דף ביאור
מסכת שבת דף ס״ד עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף ס״ד עמוד א׳
מסכת שבת דף ס״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־566 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
כלי כלי בשרצים כתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה וגו' ומגופיה דקרא דשרצים לא מצי יליף דאשר יעשה מלאכה לאו כלי תכשיט משמע:
שק הוא עשוי מנוצה של עזים שאף על פי שאינו אריג אלא קלע קטן עשה מנוצה של עזים לתלות בו בתי נפש לצואר בתו טמא שדרכו בכך ותכשיט הוא וה"ק שהוא טמא משום אריג ואע"פ שאינו אריג:
קולע ג' נימין כו' ג' חוטין של מטוה של נוצה של עזים צבועה:
ותולה בצואר בתו וקליעתה זו היא אריגתו מאחר שהוא טווי כדאמרן גבי תיכי חלילתא בריש פירקין דקרי להו אריג והא דקאמר אע"פ שאינו אריג כלומר לאו אריג ממש:
אין לי אלא שק העשוי ללבוש רועים:
קילקלי מסרך של סוס שקורין פייטרא"ל:
חבק צינגלא של סרגא ואוכף ועושין אותה מנוצה של עזים טווי ואריג:
יכול שאני מרבה החבלים והמשיחות לציא"ל שעושין למדוד וקולעין מן הנוצה כמו שנתלשה ואינו טווי ולא דמי לקולע שלש נימין דלעיל דהתם טווי הוא וזו היא אריגתו:
ועוד 25 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 64a · Sefaria
תוספות
מניין לרבות את הקילקלי והחבק ואם תאמר והא לא מיטלטל מלא וריקן ואי משום דאפשר לקפלה אם אינו עשוי לכך לאו כלום הוא כדאמר לקמן גבי קב הקיטע דאע"ג דיש לו בית קיבול לראש שוקו אם אינו עשוי לקבל טהור וי"ל דהני נמי לשם כל צורכן הן עשוין מתחלה אך קשה דלעיל פ' במה מדליקין (שבת דף כז. ושם) מפיק דבר הבא מן העזים דמטמא בשרצים מאו בגד וקילקלי וחבק באין מן העזים ומפיק להן הכא מאו שק וע"ק דהתם מרבה לנוצה של עזים לג' על ג' ואילו שק שיעורו בד' ואומר ר"י דתרי גווני נוצה של עזים הוו והתם מיירי [בדקה] שעושים ממנה בגדים חשובים והלכך איתרבו לשלשה על שלשה כמו שאר בגדים והכא מיירי בנוצה גסה שממנה עושין קילקלי וחבק וחבלים ומשיחות ושק:
שמע מינה לאפנויי הקשה ה"ר אליעזר ממיץ כיון דאיתקש שרץ ומת לשכבת זרע א"כ ג"ש דבגד ועור ל"ל דכל מה שיהיה במת ניתן בשכבת זרע וכל מה שיהיה בשכבת זרע ניתן בשרץ וכן להפך דהא קי"ל דבר הבא מן ההיקש חוזר ומלמד בהיקש חוץ מן הקדשים:
מידי הרהור מי יצאנו וא"ת והא אפילו יפת תואר הותרה להם וי"ל דמכל מקום שייך בה איסור כדאמרינן (קדושין דף כב.) וחשקת בה ולא בחברתה:
Tosafot on Shabbat 64a · Sefaria
רב נסים גאון
הניחא למאן [דאמר] מופנה מצד א' למדין ואין משיבין אלא למאן דאמר למידין ומשיבין מאי איכא למימר. מחלוקת בין ר' ישמעאל ורבנן ועיקר דילה במס' נדה בפרק המפלת (נדה דף כב) אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למידין ממנה מופנה מצד אחד לר' ישמעאל למידין ואין משיבין לרבנן למידין ומשיבין:
אמר להם משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו לא נפקד ממנו איש. במס' יבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא) אמרו ור' שמעון לא נפקד ממנו איש לעבירה ולדבר זה נתכוונו בהם בתשובה זו:
Rav Nissim Gaon on Shabbat 64a · Sefaria
רבנו חננאל
קילקלי מלשון יון הוא והוא עשוי בגד [(גליון) משיער של עזים והוא קשה עשוי להצניעו תחת הכרים והכסתות. חבקים כסוי הכסאות (ת"ל) או בגד או עור או שק אין לי אלא] שק בלבד מנין לרבות הקילקלי וחבק ת"ל או שק פי' מרבינן להו מאו כלומר הוה ליה למימר שק. או דכתב רחמנא למה לי לרבויי קילקלי וחבק. יכול שאני מרבה חבלים ומשיחין שיטמאו ת"ל שק מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג הרי הוא אמר במת כל מעשה עזים יכול שאני מרבה חבלים ומשיחים דין הוא טימא בשרץ טימא במת כו'. ודחינן ואם היקל בטומאת שרץ שהיא קלה פי' טומאת שרץ קלה היא שהיא טומאת ערב אבל טומאת מת חמורה היא שהיא טומאת שבעה לא נתרבה ת"ל (או) בגד ועור בגד ועור לג"ש נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת. פי' דין ג"ש ב' פסוקים וכל פסוק ופסוק כתוב מלין שאינן צריכין לפסוק ואין מילין פטיין לא נכתבו אלא בתוך פסוקים אלו אלא לדון מהם ג"ש להיות כל דין שמפורש באחד מהן שיהא גם השני כמותו וזהו שכתוב בעניננו בגד ועור בשרץ בגד ועור במת וצריכין להיות אלו בגד ועור מופנים בשני הפסוקים. שאם הן בפסוק אחד יתירין כגון שלמדו טומאת בגד ועור בשרץ משכבת זרע ונמצא בגד ועור האמור בשרץ מופנה כגון זה למידין ואם יש פירכא משיבין ופורכין ואם הן אלו פסוקים בגד ועור יתירין בשרץ ובמת למידין במת מן השרץ זהו טמאין במת דבר הבא מזנב הסוס מזנב הפרה כשם שמטמאין בשרץ ואין משיבין ואע"ג דאיכא למפרך ואם ריבה בטומאת שרץ שהיא מרובה. פי' טומאת שרץ (נותנת) [נוהגת] בשמנה שרצים.
נרבה טומאת מת שהיא מועטת שאינה אלא במת בלבד ואוקימנא כיון שהן מופנה משני צדדין למידין ואין משיבין. ואלו הדברים הל"מ להדרש בענין הזה מסורת בידי חכמים:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 64a · Sefaria
רשב"א
מנין לרבות קלקי וחבק ואם תאמר והלא אין מטלטלין מלא וריקן, ואם תאמר מפני שראוי לקפלו ולשים בו שום דבר, מכל מקום כיון שאינו עשוי לכך לא חשבינן ליה כמטלטל מלא וריקן, וכדתנן לקמן (שבת סו, א) גבי קב הקיטע ואם יש לו בית קבול ראש שוקו לא חשבינן ליה בית קבול כיון שאותו בית קבול אינו עשוי לטלטל בתוכו שום דבר, וכמו שפירש רש"י זכרונו לברכה שם. ותירצו בתוס' דאף קלקי וחבק נמי על כרחין אית לן למימר דעשוי לכל תשמיש. ולדידי קשיא לי דהא איצטריך למעוטי חבלים ומשיחות משום דאינן אריג ואף על גב דאין עשוין לטלטלן מלא וריקן ואינן ראוין לכך. וצריך לי עיון.
מה לטומאת שרצים שכן מרובה פירש רבנו האי גאון ז"ל שהיא מצויה. ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר שכן מצויה. והנכון מה שפרש"י ז"ל, דכל שאר הטומאות הקלות שאינן צריכות שבעה כטומאת מת קרי טומאת שרץ, וכדקרינן חטאת חלב כל חטאות שיש בהן כרת, ומרובה מרובה ממש קאמר.
בגד ועור דכתיב (במדבר לא, כ) גבי מת למאי איצטריך שמע מינה לאפנויי. ואם תאמר אם כן בגד ועור דכתיב גבי מת וגבי שרץ (ויקרא יא, לב) למאי איצטריכי הא כולהו אתו מהיקשא דשכבת זרע, דכל מה שנאמר בשרץ כאילו נכתב בשכבת זרע ומה שנכתב בשכבת זרע יליף מת מיניה והוא הדין למה שנכתב במת יליף שכבת זרע מיניה והדר יליף שרץ מיניה. ויש לומר דכל מילתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה קרא.
Rashba on Shabbat 64a · Sefaria
מאירי
הקילקי והוא תכשיט הבהמה המונח בחזה שלה ונקרא פייטרא"ל וכן החבק והוא החוגרו מגבה על בטנה ונקרא צינגאלא"ה כלם מיטמאין מתורת שק ואע"פ שכלי בהמה אין מקבלים טומאה מ"מ תשמיש אדם הם שיכול להנהיג בהמתו בראשי הרצועות שבהם וכן שבשעה שהוא רוכב כשיש בה קילקי וחבק מנהיגה כרצונו והרי היא כמקל של בהמה שמיטמא הואיל ואדם רודה בו וכטבעת של בהמה שאדם מושך בו אבל חבלים ומשיחות הואיל ואין בהם טווי ואריג אין מיטמאין כלל ואע"פ שיש בהם קליעה שלא טמאנו קליעה בשק אלא מתורת תכשיט ולדעת גדולי הרבנים שמטמאין בקליעה מתורת אריג אתה צריך לפרש שהחבלים אין בהן קליעה או שאינם טווי ומ"מ כבר כתבנו מה שיש לנו לפקפק בדבריהם:
דברים אלו ר"ל הבאת קילקי וחבק לטומאה והפקעת חבלים ומשיחות ממנה שוים הם בין לטומאת מת בין לטומאת שרץ וכן הבאת בגד העשוי מצמר של עזים לטומאה והוא הנקרא נוצה על שם שדרך בני אדם למרטו ולא לגזזו וכן העשוי מן הגמלים או מזנב הסוס ומזנב הפרה כלם שוים הם בין לטומאת מת בין לטומאת שרץ ששניהם למדים זה מזה בג"ש ואע"פ שיש להשיב בשתיהם שהרי המת טומאתו חמורה והשרץ טומאתו מרובה ר"ל שרוב טומאות בדינה לטומאת ערב הרי היא מופנת משני צדדים וכל ג"ש שמופנת משני צדדין למדין ואין משיבין אע"פ שיש להשיב בה אבל כל שאינה מופנת אלא מצד א' למדין ממנה אם אין שם תשובה אבל משיבין אם יש שם תשובה ואין למדין בה:
כבר ידעת שהרהורי עבירה קשים מעבירה ומעתה אדם צריך כפרה על ההרהור כעבירה עצמה והוא שנאמר במדין ונקרב את קרבן י"י איש אשר מצא אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני י"י ונאמר שם ויקצוף משה על פקודי החיל ודרשו בו א"ל משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון כלומר כשראה אותם מזקיקי' עצמם לכפרה חשב שזנו עם בנות מדין כדרך שזנו עם בנות מואב בשטים והשיבוהו לא נפקד ממנו איש כלומר לא נפקד ממנו איש לעבירה א"ל א"כ כפרה זו למה א"ל אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן י"י וכן אמרו מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזינו עיניהם מן הערוה הא למדת שראוי ליזהר מהרהורי עבירה כגוף העבירה והוא שדרשו מפני מה מנה הכתו' תכשיטין שבחוץ ר"ל טבעת עם תכשיטין שבפנים ר"ל עגיל וכומז לומר לך כל המסתכל אפי' באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף:
Meiri on Shabbat 64a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא איכא למיפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה כו' הא דלא ניחא ליה לתלמודא הכא בהך פרכא דנקט בברייתא אם הרבה בטומאת שרץ שהיא מרובה כו' די"ל דאין זה דבר חמור למפרך ליה הכא אג"ש אלא דבברייתא אמה מצינו פריך ליה דבטומאת שרץ שמצינו בה שהיא מרובה הרבה בה הכתוב ועוד דהכא אג"ש קמייתא ע"כ דצריך למפרך בה דבר חמור כמ"ש לקמן בשם הראב"ן ניחא ליה למנקט לג"ש בתרייתא פרכת דבר חמור ודו"ק:
בפרש"י בד"ה דאיכא למפרך כו' וה"ה דמצי למימר הכי אג"ש קמייתא כו' עכ"ל הא ודאי דהך פרכא דמה לשרץ דמטמא בכעדשה לא שייך למפרך בג"ש קמייתא דיליף מג"ש משרץ לטמא מת דאינו מטמא באינו טווי ואריג וכן דיליף מג"ש מטמא מת לטמא כל מעשה עזים דאדרבה סייעתא היא דמחומר בכעדשה מטעם זה יש להחמיר בשרץ טפי אלא דר"ל הך פרכא דמופני דאי לא מופני כו' איכא למיפרך בג"ש קמייתא דיש ג"כ הרבה חומרות בטמא מת משא"כ בשרץ כגון אבי אבות הטומאה וטומאת ז' וטומאת אהל אלא דנטר בהך פירכא דמופני כו' עד לסוף למפרך לה אבל הג"ש דנקט בברייתא ומשום דסליק מינה בהך ג"ש בתרייתא נקט למילתא בחומר דשייך בהך פירכא בתרייתא כן תוכן דברי הראב"ן לבאר פירש"י ע"ש:
תוס' בד"ה מנין לרבות כו' אך קשה דלעיל פרק במה מדליקין מפיק דבר הבא מן העזים כו' מאו בגד וקילקלי כו' ומפיק להו הכא מאו שק כו' עכ"ל לכאורה קשה לדבריהם למאי דלא אסקי אדעתייהו דאיכא תרי גוונא נוצה תקשי להו בפשיטות משק גופיה דהיינו נוצה של עזים ול"ל התם קרא לדבר הבא מן העזים וכמו שהקשו התוס' שם פרק במה מדליקין ותירצו כה"ג ע"ש וע"ק דא"כ קילקלי וחבק גרעו טפי דהא כתיב שק בקרא ואפ"ה איצטריך ריבויא לקילקלי וחבק וכן במת כתיב בהדיא מעשה עזים ואפ"ה איצטריך ריבויא לקילקלי וחבק ולפי תירוצם נמי כיון דשק וקילקלי וחבק כולהו מנוצה גסה ואפ"ה איצטריך ריבויא לקילקלי וחבק ע"כ היינו משום דגריעי משק הם וא"כ מאי קשיא להו הכא דאימא אע"ג דאתרבו התם מעשה עזים מאו בגד איצטריך הכא רבויא לקילקלי וחבק דגריעי ויש ליישב דבריהם דהכא למאי דלא אסקי למימר דאיכא ב' גווני נוצה משמע להו הא דאיצטריך התם או בגד לרבות נוצה של עזים היינו כמו קילקלי וחבק דלא אתיין משק משום דגריעי ואהא קשיא להו שפיר הכא דהתם מרבה קילקלי מאו בגד והכא מרבה להו מאו שק וע"ק דהתם מרבה לנוצה לג' כו' ואילו שק כו' ר"ל דודאי לא עדיפי קילקלי וחבק משק דלא מטמא אלא בד':
ודע איך שיהיה צ"ל דכל דבריהם אלו אינו אלא למאי דבעי למילף מעיקרא קילקלי וחבק מאו שק אבל לפי האמת יליף לה מג"ש וכדמסיק וא"כ התם נמי דיליף נוצה דקה מאו בגד היינו מקמי דליתי' ג"ש אבל לבתר דאתי ג"ש לא איצטריך נמי התם או בגד להכי דאתי נמי מג"ש אלא למילתא אחריתא אתא או לג' על ג' כדקאמר פרק במה מדליקין ובהכי ניחא דקשיא מאי פריך בשמעתין והא אפיקתיה לקילקלי וחבק כו' וכי לא ראה בברייתא דיליף מג"ש כל מעשה עזים בשרץ ממת דאיכא למימר דהוה סבר דלא יליף מג"ש לטמא מעשה עזים בשרץ אלא נוצה דקה אבל קילקלי וחבק לא יליף מג"ש אלא מאו שק כדנקט לה בברייתא ולהכי פריך שפיר והא אפיקתיה כו' ומשני השתא דאתי ג"ש קילקלי וחבק נמי אתו מיניה ואייתר להו או שק לזנב הסוס כו' ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 64a · Sefaria
מהר"ם
בגמ' מנין לרבות הקילקלי וכו" כצ"ל:
לאי אפנויי מופני מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב איש כי תצא וכו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה מנין לרבות את הקילקלי וכו' והתם מיירי בדקה שעושה ממנה בגדים וכו' כצ"ל:
ד"ה מידי הרהור וכו' כדאמרי' וחשקת בה ולא בחבירתה ר"ל ושמא הרהרו בחבירתה:
Maharam on Shabbat 64a · Sefaria
פני יהושע
בתוס' בד"ה מניין לרבות וכו' וא"ת והא לא מיטלטל מלא וריקן ואי משום דאפשר לקפלה וכו' וי"ל דה"נ לשם כל צרכן הן עשויין עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי קשה אמאי איצטריך למעוטי חבלים ומשיחות תיפוק ליה דאין מטלטלין מלא וריקן ולקפל בהן נמי לא חזו וכו' ע"ש שהניח בצ"ע ולע"ד נראה ליישב דהא בלא"ה קשה בהא דקאמר יכול שאני מרבה אף חבלים ומשיחות דמהיכי תיתי כיון דאיכא לאוקמי ריבויא דאו שק לדדמי לקילקולי וחבק אע"כ דהשתא משמע ליה דחבלים ומשיחות עדיפי טובא דלא בעינן דלהוי מטלטל מלא וריקן דומיא דשק והיינו כדאשכחן בנגעים שמטמאין בשתי וערב לפי שראוי לארוג בהן הרבה ה"ה לחבלים ומשיחות נמי שייך לומר כן והכי איתא להדיא לעיל בפ' במה מדליקין דף כ"ז בהא דאמרינן התם בגמרא מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן משא"כ בשאר טומאות ופי' התוס' שם דהא דפשיטא לן דשתי וערב אינו מטמא בשאר טומאות היינו מדממעטינן הכא חבלים ומשיחות א"כ לפ"ז כל כמה דלא ממעטינן חבלים ומשיחות הו"א דאפי' שתי וערב טמא כ"ש חבלים ומשיחות כן נ"ל נכון ודו"ק:
בד"ה ש"מ לאפנויי הקשה הר"א ממיץ כיון דאיתקש שרץ למת וכו' עס"ה ולע"ד נראה ליישב דאע"ג דקי"ל אין היקש למחצה היינו במידי דכתיב' בהאי ענינא דהקישא כמ"ש התוספת לקמן בר"פ כלל גדול דף ס"ט בד"ה ומה עכו"ם שחייבין וכו' ע"ש וכה"ג כתבו בכמה דוכתי א"כ כ"ש הכא דהאי היקישא דמת לשרץ ולשכבת זרע כתיבא בפרשת אמור בת"כ א"כ לא קאי האי היקישא אלא להנך מילי דכתיבי בת"כ ואפילו בהנך דטומאת מת דכתיבי בפרשת פרה כיון דפרשת טמאין ופרשת פרה ביום אחד נאמרו ביום שהוקם המשכן משא"כ בהא דמרבינן הכא לקילקלי וחבק מקרא דכל מעשה עזים דכתיב בפרשת מדין שהוא לסוף מ' שנה א"כ לא שייך לומר דהאי היקישא דת"כ עלה נמי קאי מש"ה איצטריך ג"ש ומשום דאכתי איכא למיפרך מש"ה איצטריך לתלמודא לאסוקי דהך ג"ש מופנה משני צדדים. כן נ"ל:
ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל בשמעתין על פרש"י בד"ה ההוא במדין כתיב דלפרש"י הו"ל למימר ההוא בטומאת מת כתיב ולמאי דפרישית א"ש דלא מצי לאקשויי הכי דודאי אי הוי כתיב בפרשת טומאת מת גופא שפיר הוי מצינן למילף בהיקישא דהכא אלא כיון דבפ' מדין כתיב דלא שייך הך היקישא מקשה שפיר דלית לן למילף שרץ ממת דאיכא למיפרך. כן נ"ל נכון ודו"ק:
בד"ה מידי הרהור מי יצאנו וא"ת והא אפי' יפת תואר הותרה להם וכו' עס"ה. ואע"ג דיפ"ת לא הותרה להם אלא במלחמת רשות כמו שפירש"י בחומש בפ' כי תצא דאי במלחמת חובה כבר כתיב לא תחיה כל נשמה אפ"ה משמע להו להתוס' דהאי מלחמת חובה היינו דוקא מלחמת שבעה אומות משא"כ הך דהכא במלחמת מדין אע"ג שהיתה ע"פ הדיבור אפ"ה לא דמי למלחמות ז' אומות שהן לכיבוש ארץ ישראל ועליהם נאמר לא תחיה כל נשמה. ונראה לי דהא דפשיטא להו להתוס' הך סברא לחלק בין מלחמת מדין לז' אומות היינו מדאשכחן במלחמת מדין שצוה להם אלעזר על הגעלת כלים ואי ס"ד דמלחמ' מדין כמלחמת ז' אומות דמי אם כן אין צורך להגעיל הכלים דהא אפילו כתלי דחזירי הותרה להם כדאיתא בפ"ק דחולין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש דמה שלא הזהיר להם משה על הגעלת כלים במלחמות סיחון ועוג שהיה קודם לכן היינו מה"ט גופא דאפי' כתלי דחזירי הותרה להם וא"כ לפ"ז ע"כ דמלחמת מדין רשות קרי לה לגבי ז' אומות אע"פ שהיה ע"פ הדיבור כדאמרינן בסוטה ס"פ משוח מלחמה דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה מש"ה משמע להו להתוס' דבמלחמ' מדין אפי' יפת תואר הותרה להם. כן נ"ל:
ובזה נתיישב לי ג"כ מה שדרשו חכמים ז"ל על פסוק ויקצוף משה על פקודי החיל שמתוך כעס בא לידי טעות שלא נאמר' פרשת גיעולי מדין על ידו ולכאורה יש לתמוה מה ענין זה לזה ולמאי דפרישית א"ש דדא ודא אחת היא והיינו לפי מה שמצאתי במדרש דמ"ש על פקודי החיל ואמר החייתם כל נקבה היינו שאמר להם היה לכם ללמוד ק"ו מז' אומות שנאמר בהם לא תחיה כל נשמה וא"כ לפ"ז הא בהא תליא דמחמת אותו הכעס שהיה סובר בפשיטות דמלחמת מדין חמיר מז' אומות מש"ה בא ג"כ לכלל טעות שלא אמר להם פרשת גיעולי מדין על הגעלת כלים לפי שהיה סובר דאפי' כתלי דחזירי הותרה להם. כן נראה לי נכון והוא כפתור ופרח בעז"ה:
Penei Yehoshua on Shabbat 64a · Sefaria
בן יהוידע
דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי גִּחוּךְ פירוש 'ליצנות' והכונה כי הרואה תכשיט זה ביד אדם אחר עושה בו ליצנות, כיון שהוא תכשיט של 'אותו מקום' ורבא שפירש 'כּוּמָז' כָּאן מְקוֹם זִמָּה הכונה הרואהו מהרהר בזנות שיצייר מקומו נגד עיניו.
שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם הָרִאשׁוֹן פירוש רש"י 'מעשה שיטים' וקשא והלא אותם שזנו בשיטים כולם מתו, ואלו היו צדיקים גדולים והובררו על פי ה'? ועוד אמאי נקיט זה על 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה' והלא הקרבן הביאו אחר שהרגו כל הנקבות ופסוק 'וַיִּקְצֹף' הוא קודם? ונראה לי בס"ד 'קִלְקוּלְכֶם' קאי על מה שהחיו הנקבות ועברו על דבריו שצום כששלחם להרוג הכל, ולכן עתה אחר שהרגו הנקבות שהביאום ובאו להביא קרבן, אמר להם שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם? שגם בפעם הזאת שצויתי אתכם שתהרגו כָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב גם כן עברתם והשארתם מהם נשים שלא הרגתם אותם, ולכן הביא על פסוק 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה' ללמדנו בקלקולכם קאי על דבר זה שקצף עליו משה.
אִם מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ יש להקשות על עבירה עצמה שהיא מעשה בפועל מה שייך בה ספק כדי שאומרים 'אִם' שהוא לשון ספק דכל אחד יודע בעצמו אם עשה מעשה עבירה, ולא אפשר לומר שעשה ושכח, והוה ליה למימר בפשיטות מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ אֲבָל מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ? ונראה לי בס"ד שיש שני מיני הרהור אחד בהסתכלות שזנו עיניהם מן הערוה, וזה איסור גדול במעשה כמו שכתבו הרי"ף ופתח עינים ז"ל, אך זה נקרא 'יְדֵי עֲבֵרָה' שממנו נמשך האדם לעשות עבירה ממש שמתגרה בו היצר הרע, ובזה הם מסתפקים כיון דלא הוה מעשה ממש אלא רק ראיה בהסתכלות, דאפשר שהסתכלו וזנו עיניהם ולאו אדעתייהו. והשני הרהור שהוא מן ראיה בלתי הסתכלות, אלא דרך העברה בעלמא שלא זנו עיניהם כל כך, וזה בודאי היה להם, כי אי אפשר לומר שלא ראו אותם אפילו ראיה מועטת בעלמא, וזה נקרא 'יְדֵי הִרְהוּר' שזה הראיה המועטת אפשר שימשך ממנה האדם להרהור גמור שהוא ראיה בהסתכלות שזנו עיניו מן הערוה, ועל זה אמרו מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ בודאי.
מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה יש להקשות למה הוצרך לומר 'שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר'? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל קודם שעברו הירדן לא היו נענשים הצדיקים על עונות אחרים מדין ערבות, וכמו שכתב רש"י בפסוק (דברים כט, כח) הַנִּסְתָּרֹת לַהֳ' אֱלֹהֵינוּ וכו', עיין שם. ואיתא בספרי בפסוק וַיִּמָּסְרוּ (במדבר לא, ה) מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים שהיו שקולים כפנחס, גם אמרו בגמרא שלא היה בהם אפילו מי שהקדים תפילין של ראש לתפילין של יד, ולכן שואל מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? 'אוֹתוֹ הַדּוֹר' דייקא, שלא נתחייבו עדיין בעונות אחרים והם היו צדיקים גמורים, אבל אם היו בדור אחר לא הוה קשיא ליה, דיש לומר הוצרכו בשביל שנתחייבו בשל אחרים מכח ערבות. והשיב בשביל שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם, שהזנת העין היו אנוסים בה מחמת ראיה, ובשביל עצמם הביאו שנסתפקו אולי זָּנוּ עֵינֵיהֶם. והא דנקיט לשון הֲזָנָה עיין מה שכתב רש"י ז"ל [לשון מזון שנהנו במראית העין], ומה שכתב עליו מהרש"א ז"ל [ופרש"י זנו מלשון מזון ואין צורך דיש לפרש מלשון זנות ממש דהיינו מהרהור עבירה של זנות.] עיין שם. ונראה לי יבא לשון זה נכון על פי מה שכתבו המקובלים ז"ל המסתכל בנשים נקרא גם כן מזנה, ולכך ברא הקב"ה עוף ששמו בַּת הַיַּעֲנָה אשר בת זוגו מתעברת בראיה בלבד, ולכן 'הַיַּעֲנָה' אותיות 'הַעֵינָהּ' שפועלת בראיה, בלבד עד כאן דבריו. ולכן אמרו כאן שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה.
Ben Yehoyada on Shabbat 64a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ס״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־566 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 13 מילים
נפתחת ב״״כְּלִי״ ״כְּלִי״ מֵהָתָם.…״
- קטע 238 מילים
נפתחת ב״מוּסָף שַׂק עַל הַבֶּגֶד שֶׁטָּמֵא מִשּׁוּם אָרִיג.…״
- קטע 339 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״שָׂק״ — אֵין לִי אֶלָּא…״
- קטע 417 מילים
נפתחת ב״הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמֵת: ״וְכׇל כְּלִי עוֹר…״
- קטע 531 מילים
נפתחת ב״יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הַחֲבָלִים וְאֶת הַמְּשִׁיחוֹת?…״
- קטע 621 מילים
נפתחת ב״הֵן אִם הֵיקֵל בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ שֶׁהִיא קַלָּה,…״
- קטע 730 מילים
נפתחת ב״נֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּשֶׁרֶץ וְנֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״…״
- קטע 820 מילים
נפתחת ב״וּמָה בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּמֵת — טִמֵּא…״
- קטע 920 מילים
נפתחת ב״אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר הַבָּא מִן הָעִזִּים,…״
- קטע 104 מילים
נפתחת ב״וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְקִילְקְלִי וַחֲבָק?…״
- קטע 1112 מילים
נפתחת ב״הָנֵי מִילֵּי מִקַּמֵּי דְּתֵיתֵי גְּזֵירָה שָׁוָה, הַשְׁתָּא…״
- קטע 127 מילים
נפתחת ב״וְאֵין לִי אֶלָּא בְּשֶׁרֶץ, בְּטוּמְאַת מֵת מִנַּיִין?…״
- קטע 1332 מילים
נפתחת ב״וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּמֵת וְטִימֵּא בְּשֶׁרֶץ. מָה…״
- קטע 1412 מילים
נפתחת ב״הֵן אִם רִיבָּה בְּטוּמְאַת עֶרֶב שֶׁהִיא מְרוּבָּה,…״
- קטע 1546 מילים
נפתחת ב״תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ לִגְזֵירָה…״
- קטע 1611 מילים
נפתחת ב״וּמוּפְנֶה. דְּאִי לָאו מוּפְנֶה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה…״
- קטע 1746 מילים
נפתחת ב״לָאיֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֵי. מִכְּדֵי שֶׁרֶץ אִיתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת…״
- קטע 1822 מילים
נפתחת ב״וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא. הָנִיחָא לְמַאן…״
- קטע 1940 מילים
נפתחת ב״דְּמֵת נָמֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה: מִכְּדִי מֵת אִתַּקַּשׁ…״
- קטע 2030 מילים
נפתחת ב״״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳ אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא…״
- קטע 2125 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּמְתַרְגְּמִינַן…״
- קטע 2247 מילים
נפתחת ב״״וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל״. אָמַר רַב…״
- קטע 2313 מילים
נפתחת ב״תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה הוּצְרְכוּ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת שבת דף ס״ד עמוד א׳ · קטע 23 — “תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה הוּצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת שבת דף ס״ד עמוד א׳ · קטע 21 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּמְתַרְגְּמִינַן ״מָחוֹךְ״ —…”
לשון המקור
״כְּלִי״ ״כְּלִי״ מֵהָתָם.
מוּסָף שַׂק עַל הַבֶּגֶד שֶׁטָּמֵא מִשּׁוּם אָרִיג. אַטּוּ בֶּגֶד לָאו אָרִיג הוּא?! הָכִי קָאָמַר: מוּסָף שַׂק עַל הַבֶּגֶד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אָרִיג — טָמֵא. לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכֵּן עָנִי קוֹלֵעַ שָׁלֹשׁ נִימִין וְתוֹלָה בְּצַוַּאר בִּתּוֹ.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״שָׂק״ — אֵין לִי אֶלָּא שַׂק, מִנַּיִין לְרַבּוֹת אֶת הַקִּילְקְלִי וְאֶת הַחֲבָק — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שָׂק״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הַחֲבָלִים וְאֶת הַמְּשִׁיחוֹת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂק״. מָה שַׂק טְוִוי וְאָרִיג — אַף כֹּל טְוִוי וְאָרִיג.
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמֵת: ״וְכׇל כְּלִי עוֹר וְכׇל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְגוֹ׳ תִּתְחַטָּאוּ״ — לְרַבּוֹת הַקִּילְקְלִי וְאֶת הַחֲבָק.
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הַחֲבָלִים וְאֶת הַמְּשִׁיחוֹת? וְדִין הוּא: טִימֵּא בַּשֶּׁרֶץ, וְטִימֵּא בַּמֵּת. מָה כְּשֶׁטִּימֵּא בַּשֶּׁרֶץ — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג, אַף כְּשֶׁטִּימֵּא בַּמֵּת — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג.
הֵן אִם הֵיקֵל בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ שֶׁהִיא קַלָּה, נָקֵיל בְּטוּמְאַת הַמֵּת שֶׁהִיא חֲמוּרָה?! — תַּלְמוּד לוֹמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה.
נֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּשֶׁרֶץ וְנֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּמֵת. מָה בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג, אַף בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּמֵת — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג.
וּמָה בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּמֵת — טִמֵּא כׇּל מַעֲשֵׂה עִזִּים, אַף בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ — טִמֵּא כׇּל מַעֲשֵׂה עִזִּים.
אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר הַבָּא מִן הָעִזִּים, מִנַּיִין לְרַבּוֹת דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ שָׂק״.
וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְקִילְקְלִי וַחֲבָק?
הָנֵי מִילֵּי מִקַּמֵּי דְּתֵיתֵי גְּזֵירָה שָׁוָה, הַשְׁתָּא דְּאָתְיָא גְּזֵירָה שָׁוָה אִיַּיתַּר לֵיהּ.
וְאֵין לִי אֶלָּא בְּשֶׁרֶץ, בְּטוּמְאַת מֵת מִנַּיִין?
וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּמֵת וְטִימֵּא בְּשֶׁרֶץ. מָה כְּשֶׁטִּימֵּא בְּשֶׁרֶץ — עָשָׂה דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה כְּמַעֲשֵׂה עִזִּים, אַף כְּשֶׁטִּימֵּא בְּמֵת — עָשָׂה דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה כְּמַעֲשֵׂה עִזִּים.
הֵן אִם רִיבָּה בְּטוּמְאַת עֶרֶב שֶׁהִיא מְרוּבָּה, נְרַבֶּה בְּטוּמְאַת שִׁבְעָה שֶׁהִיא מוּעֶטֶת?!
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּשֶׁרֶץ, וְנֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּמֵת. מָה ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ — עָשָׂה דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה כְּמַעֲשֵׂה עִזִּים, אַף ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ הָאָמוּר בְּמֵת — עָשָׂה דָּבָר הַבָּא מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה כְּמַעֲשֵׂה עִזִּים.
וּמוּפְנֶה. דְּאִי לָאו מוּפְנֶה, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְשֶׁרֶץ שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה?!
לָאיֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֵי. מִכְּדֵי שֶׁרֶץ אִיתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, דִּכְתִיב: ״אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ״, וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״ — ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּשֶׁרֶץ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.
וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד לְמֵידִין וְאֵין מְשִׁיבִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְמֵידִין וּמְשִׁיבִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
דְּמֵת נָמֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה: מִכְּדִי מֵת אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, דִּכְתִיב: ״וְהַנֹּגֵעַ בְּכׇל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״, וּכְתִיב בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר״ — ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּמֵת לְמָה לִי? — שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.
״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳ אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״עָגִיל״ — זֶה דְּפוּס שֶׁל דַּדִּין. ״כּוּמָז״ — זֶה דְּפוּס שֶׁל בֵּית הָרֶחֶם.
אָמַר רַב יוֹסֵף: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּמְתַרְגְּמִינַן ״מָחוֹךְ״ — דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי גִּיחוּךְ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמַע מִינַּהּ, ״כּוּמָז״ — כָּאן מְקוֹם זִימָּה.
״וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם הָרִאשׁוֹן? אָמְרוּ לוֹ: ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״. אָמַר לָהֶן: אִם כֵּן כַּפָּרָה לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ: אִם מִידֵי עֲבֵירָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ! מִיָּד ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳״.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה הוּצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה — מִפְּנֵי