מסכת שבת דף ס״ד עמוד ב׳

שזנו לשון מזון שנהנו במראית העין:

תכשיטין שבחוץ טבעת:

תכשיטין שבפנים כומז:

לומר לך המסתכל באצבע שהיא מקום טבעת כמסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה:

מתני' בחוטי שער שקולעת בהן שערה:

בין משלה תלושין:

בין משל בהמה כגון של סוס:

שהן תפורין לסבכה דתו לא שלפא להו לאחוויי:

ובמוך שהתקינה לנדתה פ"ה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה ול"נ דא"כ אצולי טינוף הוא ומשוי הוא כדאמר בפ"ק (דף יא:) דכל אצולי טינוף לא חשיב ומשוי הוא לכן נ"ל שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה:

ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת פירש הר"ר פורת גזירה משום שחיקת סממנים כיון דלרפואה הוא ול"נ דאם כן אם נפל אמאי לא תחזיר האמר בפרק בתרא דעירובין (דף קב: ושם) מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה וע"כ לא אסרינן להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח והכא לא שייך מירוח דאין שייך מירוח אלא בדבר לח כגון רטיה אבל בפלפלין ובגלגלא לא שייך מירוח לכן נ"ל ובלבד שלא תתן לכתחלה מפני שנראה כמערמת להוציאה ולפירוש זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורין לתת לכתחלה וא"ת א"כ היכי שרו לקמן פורפת על האבן או על האגוז והא נראה כמערמת וי"ל דהתם ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעין למה היא נותנת:

ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה כך היא עיקר הגירסא והשתא פריך שפיר בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה פירוש ומשום הכי איצטריך לאשמעינן שלא תצא דאפילו הכי מחכו עלה אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה פירוש אמאי איצטריך לאשמעינן דלא תצא פשיטא דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה ושקלה להו וכיון דתנא זקנה בשל ילדה אסור כל שכן ילדה בשל זקנה ודוחק הוא לומר זו וא"צ לומר זו קתני ואית דגרסי איפכא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ואינו מיושב דא"כ אמאי פריך ילדה בשל זקנה אמאי שהרי כך הוא דרך הש"ס לשנות הפשוט תחלה והרב פורת מיישב גירסא זו וה"פ אלא ילדה בשל זקנה אמאי איצטריך גנאי הוא לה דלעולם לא תצא בהן אפילו בחול:

רבי ענני ברבי ששון אמר הכל ככבול ונראה דהלכה כרבי ענני מדאמר מילתיה משמיה דרבי ישמעאל בר' יוסי ור' ישמעאל תנא הוא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל ור' ענני דמתיר בחצר היינו אפילו בחצר שאינה מעורבת דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש אם כן נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר בטבעות ובתכשיטין ואנו שאין לנו רה"ר גמור דכל רה"ר שלנו כרמלית היא שהרי אין מבואות שלנו רחבות י"ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו הרי הוא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים כפר"ת והקשה ר"י דאפילו אי רה"ר שלנו חשיב ככרמלית היכי שרו כמו חצר והאמר לקמן פרק כל כתבי (שבת דף קכ.) גבי דליקה דמותר להציל בחצר שאינה. מעורבת ולא בכרמלית ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו להו רה"ר גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת ואסרינן כרמלית משום רה"ר אבל אנו שאין לנו רה"ר כלל אין להחמיר בכרמלית כ"כ וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותרות ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהן ומש"ה מותרות לצאת בהן וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות:

אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו' י"מ דאין הלכה כרב מדתני בחולין (דף מא.) אין שוחטין לתוך גומא ברשות הרבים שלא יחקה האפיקורסים ובחצר מותר ומיהו אין זה ראיה דבחצר מותר דאף הרואה אותו אומר לנקר חצרו הוא צריך אבל בעלמא שאם יראה אדם הרואה יחשדנו אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' יוצאה אשה בחוטי שיער כו' אמר [רב] כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו אפילו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה. והלכתא כותיה דרב ואע"ג דאמרינן ר' ישמעאל ב"ר יוסי תנא הוא ופליג לית הלכתא כוותיה.

אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. ואקשינן עליה תנן בפרקין דקמי דין תנן לא בזוג אע"פ שהוא פקוק ותניא פוקקין לה זוג ומטיילתא בחצר.

מתני' בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין. ואם תאמר והא מרישא (לעיל שבת נז, א) שמעת מינה [דקתני] ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין הא תפורין יוצאין, והא נמי דקתני בכבול ובפאה לחצר מרישא שמעת מינה דקתני ולא בכבול ברשות הרבים הא בחצר יוצאה. ויש לומר דאורחא דתנא הכין דתני איסורא והדר תני התירא משום חדא דמיצטריך ליה למיתני בהיתר, וכדתנן (חולין מב, א) אלו טרפות ניקב הלב לבית חללו וכו', והדר תני (שם נד, א) אלו כשרות ניקב הלב ולא לבית חללו, וכן רבים.

בכבול פירש רש"י ז"ל: דהאי כבול דסיפא לכולי עלמא היינו כיפה של צמר, מדמפרש טעמיה בגמרא כדי שלא תתגנה על בעלה. ואינו מחוור, דאם כן הוה להו למיפרך מינה לשמואל דאמר (לעיל שבת נח, א) בכבול דרישא (דמתניתין לעיל שבת נז, א) כבלא דעבדא. אלא האי נמי לשמואל כבלא דעבדא הוא, ולדידיה לאו משום האי טעמא שרו ליה אלא משום קטטה ואי נמי דלא גזרו בחותם שבעבדים דאינהו מידכר דכירי ושלפי ליה דניחא להו בהכין להעביר מהן חותם של עבדות, וכמו שכתבתי לעיל (שבת נז, ב ד"ה כבלא).

במוך שהתקינה לנדתה פירש רש"י ז"ל: כדי שלא יטנפו בגדיה. ואינו מחוור, דאם כן אצולי טינוף לא חשבינן. וכדאמרינן בפרק קמא (לעיל שבת יא, ב) בכיס של זב. אבל בתוס' פירשו: כדי שלא יטפטף על בשרה ויתייבש עליה ויסרט את הבשר.

שן תותבת שן של זהב פירש רש"י ז"ל: דכולה חדא מילתא היא, כלומר: שן תותבת שהיא שן של זהב. ואינו מחוור, דאם כן שן שן למה לי. ופירוש אחר פירש דתרתי קאמר, ושן תותבת אהתירא דרישא קאי, כלומר: ויוצאה גם כן בשן תותבת אבל בשן של זהב פליגי. וגם זה אינו מחוור, דאם כן ובשן תותבת הוה ליה למיתני. אלא תרתי נינהו ובתרוייהו פליגי, כלומר: שן תותבת פירוש שן נכרית תרגום תושב תותב וכן שן של זהב רבי מתיר דלא חיישינן לנפילה וכן נמי לא חיישינן למישלף ואחויי דכל מידי דמיגניא ביה לא אתי לאחויי וחכמים אוסרים דחיישינן דילמא נפלה ואתי לאתויי. ומיהו בברייתא (לקמן שבת סה, א) תניא דבשל כסף דברי הכל מותר, והיינו טעמא משום דכיון שאינה ניכרת בין השינים לא שלפה ומחויא, ואי נפלה נמי לא חשיבא ליה ולא אתי לאתויי דאזלא לבי אומנא ועבדא אחרינא דלא כסיפא ליה מילתא דסברה דאומנא לא מרגיש בה משום דדרכן של נשים לעשות תכשיטין של כסף בצורת כל הדברים, אבל שן דאי מתאביד האי לא משכחא אחרינא אי נפלה אתי לאתוייה.

גמרא בנדתה תהא עד שתבא במים. ולזקנים הראשונים איכא למימר דנפקא לן מבמי נדה יתחטא (במדבר לא, כג) דאמרינן בשלהי עבודה זרה (עה, ב) מים שהנדה טובלת בהן, ורבי עקיבא סבירא ליה דדילמא ההיא לטהרות אבל לבעלה דחולין הוא לא צריכה.

המשנה החמשית יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה ובין משל בהמה ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהם תפורין ובכבול ובפיאה נכרית שבחצר ובמוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן כתחלה בשבת אם נתן לא תחזיר שן תותבת ושן של זהב ר' מתיר וחכמים אוסרין אמר הר"ם פי' חוטי שער הם החוטי' הנעשין משער כי אין ענינם כענין חוטי צמר וחוטי פשתן הנזכרים בראש הפרק כי חוטי שער אפי' קשרן על עצמה קשר מהודק אינה חוששת לפי שהמים נכנסין בהם ולפי שמותר לטבול בהן מותר לצאת בהן בשבת כאשר ביארנו בראש הפרק ואלו השמיענו שלה היינו אומרין שלה שאין מאוסין לה מותר אבל של חברתה שהן מאוסין לה דשמא יש לחברתה בראשה חולי הנקרא חלי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בו אסור ואלו השמיענו של חברתה היינו אומרין של חברתה שהיא ממינה אבל של בהמה שאינה ממינה אסור על כן השמיענו שהכל מותר ופיאה נכרית כמו מגבעות ידבקו בה שער נאה והרבה ותשים אותם האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער ומוך מעט צמר או צמר גפן ודומיהם ובמוך שהתקינה לנדתה ואפי' נשתמשה בו או שלא יהיה קשור לפי שאם נפל לא תטלנו ולא תביאנו מפני מאיסותו אבל מוך שבאזנה ושבעקבה לא תצא בו עד שיהיה קשור קשר מהודק באזן או בעקב ומה שתתן האשה בפיה פלפל או מלח והדומי' להם הוא להעביר ריח הפה אם יש בו זוהמא או ריח רע ושן תותבת הוא שן נכרי שנותנת האשה בפיה במקום שנה שנפל לה דרך עראי ותחזק בלחיצת השנים האחרים ושן של זהב הוא שיהיה משניה משונה במראיתו ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו השן ותרכיבה עליו להסתיר מומה ור' אומ' שכיון שזה המעשה להסתיר מומה שלא תעקור אותו להראות לחברתה וחכמים אומרים שתעקור ותראה ברה"ר ולפיכך אסור לצאת בו והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה ענין החלק הה' והוא שאמר יוצאה אשה בחוטי שער ר"ל באותם חוטים שקולעת בהם שערה וקווצותיה שהיו נוהגות לקלען בשער בין בשלה ר"ל בשערות התלושים שלה שקלעה בהם שער ראשה בין משל חברתה בין משל בהמה כגון של סוס ואין לחוש שמא תטבול ותרפם שהרי חוטי שער אין חוצצי' ופי' בגמ' ששלשתן הוצרכו כלומר לא סוף דבר בשלה שאינו מאוס אצלה ואין לחוש שמא תשלפם מתוך מיאוסה בהם אלא אף בשל חברתה ולא סוף דבר בחברתה שמתוך שהיא בת מינה אינה חוששת שיכירו בה ותתבייש אלא אף של בהמה שהוא ניכר ויש לחוש שמא תתבייש ותשלוף מותר שמ"מ הואיל וכרכה בהם שערה אין לחוש להיות שולפתם מעל ראשה ופי' בגמ' דוקא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה ששחורות ע"ג לבנות ולבנות על גבי שחורות מאוס הוא ותבא לידי שליפה ויש פוסקים שילדה בשל זקנה מותר שגנאי הוא לה ולא תבא לידי שליפה ובטוטפת וסרביטין בזמן שהם תפורין לשבכה על הדרך שביארנו במשנה ראשונה:

ובכבול ופאה נכרית לחצר אבל לא ברה"ר ואע"פ שכל שאסרו בר"ה אסרו אף בחצר בשני אלו התירו שלא תתגנה על בעלה כמו שביארנו במשנה ראשונה ומילת כבול כבר ביארנוה במשנה ראשונה וענין פאה נכרית היא קליעת שער עשויה משער חברתה אם מפני ששער שלה מועט אם מפני שהוא לבן במוך שבאזנה הנתון בה לשאוב ליחת האוזן ופי' בגמ' דוקא בקשור באזנה קשר מהודק או תחוב באזנה בהדוק ויש פוסקין דוקא בקשור ומהודק ומחלקת זו תלויה במה שאמרו בגמ' הא דמיהדק הא דלא מיהדק ולשיטה ראשונה מה שהוקשה והא תני רמי והוא שקשור הוא מקשה כלומר והיאך יצאו הם בלא קשר ותירץ הא דמיהדק כלומר הא דאמרינן והוא שקשור בדלא מיהדק והא דלא בעי קשור במיהדק ולשיטה שניה אתה צריך לפרש שהוא מקשה הואיל ופירשת משנתנו בקשור ודאי ר' ינאי בקשור יצא ולמה חלקו עליו ותירץ מפני שיצא בלא הדוק וחלקו עליו אע"פ שהיה קשור וראשון עיקר:

ובמוך שבסנדלה הנתון בתוכה לחמם או להגין מקושי הקרקע ואף בזו פי' בגמ' בקשור בסנדלה ומאחר שנקשרו אין בהם חשש שליפה ובמוך שהתקינה לנדתה ליתן בחדריה הצנועים לשאוב את הדם שלא יטנפו בו בגדיה ומתוך מיאוסו אין בו חשש שליפה ואפי' בלא קשר ואפי' עשתה בית יד לאותו מוך ליטלו בלא לכלוך ידיה כך פירשוה בגמ' וכן יוצאה בפלפל הנתון בפיה לריח הפה ובגרגיר מלח הנתון בפיה לחולי השנים והוא שאמרו עליה בגמ' לדור שיני כלומר לשורת השנים ובכל דבר שנתון לתוך פיה ופי' בגמ' כגון זנגביל או דרציני והוא בשם הנקרא קאני"לאה ובלבד שלא תתנם לכתחילה בשבת כלומר מה שהתרנו באלו לא התרנו אלא מחשש הוצאה ומצד שאין חוששין בהם לשליפה ומ"מ מה שיש יחוש בו משום רפואה ומחשש שחיקת סמנין לא התרנו ומעתה לא התרנו אלא כשהם עליה מבעוד יום אבל לא תתן לכתחילה בשבת שיש לחוש לשחיקת סמנין ואפי' היו שם מבעוד יום אם נפל מפיה אסור להחזירה:

שן תותבת ושל זהב פי' הכל אחד כלומר שן תותבת שהיא של זהב ר"ל שן שהושיבתה בשורת שיניה של זאת והיא של זהב ר' מתיר שמאחר שהיא מתגנית בהסרתה אין בה חשש שליפה וחכמים אוסרים שאע"פ שאין בה חשש שליפה כדי להראות לחברותי' שהרי גנאי הוא לה מ"מ שמא מתוך שינויה יהו חברותיה מתלוצצות בה ושולפתה והלכה כחכמים שהרי סברת האומרים כל מידי דמתגניא ביה לא אתיא לאחוויי כבר העמידוה בגמ' בשיטה ואין הלכה כשיטה אבל של כסף מותר לדברי הכל שאינו ניכר ואין כאן בשת וגדולי הפוסקים לא הביאו חלוק זה שבין זהב לכסף והוא תמה שהרי בגמ' פירשוה בהדיא בלא שום מחלקת וכן פסקוה גדולי המחברים וי"מ שן תותבת ושן של זהב שהם שני דברים שאם לא כן שן שן למה לי ומ"מ יש ספרים שגורסין שן תותבת ושל זהב ומ"מ הם מפרשים שן תותבת של עץ וכן יראה מלשון תלמוד המערב שבסוגיא זו אלא שלענין פסק הכל א':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר ופירשוה גדולי המחברים דוקא כשאינה מעורבת וי"מ אף במעורבת חוץ מכבול ופאה נכרית שאסור ברה"ר ומותר בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה ויש שואלין והרי בפרק בהמה נ"ג א' אמרו ופוקק לה זוג ומטיילת עמה בחצר וברה"ר אסור וכמה שאמרו שם ולא בזוג שבצוארה ותירצו שלא נאמרה זו שבכאן אלא באשה וכל מין אדם שהוא בן דעת ואם נתירהו בחצר יבא לצאת עמה ברה"ר ויש מתרצים שלא נאמרה בכאן אלא במה שאסרו מפני מראית העין כגון אלו שאיסורם מחשש שלפא ומחויא שמא יבאו להקל לצאת בו אבל בשאר איסורין כגון זוג שהוא משום משאוי דוקא ברה"ר אסור אבל בחצר מותר כשאר דברים הניטלין לאדם בחצר ושמא תאמר והרי טבעות איסורן מחשש שליפה ואמרו בפרק כירה השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר פירושו בדרך טלטול בידו שאין לחוש להוצאתם לא דרך מלבוש באצבעותיו ומ"מ עיקר התירוץ אינו שהרי איסור זוג אינו אלא שנראה כמוליכו למכור כמו שביארנו למעלה:

הנדה מותר לה לכחול ולפקס ולהתקשט בבגדי צבעוני' שלא תתגנה על בעלה ואע"פ שזקנים הראשונים היו דורשים והדוה בנדתה שתהא יושבת בבגדי נדות כבר בא ר' עקיבא ולימד א"כ נמצאת מגנה על בעלה והרי בעלה מגרשה אלא והדוה בנדתה שהיא בנדתה עד שתבא במים אע"פ שעברו ימי נדות:

בד"ה ובלבד כו' וע"כ לא אסרי' להחזיר הרטיה אלא משום שמא ימרח כו' עכ"ל דודאי דשייך נמי שחיקת סממנין גם ברטיה אלא ע"כ מדנקט רטיה משום איסור שמא ימרח הוא והתוס' כתבו שם ליישב דנקט רטיה לרבותא דאפ"ה מחזירין במקדש וק"ל:

בד"ה רבי ענני כו' ור"י תנא הוא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך כו' עכ"ל לכאורה מלשון ועוד משמע שהוא הוכחה אחרת ואינו כן דמהא דר"י תנא הוא ופליג לחוד ודאי דליכא לאוכוחי דהלכתא כוותיה דאימא אדרבה דהלכתא כתנא דמתני' אבל צ"ל דאין זה אלא הוכחה אחת ור"ל דאי לאו איכא תנא דפליג לא הוה הלכתא כר' ענני דהוא אמורא ואדרבה מתני' תקשי ליה אבל כיון דר"י תנא ופליג אמתני' ועוד איכא דבשל סופרים כו' אית לן למימר דהלכה כרבי ענני וק"ל:

בא"ד דבחצר מעורבת ליכא שום חדוש כו' עכ"ל ודבריהם תמוהים דהא מטעם דאוסר רב לצאת אפילו בחצר משום דמרגלא ליה ונפקא לר"ה כפירש"י אין סברא לחלק בין חצר שאינה מעורבת ובין חצר מעורבת וא"כ ודאי דאיכא חידוש להתיר בחצר מעורבת לאפוקי מדרב דאסר לה דליכא למימר דהתוס' לא ס"ל טעמא לאסור בחצר לרב משום דמרגלא לר"ה כפירש"י אלא דאין לאסור בחצר לרב אלא בשאינה מעורבת משום דדמיא לר"ה אבל חצר מעורבת שרי דלא דמיא לר"ה דלא משמע כן מדבריהם פרק כירה אהא דהרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר ואמר עולא עלה מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהן וכתבו התוס' שם דהיינו כמאן דאסר להתקשט בהן בחצר וקאמר דהרי הן ככל הכלים שמלאכתן לאיסור דשרי לצורך גופו ומקומו כו' עכ"ל ע"ש והשתא [אי נימא] דרב לא קאסר להתקשט אלא בחצר שאינה מעורבת אבל בחצר מעורבת שרי אכתי לא איצטריך ליה למימר לעולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהן דהיינו שמלאכתו לאיסור אלא דכיון דשרי להתקשט בהן בבית ובחצר מעורבת ה"ל ככלי שמלאכתו להיתר ככל הכלים שמשתמשין בהן בבית ובחצר מעורבת ועוד מדבריהם דהכא ג"כ יש להוכיח דלרב דאוסר היינו אפילו בבית ובחצר מעורבת ממה שכתבו אם כן דהלכה כרבי ענני נשים מותרות להתקשט בבית ובחצר כו' משמע אבל לרב אסור אפילו בבית ובחצר המעורבת ומשום טעמא דמרגלא לר"ה ויש ליישב בדוחק דודאי גבי שאר תכשיטין ודאי דאיכא חידוש גם בבית ובחצר מעורבת דשרי דהא רב אסר כמ"ש אלא דר"ל בכבול דתני במתני' דשרי בחצר ליכא שום חידוש בחצר מעורבת דהא מרישא שמעינן לה דקתני ולא בכבול לר"ה דמשמע מיניה אבל לבית וכן לחצר מעורבת שרי ולא איצטריך ליה למתני בסיפא דשרי בכבול לחצר אלא אפילו לחצר שאינה מעורבת וא"כ ר' ענני דקאמר הכל ככבול היינו נמי אפילו לחצר שאינה מעורבת ותו לא מידי ודו"ק:

בגמ' בשלמא זקנה בשל ילדה שבה הוא לה אלא ילדה וכו' כצ"ל:

ותנו עלה פוקק לה זוג בצוארה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ובלבד שלא תצא וכו' אמאי איצטריך לאשמעינן דלא תצא פשיטא וכו' כצ"ל:

במשנה יוצאה אשה וכו' בכבול ובפיאה נכרית לחצר ופירש"י דהאי כבול דהכא לא פליגי בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר. ונראה דלישנא דמתני' הכי משמע ליה מדקתני בכבול ובפיאה נכרית בחד בבא באפי נפשה דיוצאין בהן לחצר אלמא דבחד גוונא איירי באשה וחד טעמא לתרווייהו כדמפרש בגמרא שהתירו כדי שלא תתגנה על בעלה ואע"ג דאליבא דרב הוא דמסקינן הכי ורב מפרש לכבול דריש פירקין נמי בכיפה של צמר אפ"ה ממילא משמע דלשמואל נמי ע"כ האי טעמא אית ליה וא"כ לית לן למימר דהאי כבול דהכא היינו כבלא דעבדא דא"כ לא הוי מחד טעמא ועוד כיון דר' ישמעאל ב"ר יוסי נמי אמתני' דהכא קאי ופליג אתנא דמתני' ואמר הכל ככבול א"כ ע"כ דכבול היינו כיפה של צמר דאי כבלא דעבדא לא דמי כלל לתכשיטי אשה וטפי הו"ל למימר הכל כפיאה נכרית. כן נ"ל וכבר הארכתי בזה לעיל בריש פירקין דאפשר דטעמא דשמואל גופא דאמר כבלא דעבדא היינו משום דתנא הכא כבול ופיאה נכרית ולעיל שבקה לפיאה נכרית ולא קתני אלא כבול לחודא ושם כתבתי ליישב שיטת רש"י במה שהקשו התו' שם ועיין עליו:

בתוס' בד"ה ובמוך שהתקינה לנדתה פי' הקונטרס וכו' עס"ה עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שכתב ליישב פרש"י דדוקא בזב מיקרי אצולי טינוף כיון שאינו נושאו אלא כחס על בגדיו שלא יתלכלכו משא"כ הכא עיקר המוך היינו שלא יטנף גופה מחמת הבגדים וכו' ע"ש ובאמת בלא"ה יש סברא לחלק בין זב לנדה בענין זה:

בד"ה ר' ענני בר ששון וכו' נראה דהלכה כר' ענני וכו' ור' ישמעאל תנא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל ולכאורה אין ראיות הללו מספיקות לענין עיקר הלכה דמה בכך דר"י תנא הוא ופליג והא קי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואדרבה אי לאו דמסיק סתמא דתלמודא דר"י תנא הוא ופליג היה באפשר לומר דר' ישמעאל סבר דתנא דמתניתין נמי סובר כן והאי לחצר אכולה בבי דרישא דמתני' קאי דמשמע ליה דבהנך נמי שייך שלא תתגנה אבל כיון דסתמא דתלמודא אמר להדיא דתנא הוא ופליג א"כ ממילא דהלכה כסתם משנה ומ"ש עוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל נמי ליכא ראיה דהאי כללא היינו דוקא ביחיד לגבי יחיד בפלוגתא דתנאי או אמוראי משא"כ ביחיד לגבי רבים לא אשכחן האי כללא אלא במאי דאמר שמואל דהלכה כדברי המיקל באבל וכה"ג בעירובין. והנראה בזה דעיקר דברי התוספת בכל זה הדיבור היינו משום דבלא"ה כן נהוג עלמא בימיהם וכמ"ש בסוף הדבור שסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרת לצאת בהן ועל זה כתבו כאן שיש טעם לקולא זו כיון דר"י תנא הוא ופליג אתנא דמתניתין וא"כ אפשר דהא דאמר רבי ענני משמיה דר"י ב"ר יוסי היינו שבא לקבוע הלכה כמותו ופליג אדרב דפסק כתנא דמתניתין וא"כ כיון דפלוגתא דרב ורבי ענני היא שפיר שייך לומר דהלך אחר המיקל. כן נ"ל ועיין במהרש"א:

בא"ד ור' ענני וכו' דבחצר מעורבת ליכא שום חידוש וכו' עס"ה ואין להקשות א"כ דלרב נמי שרי בבית ובחצר מעורבת א"כ בכבול ובפיא' נכרית אמאי התירו לצאת אפי' בחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה כיון דבלא"ה רשאה להתקשט בהן בחצר מעורבת ובבית אלא דאפשר שאם נחמיר עליה לצאת בחצר שאינה מעורבת שוב לא תתקשט בהן אפילו בבית לפי שאימת שבת עליה ויראה דלמא משתלי ונפקה בחצר שאינה מעורבת כן נראה לי ועיין במהרש"א ומה שדקדק בדברי התוס' דהכא על דבריהם בפרק כירה דמשמע ליה שרוצים לומר שם דתכשיטי אשה שאינה רשאי לצאת בהן לחצר הוי ככלי שמלאכתו לאיסור ולע"ד מעולם לא עלה כן בדעת התוס' אלא דעיקר כוונתם שם דאע"ג דהנך תכשיטין לא חזו לה בשבת מטעמא דפרישית א"כ יש סברא לומר דלא הוי אלא כצרורות ומעות וכיוצא בהן שאסורין לגמרי בטלטול והיינו דקאמר מ"ט דשרי הואיל ואיכא תורת כלי עליה והכוונה בזה דאע"ג שכל כלי דמלאכתו לאיסור ובשבת לא חזי להך מילתא ואפ"ה לא חשבינן להו כצרורות ומעות אלא כיון דבחול חזיין בשבת נמי תורת כלי עליה ומש"ה מותרין לטלטלן לצורך גופן ומקומן ולא מחמה לצל א"כ ממילא דכ"ש דשייך האי טעמא בשירין ונזמים וטבעות דכיון דבחול הוי כמו מלבושי אשה א"כ לא גריעי מכלים שמלאכתן להיתר דאפי' מחמה לצל שרי אע"ג דבשבת לא חזיין. כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אר"י אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו' ופרש"י כגון שריון וקסדא ומגפיים וכו'. נראה שהוכרח לפרש כן דאל"כ אין מקום להך מימרא דרב הכא בשמעתין אבל לפירושו ניחא דשפיר קאי אהך מימרא דרב דלעיל בסמוך שאוסר לצאת נשים בתכשיטין אפילו לחצר ולא תימא דדוקא בהנך אוסר משום דמרגלי בהו ונפקא בהו לרה"ר וא"כ סד"א היכא דליכא חששא כגון בהנך שאין אסורין אלא משום מראית עין הו"א דשרי קמ"ל דאפ"ה אסור. מיהו יותר נראה לפרש איפכא והיינו לפי שיטת התוספות דבהנך דלעיל אפילו לרב מותר בחצר מעורבת וכ"ש בבית משא"כ בהנך דאסורין משום מראית עין דנראה כאילו לובשן למלחמה והוי עובדא דחול ומש"ה אסור אפילו בבית. וזה נראה לי עיקר ודו"ק:

תוס' ד"ה ר' ענני כו' אין להחמיר בכרמלית עי' כתובות דף ז ע"א תוס' ד"ה מתוך:

מתני', בפלפל ובגרגיר מלח וכל דבר שתתן לתוך פיה [מבעוד יום אשה יוצאת בו] ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת. הטעם שאסור ליתן לכתחילה דנראה דהערמה היא עושת כדי להוציאו וכמ"ש התוס'. ועל פירוש הר"ר פורת שפירש דגזירה הוא משום שחיקת סמנים קשי' לי הא איתא בתוספתא (הובא בהרי"ף ס"פ שמונה שרצי') אין לועסים מוסכי בשבת אימת בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר, וכן פסקינן בש"ע (סי' שכח), הרי דמפני ריח הפה לא מקרי רפואה. והא הכא דפלפל דהוא משום ריח הפה ואסור, ולמה דמסקו תוס' דהטעם דחזי כמערמת להוציא ניחא, אבל להר"ר פורת קשה:

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה יש להקשות למה נקיט 'אֶצְבַּע קְטַנָּה' דמה יתרון יש בענין הזנות ההסתכלות בין אצבע קטנה לבין אצבע גדולה? ונראה לי בס"ד אורחא דמלתא נקיט, כי היה דרכם כשלובשת האשה טבעת אחת לובשתה באצבע קטנה שלה, וכמו שכתב המשורר 'כל האצבעות שוים ולקטנה יתנו כבוד טבעת' ולכן אורחא דמלתא המסתכל יסתכל באצבע קטנה שהיא מקושטת בטבעת. ומה שאמר כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה, היינו כי בשמים ידונו כיון דמסתכל לזון עיניו מן הערוה אם היה מזדמן לפניו מקום התורפה היה מסתכל בו גם כן, ולכן חושבין לו כאלו הסתכל שם.

מִפְּנֵי מַה מָּנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ, עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים מקשים כיון דמעשה שהיה כך היה, שהביאו מאלו ומאלו ומה הוה ליה קרא למעבד, וכי יצטרך לזה פסוק בפני עצמו ולזה פסוק בפני עצמו? ויש מתרצים דהוקשה לו למה פרט אותם, כיון דאמר אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב (במדבר לא, נ) סגי בהכי, וזה אינו תירוץ כלל, דהא רב ששת לא אמר 'מִפְּנֵי מַה פָּרַט' אלא אמר למה מנה אלו עם אלו? ונראה לי בס"ד, רוצה לומר כיון ד 'טַבַּעַת' הוא תכשיט של אצבע שהוא מקום גלוי יותר מכולם, הוה ליה להזכירו ראשונה עם תכשיטי חוץ, ואחריו ה 'צָמִיד' שהוא של זרוע, ואחריו 'אֶצְעָדָה' שהא סוף הרגל, שגם זה הוא בכלל חוץ אלא שהצמיד הוא חוץ יותר והטבעת הוא חוץ יותר ויותר, ואחר אצעדה יזכיר תכשיטין שבפנים, שהם 'עָגִיל' שהוא דְפוּס שֶׁל דַּדִּין לדעת רבי אלעזר שהוא מקום צנוע הודה של אשה, ואחריו ה 'כוּמָז' שהוא לפנים יותר, וזה ששאל מִפְּנֵי מַה מָּנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ הוא הַטַּבַּעַת שהוא של חוּץ ביותר עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים שהם עגיל וכומז שהניחו סמוך לעגיל וכומז, והשיב לוֹמַר לְךָ וכו'. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, כיון דתכשיטין שבפנים נזכרו בכתוב באחרונה, הכי הוה ליה למימר 'לָמָּה מָּנָה תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ'? ובזה מובן שפיר כי הוא כל קושיתו על 'הַטַּבַּעַת' שהיא משל חוץ שלא מנה אותה בסדר הראוי לה.

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד יש להקשות מהיכן 'בָּא' ולמה נקיט בלשון זה? ונראה לי בס"ד דגבי מורא תלמידי חכמים אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יז:) עד שבא רבי עקיבה ולימד אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים י, כ) לרבות תלמידי חכמים, ופירשו רבני אשכנז ז"ל עד שבא מן השמים אחר שעלה בעליית הפרדס עם בן עזאי ובן זומא ואלישע וראה שם דהענישו את מלאך מט"ט על אשר לא קם מקמיה אלישע. ובזה נתברר יותר מורא תלמידי חכמים עד היכן מגיע! ולכך נתעורר לדרוש דרשה זו את לרבות תלמידי חכמים עד כאן דבריו. אך אעיקרא דמלתא יש להקשות מה טעם יש להשוות כבוד בשר ודם לכבוד המקום? אמנם הטעם מפורש בספרי המפרשים שגם זה הוא כבוד המקום, יען כי החכם הוא מורה חוקי האלהים ותורותיו ומודיע לעם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ואם לא יהיה לו כבוד ביותר נפיק מזה חורבא לקיום התורה והמצות שלא יהיו דבריו נשמעים אצל ההמון, ועתה מדבר זה אנחנו למדין טעם נכון אצל אשה נדה להתיר לה הקישוט בימי נדתה, כדי שלא תתגנה בעיני בעלה ויגרשנה בעלה. ולזה אמר עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא מן השמים ודרש דרשה להשוות כבוד תלמידי חכמים לכבוד שמים, שאז לימד לנו גם דבר זה להתיר הקישוט בנדה כדי שלא תתגנה, כמו שמצינו היתר להשוות כבוד תלמידי חכמים לכבוד שמים כדי שלא יתגנה בעיני ההמון ויהיו דבריו נשמעין. ועוד נראה לי בס"ד, דרבי עקיבה היה תחלתו עני שהיה כמה שנים בתחלת ימיו מסוג העניים, ואחר כך בא ונכנס עם סוג העשירים, ומצינו אחר שנתעשר היה מכבד את אשתו בתכשיטין יקרים מה שלא עשו זאת שאר חכמים, כי אפילו אשתו של רבן גמליאל שהיה נשיא ועשיר גדול נתקנאת ממנה, ואמרה לבעלה אתה נשיא וגדול איך לא תעשה לי כמו שעושה רבי עקיבה לאשתו?! ועוד אמרו רבותינו ז"ל דאמרו לו תלמידיו רבינו ביישתנו במה שאתה עושה כל כך לאשתך! ומאחר שהיה נותן כבוד לנשים לכך שם על לבו לדרוש ולתת טעם בתכשיט הנשים גם בימי נדתה, כי התכשיטין הם כבוד האשה. וזה שאמר עַד שֶׁבָּא בסוג העשירים שאז היה נזהר בכבוד הנשים, ואז לימד הלכה זו הנותנת כבוד ויקר לנשים.