מסכת שבת דף ה׳ עמוד א׳

מקורה שיש לה גג:

כמאן דמלי דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו דאין אוירו חשיב אויר הלכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח:

התינח רה"י דבע"ה אלא רשות הרבים דעני מי מוקמת ליה במקורה:

לדגלי מדבר וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי לקמן מדנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן בויקהל:

הא מני דלא בעי מקום ד' אחרים היא:

עמד במקומו זרק חפץ וקבלו אחר עמד המקבל במקומו וקבל:

חייב הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה:

עקר המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבלו:

לא מחייב ר' אלא ברשות היחיד מקורה נראה לרשב"א דמשמע ליה מדלא נקט מרשות היחיד לרה"י ורשות הרבים באמצע כמו בפלוגתא דר"ע ורבנן וההיא דגיטין פ' הזורק (גיטין ד' עט. ושם) גבי היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כו' וקאמר כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא סברי דרב ושמואל דהכא דאמרי דלא חייב ר' אלא ברשות היחיד מקורה ולדידהו צריך לשנויי דהתם משום אינטורי כדמשני התם אליבא דרבנן אפילו תימא רבנן כי פליגי רבנן לענין שבת אבל הכא משום אינטורי כו':

אמאי חייב מרה"י לרה"י קא מפיק ואפילו משום מושיט ובדיוטא אחת לא מחייב לפי הירושלמי דמצריך שיקבלנו שני מידו:

כאן למטה מי' וא"ת נהי דרשות היחיד לא הוי ר"ה נמי לא הוי אלא ככרמלית כמו עמוד גבוה שלשה ורחב ד' ואמאי חייב ויש לומר דאין כרמלית בכלים כמו שפירש רש"י לקמן גבי היתה קופתו מונחת כו' קשה לר"י מה עלה על דעתו של המקשן דע"כ ידע דמתניתין מיירי למטה מי' בלא פירכא דר' יוסי בר' יהודה דכל למעלה מי' הוי מקום פטור ולא מחייב לכ"ע וא"כ מאי פריך מרבי יוסי ברבי יהודה הא מילתא דפשיטא היא דלמטה מי' לא הוה רה"י דהא תנן לקמן בהזורק (לקמן שבת ד' צט.) חולית הבור והסלע שהם גבוהים י' ורחבים ד' הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מכן פטור ופשיטא דרבי יוסי ברבי יהודה לא איירי אלא למעלה מי':

כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה וקסבר רבי אבהו דאגד יד שמיה אגד דאי לא הוי שמיה אגד מאי איריא דנטל עני מתוכה אפילו נתן בעה"ב לתוכה יהא חייב העני כשהוציא כיון דיד העני מיירי נמי דהוה למטה מג' דמסתמא יד בעה"ב ויד עני איירי בענין אחד דהא כי נטל מתוך ידו של בעה"ב דהוי למטה מג' הויא יד עני נמי למטה מג' ובכהאי גוונא אפילו נותן בעה"ב לתוך יד העני יהא חייב:

בגומא צריך לפרש בגומא שהיא רשות הרבים כגון שרבים משתמשים בה למ"ד תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש (לקמן שבת ד' ח:) או בענין שמהלכים שם רבים אבל גומא שהיתה כרמלית או מקום פטור כיון שגופו שם ידו שהיא פשוטה לרשות הרבים לא הויא כרה"ר דבתר גופו גריר אע"פ שהיא למטה מג' כיון דסבר אגד יד שמיה אגד כדפי':

ה"מ היכא דאחשבא לידיה וא"ת ולימא הך ולא ההיא דלעיל וי"ל דה"א דוקא לענין הנחה חשובה כד' על ד' אבל לגבי עקירה לא:

כשני בני אדם דמי ופטור פי' כי היכי דבשני בני אדם פטור הראשון משום דלא עבד כלל הנחה ה"נ כיון שחטפו מהילוכו ולא הניח החפץ ללכת עד מקום הילוכו לא הויא הנחה דלא נח מכח הזורק או דילמא כאדם אחד דמי וכיון דעביד עקירה והנחה חייב ולא דמי לשנים שעשאוה ור"ח גריס איפכא כשני בני אדם דמי וחייב דאמר לעיל עמד במקומו וקבל חייב וה"נ כי קבלה הוא עצמו ולא חטפה מהילוכו ליחייב דהא איתעביד מחשבתו או דילמא כאדם אחד דמי ופטור דהוי כמו שנותן מימינו לשמאלו דאע"פ שהעבירה ד' אמות פטור:

אמר ר' אבהו כגון ששלשל בידו למטה מג' וקיבלה ועיקר דבריהן במשנה אבל בתוספתא במס' כלאים ועירובין וסוכה אמרו כל פחות מג' כלבוד דמי ואם היתה ידו של עני סמוכה לארץ בפחות מג' לדברי ר' אבהו והניח בעל הבית בתוכה הרי אלו כאילו הניח בארץ ובמקום שיש בו ד' חייב וכבר אמרנו בברכות בפרק ג' (דף כה) כל פחות מג' כלבוד דמי והלכתא גמירי לה כמו שאמרו בפרק הזורק (שבת דף צז) ואמרו עוד בעירובין ובסוכה לגוד וללבוד ולדופן עקומה:

דתניא אחרים אומרים עמד במקומו וקיבל אפי' בידו חייב ש"מ לא בעי מקום ד'. ודחינן כגון שפשט כנפיה וקיבלה דאית בכנפיה מקום ד'. ואמרי' מתני' נמי כגון שקיבלה בטרסקל שבידו שיש בו ד'. פי' טרסקל טאבק. איני והא קיי"ל דטרסקל ברשות הרבים רה"י היא.

נימא דלא כר' יוסי ב"ר יהודה אפי' תימא ר' יוסי ב"ר יהודה היא מתני' והתם דתני נעץ קנה ברה"ר והניח בראשו טרסקל [וזרק] מרה"ר ונח על גביו חייב כשהיה טרסקל זה נתון למעלה מי' שאין רה"ר למעלה מי'. מתני' בטרסקל שבידו למטה מי' ודחי' לה ר' אבהו להא ואוקמה הוא כגון ששלשל ידו למטה מג' וקיבלה. דכל פחות מג' כלבוד דמי. וכאלו בקרקע הניח והאי העני עומד בשוחה כדכתיב (ישעיהו ס׳:י״ד) והלכו אליך שחוח. והוא פי' כפוף כדכתיב (שם נח) הלכוף כאגמון ראשו. פי' בגומא בור כדכתיב חופר גומץ. גומץ וגומא הכל אחד הוא. ננס קצור בקומתו. ונדחו אלו כולם. ואוקמא רבא הכי. ואמר האי סבר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'.

הא דאמרינן אלא טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא לימא דלא כרבי יוסי ברבי יהודה. הקשו בתוס' מאי קשיא ליה מדרבי יוסי ברבי יהודה, והא מתניתין על כרחין בלמטה מעשרה מיירי, דאי למעלה מעשרה מקום פטור הוא, ודרבי יוסי ברבי יהודה פשיטא דלמעלה מעשרה היא, דאי למטה מעשרה לא הוי רשות היחיד, ומתניתין היא בפרק הזורק (לקמן שבת צט, א) דתנן חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה הנוטל מהם והנותן על גבן חייב פחות מכן פטור, ותניא לקמן (שבת ו, א) גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה. והעלוה בגמגום. ואיכא מרבוותא דכתבו דמתניתין אפילו למעלה מעשרה היא, ואף על גב דלמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא, כיון דקיימא לן (לקמן שבת צב, א) המוציא משוי למעלה מעשרה חייב וכן (לקמן שבת ח, ב) המעביר ברשות הרבים למעלה מעשרה חייב, הכי נמי אף על פי שידו של עני למעלה מעשרה הנותן לתוכו כאילו נותן ברשות הרבים. וסייעו להא משמעתין דהכא דאקשינן טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא. ואינו נראה בעיני מכמה טעמים. חדא, דהמוציא למעלה או המעביר למעלה מעשרה דחייב על כרחין דוקא באדם אחד שעמד לפוש דעקירת גופו והנחת גופו כעקירת חפץ והנחת חפץ דמי ומשום דגמרינן לה ממשא בני קהת (לקמן שבת צב, א), אבל אם הניחה במקום (אחד) [אחר] דוקא כשהניחה למטה משלשה או שטחה בכותל למטה מי' בדבילה שמינה וכיוצא בה כדאמרינן לקמן (שבת ז, ב), אבל אם העבירה למעלה מעשרה והניחה למעלה מעשרה פטור. ועוד, דאם איתא דכי אקשינן הכא טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא משום דמשמע ליה דידו דעני למעלה מעשרה היא, קשיא טובא והא עומד קתני, כלומר: כדרכו כדאקשינן בסמוך, ולא שיהא שוחה ולא ידיו פרושות לשמים, ואי משום דמתניתין סתמא קתני דמשמע דבכל ענין היא ואפילו בלמעלה מעשרה, מאי קא משני ליה אפילו תימא רבי יוסי ברבי יהודה התם למעלה מעשרה הכא למטה מעשרה, מכל מקום מתניתין סתמא תנן ואפילו בלמעלה מעשרה ולמעלה מעשרה רשות היחיד היא. ועוד, דגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"א) העני חייב, אמר רב יהודה בשם שמואל והוא שתהיה ידו של עני בתוך עשרה לקרקע. ומסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא, והא דקא מקשינן טרסקל ברשות הרבים רשות היחיד היא לאו למימרא דמשמע לן מתניתין בלמעלה מעשרה, אלא הכי קאמר: מדמוקמת מתניתין בשקבלה העני בטרסקל שבידו ואפילו הכי בעל הבית חייב, אלמא סבירא ליה לתנא דטרסקל לא פליג רשות לנפשיה כעמוד או תל גבוה למעלה מג' דברשות הרבים חולקין רשות לעצמן להיות כרמלית או מקום פטור, דקא סבר תנא דכלים אין חולקין רשות לעצמן, אם כן פליג אדרבי יוסי ברבי יהודה דאילו לרבי יוסי ברבי יהודה אפילו רשות היחיד הוי שהוא רשות גמור דאורייתא בזמן שהוא ברשות הרבים למעלה מעשרה וכל שכן שיחלקו רשות לעצמן ברשות דרבנן להיותן כרמלית למטה מעשרה ונתן בעל הבית לתוכו פטור. ומשני כי אמר רבי יוסי ברבי יהודה הני מילי למעלה מעשרה דאין שם רשות שיבטל הכלי לגמרי דרשות הרבים אינו עולה למעלה מעשרה, אבל הכא למטה מעשרה, כלומר: ולמטה מעשרה דהוי רשות הרבים אין כלי חולק רשות לעצמו להיותו ככרמלית אלא בטל הוא לגבי הרשות, ומעתה לא תקשי לך למטה מעשרה נמי ליהוי כרמלית דהיינו קושיין והיינו דפרקינן דלמטה מעשרה בטיל הוא לגבי הרשות, ולעולם נתן למעלה מעשרה לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה פטור דמקום פטור הוא, ואף על גב דכשהיא מג' ועד י' חייב מה שאין כן בעמוד או בתל, הא לא קשיא דאדם אינו נעשה רשות אלא עומד ברשות וכל שידו תוך רשות הרבים דהיינו למטה מעשרה הרי זה כמונח בארץ, אבל למעלה מעשרה אף על פי שאינו נעשה רשות מכל מקום לא נח ברשות הרבים ולא גרע מזרק וטח בכותל למעלה מעשרה דהוי כזורק באויר. כך נראה לי.

איבעית אימא בגומא כלומר: בגומא שהיא רשות הרבים דרחבה ארבעה ואינה עמוקה עשרה, וכדרב יוסף דאמר לקמן (שבת ח, א) תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש, דאילו לרבא דאמר לא שמיה תשמיש וככרמלית הויא הכא אינו חייב (ד)אף על גב דידו מונחת ברשות הרבים, דהא ידו בתר גופו גרירא. ולי נראה דאפילו לרבא נמי אתיא דהא סבירא ליה לרבא אגד יד לא שמיה אגד, והלכך כל שידו ברשות הרבים למטה משלשה אף על פי שגופו עומד בכרמלית והניח בידו כמונח ברשות הרבים וכדאיתא בפרק המצניע (לקמן שבת צב, א).

איכפל תנא לאשמועינן כל הני הכא משמע דלרבא לא קשיא ליה אלא דלא איכפל תנא לאשמועינן הני, הא דינא גופיה מודי ביה. וקשיא לי דהא רבא אגד יד לא שמיה אגד סבירא ליה בריש פרק המצניע (שם) ואוקי מתניתין דפשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה ופשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דוקא כשהיה למעלה משלשה הא למטה משלשה המוציא והמכניס חייב, ומסתמא כולה מתניתין בחד גוונא מיירי וכולהו בבי בלמעלה משלשה נינהו. ויש לי לומר דהכא לטעמיהו קאמר להו הא לדידיה בלמעלה משלשה היא דוקא כולה מתניתין. אי נמי הכא מקמיה דקם רבא בשיטתיה הוה, כדאיתא התם דרבא מעיקרא סבירא ליה אגד יד שמיה אגד אביי סבר אגד יד לא שמיה אגד, ולבסוף קם רבא בשיטתיה דאביי וקם אביי בשיטתיה דרבא, והכא מקמי דליקום בשיטתיה דאביי.

ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' איכא למידק אשמעתין מאי קשיא ליה ומאי איצטריך רבא למימר דידו חשובה לו כד' על ד' בלאו הכי נמי מחשבתו משויא ליה מקום כדאמרינן בשלהי הזורק (לקמן שבת קב, א) גבי זרק לפי הכלב או לפי הכבשן חייב, ובעירובין פרק המוצא תפילין מכניסן זוג זוג (צט, א) נמי אמרינן השתין ורק חייב ופריך והא בעינן מקום ד' וליכא ומשני מחשבתו משויא ליה מקום. ותירץ ר"ת ז"ל (לעיל שבת ד, ב בתוד"ה אלא) דהתם הוא דלא ניחא ליה בענין אחר, דזרק לפי הכלב או לפי הכבשן כוונתו להאכיל הכלב או לשרוף העץ, וכן השתין ורק אי אפשר לנקות את עצמו אלא בכי האי גוונא ומשום כך מחשבתו משויא ליה מקום, אבל הכא לא איכפת ליה בין ידו למניח בכתפו. והא דאמרינן בסמוך הני מילי היכא דאחשבה לידיה, דמשמע דאפילו היכא דניחא ליה בענין אחר מחשבתו משויא ליה מקום. התם הוא לבתר דאמרינן דידו חשובה לו כד' על ד', והכי קאמר: הני מילי דידו חשובה לו כד' על ד' היכא דאחשבה לידיה אבל בשאר דברים לבד מידו לא הוה אמרינן הכי במאי דניחא ליה בענין אחר. ומצאתי לראב"ד ז"ל בעירובין פרק המוצא תפילין שהקשה בשם הראשונים ז"ל ידו היכי דמי, אי למטה מג' מאי איריא משום דהויא כד' על ד' הא כל פחות מג' לא בעיא הנחה אלא על גבי משהו, ואי למעלה מג' הויא ליה כרמלית, ואי למעלה מעשרה ליהוי רשות היחיד כעמוד. ותירץ הוא ז"ל שאין אדם חולק רשות לעצמו. ותדע לך שהרי למדנו (לקמן שבת צב, א) ממשא בני קהת שהמוציא משא למעלה מעשרה חייב הרי שאין דנין באדם דין עמוד בלמעלה מעשרה, וכן אין דנין בו דין כרמלית ולא מקום פטור, לפי שהוא נע ונד. וזה ראיה למה שכתבתי אני למעלה (בסוד"ה הא דאמרינן אלא) וכבר זכיתי לומר כדבריו. עוד שאל, הא דבעינן הנחה על גבי מקום ד' ברשות הרבים היכי דמי, אי למטה משלשה לא צריך, אי למעלה משלשה כרמלית הוא ופטור. הא ודאי לא אשכחן לה אלא בזורק לרשות הרבים ונח על גבי בעלי חיים כמו שאמרנו, או בזורק לעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו דהוא רשות הרבים, ואי הוי ד' מחייב עלה בהנחתו ואי לא לא. והתירוץ הזה השני שלא כדעת רש"י ז"ל (לקמן שבת ח, א) והרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' שבת, ה"ח), שהם ז"ל כתבו דעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו היינו אפילו אינו רחב ד' וכמו שכתבתי למטה במקומה (להלן שבת ח, א ד"ה עמוד).

הכי גריס ר"ח ז"ל שתי כוחות באדם אחד כשני בני אדם דמי וחייב או כאדם אחד דמי ופטור. ופירשו כגון שנעקר ממקומו וקדם ונח במקומו וקיבלה, וכשני בני אדם דמי שזה זורק וזה מקבל וחייב, או דילמא כאדם אחד דמי כאילו נתן מימינו לשמאלו דפטור ואע"פ שהעבירה ד' אמות. וכן פירשו בתוס'. ואינו מחוור לי דכיון דא"ר יוחנן עמד במקומו וקיבל חייב נעקר ממקומו וקיבל פטור נעקר הוא ממקומו וקיבל מאי, ודאי משמע דהא [ד]נעקר הוא ממקומו הוי כעין נעקר חברו ממקומו וקיבל, כלומר: שקיבלו דרך עקירה שלא נח החפץ מכוחו של ראשון אלא מכוחו של שני, והכא נמי כשנעקר וקיבלו שלא נח מכח זריקה ראשונה. ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל דהני לאו שני כוחות נינהו, דעקירה והנחה בכח אחד הן. ויש מי שפירש שקבלה בעקירה ממקומו, והכי קאמר כשני בני אדם זה זורק וזה מקבל דמי וחייב דאף זה עקירה והנחה תרווייהו מכוחו אתי, או דילמא כאדם אחד שעשה עקירה ולא הניחה במקום (אחד) [אחר] דמי, דהא באותו מקום שנעקר ממנו חזר ונח והלכך פטור. וגם זה אינו מחוור בעיני דכשני בני אדם דקאמרינן משמע כשני בני אדם דכוותיה, כלומר: זה זורק וזה מקבל דרך עקירה דפטור. ורש"י ז"ל גריס איפכא: כשני בני אדם דמי ופטור, כלומר: בזה זורק וזה מקבל דרך עקירה לפי שההנחה לא הויא מכח העקירה והויא ליה כשנים שעשאוה, או דילמא חייב דהא אין כאן שנים אלא אחד והעקירה וההנחה תרווייהו מכוחו אתו והוה ליה אחד שעשאה. וזה נכון. ירושלמי (פ"א, ה"א): אמר ר' יודן פשיטא לר' יוחנן בשזרק בימין וקלט בשמאל שהוא חייב, מה צריכה ליה בשזרק בימין וקלט בימין, רבנן דקסרין ר' שמי בשם ר' אחא אפילו זרק בימין וקלט בשמאל צריכה ליה חייב, אין תימר פיו ופיו כיון שאכלה כאחר הוא ברם הכא ידו כאחר היא. ר' מונא בעי מעתה הוציא כגרוגרת בשתי ידיו יהא פטור משום שנים שעשו מלאכה אחת, א"ל ר' חייא בר אדא והדא היא בעשותה לא כן היחיד שעשאה חייב שנים שלשה שעשו פטורין.

בכותל משופע פירשו בתוס' דדוקא בשרבים מכתפין עליו, הא לאו הכי כרמלית הויא. והרמב"ן ז"ל כתב אף על פי שאין רבים מכתפין עליו, דכל אויר רשות הרבים עד עשרה רשות הרבים הוא, ופני הכותל בין משופע בין אינו משופע שוין הן, ותנן (לקמן שבת ק, א) למטה מעשרה כזורק בארץ ואוקימנא בפני הכותל ממש ובדבילה שמנה. ומסתברא כלישנא קמא, דהתם הוא בדלא נח במקום מסויים אלא שנחה על פני הכותל מצד הדבילה שהיא לחה ושמנה, אבל כאן שהוא מקום מסויים לנוח בו החפץ הרי הוא כתל שאם מכתפין בו הוי כרשות הרבים ואי לא הוי כרמלית.

רה"ר זה שחייבנו עליו בהעברת ארבע אמות שבה פירושה ברחבה שש עשרה אמה ושאינה מקורית הא כל שאין רחבה י"ו אמה או שיש עליה תקרה המעביר בה ד' אמות פטור שאינה כדגלי מדבר אלא שהוא אסור וכן בזורק מרה"י לתוכו:

הזורק חפץ מרה"י לרה"ר ונח בידו של חבירו שכבר ביארנו שהיד חשובה כד' על ד' אם עמד חבירו במקומו וקבלה נמצאת הנחה זו מכח הזורק וחייב הזורק שהרי עקר והניח ואפי' הכין זה את ידו או שולי בגדיו לקבלה אבל אם נעקר חבירו ממקומו וקבלה אין הנחה זו מכח הזורק ונמצא זה עוקר וזה מניח ושניהם פטורין:

נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק מרה"ר ונח על גבי טרסקל פטור אפילו היה הטרסקל כשיעור רה"י ר"ל גבוה עשרה ורחב ד' בין שהיה למעלה מעשרה בין למטה מעשרה שאין זה נידון כרה"י שאין אומרי' גוד אחית מחיצתא והרי היא מחיצה שהגדיים בוקעין בה ואם זרק בה מרה"י אף הוא פטור שאין זה רה"ר גמורה אפי' היה למטה מעשרה אלא ככרמלית ואע"פ שבקופה המונחת ברה"ר גבוה י' ורחבה ארבעה שאין מטלטלים ממנה לרה"ר ולא מרה"ר לתוכה בזו שאני שעומדת על הקנה ואינה רשות קבוע ואין צריך לומר אם היה למעלה מעשרה שהרי אין רה"ר למעלה מעשרה ומקום פטור הוא ואפי' היה הטרסקל עומד הפוך ופניו כלפי קרקע:

כבר ביארנו שהיד חשובה כמקום ארבעה בין ידו שלו בין ידו של חבירו שאין היד צריכה מחשבה כמו שכתבנו ומעתה כל שזרק ונח בתוך ידו של חבירו חייב ומ"מ ביארנו שאם נעקר חבירו ממקומו וקבל פטור אף הזורק גדולה מזו אמרו זרק חפץ ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקבלו בידו ברשות אחרת או ברה"ר חוץ לארבע אמות קודם שהונח החפץ פטור והרי הוא כאלו בא אחר וקבלה שני כחות באדם אחד כשני בני אדם הם והרי לא נחה מכח הזריקה ולפי' זה אפי' כיון לכך פטור ומ"מ יש מפרשים בה הואיל ולא נח במקום שהיה דעתו עליו מתחלה ויראה לדעת זה שאם כיון מתחלה לכך חייב וכן ראוי להכריע אחר שנשארה בגמ' בספק:

מי שהיה עומד ברה"ר והכניס ידו לחצר חבירו תחת המרזב וקבל מי גשמים בידו והוציא פטור שהרי אין זה עוקר והרי פטרנו בהטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציא ומה לי הטעינו חבירו ומה לי הטעינוהו שמים ולא עוד אלא אפי' קלט כגון שהכה הקלוח בכח בידו אחת ודחפו לתוך ידו האחרת שנמצא הוא עוקר פטור שלא עקר ממקום ארבעה ואין לומר שמחשבתו עושתהו מקום באויר אלא במקום שהדבר נח שם ואפי' קבלם בידו אחת ועירם לתוך ידו האחרת והוציא ראיתי לתלמידי חכמי הדורות שכתבו בשם רבותיהם שפטור כלשון זה ראיתי להם אטו מתני' דפטר בפשט העני אלו החליף העני והוציא מיד ליד מי מיחייב:

נפלו הגשמים על הכותל ונגרו דרך הכותל והוא מקבלם מן הכותל אפילו היה הכותל משופע וקבלם דרך השפוע אף זו פטור שאין המים נחים אפילו במשפע שתחשב קליטתם משם עקירה אבל אם היה גומא בכותל ונפלו המים בתוכה וקלט משם חייב ואפי' מן המים העליונים שבגומא שמים על גבי מים הנחה היא וקליטתם חשובה עקירה ודוקא בגומא וכיוצא בה שהמים נחים שם אבל נהרות המושכין ומעינות הנובעין אם מוציא ממקומן לחוץ אינו חייב הואיל ואין נחים כלל ויש חולקין בזו ובכל אלו לכתחילה אסור ולא יצא מכלל זה להיתר לכתחילה אלא אם עמד ברה"ר שקולט מן המים המקלחין מן הצנור שאין בו ד' על ד' או מן הכותל ושותה ובלבד שלא יגע בצינור או בכותל ויקלוט מעל גבן כמו שיתבאר:

בד"ה אמאי חייב כו' שיקבלנו שני מידו עכ"ל כצ"ל נ"ל:

גמ' הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים כו' נראה דנקט חצר חבירו דומיא דמתניתי' דהכניס ידו לרשות חבירו פשט העני כו' וק"ל:

בגמ' אמר רבי אבין אמר רבי יוחנן הכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציא חייב ומתקיף לה רבי זירא וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לא חייב רבי וכו' נראה לרשב"א מדלא נקט וכו' כתב זה משום דקשה ליה מנא להו לרב ושמואל לדחוקי ולאוקמי הא דרבי ברשות היחיד ולא אמרי' דפליגי רבי ורבנן באי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא כההיא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ותירץ הרשב"א דמשמע להו לרב ושמואל זה מדלא נקט בפלוגתא דרבי ורבנן מרשות היחיד לרה"י ורשות הרבים באמצע אלא ודאי דוקא ברה"י באמצע סבירא ליה לרבי דחייב משום דביתא כמאן דמליא הוי כמונח על מקום חשוב ולא מטעם קלוטה:

בא"ד לא סברא דרב ושמואל וכו' פירוש ההיא סוגיא דהתם לא סברא דרב ושמואל דהכא ולדידהו פירוש רב ושמואל דאמרי דלא חייב רבי אלא ברה"י מקורה כמאן מוקי ההיא מתניתין דגיטין דקתני כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת:

ד"ה כאן למטה מי' וכו' בלא פירכא דרבי יוסי וכו' פירוש השתא דאוקי מתני בטרסקל אפילו אי לא הוי קשיא לן האי פרכא דרבי יוסי אלא דכ"ע הוי ס"ל דלא הוי רה"י אפילו הכי ע"כ הוי צריך לאוקמי בלמטה מי' דכל למעלה מי' בר"ה הוי מקום פטור אם לא בעמוד גבוה יותר מי' ורוחב ד' דאז הוי דה"י א"כ ע"כ מתני' דחשבה לה יד רה"ר ע"כ איירי בלמטה מי' ורבי יוסי ברבי יהודה ע"כ לא איירי בלמטה מי' אלא בלמעלה מעשרה דלמטה מי' ברה"ר לא אשכחן דבר דהוי דה"י ואם כן המקשן הוה ידע ע"כ דמתניתין איירי בלמטה מעשרה ורבי יוסי איירי בלמעלה מעשרה ואם כן מאי פריך:

ד"ה כגון ששלשל ידו וכו' מאי אריא דנטל עני מתוכה וכו' דמסתמא יד בעה"ב ויד עני מיירי בענין אחד דהא כי נטל וכו' רצה לומר ואם כן אפילו כי נתן בעל הבית לתוך ידו של עני והוציאה יהא עני חייב משום דמיד שנתן הבעל חבית לתוך ידו של עני נעשית ידו של עני כארעא סמיכתא וכאלו מונח החפץ על גבי קרקע וכשהוציא אותו העני הוי כאלו עקר אותו מרה"י והוציא ועשה הנחה ברה"ר אלא ודאי אגד יד שמיה אגד הואיל והיד מחוברת להגוף של העני העומד בחוץ וגגרר אהר הגוף שבחוץ ולכך לא שייך דהוי ארעא סמיכתא:

ד"ה ה"מ היכא דאהשבה לידיה וא"ת ולימא הך ולא ההיא דלעיל וכו' נראה בעיני דקושיא זו אינה קושיא כלל דאי לאו ההיא דלעיל לא הוה ידעינן טעמו של דבר דהוי מטעם דידו של אדם חשובה וכו' אלא הוה ס"ד דטעמו הוא משום דלא בעינן מקום ד' על ד' תדע דהא מתניתין נמי קתני נתן לידו וכו' חייב ואפילו הכי שקלינן וטרינן עד השתא בטעם הדבר עד דמסיק לבסוף משמיה דרבי יוחנן דהוי מטעם דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' ודו"ק:

ע"א בתוספת בד"ה לא מחייב רבי כו' נראה לרשב"א דמשמע ליה מדלא נקט מרה"י לרה"י כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דהא דלא נקיט איפכא היינו דלא נימא דטעמיה דרבי דמחייב היינו משום דיליף זורק ממושיט אלא דאפשר דלרב ושמואל לא משמע להו כלל הך סברא דזורק ממושיט. ומה שהוכרח הרשב"א לפרש כן היינו משום דקשיא ליה מנ"ל לרב ושמואל דרבי פליג אדר"ע דס"ל אף ברה"ר קלוטה כמו שהונחה דמיא:

אמנם מתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב' סברת המקשה דגיטין שכתבו התוס' כאן דלית ליה הא דרב ושמואל משום דהמקשה דהתם מדקאמר כמאן כרבי ולא קאמר כר"ע ע"כ היינו משום דס"ל דאפשר דטעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט. ועמ"ש בזה בחידושי גיטין שם. וא"כ לפ"ז אליבא דרבי נמי אין הכרח לדרב ושמואל כיון דבלא"ה לא מצי למינקט איפכא מטעמא דפרישית:

מיהו למאי דפרישית לעיל אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דרב ושמואל מסברא דנפשייהו משמע להו הכי דהא דקאמרי לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה לאו אהנחה קאי אלא בהא דמחייב רבי נמי אעקירה פשיטא להו מסברא דנפשייהו דאין לחייבו אלא ברה"י מקורה אבל באינו מקורה לכ"ע בעינן עקירה במקום ד' ור"ע גופא נמי הכי ס"ל וכ"ש לפי מ"ש בשיטת רש"י דע"כ ר"ע הכי ס"ל מדלא נקיט ר"ע מחייב שתים והיינו כדפרישית לעיל. והשתא לפ"ז מתוקמא כולהו שמעתתא ברווחא בהא דמקשה בפשיטות אמתניתין דלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי והיינו כר"ע וכרב ושמואל. דע"כ חשבינן לסברא פשוטה דאין לחייב בעקירה אלא במקום ד' כנ"ל ודוק היטב ותו לא מידי:

בד"ה כאן למטה מעשרה כו' קשה לר"י מה עלה על דעת המקשן כו' עד סוף הדיבור. ועיין בזה בחידושי הרשב"א ז"ל באריכות שמתרץ דהמקשה סבר דיש כרמלית בכלים והוי ליה כרמלית לרבי יוסי בר"י עכ"ל:

אמנם לפי ענ"ד אין צורך לכל זה דבלא"ה מצינן למימר דהמקשה ס"ד דאיירי ששפתו העליונה של הטרסקל הוא למעלה מעשרה משא"כ תחתיתו שהוא שולי הטרסקל מונח על ידו של עני שהוא למטה מעשרה שכן נראה ממה שפירש"י ז"ל דטרסקל היינו סל וא"כ יש לו בית קיבול למטה. ולפ"ז מקשה שפיר ולדעתי צ"ע למה לא תירצו כן התוס' והרשב"א ז"ל ודו"ק. אחר זה מצאתי כן בתוס' ישנים:

גמ' ביתא כמאן דמליא כו' עירובין ד' עו ע"ב:

שם אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן וכו' זבחים עו ע"א. וק"ל דדילמא מש"ה נקט ידו דאיירי ע"כ בלמטה ומוכח מזה דאגד יד שמיה אגד:

תוס' ד"ה אמאי חייב וכו' לפי הירושלמי וכו' הובא לעיל ג ע"א תוס' ד"ה בעשותה:

תוס' ד"ה כגון ששלשל כו' דאי לא הוי שמי' אגד כו' קשה לי א"כ מאי מקשה רבא אכפול תנא לאשמעינן כל הני, והיינו דהוי לי' למתני בקיבל בכנף בגדו כמ"ש רש"י, דלמא נקט ידו דמוכח דאיירי למטה משלשה, כדי לאורויי דאגד יד שמיה אגד מדפטר העני בנתן בעה"ב ידו מלמטה משלשה: