בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף נ״ד עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף נ״ד עמוד א׳

    מסכת שבת דף נ״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־468 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    שית זונה נוטריקון דשחוזות:

    שית בית הבשת:

    שכבולין לשון כבלי ברזל קשורה:

    ויקרא להם בעשרים ושתים עיר שנתן שלמה לחירם משתעי קרא:

    מכובלין מעוטפין ומקושרין:

    עבידתא אנגריא של מלך:

    חומטון מלחה ומתבקעת:

    דמשתרגא בה כרעא טובעת בה הרגל:

    ועוד 32 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 54a · Sefaria

    תוספות

    עד כבלא מפרש ר"י עד השוק כדאמר בפ' במה אשה (לקמן שבת דף כג:) בירית באחת כבלים בשתים שמניחין הכבלים בשוק:

    רב אמר ליבש מותר כו' וא"ת לימא מר הלכה כמר וי"ל משום דאיכא דמפכי להו לתנאי:

    הלכה כר' יהודה בן בתירא הא דנקט ר' יהודה בן בתירה ולא נקט ר' יוסי משום דבמקום שאין עושין כלל אלא כדי ליבש שרי ר' יהודה בן בתירא דלא שייך התם מי מפיס ור' יוסי אוסר משום דילמא נפיל:

    ר"ת גריס אמר רב הלכה כת"ק ושמואל אמר כו' וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן הלכה כתנא קמא ואתי שפיר איכא דמתני לה לדרב ושמואל דלעיל אהא:

    והתנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך וא"ת אפי' יהא אדם נמי אסור תקשה דמאי כלאים שייך הכא כיון שאינו מושך בעגלה ובקרון דהא בשבת איירי ואין לומר דאסור להנהיג בכלאים אפי' לא ימשוך שום דבר דאם כן יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשין דחשיב כשני מינים כדאמרי' בפרק בתרא דמכות (דף כב.) המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים וי"ל דה"ק אילימא כלאים דאדם והא דקתני ובלבד שלא יכרוך בחול קאמר כדאוקימנא לעיל (פ"ב דף כג:) ולא בשמן שריפה דאיירי ביו"ט ומיירי שמושכין שום דבר אי נמי י"ל דחשיב משיכה מה שנושאים שניהם את החבלים:

    Tosafot on Shabbat 54a · Sefaria

    רבנו חננאל

    כבולות מלשון כבלים כדכתיב ארץ כבול וגו' ופי' [דמשתקעא] כרעא בגוה כי כבלא שהיא עפרא וחול וזו היא חומטון.

    כבונות מכבנין עור הטלה מיום לידתו עד ח' ימים וזהו צמר רך הנקרא (מילא) [מילת]. ר' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב כיון דאשתכח' ת"ק דברייתא כר' יהודה דמתניתין ורב אמר הלכתא כוותייהו הלכה כמותם ואפי' ר' יהודה לא חלק אלא אמר כך הלכה. לצרור דדי הבהמה לצמקן כדי שתתעבר הבהמה מותר.

    אבל מי מפיס כלומר מי המבחין בין קשירת דד ליבש לקשירת דד לחלב וקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכן הלכתא ואע"פ שר' יוסי חולק:

    לא יצא הגמל במטולטלת כו' תנא [לא] יצא הגמל במטולטלת בחטרתא שתכנס בו הרוח אבל יוצא בזנבו הקשורה בחטרתו שלא תכנס בו הרוח. לא עקוד ולא רגול. אוקמה רב יהודה עקוד יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. רגול שלא יכוף על זרועו ויקשור. ותניא כוותיה ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך:

    ירושלמי שלא יהו אומרים פלוני יוצא לעשות מלאכתו בשבת פי' חיננא שוקי מלשון חגאיד חגיגת נכרים.

    אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך אתונו למימר הא דתנן ובלבד שלא יכרוך משום דנראה כאלו מושך האדם עם הבהמה ומשום כלאים. והתנן בכלאים בסוף פרק ח' אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך אלא משום כלאים דחבלין חיישינן דלמא חבל אחד צמר ואחד פשתים וכיון שיכרוך עובר משום כלאים והתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור הנה תכיפה שהיא כגון תפירה אחת אינה חיבור וכ"ש כריכה שאינה חיבור. ושנינן מתניתין לא יכרוך ויקשור שנמצאת כריכה ותפירה כעין שתי תכיפות אמר שמואל ובלבד שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח ואסיק' הלכה למעשה שלא יהא אפסר יוצא מתחת ידו טפח כלומר אינו משולשל האפסר מתחת ידו כדי כריכה וכן לא יהא אפסר הניתן בראש הבהמה וראש האפסר (בין) [ביד] המושך הבהמה אותו וביני ביני יגביהנו שלא יהא קרוב לקרקע טפח.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 54a · Sefaria

    רשב"א

    ליבש אבל לא לחלב פירש מורי הרב ז"ל: מפני שאין דרכן לצאת כן בחול מפני שבשעה שהחלב מתכנס בדדין הן חולבין אותן, אבל בשבת כדי שלא יטפטף ויאבד קושרין להם בגד כדי שלא יטפטף והוה ליה משוי.

    כי אתא רבין אמר רבי יוחנן הלכה כתנא קמא פירש רש"י ז"ל: כתנא קמא דמתניתין דשרי לגמרי. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש כתנא קמא דברייתא דלא שרי אלא ליבש אבל לא לחלב. וכן נראה.

    Rashba on Shabbat 54a · Sefaria

    מאירי

    המשנה הרביעית ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן כל שאר הבהמות לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך אמר הר"ם פי' מטולטלת חתיכת בגד קשורה בזנב הבהמה לסימן או לסגלה לשום דבר ועקוד קשור היד והרגל ביחד ורגול הוא שיכפפו היד על הזרוע ויקשרו אותו והרבה עושין זה בגמלים ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך ואפי' היו קשורין מערב שבת כדי שלא יראה כמי שמוליכין למקום שחוק הבהמות ואמר ובלבד שלא יכרוך רוצה בו שלא יקשור ויכרוך וזה המאמר שאמר ובלבד שלא יכרוך אינו תלוי בשבת בלבד אלא בשבת ובשאר ימים (טובים) כי הטעם משום כלאים וזה כי כשהחבלים שמנהיגים בהם הבהמה הם מקצתם צמר ומקצתם פשתים ומקצתם גמי אז יהיה אסור לו שיקשור ויכרוך וינהיג אותם בהם ומה שהתיר בשאר חבלים בשבת בתנאי שלא יהיו ראשי החבלים תלוים מיד:

    אמר המאירי המשנה הרבעית והכונה בה בביאור החלק השני ואמר על זה לא יצא גמל במטולטלת ופי' בה כמין כר מלא מוכין שנותנין תחת זנבו כדי שלא תשרוט הרצועה שתחת הזנב את בשרו בשעה שהגמל יורד במורד ומשאו על גבו וטעם איסור זה מפני שעשויה ליפול ויבא להביאה ברה"ר וי"מ מטולטלת לגמל כמרדעת לחמור ולאיזה מן הפירושים אתה צריך לומר שדרכן של בני אדם לקשרה לפעמים תחת הזנב ולפעמים בחטוטרתו ר"ל כר הגמל ולפעמים בשניהם ולפיכך פי' בגמ' שלא נאסר במשנה זו אלא בקשורה באחד מהם לבד אבל אם היתה קשורה בשניהם מותר שאין כאן עוד חשש לנפילה וכן פי' שאם היתה קשורה בשליתה מותר מתוך שנדנודה שם מכאיבתה נזהרת היא שלא לנתח עצמה עד שתתפרק ותהא עשויה ליפול ולא עקוד ולא רגול מפרש בגמ' שעוקדין היו ידיהם ורגליהם שלא יברחו ועקוד הוא עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם שנאמר ויעקוד אברהם את יצחק בנו ואמרו בדרש כפף רגליו וידיו לאחוריו וקשר ידיו עם רגליו עד שנתפשט צוארו לאחוריו רגול הוא שלא יכוף ידו על זרועו ויקשור והא שהיו נוהגים לכוף אחד מרגליה הראשונים כלפי מעלה וקושר פרק תחתון עם העליון שלא יהיו לו אלא שלשה רגלים לברוח וכן הדין בשתי אלו בשאר בהמות ודקדקו קצת מפרשים מכח הסוגיא שקשירת שתי ידיו או שתי רגליו מיהא מותר:

    ולא יקשור גמלים זה בזה בחבל אחת עד שיוליך האחד בידו וימשך האחר אחריו ופי' הטעם בגמ' דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ר"ל כמי שמוליכן לשוק למכרן ועל שם שסובבים את השוק הוא קרוי חינגא אבל מכניס חבלים לתוך ידו ר"ל אם רצה להוליך שתי בהמות או הרבה ביחד תהא כל אחת קשורה בחבל בפני עצמה ויכניס כל החבלים בידו שאין זו דרך המוליכים למכור ואף בזו הצריכו בה בגמ' שני תנאים אחד שלא יהו ראשי החבלים יוצאין מתחת ידו טפח שאלו כן יראה כנושא חבלים בפני עצמן ולא יהא ניכר שמאפסר הגמל הם ואף זו בטפחים אין איסור אלא שאין מורין כן אלא בטפח והשני במשך החבלים שבין צוארי הגמלים לידו שיהו זקופים מן הקרקע טפח שיהא ניכר שהוא מושך בהם את הגמלים שאם יהו נמוכים עד שמגיעים לקרקע פחות מטפח לא יראה הוא כמושכם ויראה כנושא דבר בפני עצמו ובלבד שלא יכרוך ר"ל שלא יכרוך ידיו בחבלים אלו ופי' בגמ' שלא נאסרה הכריכה אלא לענין כלאים ר"ל אם היו קצת החבלים של צמר וקצתם של פשתן ומפני שידו מתחממת באחיזתם ואף זו לא כריכה לבד שהרי התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ר"ל התוכף בגדי צמר ופשתים בתכיפה אחת ר"ל בחיבור א' הן על ידי מחט בתחיבה הן ע"י קשר בקשר א' אינו חיבור שעשוי הוא להתפרק מיד עד שיכפול את החיבור פעם אחרת אלא כריכה וקשירה וענינו ובלבד שלא יכרוך ויקשור פי' שתי קשירות או שמא הכריכה והקשר ידונו בשתי תכיפות והרבה מפרשים ראיתי שדוחין לזו ומתירין בכריכה הואיל ואינו מתכוין וכדתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכתבו גדולי הרבנים כדרכן שלובשין אותם ומתוך כך הם מפרשי' על גדולי הפוסקי' שלא הביאוה אלא לפרש משנתנו ולא לכונת פסק ויראה לי שהלכה היא ומוכרי כסות שאני שאין הלוקחים קופצים אלא כשרואין את המלבוש על גבי אדם ורואים הלימותו ונועם תכונתו מכל צד עד שמתוך ראייתם הם חומדים אותם וקופצים עליו:

    Meiri on Shabbat 54a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה כת"ק דמתני' דשרי בתרוייהו עכ"ל מה שפירש כת"ק דמתני' ולא ניחא ליה לפרש למאי דקיימינן הכא כת"ק דברייתא דמתיר ליבש אבל לא ליחלב משום דמשמע ליה דכי אתא רבין אר"י מלתא באנפי נפשיה הוא ולא קאי אמלתא דשמואל וא"כ לא ה"ל למנקט ת"ק דברייתא אלא ה"ל למנקט כרבי יהודה דמתני' אבל לפי הגי' של התוס' דרב ושמואל מתני להא אברייתא ניחא דרב נקט ת"ק דברייתא ולא ר' יהודה דמתני' משום דשמואל בעל פלוגתיה דוקא אברייתא קאי כמ"ש התוס' דנקט ר"י בן בתירא ולא ר' יוסי כו' ולפי אותה גירסא נמי גרסינן וכן אמר רבין אמר ר"י כו' דכן אמר כרב וקאי אברייתא ודו"ק:

    תוס' בד"ה רב אמר כו' וי"ל דאיכא דמפכי להו עכ"ל ר"ל משום דהוה פסיקא להו דאיכא דמפכי לפלוגתא דתנאי בהך מלתא ולא הוו מסיימי דבריהם ולכך הוצרכו לפסוק הלכה ולפרש דבריהם ולזה בד"ה הלכה כר"י בן בתירא שכתבו הא דנקט ר"י בן בתירא ולא נקט ר' יוסי כו' לא ניחא למימר לההוא לישנא נמי דלכך לא נקט רבי יוסי משום דאיכא דמפכי להו לתנאי דא"כ נמי השתא אפשר דמפכי להו לתנאי דברייתא הא דרבי יהודה בן בתירא ות"ק דידיה דאיירי נמי בהך מילתא אלא ע"כ לההוא לישנא דלא פירשו דבריהם לא חשו לאפוכי תנאי והא דלא נקט ר"י משום כו' וק"ל:

    בד"ה והתנן כו' והא דקתני ובלבד כו' ולא בשמן שריפה דאיירי ביו"ט כו' עכ"ל ר"ל לרב חסדא דמוקי לה משום דאין שורפין קדשים ביו"ט וכ"ה ברא"ש אבל לרבה דמוקי טעמא דמתני' משום שמא יטה וגזרינן יו"ט אטו שבת שפיר דקתני לה גבי מלתא דשבת ואע"ג דרב חסדא נמי מוקי לה ביו"ט שחל להיות בע"ש לאו במלתא דשבת תליא מלתא דהא מטעם דאין שורפין קדשים ביו"ט בשאר יו"ט נמי אין מדליקין בו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 54a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' כדי שלא יעלו עליהן הזכרים מאי משמע דהיאך וכו' כצ"ל:

    מאי ארץ כבול אמר רב הונא שהיו בה בני אדם וכו' כצ"ל:

    ברש"י ואיכא דמתני להא דשמואל וכו' דליבש מותר ולחלב אסור כצ"ל:

    בתוס' ד"ה רב אמר ליבש מותר וכו' דאיכא דמפכי להו פי' דמפכי דר' יוסי לר' יהודה לכך איצטריכו רב ושמואל לפרש בהדיא כל אחד דעתו:

    ד"ה הלכה כר' יהודה וכו' וד"ה אמר רב הלכה כת"ק וכו' הכל דבור אחד:

    בא"ד ולא נקיט ר' יוסי וכו' מקשין התלמידים לישני נמי כדלעיל משום דאיכא דמפכי ר' יוסי לר' יהודה וכ"ת א"כ ברייתא נמי דלמא מפכי דר"י ב"ב לדברי ת"ק זה אינו חדא בשביל דאיכא דמפכי במתני' ר"י ור' יוסי ליהפכו נמי דברי ת"ק ור"י ב"ב דברייתא ועוד דלישנא דר"י ב"ב אינו נופל כ"א על דברי ת"ק וא"כ נצטרך לשנות כל לשון הברייתא וליתני הכי העזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא ליחלב דברי ר"י ב"ב והכ"א כך הלכה אבל מי מפיס וכו' ואין זה שיטת הגמ' דכל היכא דאמרי' דלא מסיימי התנאים אין משגים שום לשון של המשנה או ברייתא אלא שמהפכים שמות התנאים ונראה דס"ל להתוס' דאין דרך להעמיד דברי תנא דברייתא במקום שתנאים דמתני' פליגי ביה ואם איכא דמפכי הל"ל הלכה כמ"ד דבין ליבש בין ליחלב אסור כדלעיל מיניה לכך צריכין התוס' לומר דר' יוסי ור"י ב"ב אינם בשיטה אחת ושמואל פסק הלכתא כר"י ב"ב ולא כר' יוסי דאוסר אפי' במקום שאין עושין כלל אלא ליבש:

    בא"ד ור' יוסי אוסר משום דלמא נפיל תמיה לי דלא משמע מתוך המשנה ולא מתוך הסוגיא שיהא טעמו של ר' יוסי משום דחיישינן דנפיל אלא אפי' היכא דמיהדק שפיר אסר ליה ר' יוסי מטעם משוי דלא חשיב ליה מלבוש של עזים ועוד דהא משמע מכל הסוגיא דבליבש לא שייך למגזר דלמא נפיל ואתי לאתויי ואי לא מסתפינא אמינא דטעות נפל בספרים וכצ"ל ור' יוסי אוסר משום משוי:

    בא"ד ר"ת גריס אמר רב הלכה כת"ק וכו' והד"א ופי' הלכה כת"ק הוא ת"ק דברייתא דאתי כר' יהודה דאמר יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן הלכה כת"ק פי' כת"ק דברייתא דהוא ר"י ובאשר"י גורס ואמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא ורב אמר הלכה כת"ק וכן כי אתא רבין וכו' הלכה כת"ק וגירסא זו מתיישבת יותר דמשום דשמואל אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא דברייתא עני בתריה רב ואמר דאין הלכה כר' יהודה בן בתירא אלא כת"ק דברייתא אבל לפי גירסת התוס' דגרסי מתחלה אמר רב הלכה כת"ק והדר גריס ושמואל אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא יש להקשות כיון דרב פסק הלכה כר' יהודה דמתני' דאמר יוצאות צרורות ליבש אבל לא ליחלב הוי ליה למימר הלכה כר"י דמתני' ולמה ליה למימר הלכה כת"ק דברייתא וק"ל:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Maharam on Shabbat 54a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא משום ריב"ב אמרו כו' אבל מי מפיס איזה ליבש ואיזה לחלב ומתוך שאין מכירין כו'. לכאורה נראה מכאן קצת ראיה לפי' הר' פורת לעיל בד"ה כאן ליבש דלחלב היינו לשמור החלב בדדיהן שלא יזוב לארץ דלפ"ז אינו עשוי כמו כיס גמור שעשוי לבית קיבול ומש"ה אין מכירין אם עשוי לייבש או לחלב דשניהם עשויין בענין אחד וכן לפי' ר"י דבין ליבש ובין לחלב דתרווייהו כדי שלא יסרטו דדיהן משא"כ לפירש"י במשנתינו דליבש מיהדק ולחלב לא מיהדק א"כ לא שייך שפיר מתוך שאין מכירין וכ"ש לפירש"י לעיל בסמוך דלחלב היינו שטוענת את החלב בכיס א"כ יש היכירא טובא שהרי לחלב יש לו בית קיבול גמור משא"כ ליבש ואפשר דרש"י נמי מודה דכה"ג כדי שלא יסרטו דדיהן הוי נמי בכלל לחלב כדמשמע בברייתא דר' יהודה במעשה דעזים בית אנטוכיא אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש לעיל בענין אחר כיון דבהך אבע"א דלעיל אכתי לא הוי אסיק אדעתיה הך ברייתא דעזים בית אנטוכיא כן נ"ל בשיטת רש"י ובזה נתיישב מה שדקדקו התוספות בהא דקאמר הלכה כריב"ב ולא קאמר הלכה כר' יוסי וכן מה שדקדקו התוספות בהא דקאמר רב ליבש מותר ולא קאמר הלכה כר' יהודא ודו"ק:

    במשנה ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל במטולטלת כו' וכן שאר כל הבהמות כו'. נראה דאמטולטלת נמי קאי ומש"ה נקיט לה גמל בבבא בפני עצמה לאשמעינן דבגמל נמי לא מיתסר אלא דומיא דשאר בהמות שדרכן לקשור המטולטלת בזנבן אבל בקשורה בזנבה ובחוטרתא דלא שייך אלא בגמל מותר כדקתני בברייתא כן נ"ל:

    Penei Yehoshua on Shabbat 54a · Sefaria

    גליון הש"ס

    רש"י ד"ה שמכבנין וכו' ביום שנולד עי' רש"י יחזקאל כז יח:

    שם ד"ה כלאים דחבלים וכו' דבר שאין מתכוין אסור עי' לקמן קמ ע"א ברש"י ד"ה אבל נוטל:

    תוס' ד"ה רב אמר וכו' דאיכא דמפכי להו לתנאי כעין זה מגילה לב ע"א:

    Gilyon HaShas on Shabbat 54a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף נ״ד, עמוד א׳, בהיקף של כ־468 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 14 מילים

      נפתחת ב״שִׁית זוֹנָה וּנְצוּרַת לֵב״.…״

    2. קטע 240 מילים

      נפתחת ב״הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת כְּבוּלוֹת. מַאי ״כְּבוּלוֹת״? — שֶׁמְּכַבְּלִין…״

    3. קטע 341 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״אֶרֶץ כָּבוּל״? אָמַר רַב הוּנָא: שֶׁהָיוּ…״

    4. קטע 425 מילים

      נפתחת ב״רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אֶרֶץ חוֹמְטוֹן…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״כְּבוּנוֹת. מַאי ״כְּבוּנוֹת״? — שֶׁמְכַבְּנִין אוֹתָן לְמֵילָת.…״

    6. קטע 614 מילים

      נפתחת ב״וְהָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: הֲלָכָה…״

    7. קטע 719 מילים

      נפתחת ב״וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַפֵּי נַפְשַׁיהּ. רַב…״

    8. קטע 857 מילים

      נפתחת ב״וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ אַהָא: עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת…״

    9. קטע 917 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה? — לֹא יֵצֵא…״

    10. קטע 1015 מילים

      נפתחת ב״לֹא יִקְשׁוֹר גְּמַלִּים זֶה בָּזֶה וְיִמְשׁוֹךְ, אֲבָל…״

    11. קטע 1127 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳: תָּנָא לֹא יֵצֵא הַגָּמָל בִּמְטוּלְטֶלֶת הַקְּשׁוּרָה…״

    12. קטע 1224 מילים

      נפתחת ב״לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל. אָמַר רַב יְהוּדָה:…״

    13. קטע 1341 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: ״עָקוּד״ — שְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם.…״

    14. קטע 1410 מילים

      נפתחת ב״וְאַכַּתִּי לָא דָּמֵי: בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא וְסֵיפָא —…״

    15. קטע 1523 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, ״עָקוּד״…״

    16. קטע 1613 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא יִקְשׁוֹר גְּמַלִּים. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב…״

    17. קטע 1722 מילים

      נפתחת ב״אֲבָל מַכְנִיס. אָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא שָׁנוּ…״

    18. קטע 1810 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא כִּלְאַיִם דַּחֲבָלִים. וְהָתַנְיָא: הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת…״

    19. קטע 199 מילים

      נפתחת ב״לְעוֹלָם כִּלְאַיִם דַּחֲבָלִים, וְהָכִי קָאָמַר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא…״

    20. קטע 2014 מילים

      נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא [חֶבֶל] מִתַּחַת…״

    21. קטע 2116 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל טֶפַח, וְתָנָא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    שִׁית זוֹנָה וּנְצוּרַת לֵב״.

    הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת כְּבוּלוֹת. מַאי ״כְּבוּלוֹת״? — שֶׁמְּכַבְּלִין אַלְיָה שֶׁלָּהֶן לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עֲלֵיהֶן זְכָרִים. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״כָּבוּל״ לִישָּׁנָא דְּלָא עָבֵיד פֵּירֵי הוּא — דִּכְתִיב: ״מָה הֶעָרִים [הָאֵלֶּה] אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי אָחִי וַיִּקְרָא לָהֶן אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה״.

    מַאי ״אֶרֶץ כָּבוּל״? אָמַר רַב הוּנָא: שֶׁהָיוּ בָּהּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּכוּבָּלִין בְּכֶסֶף וּבְזָהָב. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״(כִּי לֹא) יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו״ — מִפְּנֵי שֶׁמְּכוּבָּלִין בְּכֶסֶף וּבְזָהָב לֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו? אֲמַר לֵיהּ: אִין, כֵּיוָן דְּעַתִּירֵי וּמְפַנְּקִי, לָא עָבְדִי עֲבִידְתָּא.

    רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אֶרֶץ חוֹמְטוֹן הָיְתָה. וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ ״כָּבוּל״ — דְּמִשְׂתָּרְגָא בַּהּ כַּרְעָא עַד כַּבְלָא. וְאָמְרִי אִינָשֵׁי: אַרְעָא מְכַבַּלְתָּא דְּלָא עָבְדָא פֵּירֵי.

    כְּבוּנוֹת. מַאי ״כְּבוּנוֹת״? — שֶׁמְכַבְּנִין אוֹתָן לְמֵילָת. כְּדִתְנַן: שְׂאֵת — כְּצֶמֶר לָבָן. מַאי צֶמֶר לָבָן? אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: כְּצֶמֶר נָקִי בֶּן יוֹמוֹ שֶׁמְכַבְּנִין אוֹתוֹ לְמֵילָת.

    וְהָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

    וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַפֵּי נַפְשַׁיהּ. רַב אָמַר: לְיַבֵּשׁ מוּתָּר וְלֹא לֵחָלֵב, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר.

    וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ אַהָא: עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ אֲבָל לֹא לֵחָלֵב. מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמְרוּ: כָּךְ הֲלָכָה, אֲבָל מִי מֵפִיס אֵיזוֹ לְיַבֵּשׁ וְאֵיזוֹ לֵחָלֵב? וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵין מַכִּירִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר. אָמַר שְׁמוּאֵל: וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא.

    מַתְנִי׳ וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה? — לֹא יֵצֵא גָּמָל בִּמְטוּלְטֶלֶת, לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל, וְכֵן שְׁאָר כׇּל הַבְּהֵמוֹת.

    לֹא יִקְשׁוֹר גְּמַלִּים זֶה בָּזֶה וְיִמְשׁוֹךְ, אֲבָל מַכְנִיס חֲבָלִים לְתוֹךְ יָדוֹ וְיִמְשׁוֹךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרוֹךְ.

    גְּמָ׳: תָּנָא לֹא יֵצֵא הַגָּמָל בִּמְטוּלְטֶלֶת הַקְּשׁוּרָה לוֹ בִּזְנָבוֹ, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בִּמְטוּלְטֶלֶת הַקְּשׁוּרָה בִּזְנָבוֹ וּבְחוֹטַרְתּוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: יוֹצֵא הַגָּמָל בִּמְטוּלְטֶלֶת הַקְּשׁוּרָה לוֹ בְּשִׁילְיְיתָא.

    לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל. אָמַר רַב יְהוּדָה: ״עָקוּד״ — עֲקֵידַת יָד וָרֶגֶל, כְּיִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. ״רָגוּל״ — שֶׁלֹּא יָכוֹף יָדוֹ עַל גַּבֵּי זְרוֹעוֹ וְיִקְשׁוֹר.

    מֵיתִיבִי: ״עָקוּד״ — שְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם. ״רָגוּל״ — שֶׁלֹּא יָכוֹף יָדוֹ עַל גַּבֵּי זְרוֹעוֹ וְיִקְשׁוֹר! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: ״עָקוּד״ — עֲקֵידַת יָד וָרֶגֶל אוֹ שְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם, ״רָגוּל״ — שֶׁלֹּא יָכוֹף יָדוֹ עַל גַּבֵּי זְרוֹעוֹ וְיִקְשׁוֹר.

    וְאַכַּתִּי לָא דָּמֵי: בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא וְסֵיפָא — נִיחָא, מְצִיעֲתָא קַשְׁיָא!

    אֶלָּא הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, ״עָקוּד״ — עֲקֵידַת יָד וָרֶגֶל, כְּיִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. ״רָגוּל״ — שֶׁלֹּא יָכוֹף יָדוֹ עַל גַּבֵּי זְרוֹעוֹ וְיִקְשׁוֹר.

    וְלֹא יִקְשׁוֹר גְּמַלִּים. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב אָשֵׁי: מִשּׁוּם דְּמֶיחְזֵי כְּמַאן דְּאָזֵיל לְחִינְגָּא.

    אֲבָל מַכְנִיס. אָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְעִנְיַן כִּלְאַיִם. כִּלְאַיִם דְּמַאי? אִילֵּימָא כִּלְאַיִם דְּאָדָם, וְהָתְנַן: אָדָם מוּתָּר עִם כּוּלָּם לַחֲרוֹשׁ וְלִמְשׁוֹךְ!

    אֶלָּא כִּלְאַיִם דַּחֲבָלִים. וְהָתַנְיָא: הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת — אֵינָהּ חִיבּוּר?

    לְעוֹלָם כִּלְאַיִם דַּחֲבָלִים, וְהָכִי קָאָמַר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרוֹךְ וְיִקְשׁוֹר.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא [חֶבֶל] מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח. וְהָא תָּנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל טִפְחַיִים!

    אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל טֶפַח, וְתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל טִפְחַיִים — שְׁמוּאֵל הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן.