מסכת שבת דף נ׳ עמוד ב׳

נזיר בחול ככל אדם בשבת:

חופף שערו בנתר וחול:

ומפספס מנפץ שערו דכיון דאינו מתכוין מותר ועל כרחיך ר"ש קא אמר לה אלמא נתר וחול זימנין דאינו משיר ולא דמי לפסיק רישיה ולא ימות:

אבל לא סורק במסרק דודאי משיר:

אלא הא והא הנך תרתי מתני' דלעיל דפליגי בנתר וחול ר' יהודה ומאן דאסר סבר זימנין דגריר ור' יהודה האמר דבר שאין מתכוין אסור ומאן דשרי סבר לא גריר כלל ואין כאן משום ממחק:

במאי אוקימתא כר' יהודה ה"ג ול"ג להא דתניא אסור דהא תרוייהו כר' יהודה אוקימנא להו ועוד הך סיפא דפריך אבל פניו ידיו ורגליו מותר לאו סיפא דההיא דתניא אסור הוא אלא סיפא דההיא דתניא מותר דהכי תני בה לא יחוף בהן שערו אבל פניו ידיו ורגליו מותר והא מלתא גבי הך דתני מותר פריכנא ליה לעיל:

בקטן אשה וסריס דלית להו זקן:

עפר לבינתא כתישת לבינה:

רבי שמעון אומר נזיר חופף ומפספס כו' ומיירי בנתר וחול דתנן בתר הכי בפ' ג' מינין (נזיר דף מב.) ר' ישמעאל אומר נזיר לא יחוף ראשו באדמה לפי שמשיר את השער:

אבל לא סורק התם מפרש טעמא משום דלהשרת נימין המדולדלות מתכוין:

במאי אוקימתא כר' יהודה אימא סיפא כו' בשלמא אי כר"ש אתיא שפיר דאיכא למימר דשערות פניו ידיו ורגליו אינם נושרות מהר ולא הוי פסיק רישיה ושרי אבל בראשו אסור דהוי פסיק רישיה אבל השתא דאוקימתא כר' יהודה אע"ג דלא הוה פסיק רישיה הוה לן למיסר:

מהו לפצוע זיתים בשבת פירש בקונט' להכותם על הסלע למתק מרירותן ומיבעיא ליה אי אסיר בשבת משום שווי אוכלא ותיקוני אוכלא ופריך ובחול מי התירו דאיכא הפסד אוכלין שנפסד המשקה הזב מהן:

וקשה לפ"ז דבפ' חבית גבי דיני סחיטה ה"ל למיתני ועוד מה הפסד אוכלין יש כיון שעושה לתקנם ומפרש ר"י מהו לפצוע לחוף פניו ידיו ורגליו כי ההוא דלעיל ודרך מי זיתים להעביר וללבן כדאמר במסכת ע"ז חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים ופריך ובחול מי התירו דאיכא הפסד דנמאסין לאכילה (ת"י):

בשביל צערו ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי דאין לך צער גדול מזה:

הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסורה להחזיר ואפי' לר"א בן תדאי דאמר בפרק כל הכלים (לקמן שבת קכג.) תוחב בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול וכן קי"ל הכא עדיף טפי מטלטול מן הצד שצריך לטלטל אילך ואילך כשרוצין להטמין:

אי לא נתקלקלה הגומא פשיטא טפי הוה ליה למפרך מ"ט דמאן דאסר:

נימא כתנאי בכל חפין את הכלים כו' מלשון אשה חופפת וסורקת כו' ברחיצת ידים דקא אמרי' אבל רוחץ פניו ידיו ורגליו הא תנא דסבר משום השרת נימין מדולדלות. אליבא דר' יהודא מוקים לה בקטן וסריס ואשה דלית להון שיער אבל הלכה כר' שמעון דאפי' גברי בעלי שיער שרו וכן עפר לבינתה שרי למימשא ביה ידיה. ויש מי שמפרש לבינתה מלשון (ש"ה ג) מור ולבונה וכן כוספא דיסמין. וכן בראדא דהיא תילתא אהלא.

תילתא סיגלי תילתא אסא הני כולהו לענין רחיצת ידים בהן. וקיי"ל דבכולהי הני שרי אבל רובא אהלא רב נחמיה לא הוה שרי וכ"ש כולה (אוכלין וכ"ש בשבת) לפצוע זיתים וכיוצא בהן לרחוץ בהן ידיו בחול אסור משום הפסד אוכלין. וכ"ש בשבת שאסור. וזה שאמר שמואל עושה אדם כל צורכיו בפת לית הלכתא כוותיה והאוסר ידיו לרחוץ (כרב אדא) [בברדא] סבר ליה כי האי תנא דתניא מגרר אדם גילדי צואה וגילדי מכה שעל בשרו בשביל צערו. ואם לייפות עצמו אסור.

והמתיר סבר לה כר' שמעון בן גמליאל דאמר רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל כבוד קונו משום שנאמר כל פעל ה' למענהו:

מתני' ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל כו'.

אסיקנא הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר סליקוסתא שהיא אגודה של חבצלת וכיוצא בה אמר רב הונא דעצה בחול או בטיט וחלצה והרויח בטיט מע"ש כדי שתהא נכנסת ויוצא בגומא מותרת (כולה) [לטלטלה] בשבת וכן אמר שמואל בסכינא דנעיצא ביני אורבי כמו שאמר בסליקוסתא.

דתנן רבי שמעון אומר נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק לאו רבי שמעון תני(א) במתניתין אלא סתמא קתני, והכי תני(א) לה בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר לט, א. מב, א) נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שפספס כל שהוא חייב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער, אלא דבגמרא (שם) אמרינן עלה הא מני רבי שמעון היא דאמר (לעיל שבת כב, א) דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך הכניסו כאן רבי שמעון בלישנא דמתניתין משום דרבי שמעון היא. והרבה כיוצא בזה בתלמוד. ואחרת יש בריש פרקין (שבת מח, ב) ההיא דתנן שלל של כובסין וכמו שכתבתי עליה למעלה (שם ד״ה תנן).

והא דתנן אבל לא סורק. אמרינן עלה התם (בנזיר שם) משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מכוין. ופירוש חופף אפילו בנתר ובחול, ותדע מדקתני רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער.

עפר לבינתא כתב רבנו האי גאון ז"ל יש שמפרש לבנה ממש, ויש אומרים לבינתא של לבונה כנרד לובאן בלשון ערב, וכך אנו סוברים.

מהו לפצוע זיתים בשבת פירש רש"י ז"ל: כדי למתק מרירתן. ואינו מחוור. דאם כן מאי קא מתמה וכי בחול מי התירו אדרבא אפילו בשבת יהא מותר דתקון אוכל כזה למתקו למה יאסר, והכא לאו משום סחיטה קא בעי דאם כן הוה ליה למיבעי הכין בהדיא ולא היה לו לשאול כן בכאן אלא לקמן בפרק חבית בהלכות סחיטה. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש לפצוע זיתים לממשא ידא. וזה נכון.

והכא בחוששין קא מיפלגי מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא פירש רש"י ז"ל: אי שרית ליה ליטול בקופה זקופה פעמים שנתקלקלה הגומא ואתי נמי להחזירה. והקשה עליו מורי הרב ז"ל דאם כן חוששין שמא תתקלקל הגומא הוה ליה למימר. אלא הכי קאמר מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא שאם נטלה בקופה זקופה לא יחזיר עד שיתברר לו שלא נתקלקלה הגומא הא סתמא דילמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר סתמא לא חיישינן. כן פירש מורי הרב ז"ל. וכפירושו מצאתי לרבנו האי גאון ז"ל.

אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה שלפה והדר דצה שפיר דמי פירש רש"י ז"ל, דהא דאסרי רב הונא ושמואל היכא דלא דצה משום דמזיז עפר ממקומו. ואינו מחוור. דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל, דהא אית ליה לשמואל דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, כדאיתא לעיל בפרק כירה (שבת מג, ב) דאמר שמואל מת המוטל בחמה הופכו ממטה למטה קסבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ועוד דטלטול בכהאי גוונא לא אשכחן אמורא דאסר, דהא איפסיקא הלכתא כרבי אלעזר בן תדאי (לקמן שבת קכג, א) וכמה סתומות נסתמו כן, וכמו שכתבתי שם בפרק כירה באותה שמועה. אלא טעמא דרב הונא ושמואל הכא משום עשיית גומא. וכן נראה מדברי רבנו האי גאון ז"ל שפירש גזראתא דקני שפיר דמי שאם יש בין נדבכי הבנין קנים או שהיה הבנין בקנים מותר לנעצה לכתחילה שאין לקנים גומא. עכ"ל.

יש ספרים דגרסי אם היו מקצת עליו מגולין. וכתב רבנו האי גאון ז"ל דטעות הוא, שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה מעולה, אלא דוקא אם היו מקצתן מגולין. נראה שהוא ז"ל אינו גורס אותו כלל אלא כך אם היו מקצתן מגולין. ויש גורסים אם היו מקצת העליון מגולין. והכל עולה לטעם אחד. ולפי גירסא זו וגירסת רבנו האי גאון ז"ל הא דנקט מקצתן מגולין בין לענין שבת בין לענין כלאים ושביעית ומעשר נקט לה. אבל רש"י ז"ל גורס: אם היו מקצת העלין מגולין, ומשום שבת נקט לה אבל לענין כלאים ושביעית ומעשר לא. וטעמא דאין בהם משום כלאים ושביעית ומעשר פירש בירושלמי (כלאים פ"א ה"ט) באגודה, כלומר: שעשה מהן אגודה וטמנה. ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל מתכוין לזריעה לא, וכדאיתא התם בירושלמי. ודוקא בשלא השרישו הא השרישו אסור ליטלן בשבת משום תולש, ומדקתני ולא משום מעשר [משמע] דמיירי בשהשרישו וניתוספו שאם לא ניתוספו אפילו השרישו ואפילו זרען לשם זריעה גמורה אין בו משום מעשר, ואף רש"י ז"ל כן פירש, ומיהו בשבת דוקא בדלא אשרוש וכדאמרן.

אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש ולא משום מעשר דאי איכא התם שמנה ראשי לפתות לא מצטרפי לחיובינהו להנך במעשר, כלומר: שאם יש כאן שמנה ראשי לפתות שלא נתעשרו וטמן עם אלו ואחר כך עקרן אינן כלפתות חדשות להצטרף עם אלו. ולדבריו נראה לי דצריך להעמידה בשרבו הגידולין על העיקר, שאם לא כן היאך יצטרף הלפת עצמו למעשר השמנה שלא נתעשרו כלל ובעיא היא בנדרים פרק הנודר מן הירק (נדרים נז, ב) בגידולין שרבו על העיקר אם מבטלין את העיקר אם לא הא לא רבו פשיטא דלא, [ו]אתינן למיפשטה התם מדאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, אלמא אתיאן גידולין ומבטלין עיקר, ודחינן דילמא לחומרא, והכא אם היה כל שיעור הלפתות מצטרף עם שמנה החדשות הוי חומרא דאתי לידי קולא וכמעשר מן הפטור על החיוב ומהחיוב על הפטור. ומצאתי בפירושי המשנה לרבנו שמשון ז"ל (כלאים פ"א מ"ט ד"ה ונטלין) שהקשה עליו למה שפירש דמעשר בעי צירוף, שלא מצינו כן בשום מקום אלא גבי מעשר בהמה, דמעשר ירק פשיטא דמחייב על כל לפת ולפת. יש מי שכתב דלית הלכתא כי הא מתניתין דקתני אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת דאלמא בשאינן מגולין כלל אינן ניטלין, ואנן הא קיימא לן כר' אלעזר בן תדאי דאמר לענין פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים תוחב לה בכוש או בכרכר והן ננערות דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול (לקמן שבת קכג, א). אבל מורי הרב ז"ל כתב דהלכתא היא, וטעמא דכיון שהיתה גומא זו מכוסה ולא היתה ניכרת שם כל עיקר מיחזי השתא כעושה גומא מה שאם כן בתבן וגחלים דלית בהו משום עשיית גומא בפרק אלו קשרים.

נזיר מותר לחוף שערו בנתר וחול שאין באלו הסרת שער ומ"מ מין אדמה יש שמשרת השער והוא אסור לחוף בה כמו שביארנו באחרון של יום טוב וכן מותר לו לפספס ר"ל לנפץ שערו בידו ואסור לו לסרוק במסרק וכן הדין לשאר בני אדם בשבת שבני אדם בשבת לענין ניפוץ וסריקה כנזיר בחול פניו ידיו ורגליו מותר הנזיר לחפפן אף במין אדמה המשרת שער הראש ששער הזקן ושער ידיו ורגליו אינו עשוי לינשר כל כך כשער הראש והרי הן כל דבר אצלם כנתר וחול אצל הראש ויש חולקין בזו:

מותר לאדם לצחצח פניו ידיו ורגליו בשבת בעפר כתישת הלבנה או עפר כתישת פסולתן של שומשומין או אבק פלפלין ושאר מינין העשויים לצחצח הואיל ואין השרתן מוכרחת על כל פנים אע"פ שמשירין לפעמים ואיסור גבול אין כאן שאינן בני גבול וכן שהוא גבול על ידי שינוי שאין כאן אלא נתינת מים וכל שמחוסר גבול ואין גבולו גבול כ"כ מותר לכתחלה בנתינת מים כמו שביארנו בפרק ראשון ומכאן התירו רבים לידים מזוהמות לרחצן במורסן ואפי' כיון באלו ליפות עצמו אין כאן משום שמלת אשה ואף לתלמיד חכם מותר שאין זה אלא להתראות נאה בין הבריות שלא יתגנה עליהם ויתחלל שם שמים על ידו לפחיתותו והוא שאמרו רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו שנ' כל פעל י"י למענהו כלומר שהכל ברא לכבודו וכן מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בין שעושה כן מפני צערו בין שעושה ליפות עצמו ומ"מ אסור לפצוע זתים בשבת לשוף בהם את הידים ואף בחול אסור מפני הפסד אוכלין ואף לדעת שמואל שאמר עושה אדם כל צרכיו בפת מ"מ בפת אין כאן מיאוס ואע"פ שהוא אמרה אף בדבר שיש בו מיאוס כמו שנזכר בברכות נדחו דבריו אצל סוגיא זו בשאר הדברים חוץ מן הפת ומ"מ אף בפת אין הלכה כן כמו שביארנו במס' ברכות פרק זמון י"מ באיסור פציעת זיתים זו שהוא נעשה לצורך עצמן כגון למתק מרירותן ומשום תקון אוכלין ומ"מ אין נראה לי כן שא"כ בחול אמאי אסור ואין בזוי אוכלין במה שנעשה להכשר האוכל עצמו:

אגדה של בשמים כגון חבצלת וכיוצא בה שנועצין אותה בטיט או בעפר לח כדי שלא תיבש ומעמידין לפני הנכבדים ונוטלין ומריחין ומחזירין לשם מותר ליטלה בשבת ולהחזירה לשם בשבת ואין צריכין לשלפה מערב שבת אחר הנעיצה ולחזור ולנעצה כדי שיהא מקום נעיצתה רחב עד שלא יזיז עפר כשיטלנה בשבת אלא מכיון שלא נשתרש ולא ננעצה לכונת השרשה ויניקה אלא להעמיד לחותה מותר שאין בהזזת העפר כונה ולא פסיק רישיה וכן סכין שתחבו בין שורות הלבנים של בנין להשתמר מותר ליטלו ולהחזירו בשבת אע"פ שלא הוציאו משם אחר התחיבה מערב שבת ואין צ"ל בקנים הרבה היוצאים בגזע א' התכופים זה בזה שמותר לנעוץ הסכין בתוכם ושמא תאמר באגדה של בשמים זו והיא הנקראת סליקוסתא הרי עושה גומא בהסרתה והעושה גומא פטור אבל אסור אף במקום שאין חפירה כגון תיחוח יש לומר שלא נאמר כן אלא במסיר עפר שהיה העפר בטל לשם והסרתו נקראת עשייה גומא אבל זו כבר נעשית הגומא ומה שנתמלאת באגדה זו אינו כלום שיהא הוצאתו נקראת עשיית גומא ואע"פ שבמסכ' ביצה בענין דקר נעוץ הקשו והא קא עביד גומא מ"מ עיקר הכונה בנעיצת הדקר אינה אלא להוצאת עפר:

הטומן לפת וצנון תחת הגפנים להשתמר וכסן בעפר הקרקע הואיל ואין כונתו להשרשה ולתוספ' יניקה וכן שלא נשתרש אינו חושש משום כלאים שאין זו קרויה שתילה ולא משום מעשר ר"ל שתהא בטלה אגב קרקע עד שיחשב כלוקטה מתחלה או שנחוש בה שמא ניתוספה שם ויעשר על התוספת אחר שלא ראינוהו שנשתרש וכן אין לחוש בה משום שביעית שאין זו עבודה כלל הא אם כונתו ליניקה ותוספת יש בה משום כלאי הכרם שאין חלוק בין שתילה לזריעת הזרעים וכן משום מעשר ומשום שביעית ולענין הסרתה משם בשבת אע"פ שלא היתה כונתו להשרשה ויניקה אם היתה כולה מכוסית בקרקע אסור ליטלה שהרי מזיז עפר בידים אבל אם היו מקצת העלין מגולים אוחז במגולה ונוטל ואינו חושש אחר שלא הונחו שם אלא לשמירה לא לכונת השרשה ויניקה שאלו כן הרי אף בעציץ שאינו נקוב אסור ולמדת לפי דרכך שלא הוצרכנו למקצת עלים מגולים אלא לענין שבת וכ"ש אם היה מקצת הגוף מגולה אלא שדבר בהווה ושמא תאמר ואפי' כלם מכוסים יהא תוחב בכוש או בכרכר כמו שאמרו קכ"ג ב' פגה שטמנה בתבן וחררה בגחלים והרי שהתבן והגחלים אין ראויות לטלטל ואומר עליהם שהוא תוחב בכוש או בכרכר והם ננערות מאליהן יש שפירשוה דוקא בשמקום הכוש והכרכר מגולה שאם לא כן הרי טלטול הגחלים מיהא כדרכו בחול הוא ואע"פ שת"ק שבאותה שמועה אמר אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אין מטלטלין אותה ועל זה אמר אלעזר בן תדאי תוחבו בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהם ונפסקה הלכה כמותו ואלמא שאף במכוסית כלה אמרה כן פירוש הדברים שלת"ק למגולה עד כדי אחיזת יד אנו צריכים שאין כאן טלטול כלל שנותן הוא לבו להסירה בדרך שלא יזיז התבן והגחלים אבל מגלה בכדי תחיבת כוש אינו כלום והרי יש כאן מיהא טלטול מן הצד על ידי הכוש ולאלעזר בן תדאי טלטול מן הצד אינו טלטול הא במכוסה כלו וצריך לפנות הגחלים מצד לצד וכן התבן טלטול גמור הוא ובגחלים הוא לגמרי כטלטולן בחול ונמצא ששמועת פגה ולפת וצנון עולות לדעת א' וי"מ זו של בן תדאי אף במכוסה כלו ולפת וצנון מיהא אם נתכסה כלו והוציא בכוש וכרכר הרי הוא חופר מה שאין כן בפגה וחררה וגאוני הראשונים גורסי' בשמועה זו אם היו מקצתם מגולים ואין מתירין אלא במקצת גופן מגולה אבל אם נטמן כל הגוף אע"פ שמקצת עלין מגולין אסור ששתילה מעולה היא שהרי כל הזריעות דרכן בכך אלא שבמקומה במשניות ובירושלמי שנויה כדברינו ובטומן שלא מדרך שתילה וזריעה:

בפרש"י בד"ה במאי אוקימתא כו' דהכי תני בה לא יחוף בהן שערו אבל פניו כו' עכ"ל ואין זה מוכרח דאפשר דבהך דתני גבי כלים לחוף בנתר וחול אסור תני בה אבל פניו ידיו ורגליו מותר לחוף ואפשר דמשמע ליה דאימא סיפא דקאמר הכא קאי אאימא סיפא דלעיל דהיינו הך דתני מותר וק"ל:

בד"ה פשיטא שפיר קאמרי רבנן ומ"ט דר"א עכ"ל כצ"ל וכ"ה בכל ספרים ישנים בגמרא פשיטא וכמ"ש התוס' ובספרים חדשים הגיהו ע"פ מהרש"ל ואין צורך:

תוס' בד"ה ובמאי אוקימתא כו' בשלמא אי כר"ש אתי כו' עכ"ל ר"ל דלר"ש לא הוי קשיא ליה לתלמודא אלא ההיא דנזיר אבל הך סיפא ודאי הוה אתי שפיר כו' ומיהו בלאו הנך אוקימתות בהני ברייתא ה"מ לאקשויי בהך סיפא גופה דאי כר"י מ"ש שערו דאסור מפניו ידיו ורגליו דמותר ואי כר"ש קשיא הך דנזיר ודו"ק:

בד"ה מקצת עליו כו' ואין להקשות לפי' הערוך דמאי פריך מיניה לשמואל כו' עכ"ל דלפ"ה דמקצת עליו מגולין לא נקט אלא משום נטלין בשבת ניחא דשפיר פריך לשמואל דע"כ הך מתני' כרבנן דר"א בן תדאי אתיא מדלא קתני בכל הני אפילו במכוסין דר"א מתיר בשבת אפילו לכולה מכוסה ונוטל ע"י כוש וכרכור אבל לפירוש הערוך אימא דאתיא שפיר מתני' כר"א דמתיר אפילו במכוסה ולא נקט עליו מגולין אלא משום אחריני ולא משום שבת ולפי הפי' שכתבו התוס' לעיל בשם ר"י דהכא משום איסור גומא נגעו בה ולא משום איסור טלטול לא הוה קשה מידי אלא שרוצים ליישב פי' הערוך גם לההוא פירושא משום איסור טלטול מן הצד נגעו בה הכא א"נ לפי' הערוך דמיירי דגם מקצת האמהות מגולין לא משמע להו לפרש דמשום איסור גומא נגעו בה ודו"ק:

בתוס' ד"ה במאי אוקימתא וכו' בשלמא אי כר"ש אתי שפיר וכו' יש להקשות מ"מ האי דמקשה אפי' למאי דס"ד דבהא פליגי דמר סבר דבעינן מעשה ומ"ס לא בעינן מעשה מ"מ היאך הוה ס"ל דהך ברייתא דקתני דמותר לחוף הכלים בנתר וחול אבל לא יחוף בהן ראשו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ממ"נ כמאן אתי אי כר"ש קשיא דקתני אבל לא יחוף בהן ראשו וגבי נזיר קתני חופף ומפספס וכו' ואי כר' יהודה קשיא פניו ידיו ורגליו ויש ליישב דבשלמא לפי סברת המקשה דהוה ס"ל דהאי מלתא לענין מוקצה אי בעינן מעשה במידי דלאו בר מעשה הוא אתיא כתנאי אתיא לה שפיר דהנך תרי ברייתות דנתר וחול פליגי לענין מוקצה אי בעינן מעשה או לאו ותרוייהו ס"ל דפשיטא הוא דכלי כסף לא גריר כלל והשתא אתי ליה שפיר דהאי ברייתא קתני דכלי כסף בנרתיקין אסור אבל בנתר וחול מותר משום דלא גריר כלל ומשום מוקצה נמי מותר בהכניס מלא קופתו דלא בעינן מעשה אבל לא יחוף ראשו משום דשערות ראשו פעמים דגריר ואתי כר' יהודה דס"ל דדבר שאין מתכוין אסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר דאינן נושרות ע"י נתר וחול כלל וההיא ברייתא דקתני דבנתר וחול נמי אסור ס"ל נמי דבכלי כסף לא גריר כלל אלא דמשום מוקצה הוא דאסור משום דס"ל דבעינן מעשה אבל השתא דמוקי דהך ברייתא דקתני אסור ס"ל דנתר וחול אפי' בכלי כסף גריר וכיון דאיכא מ"ד דס"ל דאפי' בכלי כסף זימנין דגריר אין סברא לומר דהאי תנא ס"ל דאפי' בשערות פניו ידיו ורגליו לא גריר כלל אלא ודאי אפי' אי ס"ל האי תנא דבכסף לא גריר כלל מ"מ סברא הוא דמודה דבשערות בין דראשו בין דפניו ידיו ורגליו זימנין דגריר ולכך פריך אימא סיפא אבל פניו ידיו ורגליו מותר הא מעבר שער וא"כ אמאי מותר כיון דמוקמת לה כר' יהודה:

ד"ה אי לא נתקלקלה הגומא פשיטא וכו' כך היה גירסת התוס' אבל מתוך פי' רש"י משמע שגורס שפיר קא אמרי רבנן ומש"ה פירש"י ומ"ט דר"א וק"ל:

ד"ה הטומן לפת וכו' דאפילו השרישו לא שייך מעשר וכו' ר"ל דבשלמא אי הוה יכול לאוקמא דמיירי דהשרישו הוי אתי לן שפיר דנקט מעשר לאשמעינן הא גופא דאפי' השרישו אין בו משום מעשר כיון דליכא תוספת אבל השתא דמיירי בלא השרישו א"כ קשה אמאי נקטיה למעשר גבי לא השרישו הא אפי' בהשרישו לא שייך מעשר כיון דליכא תוספת וק"ל:

ד"ה מקצת עליו מגולין וכו' דגרס אם היו מקצתן מגולין פי' מקצת האמהות היו מגולין:

בא"ד ואין להקשות לפי' הערוך דמאי מקשה מינה לשמואל וכו' ר"ל דבשלמא לפירש"י דלא בעי למתני אם היו מקצתן מגולין אלא משום שבת פריך שפיר דע"כ האי מתני' כרבנן אתיא דלא שרי טלטול מן הצד לכך בעינן שיהיו מקצתן מגולין דאי ר"א בן תדאי למה לי מקצתן מגולין אפי' כולן מכוסין נמי מותר ע"י כוש כמו גבי חררה אבל לפי' הערוך אימא לך דלעולם בר"א בן תדאי אתי והא דקתני אם מקצתן מגולים משום אחריני נקטי ולא משום שבת וע"ל בפ' כירה בתוס' דף מ"ד ד"ה דכ"ע טלטול מן הצד וכו' דלפי מאי שפי' שם ר"י דטעמא דרב הונא ושמואל דהכא לא הוי משום טלטול מן הצד אלא משום דמרחיב גומא אין מקום לקושיית התוס' על פי' הערוך ויותר קשה מזה דבערוך ערך סליקתא משמע שם שהוא מפרש טעמא דרב הונא ושמואל משום דאי לא דצה ושלפה נעשית כמחובר בטיט ואסור לעוקרה והשתא פריך שפיר דהתם תנן וניטלין בשבת בלא דצה ושלפה ולא חשבינן ליה כעוקר ונראה דהתוס' לא ס"ל אותו טעם שפי' הערוך דאי טעמא משום דנראה כעוקר מן המחובר למה נקט מילתיה דרב הונא ושמואל הכא אמתני' דהכא דאיירי בטלטול או גומא וקושית התוס' אינו אלא ע"פ פירש"י דטעמא דרב הונא ושמואל משום מזיז עפר וק"ל:

בגמרא בעי מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת ופירש"י למתק מרירותן והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו על פירושו דמה איסור יש בתיקון אוכל כזה וכתב שם פי' אחר בשם רבינו האי גאון דהיינו לממשא ידיה. ולכאורה פי' זה תמוה יותר דלפ"ז לא שייך הך מילתא כלל בשמעתין והנראה לענ"ד בשיטת רש"י ותוספת דזיתים כי הנך שצריך לפצוע להכות' על הסלע למתק מרירותן א"כ מסתמא איירי בזיתים שלא נתבשלו עדיין דלא חזו לאכילה כלל אם לא ע"י תיקון גדול כזה וא"כ מאתמול לא הוי חזו לאכילה ודמי' לגרוגרות וצמוקים או לפחות לפצעילי תמרה דבפרק כירה דף מ"ה ע"ב כמו שפירש"י שם דאיירי בכה"ג גופא שנלקטו קודם בישולן כו' ע"ש והיינו דקבעו מיניה דר' ששת אי הוי מוקצה בכה"ג לר"ש כי היכי דבעו מיניה לעיל מרבי בפצעילי תמרה או אפשר דמה"ט דשוויי אוכלא ותיקוני אוכלא הוי כמו נולד וכה"ג גופא פירש"י בשילהי מכילתין דף קנ"ה גבי פקיעי עמיר וכיפין וזירין דבכה"ג הוי נולד שמוליד אוכל בשבת ונראה דרשב"א ז"ל סובר דהאי שינויי אוכלא ותיקוני אוכלא בשילהי מכילתין דפליגי בה רב הונא ור' יהודא היינו דוקא באוכלי בהמה דבאוכלי אדם לא שייך הך מילתא כמו שנראה קצת מלשון הרשב"א ז"ל שם בחידושיו אלא דמלשון רש"י שם משמע להדיא דבאוכלי אדם נמי שייך האי טעמא גופא כן נראה לי:

גמ' האי סליקוסתא עי' לעיל דף מג ע"ב תוס' ד"ה דכו"ע טלטול:

תוס' ד"ה מקצת עליו, ואין להקשות לפי' הערוך כו' ושמואל סבר כרבנן, ביאור הדברים אף דלהדיא קתני בדברי חכמים בברייתא לקמן [דף קכג ע"א] דאם היו מקצת עליו מגולים מותר, ס"ל לתוס' דמדלא פרכינן לשמואל מהברייתא זו פלוגתא דבן תודאי ורבנן דלכולהו עכ"פ במגולה שרי, היינו די"ל דדוקא התם בתבן וקש דמיד כשתופס למקום המגולה התבן נשמט ונופל, ואפילו טלטול מהצד ליכא, משא"כ הכא בסליקותא דעפר אינו נופל מיד אלא ע"י ניעור ומקרי טלטול מהצד, ומוכח כן מדאר"נ שם דלרבנן פוגלא ממטה למעלה אסור, הרי דבעפר לא מהני מגולים, לזה פרכינן ממתני' דכלאים דמוכח דלרבנן אפילו בעפר מותר, ולזה הקשו דלמא אתי מתני' כבן תודאי, אבל לרבנן במגולים אסור בעפר, ותירצו דמוכח דמתני' כרבנן מדלא קתני דבשבת אפילו מכוסה כולו מותר, ומוכח דלרבנן מגולים מותר אפילו בעפר, ובאמת אתותב דברי ר"נ דאמר דלרבנן בפוגלא ממטה למעלה אסור, ור"נ סבר כשמואל, ע"כ בשמעתין דלרבנן אסור מגולה או דפוגלא גרע יותר, דהעפר מלמעלה וצריך להגביה תחילה עם העפר.

אמנם עדיין קשה על תירוצם דמה בכך דעליו מגולים קאי ג"כ על שבת הא להערוך דבמכוסים יש בו משום כלאים דהוי כזרוע, א"כ ממילא בשבת אסור מה"ט כמ"ש תוס' בדיבור הקודם, דדוקא טומן אבל מתכוין לזריעה אסור, הרי דבמקום זריעה גם בשבת אסור והוי כטומן וכולה מכוסה דג"כ דמי לזריעה שמשום כך אית ביה משום כלאים, בהכרח לומר דהערוך לא ס"ל כתוס' הנ"ל וס"ל דלענין שבת ליכא איסור משום דנראה כזרוע כיון דלא נשרש כדמוכח מהא דאמרינן לעיל (דף מה ע"א) דחטים שזרעם בקרקע דמותר לקחם בשבת לר"ש כ"ז דלא נשרשו, [ודברי תוס' הנ"ל דדוקא נקט טומן, דאי מתכוין לנטיעה כולהו אסור, הרי דגם בשבת אסור, תמוהים מההיא דחטים שזרעם בקרקע. אח"כ ראיתי דהמג"א (סי' שי"א ס"ק כ"ב) עמד בתמי' זו, גם בלבוש שם הקשה כן ונדחק ליישב ע"ש] א"כ י"ל דהערוך ס"ל באמת כן דמשום שבת ליכא איסור כל זמן שלא הושרש, והא דבעי' מקום מגולה, ע"כ משום טלטול העפר, ובזה מיושב דהא דלא ניחא להו לתרץ בפשיטות דדחיקא לומר דמגולין לא קאי אשבת דמסתמא אכולהו קאי, והיינו דהא הטומן אינו קאי על שבת דבשבת אפילו במתכוין לזריעה מותר, א"כ דלמא גם עליו מגולין לא קאי אשבת לזה הוכרחו לתרץ דהו"ל למתני בהדיא דבשבת אפילו מכוסים מותר, ולאפוקי מרבנן דראב"ת. ועוד יש לעיין בדברי תוס' לעיל (דף מג ע"ב ד"ה דכ"ע וכו') ואפילו לרבנן דראב"ת שרי כה"ג, ולכאורה תמוה, דהא ר"נ אמר להדיא דלרבנן פוגלא ממטה למעלה אסור, ובזה א"א לחלק כמש"ל דהתם דצריך להגביה עם העפר שעליו גרע דהא מדמודו הכא כיון דלא נעשה בסיס דאינו מניח לכל השבת דמי ממש לשוכח, א"כ ממילא גם כה"ג לשתרי, דהא קתני במתני' מגביה ומטה על צדה, וזהו כמעט קושיות תוס' לקמן (דף קכג) גבי פוגלא, ותירוצם שם כיון דמ"מ הניחו בכונה לא הוי כ"כ כשוכח, כוונתם מבוארה, דלענין זה הוי כשוכח דלא נעשה בסיס, ואין על ההיתר איסור טלטול, אבל מ"מ מה שמטלטל המוקצה בהגבהת ההיתר זה לא התירו רק בשוכח דלא פשע עיי"ש. הא משמע מדבריהם דהכא דלא ס"ל כן, דמדמי דין דהכא למעות שעל הכר, וכתבו להדיא אפילו מניח הוי כשוכח. ונלענ"ד דתוס' דהכא ס"ל באמת דדמי ממש לשוכח, וקושייתם דלקמן גבי פוגלא י"ל דבאמת לרבנן גם בשוכח אסור להגביה החבית, דמה שמטלטלין האבן ע"י הגבהת החבית הוי טלטול מהצד, ותוס' שם דהקשו כן, היינו דס"ל דהגבהת האבן ע"י החבית הוי טלטול גמור וכדדייקי בקושייתם שם אפילו טלטול גמור כו', ולזה שפיר הקשו דאם איתא דלרבנן אסור, גם לבן תודאי ליתסר דלענין טלטול גמור ליכא פלוגתא, אבל תוס' דהכא ס"ל דגם במגביה כיון דעיקר טלטולו רק בשביל ההיתר מקרי רק טלטול מהצד, וראי' לזה מדהקשו רק לרב מההיא דמעות שעל הכר, ולא הקשו גם לשמואל דמתיר רק טלטול מהצד, ושיעור דבריהם כך הוא, ועוד אמאי אסור הא תנן בפ' נוטל, אף דהתם שרי אפילו להגביה, מ"מ א"צ לזה לקושייתם דבלא"ה הקושיא שפיר דעכ"פ שרי לנער, ועלה כתבו ואפילו לרבנן אסור להגביה, וחלקו על מתני' דשוכח, מ"מ הך היתר דניעור שרי גם לרבנן דהוי טלטול מהצד, מדשרי במקצת עליו מגולים בפגה שטמנה בתבן. ומה דאסור בפוגלא היינו דצריך להגביה הפוגלא עם העפר. דזהו דוקא אסור לרבנן. והיוצא מדברינו לדינא בהניח אבן על החבית ע"ד שלא להניח שם כל השבת דלשיטת תוס' (דף קכג) אסור להגביה ולהטות על צדה דזהו טלטול גמור, ואף דקיי"ל כבן תודאי היינו בטלטול מהצד אבל זהו מקרי טלטול גמור אגב ההיתר דלא שרי רק בשוכח ממש, ומדרבנן נשמע לבן תודאי לענין טלטול ממש, אבל לשיטת תוס' (דף מג) דינו כשוכח ממש ומותר להגביה ולהטות על צדה, והכי משמע להדיא בש"ע (סי' שיט) וכתבתי מזה בחידושי לש"ע א"ח:

רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנֵהוּ נראה לי בס"ד ענין הַכָּבוֹד הזה, הוא על פי מ"ש במדרש פרשת בהר (משלי יא, יז) גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה! אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן. מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות. ולא עוד, אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בראשית ט' ו') בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, על אחת כמה וכמה! עד כאן. ופרשתי הטעם שאמר בזה גֹּמֵל נַפְשׁוֹ, דידוע רחיצת ידים ורגלים הוא תיקון העשיה, יען שהיא סוף כל העולמות ששם יש גבול לספירות שבקדושה ולכך נאחזים שם הקליפות, כי האויב נותן עיניו על הגבול שמשם יכנס, ולכן בעשיה נאחזים הקליפות ביותר. וכן באדם שהוא עולם קטן וגופו רומז לי' ספירות שבקדושה נאחזים החיצונים בסוף הגוף, ואין סוף לגוף אלא רק בידים ורגלים, ומאחר שיש בידים ורגלים דומה לעשיה שהיא סוף העולמות, לכך אם ירחץ ידיו ורגליו כדי לדחות החיצונים על ידי המים שהם מי החסד, אז כנגד זה נדחים גם כן הקליפות מן העשיה, דכמו שעושה האדם בגופו כן יהיה נעשה ברוחניות למעלה דוגמת הצל, וכמו שנאמר (תהילים קכא, ה) הֳ' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, ולזה דרשו רבותינו ז"ל פסוק זה על הלל כשהיה רוחץ גֹּמֵל נַפְשׁוֹ היא העשיה, לתקנה ולנקותה הנה הוא אִישׁ חָסֶד שרוחץ במים שהם מימי החסד. ולזה אמר רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנֵהוּ, כי על ידי כן נדחין הקליפות מעל העשיה. וראיתי להרב יפה שעה ז"ל על ספר הכונות, הטעם שאין אנחנו רוחצים הרגלים מפני שאין בנו כח לדחות החיצונים מעליהם מלבד הכהנים, שבזכות העבודה והמקדש כתיב בהו (שמות ל, יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם, ובזה תבין ענין רחיצת ערב שבת, כי זכות השבת יכולה היא שתגין עד כאן דבריו. ואפשר דרחיצת רגלים בחול מהני קצת לדחות הקליפה מן הקדושה, אך אין בנו כח בחול לדחותם לגמרי כמו ערב שבת, וכמו הכהנים בבית המקדש בכל יום, ולכן כיון שאי אפשר לדחותם לגמרי לכך אין חיוב על האדם ברחיצת רגליו בכל יום, אבל ודאי אם ירחץ עביד הצלה פורתא, ולהכי קאמר כאן לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם לִכְבוֹד קוֹנֵהוּ. ועוד נראה לי דאיכא טעמא ברחיצת הפנים והידים והרגלים בכל יום לכבוד השם יתברך, מפני כי בעינים שהם קבועים בפנים נרמז שם הוי"ה, והם שני עינים המה שתי יודי"ן, וחוטם וא"ו הרי כ"ו [26], וכן בנחיריים הקבועים בפנים שתי נחיריים כנגד ב' יודי"ן, והכולל שבניהם כנגד וא"ו, וכן בידים יש י"ד פרקין בימין ובשמאל, הרי כ"ח מספר אותיות שם הוי"ה במילואו ומילוי מילואו, וכן ברגלים חמש אצבעות בימין וחמש בשמאל ושלשה פרקי רגלים כאן וכאן הרי הה"ו, ועטרת היסוד אות יו"ד, ולזה אמר יִרְחֲצֵם לִכְבוֹד קוֹנֵהוּ שבם רמוז מספר שמו יתברך.