בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף ס״ב עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ס״ב עמוד א׳

    מסכת שבת דף ס״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־418 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    שלא יאחזנו דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש:

    במכוסה עור דליכא גנותא אי מעייל לבית הכסא ולא בעי למישקליה:

    חולץ תפילין ואע"ג דמכוסה עור שהארבע אגרות שהפרשיות כתובות בהן תחובות בדפוסין של עור:

    התם משום שי"ן שעשויה מעור החיצון עצמו קומט בו ג' קמטין כעין שי"ן משדי והדלי"ת והיו"ד עשויין בקשר שקושר הרצועה אחת לצפון ואחת למזרח כמין ד' ורצועה קטנה מאד תלויה בה ואין בה אלא כפיפה כמין יו"ד וכופאה בעוד העור לח והיא כפופה לעולם:

    זרדא ברוני"א:

    סנוארתא כובע עור תחת כובע המתכת:

    פזמקי אנפלייאות של ברזל במלחמה:

    מתני' בכוליאר מפרש בגמרא וכן כובלת:

    ועוד 25 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    והתניא ר' אושעיא אומר ובלבד כו' תימה לר"י דילמא משום מראית העין דוקא הוא אסור מדרבנן כמו קושר בשיר ובטבעת דהשתא ליכא למיגזר דאפילו מייתי לה ליכא איסורא מדאורייתא ואומר ר"י דשלא יאחזנו בידו משמע אפילו בקומצו דליכא מראית העין אלא איסורא דאורייתא איכא ואפילו למ"ד כל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור הכא לא שייך למיגזר דאפילו עומד בשוק ונושאן בקומצו אין כאן מראית העין:

    שי"ן של תפילין ול"ג דלי"ת ויו"ד של תפילין כו' כדמוכח בפ' במה מדליקין (לעיל שבת כח:) גבי הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים כו' ומוקי לה לרצועותיהן ולא פריך דלי"ת של תפילין הלכה למשה מסיני כדפריך גבי שי"ן:

    וחילופיהן באיש אור"ת דאחיוב חטאת קאי:

    וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות פירוש דהוי משוי וליתסר וא"ת והא הוצאה כלאחר יד היא ושריא משום בזיון תפילין וי"ל כיון דמשוי הוא ויכול לבא לידי חיוב חטאת היכא דמוציא בלא שינוי משום בזיון לא שרינן ליה:

    Tosafot on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    ופשטינא אם מחופין עור (כיון) שפיר דמי והא דתניא לא יכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבע אפי' להשתין מים התם משום שי"ן דאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ. ת"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפה ושנה ושלש אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עקרין אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה [ולא] שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר. ואפילו ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויוצא בו לרה"ר מפני מראית העין:

    שירין זרדא:

    לא תצא אשה במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם.

    אמר עולא חילופיהן באיש כלומר האיש אסור בטבעת שאין עליה חותם ופטור בטבעת שיש עליה חותם. וכי קאמר עולא וחילופיהן באיש בטבעת בלבד קאמר מותבינן אמאי חייב חטאת והא הוצאה כלאחר יד היא כלומר באצבעה היא מוציאה ואין דרך המוציאין דבר להוציאה דרך מלבוש. ומוקים לה ר' ירמיה באשה גזברית עסקינן שכן דרכה להיות הטבעת באצבעה כדי שתהא חותמת בו כיסים ובתים. הוצאה בכוונה היא לחתום בו ולאו משום תכשיט הוא ודחינן תרצת אשה איש בטבעת שאין עליה חותם אמאי חייב חטאת. ואוקמה רבא לעולם באשה שאינה גזברית ומשום הכי חייבת חטאת דפעמים אדם [נותן] טבעת שיש עליה חותם לאשתו להוליכה לקופסא ומנחתה באצבעה עד שמגעת לקופסא שנמצאת הוצאה בכוונה כדרכה. והאשה נמי פעמים שנותנת כו' וקיי"ל טבעת שיש עליה חותם תכשיט לאיש ולא לאשה ושאין עליה חותם תכשיט לאשה ולא לאיש. ובדין הוא להיות כל אחד ואחד מותר במה שהוא תכשיט לו אלא גזרו משום דרבא שכבר פרשנוהו למעלה (סה.):

    בכולייר תכשיט שמסבב הראש כולה כדגרסינן ביומא (כה.) הכהנים היו מוקפין ועומדין ככולייר. כובלת חומרתא דפילון. פי' בשמים בלולין כדמתרגם בלולה דפילא.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition

    רשב"א

    ואמר אביי דלי"ת ויו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני לא גרסי ליה בתוס' כלל, דדלי"ת ויו"ד לאו הלכה נינהו. ותדע לך מדאמרינן בפרק במה מדליקין (לעיל שבת כח, ב) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין, ואקשינן תפילין בהדיא כתיב בהו (שמות יג, ט) למען תהיה תורת ה' בפיך ופרקינן לעורן, ואקשינן והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ופרקינן לרצועותיהן, ואי איתא לפרוך נמי רצועות והא אמר אביי דלי"ת ויו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני כדאקשינן גבי לעורן משי"ן.

    אמר עולא וחילופיהן באיש פירש רש"י ז"ל: דאטבעת בלחוד קאי, אבל במחט איש ואשה כי הדדי נינהו. וכן פירש רב האי גאון ז"ל. וכן מוכחת כל הסוגיא. ורב אלפסי פירש בין בטבעת בין במחט, [ו]לא נראו דבריו.

    מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה ואם תאמר דילמא משום דהוצאה כלאחר יד הוא באשה התירו. יש לומר אי משום הא מאי איריא זוג זוג אפילו טובא נמי.

    Rashba on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    קמיעין של כתב שהזכרנו יש בהם משום קדושה וכל שאינן מחופין עור אסור ליכנס בהם לבית הכסא אבל אם היו מחופין עור מותר ואע"פ שהתפילין מחופין עור ואעפ"כ אסור ליכנס בהם לבית הכסא טעם הדבר מפני השי"ן הגלויה בהם שמאחר שאמרו שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני וכן הדין בקשרי הדל"ת והיו"ד לדעת קצת הרי היא ככתב אחר שבו וזהו שאמרו הנכנס לבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ואע"פ שבמסכת ברכות אמרו גוללן בימינו כנגד לבו לא אמרוה אלא במקום שצריך שמירה ומתירא עליהן:

    הואיל והקמיע כשאין מחפה עור אסור ליכנס בו לבית הכסא לא הותר קמיע של כתב לצאת בו אלא מחופה שאם אינו מחופה יש לחוש שמא יצטרך ליכנס לבית הכסא ויבא להביאה ארבע אמות אבל קמיע שאסור לצאת בו מ"מ מותר הוא בטלטול:

    קמיעין אלו אע"פ שיש בהם צד קדושה כמו שביארנו אין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה במבוי שאינו משותף ואפי' היו בהם שמות ופרשיות של תורה וכן הדין במיני התפלות והברכות אע"פ שהועתקו שם הרבה פרשיות של תורה אין דינן ככתבי הקדש לחלל שבת עליהן בהצלת דליקה ומ"מ אסור לנהוג בהם מנהג חול ולהשליכם אלא אם ראה שהם בלים יגנזם אפי' היה כתוב לו שם על ידות הכלים או על כרעי המטה והוצרך להשתמש בהם תשמיש של חול חייב הוא לגררו ולגנזו:

    המשנה השלישית לא תצא אשה במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פוליטון ואם יצתה חייבת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פוליטון אמר הר"ם פי' כאשר השלים לזכור כל הדברים שאם יצא באחד מהן לא יתחייב חטאת לדברי הכל התחיל לזכור הדברים שאם יצא באחד מהם יתחייב חטאת ומפני זה לא דבקו בזה המין הראשון וכוליאר כמו טבעת שמסבב כן הראש כלו ובלשון חכמים קורין אותו מכבנתא וכובלת כלי קטן מחרש או זהב נותנין בו משיחה טובה יתעדנו בה הנשים ופוליטון המור והוא המוסק והדומה לו ממיני הבשם והלכה כחכמים:

    אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר לא תצא אשה במחט נקובה ר"ל שתופרין בה את הבגדים מפני שזו אינה תכשיט כלל ואין דרך להביאה אלא לצורך תפירה וחייבת בהוצאתה חטאת אע"פ שהיא תחובה בלבושיה על הדרך שביארנו במשנה ולא בטבעת שיש עליה חותם על הדרך שביארנו במשנה ולא בכוליאר ופי' בגמ' מכבנתא ופירשו בה כעין ציץ שמסבב את הראש ואין רוב נשים יוצאות בו ולפיכך הוא נדון כמשאוי וי"מ בה אותו תכשיט הקרוי נושקא על שם שמכבנת ואוחזת פתחי החלוק ומ"מ אין זה נכון שיהא זה משאוי גמור עד שנחייב בה חטאת:

    ולא בכובלת ופי' בגמ' חמרתא דפילון וענינה צרור שקושרין בו סם קרוי אצלם פילון וי"מ הרבה מיני סמים ולשון דפילון אצלם ענין בילה מלשון בלולה בשמן שתרגומו דפילא במשח וענין התכשיט הוא לאשה שריחה רע וכן צלוחית של פוליטון והוא שמן אפרסמון ובכולם חייבת חטאת לר' מאיר ולדעת חכמים בכובלת ופוליטון הואיל ודרך כל אשה שריחה רע בכך כעין תכשיט הוא ופטורה ומ"מ לכתחילה אסור ולא משום שלפא ומחויא שאין דרך אשה שריחה רע לפרסם שהיא צריכה לכך אלא שאינו תכשיט גמור והלכה כחכמים ומ"מ גדולי המפרשים מקילין לומר שאם היה צרור זה מעביר ריח רע לגמרי הרי הוא כקמיע מומחה ומותר אלא שאינו מעביר אלא מגין שלא ירגישו בה בני אדם:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    כבר ביארנו בראש הפרק על זה שאמרו בסוגיא זו וחלופיהן באיש שגדולי הרבנים פירשוה על הטבעת לבד ואף גאוני הראשונים מסכימים בה כן אבל גדולי הפוסקים פירשוה אף על המחט ויש לתמוה בה שהרי מחט באיש בין נקובה בין אינה נקובה משאוי הוא ואלו היה חלוף היה לנו לומר מזו (הנקובה שאינה) [שאינה נקובה שהיא] אצלו משאוי ולחיוב חטאת והנקובה שאינה משאוי לפטור אבל אסור ומ"מ יראה שהם אמרוה מפני שאמר וחלופיהן שמשמע שעל שניהם הוא חוזר שאם תאמר על הטבעת לבד היה לו לומר וחלופו ומ"מ היאך נחדש דברים זרים מפני הוראה מועטת שבלשון והרי איפשר לפרש וחלופיהן על שני מיני הטבעת ר"ל בחותם ובלא חותם ויש מקיימין את דבריהם שהמחט הנקובה לאיש הואיל ותחובה בבגדו פטור אבל אסור ומפני שאין דרך הוצאתה לאיש בכך אלא בבד של מחטין וצינורות דרך סחורה אבל כשאינה נקובה חייב חטאת שדרכו בהוצאה זו להיות מצויה אצלו תמיד ליטול בה את הקוץ ומ"מ מה שצריך בה לענין הטבעת כבר ביארנוהו:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה וחילופיהן באיש אור"ת דאחיוב חטאת קאי עכ"ל ר"ל דהתם הוה שפיר חילוף באיש מבאשה דבאשה קתני חייבת ביש עליו חותם ובאיש חייב באין עליו חותם אבל הא דקתני באין עליו חותם דבאשה פטור אבל אסור משום דשלפא ומחויא ליה לא הוה חילופו באיש ביש עליו חותם פטור אבל אסור אלא דמותר לכתחלה דלא שייך באיש שליף ומחוי ועיין ברא"ש:

    Chidushei Halachot on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    בגמ' ויעבירנה ד' אמות ברה"ר אלא הכי במאי עסקינן במחופה וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    במשנה לא תצא אשה במחט הנקובה וכו' מכל מפרשי המשנה משמע דהא דקתני שאשה היוצאת במחט הנקובה חייבת חטאת היינו בתחובה בבגדה וע"ז כתבו הטעם דאע"ג דבאיש כה"ג אינו חייב אלא באומן דרך אומנתו דוקא כדאיתא בפ"ק דף י"א ע"ב וכן כתבו הפוסקים מ"מ באשה לעולם דרך הוצאתה מקרי משום שרוב נשים תופרות במחט אלא שהב"י בסימן ש"ג כתב דאפילו אם הוציאתה במקום קישורי צעיפה נמי חייבת ולכאורה לישנא דמתניתין נמי הכי משמע דבכה"ג איירי דומיא דמתניתין דריש פירקין דהוי דבר וחילופו דנקובה דומיא דשאינה נקובה דכיון שמניחתה במקום תכשיטיה הוי דרך הוצאתה וכיון דלא הוי תכשיט אלא משוי מש"ה חייבת וכן נראה לי ג"כ מדקדוק לשון התוס' לעיל שם בפ"ק ולפ"ז א"ש טובא הא דנקיט דינא דמחט וטבעת באשה טפי מבאיש היינו משום דענין תכשיטין לא שייך אלא באשה משא"כ אם נאמר דהאי חיובא דמחט נקובה היינו דוקא תחובה בבגדה ומטעמא דהוי כאומן דרך אומנתו א"כ טפי הו"ל למינקט הך מילתא באיש ולחלק בין אומן להדיוט כיון שאין ענין מחט זו מענין תכשיטין אלא משום כלי והוצרכתי להאריך בזה לפי שהב"י והט"ז ג"כ האריכו בזה בדין הוצאות המחט באיש ובאשה ובאמת מלשון הירושלמי דשמעתין משמע כפי' הראשון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

    בגמרא אמר עולא וחילופיהן באיש ופרש"י דאטבעת קאי וכוונתו מבואר דמשמע ליה דבמחט אין לחלק כלל בין נקובה לשאינה נקובה באיש דבכל ענין פטור אבל אסור דחיוב חטאת לא שייך אלא בנקובה ואומן דרך אומנתו כדאיתא בפ"ק אבל בשאר כל אדם ליכא חיוב חטאת אפילו בנקובה מכ"ש בשאינה נקובה כיון שלא הוציא כדרך המוציאין כך היא שיטת רש"י וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטתו אלא שהתוס' הוסיפו וכתבו עוד בשם ר"ת דאפילו בטבעת נמי לא קאמר עולא וחילופיהן אלא לענין חיוב חטאת דפטור אבל אסור לא שייך באיש בטבעת שיש עליה חותם כיון דבאיש ליכא למיחש דמשלף ואחוי ולפ"ז הא דקאמר עולא וחילופיהן לאו דוקא דהא אטבעת לחוד דקתני בסיפא קאי ולא אמחט דרישא ולא אטבעת שאין עליו חותם דריש פירקין:

    מיהו הרב אלפס כתב בהלכות דמימרא דעולא קאי בין אמחט ובין אטבעת דכל מאי דבאשה פטור אבל אסור באיש חייב חטאת והיינו כפשטא דלישנא דעולא לגמרי אלא שהרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל דחו דברי הרב אלפס וכתבו שאין נראין דברי הרי"ף בזה לחייב חטאת באיש במחט שאינה נקובה ולענ"ד נראה ליישב דברי הרי"ף כיון דלישנא דגמרא במימרא דעולא מסייע ליה וא"כ לפ"ז נראה דמשמע ליה דבמחט שאינה נקובה שפיר הוי דרך הוצאתה בכך דבחול נמי דרכו לתוחבה בבגדו לחוץ בה שיניו או לסגור בה מפתח חלוקו כמ"ש הטור לגבי אשה ומש"ה בשבת חייב חטאת משא"כ בנקובה אין דרכו לתוחבה בבגדו דבאיש גנאי היא לו למי שאינו אומן וכדמשמע בירושלמי ועיין בב"י ובט"ז שהאריכו בזה ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    מתני' ואם יצתה חייבת חטאת עי' לעיל דף יא ע"ב תוס' ד"ה ואם יצא:

    גמ' והתניא ר"א פוטר עיין לעיל דף ג ע"א תוס' ד"ה בר מהני:

    רש"י ד"ה חומרתי דפילון וכו' סם ששמו פילון עיין סוטה דף טו ע"א תוס' ד"ה כמין חומר:

    תוס' ד"ה וחילופיהן באיש אור"ת דאחיוב חטאת קאי. עיין עירובין דף סט ע"א תוס' ד"ה כיון דחזיא:

    Gilyon HaShas on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    בן יהוידע

    דְּאָמַר אַבַּיֵּי שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. יש להקשות הוה ליה למימר הכי 'שִׁי"ן וְדָּלֶ"ת וְיוֹ"ד הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי' ולמה נקיט לכל חד בפני עצמו? ונראה לי בס"ד דאי הוה נקיט הכי הוה אמינא נתנה הלכה למשה מסיני על שלשתם ביחד שיהיה שם 'שדי' שלם בהם, ואם לבש תפילין של ראש בלבד שאין בו יו"ד להשלים שם שדי לא עביד מצוה בזה, אלא מגרעות נתן, לכך נקיט הלכה למשה מסיני לכל אות בפני עצמו לומר דלא תלי האי בהאי, שההלכה נתנה על כל אות בפני עצמו, וליכא קפידא להשלים את השם כולו בכתב אחת.

    Ben Yehoyada on Shabbat 62a · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ס״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־418 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 113 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנּוּ…״

    2. קטע 27 מילים

      נפתחת ב״[אֶלָּא] הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּמְחוּפֶּה עוֹר.…״

    3. קטע 315 מילים

      נפתחת ב״וַהֲרֵי תְּפִילִּין דִּמְחוּפּוֹת עוֹר, וְתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְבֵית…״

    4. קטע 427 מילים

      נפתחת ב״הָתָם מִשּׁוּם שִׁין. דְּאָמַר אַבָּיֵי: שִׁין שֶׁל…״

    5. קטע 56 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגָּפַיִים.…״

    6. קטע 613 מילים

      נפתחת ב״שִׁרְיוֹן — זַרְדָּא. קַסְדָּא — אָמַר רַב:…״

    7. קטע 719 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בַּמַּחַט הַנְּקוּבָה, וְלֹא…״

    8. קטע 814 מילים

      נפתחת ב״וְאִם יָצְתָה — חַיֶּיבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי…״

    9. קטע 921 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא וְחִילּוּפֵיהֶן בְּאִישׁ. אַלְמָא קָסָבַר…״

    10. קטע 1019 מילים

      נפתחת ב״מֵתִיב רַב יוֹסֵף: הָרוֹעִים יוֹצְאִין בְּשַׂקִּין. וְלֹא…״

    11. קטע 1111 מילים

      נפתחת ב״[אֶלָּא] אָמַר רַב יוֹסֵף: קָסָבַר עוּלָּא נָשִׁים…״

    12. קטע 1232 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין — מַכְנִיסָן זוּג…״

    13. קטע 1328 מילים

      נפתחת ב״הָתָם קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: לַיְלָה זְמַן תְּפִילִּין…״

    14. קטע 145 מילים

      נפתחת ב״וְהָא הוֹצָאָה כִּלְאַחַר יָד הִיא!…״

    15. קטע 1520 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בָּאִשָּׁה גִּזְבָּרִית עָסְקִינַן. אָמַר…״

    16. קטע 1636 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁאָדָם נוֹתֵן לְאִשְׁתּוֹ…״

    17. קטע 1721 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא בְּכוֹלֵיאָר וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת. מַאי כּוֹלֵיאָר? אָמַר…״

    18. קטע 1828 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא תֵּצֵא בְּכוֹבֶלֶת, וְאִם יָצְתָה…״

    19. קטע 1939 מילים

      נפתחת ב״בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר מַשּׂאוֹי הוּא.…״

    20. קטע 208 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל…״

    21. קטע 2136 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא כִּי קָאֵי — אַדְּרַבִּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת שבת דף ס״ב עמוד א׳ · קטע 10 — “מֵתִיב רַב יוֹסֵף: הָרוֹעִים יוֹצְאִין בְּשַׂקִּין. וְלֹא הָרוֹעִים בִּלְבַד…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת שבת דף ס״ב עמוד א׳ · קטע 4 — “…מִשּׁוּם שִׁין. דְּאָמַר אַבָּיֵי: שִׁין שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה…

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת שבת דף ס״ב עמוד א׳ · קטע 9 — “גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא וְחִילּוּפֵיהֶן בְּאִישׁ. אַלְמָא קָסָבַר עוּלָּא: כָּל…

    לשון המקור

    וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים!

    [אֶלָּא] הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּמְחוּפֶּה עוֹר.

    וַהֲרֵי תְּפִילִּין דִּמְחוּפּוֹת עוֹר, וְתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא — חוֹלֵץ תְּפִילִּין בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִכְנָס.

    הָתָם מִשּׁוּם שִׁין. דְּאָמַר אַבָּיֵי: שִׁין שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאָמַר אַבָּיֵי: דָּלֶת שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאָמַר אַבָּיֵי: יוֹד שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

    וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגָּפַיִים.

    שִׁרְיוֹן — זַרְדָּא. קַסְדָּא — אָמַר רַב: סַנְוָארְתָא. מַגָּפַיִים — אָמַר רַב: פֻּזְמָקֵי.

    מַתְנִי׳ לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בַּמַּחַט הַנְּקוּבָה, וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְּכוֹלֵיאָר, וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת, וְלֹא בִּצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן.

    וְאִם יָצְתָה — חַיֶּיבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן.

    גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא וְחִילּוּפֵיהֶן בְּאִישׁ. אַלְמָא קָסָבַר עוּלָּא: כָּל מִידֵּי דַּחֲזֵי לְאִישׁ לָא חֲזֵי לְאִשָּׁה, וּמִידִּי דַּחֲזֵי לְאִשָּׁה לָא חֲזֵי לְאִישׁ.

    מֵתִיב רַב יוֹסֵף: הָרוֹעִים יוֹצְאִין בְּשַׂקִּין. וְלֹא הָרוֹעִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל אָדָם. אֶלָּא שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל הָרוֹעִים לָצֵאת בְּשַׂקִּין.

    [אֶלָּא] אָמַר רַב יוֹסֵף: קָסָבַר עוּלָּא נָשִׁים עַם בִּפְנֵי עַצְמָן הֵן.

    אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין — מַכְנִיסָן זוּג זוּג, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. וְאִי אָמְרַתְּ נָשִׁים עַם בִּפְנֵי עַצְמָן הֵן, וְהָא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת?

    הָתָם קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: לַיְלָה זְמַן תְּפִילִּין הוּא, וְשַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא. הָוֵה לֵיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא — נָשִׁים חַיָּיבוֹת.

    וְהָא הוֹצָאָה כִּלְאַחַר יָד הִיא!

    אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בָּאִשָּׁה גִּזְבָּרִית עָסְקִינַן. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תֵּרַצְתָּ אִשָּׁה, אִישׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁאָדָם נוֹתֵן לְאִשְׁתּוֹ טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם לְהוֹלִיכָהּ לַקּוּפְסָא, וּמַנִּיחָתָהּ בְּיָדָהּ עַד שֶׁמַּגַּעַת לַקּוּפְסָא. וּפְעָמִים שֶׁהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת לְבַעֲלָהּ טַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם לְהוֹלִיכָהּ אֵצֶל אוּמָּן לְתַקֵּן, וּמַנִּיחָהּ בְּיָדוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל אוּמָּן.

    וְלֹא בְּכוֹלֵיאָר וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת. מַאי כּוֹלֵיאָר? אָמַר רַב: מַכְבַּנְתָּא. כּוֹבֶלֶת — אָמַר רַב: חוּמַרְתָּא דְפִילוֹן. וְכֵן אָמַר רַב אַסִּי: חוּמַרְתָּא דְפִילוֹן.

    תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא תֵּצֵא בְּכוֹבֶלֶת, וְאִם יָצְתָה — חַיֶּיבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא תֵּצֵא, וְאִם יָצְתָה — פְּטוּרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּכוֹבֶלֶת לְכַתְּחִלָּה.

    בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר מַשּׂאוֹי הוּא. וְרַבָּנַן סָבְרִי תַּכְשִׁיט הוּא, וְדִילְמָא שָׁלְפָא וּמַחְוְיָא, וְאָתְיָא לְאֵיתוֹיֵיהּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: מַאן דִּרְכַּהּ לְמִירְמֵיהּ — אִשָּׁה שֶׁרֵיחָהּ רַע, אִשָּׁה שֶׁרֵיחָהּ רָע לָא שָׁלְפָא וּמַחְוְיָא, וְלָא אָתְיָא לְאֵתוֹיֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

    וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְיטוֹן!

    לָא קַשְׁיָא: הָא כִּי קָאֵי — אַדְּרַבִּי מֵאִיר. הָא כִּי קָאֵי — אַדְּרַבָּנַן. כִּי קָאֵי אַדְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר חַיָּיב חַטָּאת — אָמַר אִיהוּ פָּטוּר. כִּי קָאֵי אַדְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי פָּטוּר אֲבָל אָסוּר — אָמַר אִיהוּ מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה.