ל דגם אם היו שניהם אבות אם הם דומים מעין מלאכה אחת חייב אהך חדא אם התרו בו נמי משום אידך כמו שובט ומדקדק דלקמן דהוו אבות והוו בכלל מסיך ואורג וכן כותש הוי בכלל דש ודו"ק:

פירש"י בד"ה משום מעמר שאף הוא מאסף בשבלין הוא עכ"ל כ"ה בכל הפירושים ור"ל דלכך מדמה מי שמאסף ומקבץ המלח למעמר משום דמלאכת מעמר נמי מידי דאסיפה וקיבוץ שהוא מאסף בשבלין ומהרש"ל הגיה בזה לאין צורך וק"ל:

ברש"י ד"ה משום מעמר וכו' שאף הוא כמאסף בשבלין הוא כצ"ל:

בגמרא מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש וכו' וכתבו התוס' דבכה"ג הוי מצי למידק לענין המכבה והמבעיר אלא דעיקר דיוקא דהכא היינו משו' דסידורא דפת נקיט. ולענ"ד נראה שאין צורך לזה דדוקא לענין חרישה קשיא ליה דהו"ל למיתני החורש והזורע כיון דלקושטא דמילתא לא חייב משום חורש אלא לזריעה ובמקום שראוי לזריעה אבל כשחורש במקום שאינו ראוי לזריעה כגון בצונמא או שחורש שלא לצורך זריעה אלא לאשוויי גומות אינו חייב משום חורש אלא משום בונה כדאמרינן בסמוך מה שא"כ במכבה ומבעיר שייך טפי למיתני מכבה מקמי מבעיר דאי הוי תני מבעיר מקמי מכבה הו"א דלא מחייב אלא במבעיר על מנת לכבות כדי לעשות פחמין ולקושטא דמילתא אפילו בכל הבערה חייב משום הכי קתני מכבה מקמי מבעיר כן נ"ל:

בתוס' בד"ה מפרק פירש"י דהוי תולדה דדש וכו' עס"ה עיין מ"ש בזה בפ"ק דביצה בשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב דחובל חייב משום מפרק ועיין ג"כ בחידושי כתובות דף ז' בענין זה ומ"ש התוס' בסוף הדיבור מסוגיא דפרק אע"פ ע"ש בחידושינו:

תוס' ד"ה וצריך וכו' מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור. מבואר דס"ל דאף היכא דאינו מקלקל דצריך לאיזה דבר מ"מ פטור ואפילו לר"י דס"ל שאינו ע"מ לתפור לא מקרי מלאכה חשובה וכ"נ מדברי הכ"מ פ"י הלכה י מהלכות שבת. וק"ל מסוגיא דלקמן דף קד ע"ב גם במ"ש תוספות דאפי' לר"י דמשמע פשיטא דניחא ק"ל הא פשיטא דניחא ליה בעצים להשתמש בהם אלא דעתה אינו עושה כן בשבילו מ"מ מיקרי צריכא לגופה כההיא דלקמן דף קג בתולש עולשין בארעא דלאו דיליה:

תוס' ד"ה מפרק וכו' לגבי דבר הגדל ממש עי' ברא"ם בפרשת וישלח בפסוק ויהי לי שור וחמור:

גמרא א"ר כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים א' משום קוצר וא' משום נוטע (דלצמוחי עביד). ובתוס' דאפילו לר"י דחייב במלאכה שא"צ לגופי' בעינן צריך לעצים דלא מקרי קוצר אלא בענין זה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור. מדבריהם אלו נראה דס"ל דקורע שלא ע"מ לתפור אין הטעם משום מקלקל אלא דקריעה בעצמותה לא הוי מלאכה אלא בע"מ לתפור, וכן נראה מדברי הכ"מ (פ"י ה"י מהל' שבת) שכתב דפותח בית הצואר דאינו חייב משום קורע, כיון דאינו ע"מ לתפור, אף דהתם לפתחא הוי צריך, ואינו מקלקל, וכן נראה מדבריהם דתוס' במתני' ד"ה הקושר דשקלו וטרו אם מתיר שלא ע"מ לתפור חייב ובמקלקל פשיטא דפטור, אלא דכוונתם ג"כ דאף היכא דאינו מקלקל דפטור דלא הוי מלאכה רק ע"מ לתפור, וגם ממ"ש שם ולפ"מ שפירש"י בגמרא כו' שרי חד ומניח חד משמע דחייב אפילו בלא ע"מ לקשור, והא התם לא הוי מקלקל דהא זהו תקונו של היריעה, הרי דדבריהם בנוים להיכא דלא הוי מקלקל. ותמיהני מאוד דהא מסוגיא דלקמן (דף קו ע"ב) דקורע על מתו חייב הרי להדיא דכל דליכא קלקול חייב אף שאינו ע"מ לתפור וכדקתני במתני' הקורע בחמתו וכל המקלקלים פטורים, דמשמע דרק מטעם מקלקל פטור, וכן מבואר ברמב"ם וכל זה צל"ע:

תוס' ד"ה משום זורע, אבל אם התרו משום מרקד פטור תמוה לי הא מ"ד משום בורר, מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח הפסולת היינו דיש במשמר גם משום בורר, אבל מ"מ מודה דאית ביה ג"כ משום מרקד, דהא גם במרקד נוטל אוכל ומניח פסולת, אע"כ דפלוגתייהו בהכי דלמ"ד משום בורר היינו דיש בו ג"כ ענין בורר, ומ"ד משום מרקד, היינו דיש בו רק משום מרקד ולא משום בורר, כיון דהפסולת למעלה, ובבורר האוכל למעלה, וא"כ בהתרו בו משום מרקד לכ"ע חייב אלא דפליגי בהתרו בו משום בורר, וכ"כ רש"י להדיא שם בסוגיא, וכן נראה דעת הרמב"ם (פ"ח הי"א) שכתב הבורר שמרים ה"ז תולדת בורר או מרקד וחייב, משמע דיש לחייב בין מדין בורר בין מדין מרקד, והיינו דפסק כרבה משום בורר ומפרש דאף משום בורר קאמר, ולשון תוס' צ"ע. גם קשה לי, איך אפשר דאינו חייב אם התרו בו משום מרקד, הא אף בבורר גופא אם התרו בו משום מרקד נראה דמהני לפמ"ש המהרש"א בסנהדרין (דף כו) דבכותש ודש אף דהוי באבות מ"מ כיון דהם מענין אחד חייב בהתרו בו על זה משום זה א"כ ממילא ה"ה בזורה ובורר ומרקד, דהא ליכא למימר דהם אינם דומים כ"כ זה לזה, כמו כותש ודש, דא"כ מה פרכא לחשוב נמי כותש, וביותר מה דפרכינן וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש, הא י"ל כיון דדמי ביותר כותש לדש מש"ה הוי רק חדא, אע"כ דגם זורה ובורר ומרקד דומים להדדי כמו כותש ודש, א"כ אם התרו בזה משום זה, לכאורה יהי' חייב ומכ"ש במשמר אם התרו בו משום מרקד, ועיין: