מסכת שבת דף מ״ז עמוד ב׳

יתקע בחוזק על ידי יתדות שקורין קויינ"ש:

מטה גללניתא טירנדי"ן והוא כעין של טרסיים:

מן הצד מפני שאינה תקועה ומהדקה בחוזק קרי לה מן הצד כלומר ע"י שינוי:

גמ' והא קא מבטל כלי מהיכנו דלא יוכל ליטלו משם כל היום דנעשה בסיס לניצוצות לימא תהוי תיובתיה דרב חסדא דאסר בפירקין (דף מג.):

אין בהן ממש משכבו ומותר ליטלן:

כרבי יוסי בכל כתבי הקדש דקתני עושה מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנין כדי שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה:

בערב שבת כגון זה שנותן המים מבעוד יום בכלי תחת הנר:

וכי תימא הכא נמי אין נותנין לתוכו מים בשבת קאמר ור' יוסי היא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה רפוי מותר ולעיל נמי מיירי ברפוי וקשה קצת דהיכי פליגי כולי האי דמר מחייב חטאת ומר שרי אפי' לכתחלה ועוד הא אין בנין וסתירה בכלים ועוד תקשה לרב יהודה הך ברייתא דליכא תנא דמחייב חטאת ויש לומר דהכי קאמר לעיל הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת כשאינו רפוי ואם כן ברפוי אין סברא להתיר לכתחלה:

לימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור הוה מצי למימר וליטעמיך הא רבי יוסי גופיה לא אמרה אלא בדליקה משום דאדם בהול על ממונו אי שרינא ליה אתי לכבויי והכי מפרש בכל כתבי (לקמן שבת קכ:) אבל הכא ליכא למגזר דהא יש כלי תחת הנר ואינו בהול ובכמה מקומות בהש"ס יכול לומר וליטעמיך ואינו אומר:

מפני שמקרב את כבויו פירוש דגזרינן ע"ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות ואם תאמר מאי שנא שריית דיו וסממנים ופריסת מצודה דשרינן בפ"ק (דף יז:) עם השמש והכא אסרינן מע"ש שלא יבא לעשות בשבת ותירץ הרב פור"ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות כדפרישית ואף על גב דבאותו כיבוי אין בו חיוב חטאת לר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא החמירו אטו כיבוי דחיוב חטאת ואע"ג דהוי גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי ורש"י דפי' דהוה מכבה ממש לאו דוקא אלא כלומר שיוכל לבא לידי כיבוי ור"ת גריס כפירוש ר"ח מפני שמקרב כיבוי דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצת שלג וברד וקשה לפירושו דבירושלמי מוקי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן אפי' מחיצות של מים מותר ובפ' כל כתבי (לקמן שבת קכ:) נמי שרו רבנן דר' יוסי בטלית שאחז בו האור מצד אחד ליתן עליו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה ונראה דלפי הש"ס שלנו יש לחלק דבמחיצה של מים אע"ג דאין דבר מפסיק מ"מ שרי שאין האש נופלת לתוך המים להדיא כי הכא שהמים תחת הניצוצות ומקרב כיבוין טפי ועוד דאיכא למימר דהש"ס שלנו אוסר במחיצות של מים לרבנן ומשום הכי מוקי מתניתין כרבנן ופליג אירושלמי ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור ומה שרגילים לתת מים בזכוכית שקורין לאמפ"א ונותנין עליה שמן בע"ש אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאין מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביה את השמן לא שייך למגזר מידי שמא יעשה בשבת ושרי אפי' לר' יוסי וכ"ש לרבנן דאל"כ אפי' בלא מים אסור שהניצוצות נופלות בשמן: ועוד איכא למימר דתלמוד שלנו אסר מחיצה של מים לרבנן ומש"ה מוקי מתני' כר' יוסי ופליג אירושלמי ול"ד לטלית שאחז בו האור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור [ת"י]:

מתני' במה טומנין וכו' אין טומנין לא בגפת פירש הר"ר יוסף בשם רבינו שמואל דמיירי בבשיל ולא בשיל אבל קדרא חייתא ובשיל שרינן בפרק (דף יח:) ואין נראה לר"ת דהא אית לן לאוקמא מתניתין בסתם קדרות שהן מבושלים בין השמשות ועוד דמסתמא איירי מתני' דומיא דמתני' דכירה דמיירי בבשיל כמאכל בן דרוסאי ונראה לר"ת שיש לחלק בין השהאה להטמנה דודאי להשהות מותר כשהוא מאכל בן דרוסאי שאין חיתוי מעט מועיל לו שהרי מגולה הוא ושליט ביה אוירא אבל הטמנה שעושין לצורך מחר והוא מוטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה:

לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גרם כיבוי אסור עיקר דיליה במשנה בפרק כל כתבי הקודש (דף קכ) דתנן ר' יוסי אוסר בכלי חרש חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל את האור והם מתבקעין ומכבין את הדליקה ובגמ' גרסי ר' יוסי סבר גרם כיבוי אסור:

לא יתקע ואם תקע חייב חטאת רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה רפוי מותר המחזיר קני מנורה חייב חטאת כמשמעו מפני שמתקן כלי כבנין. קנה של ציידין דרכם לתת קנה דק דק בתוך ראש קנה עבה כדי שיהא (נכוה) [גבוה] ולא יהא נשבר וזהו פטור אבל אסור. קרן עגולה חייב פשוטה פטור. אלו הן כלי שיר. והן של חליות ויש מהן קרן עגולה וקרן פשוטה כדכתיב (דניאל ג׳:ה׳) קל קרנא משרוקיתא. וזה שהיא עגולה היא כלי יש בו מלאכה להחזירה לפיכך חייב חטאת אבל פשוטה אין בה עסק כלום כדתנן בכלים פ' י"א. הכוש והאימא והמקל וסומפאניא וחליל של מתכת טמאין והמצופין טהורין וסמפאניא שיש בה בית קיבול כנפים בין כך ובין כך טמאה. קרן עגולה טמאה וכו' טמאין ובשעת חבורן הכל טמאה בי רב חמא הוה ליה מיטה גליתא והוו מהדרי ליה בי"ט א"ל לרב חמא מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסורא דאוריי' ליכא דרבנן מיהא איכא.

א"ל רב חמא אנא כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לי אם היה רפוי מותר. נמצא רב חמא כר' אבא ורב הונא דשרו. ומסתברא מטה של טורסיים הוא כגון מטה גיליתא:

נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות והא קא מבטל כלי מהיכנו. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בהן ממש ומותר להשתמש באותו כלי ולא יתן בתוכו מים מפני שהוא מכבה.

לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גרם כבוי אסור דתנן ר' יוסי אוסר לעשות מחיצה שלא תעבור הדליקה בכלי חרש חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין הדליק' ודחי אימור דאסר ר' יוסי בשבת.

בע"ש מי אסר וכי תימא הכא נמי כי תנן אסור בשבת אבל בע"ש שרי. והא תניא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת ואין צורך לומר בע"ש. ולא יתן לתוכו מים בע"ש מפני שהוא מכבה ואין צריך לומר בשבת. ואוקמה רב אשי אפילו לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי הכא אסרי מפני שמקרב כיבויו פי' כיון שנופלין הניצוצות במים מיד נכבין ובכלים עד שיתבקעו. וקי"ל דהלכתא כר"ש דאפי' במוקצה מחמת מיאוס שרי:

ואין הלכה כר"ש במוקצה מחמת איסור כגון במנורה ופמוט שהדליקו עליהן באותה שבת וכיוצא בהן וכגון מטה שיחדה למעות ונכרי שהביא דורון לישראל דבר המחובר לקרקע וכיוצא בהן דמוקצה מחמת איסור הן. וגרסי' במי שהחשיך בדרך פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכולה שבת הלכתא כר"ש בר ממוקצה מחמת מיאוס וחד אמר אפילו במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכתא כר"ש בר ממוקצה מחמת איסור בלבד וקי"ל דבכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא בר מהני תלת אומצא כו' ואע"ג דעולא ולוי ורב אמרו הלכה כר' יהודא הא שמואל וזעירי ור' יוחנן אמרו הלכתא כר' שמעון. ורבינא דהוא בתראה פסק הלכתא כר' שמעון כדאמרן. לפיכך כל מוקצה מותר לבר ממוקצה מחמת איסור כמו שפירשנו. ומוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר' שמעון וגרוגרות וצמוקין כדאמרן:

במה טומנין ובמה אין טומנין כו' אין טומנין בגפת אוקימנא בגפת של שומשין וכל שכן בגפת של זיתים דמסיק נמי הבלא אסיק' אמר רבא אנוחי כוזא דמיא אפומא דקומקומא משום דמיא צונן ומוליד חימום.

מפני שמקרב את כיבויו פירוש: אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת, ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן. ואם תאמר ומאי שנא ממצודות חיה דגים ועופות ושריית דיו וסממנים וכל הנך דפרקין קמא (לעיל שבת יז, ב) דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דילמא אתי למיעבד בשבת. יש לומר התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמיבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כיבויו. ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפאדיש, דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דהא מיזהר זהירי בהו אינשי. ויש מפרשים מקרב את כיבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (דפרקין ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (לקמן שבת קכ, ב) גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה. וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות, אבל התם שאין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כיבוי. ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות. ויש לומר דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי, אבל הכא דמתכוין לכיבוי אסור.

במה טומנין ובמה אין טומנין פירשו בשם רבנו שמואל ז"ל: דכולה פרקין דהכא מיירי בבשיל ולא בשיל, אבל בחייתא אי נמי בבשיל כל צרכו שרי, דהא אמרינן בשלהי פרק קמא (לעיל שבת יח, ב) דבקדרה חייתא אי נמי בבשיל לא גזרינן שמא יחתה בגחלים, ואיסור הטמנה אינו אלא משום גזירת חתוי כדאיתא בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל שבת לד, ב). אבל ר"ת ז"ל ורבנו יצחק הזקן ז"ל לא הודו לו, משום דסתם קדרות בין השמשות הם מבושלות ובסתם קדרות איכא לאוקומי מתניתין. ועוד נראה לי דאילו יש חילוק בהטמנה כמו בשהיה, היה להם לבעלי הגמרא לפרש הענין כך כמו שפירשו בפרק כירה והיה להם לחלק כאן כמו שחלקו שם בנתבשל כל צרכו או מצטמק ורע לו ובלא נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אלא שאין בהטמנה חלוק כלל. ונתן ר"ת ז"ל טעם לדבר, לפי שהשהיה מן הסתם אינה אלא לאכול לערב וחומה משתמר עד שעת אכילה, ועוד כיון שהוא מניחה מגולה ושליט בה אוירא אין חתויו מועיל לו כל כך ואין החום נתפש בה והלכך אף הוא אינו בא לידי חתוי, אבל הטמנה שהוא מניחו למחר אע"פ שהוא טמון אם לא יחתה בו מתקרר והולך ובמעט חתוי חומו נתפש ומועיל והלכך אתי לחתויי, ולפיכך גזרו שלא להטמין בדבר המוסיף שמא יטמין ברמץ ואתי לחתויי.

גמרא קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים. מסתברא מדקאמר קופה שטמן בה אסור להניחה ולא קאמר קדרה שטמנה בקופה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, שמע מינה שאף על פי ששולי הקדרה טמונין בתוך הקופה אפילו הכי אסור להניח הקופה על גבי דבר המוסיף הבל ואע"פ שמפסיק הקופה בינו ובין הקדרה, ושמע מינה שאין קטימה מועיל להטמנה וכל שכן הוא. ואפשר שאפילו אין הקופה דבוקה ממש על גבי גפת של זיתים אלא שהיא תלויה עליו אסור, דכיון שטמנה גילה בדעתו שהוא רוצה להניחה למחר ומקפיד עליה שישתמר חומה ואתי לחתויי, דכיון דמשום גזירת חתוי הוא מה לי נוגעת בדבר המוסיף מה לי אינה נוגעת כל זמן שגילה בדעתו שהוא מקפיד שישתמר חומה. ועוד נראה לי דעל כרחין הכא בכל ענין מיירי ואפילו בשאינה נוגעת על גבי הגפת ממש, שאילו בנוגעת ממש למה לי משום שטמן בקופה אפילו לא טמן כלל יהא אסור שהרי כל זמן שפני הקדרה דבוקין על פני דבר המוסיף הבל זו היא הטמנה וכמו שכתבנו בריש פרק כירה (לעיל שבת לו, ב ד"ה עד) משמן של גאונים ז"ל שהטמנה במקצת הטמנה היא ואין הדבר תלוי בהטמנת כל הקדרה, ותדע לך מדקתני במתניתין (לקמן שבת מט, א) כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות, אלמא כסוי הקדרה היה מגולה ואף על פי כן לא התירו אלא בדבר שאינו מוסיף אבל בדבר המוסיף אסור, ואם תאמר דוקא בשכולה טמונה חוץ מפיה, אם כן נתת דבריך לשיעורין. אלא נראה דמה שלא אסרו כאן אלא בשטמן בקופה היינו אפילו בשאין שולי הקדרה והקופה דבוקים על פני הגפת אלא אפילו בתלויה עליו מפני שהוא מעלה הבל ומרתיח קצת למה שהוא עליו וכל זמן שהוא טומן מגלה בדעתו שהוא מקפיד להיות חומו משתמר ואתי לחתויי, אבל כל זמן שאינו מניח ממש עליו ואף הוא אינו מקפיד עליו להטמינה כבר גילה בדעתו שהוא מתיאש ממנו ואינו מקפיד אם אין תבשילו חם ולא אתי לחתויי. ודוקא כשהדבר שהוא מטמין בתוכו הוא דבוק עם הקדרה שזו היא הטמנה, אבל אם הוא רחוק ממנו ויש ריוח ביניהם אין זו הטמנה, אלא כאותה שהתירו בפרקין קמא (לעיל שבת יח, ב) קדרא חייתא ובשיל לתוך התנור, שלא גזרו אלא במה שנותנין סביב לקדרה כגון רמץ וגזירה משום שמא יטמין ברמץ, אבל בתנור וכיוצא בו כגון כלי חרס רחבים שאין דופניהם דבוקים לדופני הקדרה ויש אויר ביניהם מותר. וכן אמרו בתוס'. ויש מפרשים: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים ודוקא בששולי הקופה נוגעין בגפת, דהוה ליה כטומן בדבר שאינו מוסיף וטמן את הכל בדבר המוסיף. ואם כן לדבריהם הא דר' זירא אתא לאשמועינן דאפילו טמן בקופה שדפני הקופה מבדילין בין הקדרה והגפת אסור. ואינו נראה כן, אלא דוקא בשטמן קאמר וכמו שכתבתי. כך נראה לי.

לעולם אימא לך דשומשמין נמי אסור וכו' וכן הלכה. וכתב מורי הרב רבנו יונה ז"ל דכיון דלא איפשיטא בעיין מוקמינן מתניתין על סתם משמעותיה, דקתני ולא בגפת סתמא דמשמע אפילו דשומשמין. ועוד מדנקט ר' זירא לענין אסוקי הבלא גפת של זיתים ולא גפת סתם כמתניתין, שמע מינה דמתניתין דקתני גפת סתם אפילו דשומשמין קאמר. וליכא למימר דאשמועינן ר' זירא דגפת דקתני במתניתין גפת של זיתים תנן, דהא ודאי לא שמעינן דינא דהטמנה מדינא דאסוקי הבלא. עד כאן. ואף על גב דאתינן למיפשט מינה איפכא, מדנקט גפת של זיתים שמע מינה דשומשמין לא, הכין ודאי הוה סלקא דעתין מעיקרא, אבל השתא דדחינן הני מילי לענין אסוקי הבלא מסתבר ודאי הכין, מדנקיט לה ר' זירא באסוקי הבלא ואיצטריך לפרושי בהדיא גפת של זיתים לומר דלענין אסוקי דוקא גפת של זיתים אבל לענין הטמנה אפילו דשומשמין.

כבר ביארנו במשנה שנותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ואפילו בשבת ואין צריך לומר בערב שבת מפני שהניצוצות אין בהם ממש ואין בהם ביטול כלי מהיכנו ומ"מ לא יתן לתוכו מים אפי' בערב שבת ואין צריך לומר בשבת ואע"פ שגורם לכיבוי מותר כמו שיתבאר בפרק כתבי שעושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין רקנין כדי שלא תעבור הדליקה בזה אסור שמקרב הוא את הכיבוי בידים ואין מכאן טענה לאסור נתינת מים בעששית מצד שכשיכלה השמן יפלו הניצוצות במים ונמצא מקרב את כבויים שלא נאסר אלא במקרב הכיבוי ושמכוין לכך ויש לגזור לכיבוי בידים אבל עששית להבהקת אורה הוא מתכוין לא לכיבוי ועוד שהכלי אדם עשוי להניחו תחת הנר בלא מים וחוששין שמא יבא ליתן בו מים בשבת אבל עששית אין אדם עשוי להדליק בלא מים עד שנחוש שמא יתן בו בשבת ואע"פ שבטלית שאחז בה האור נותן מים מצד אחד שלא יתלהב האש טעם הדבר מפני שאין מים אלו מכבין אלא מעכבין:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק רביעי בעזר הצור:

במה טומנין וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על קצת חלקי זאת המסכתא שהם אמנם באו לבאר המלאכות האסורות בשבת מדברי סופרים ושקצת חלקיה באו לבאר מה שהותר מן הענינים הדומים למלאכה בקצת המלאכות לכבוד שבת ושזה הפרק עם הפרק הג' אמנם ענינם בביאור קצת אלו הענינים אע"פ שלא הושלם ביאורם רק בהצטרף עמם הפרקים האחרונים וכבר ביארנו בפרק שלישי שההטמנה איסור אחר חלוק מאיסור שהיה על גבי כירה ושהטמנה עיקר איסורה מחשש שמא יטמין ברמץ ועל זה הצד יחלקו עניני הפ' לשני חלקים הראשון במה טומנין ובמה אין טומנין ר"ל מבעוד יום והשני אם לא הטמין מבעוד יום או שהטמין ונתגלה אם מותר להחזירו אם לא ודין הטמנת הצונן זהו שורש הפרק אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחים בין יבשים לא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהם לחים אבל טומנין בהם יבשים טומנין בכסות ובפירות ובכנפי יונה ובנעורת של פשתן ובנסורת של חרשים ר' יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה אמר הר"ם פי' גפת כבר ביארנו שהוא פסולת הזיתים שיצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין וסיד ידוע וזגין קלפי הענבים והחרצנים הם הגרעינים והוא הנשאר מן הענבי' אחר דריכתן וסחיטתן בגתות ומוכין הוא הצמר ובלאי הבגדי' ודומיהם שממלאין בו הכרים והכסתות וזולתם ואמרו בזמן שהם לחים אינו רוצה בו העשבים בלבד אבל חוזר על הכל ר"ל תבן וזגים ומוכין ועשבים ואינו רוצה באמרו לחים שיהיו שרוים במים אבל רוצה שלא יהיה בהן לחלוחית טבעית ויתכן להיות זה בצמר אם יהיה מבין יריכות הצאן ומן הסמוך לאליה כי יש שם לחלוח טבעי ונעורת שם הדבר הנופל מן הפשתים כשמנפצין אותו ונסורת של חרשים הוא הקש הדק הנופל מן העצים כשמגררין אותן במגרה וזו היא שאוסר ר' יהודה כמו הנעורת ואין הלכה כר' יהודה וטעם איסור הטמנה בתבשיל באלו הדברים המנויים לפי שהן מוסיפין בחמימות הדבר הטמון בהם ובשולו והדברים שהתירו בהם ההטמנה הם המחזיקים אותו הטמון בחמימותו כאשר הוא בלי תוספת ודע כי זאת ההטמנה שהוא מדבר בה שאסורה בדברים והתירוה בדברים כמו שהזכיר היא ערב שבת אבל ביום שבת לא התירו הטמנת דבר חם אבל יטמין בשבת התבשיל הקר בלבד כאשר יתבאר בזה הפרק והדעת היה מחייב שתהיה ההטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל מותרת והם הדברים שאמרה המשנה טומנין בהן מותר אבל אסרוה גזרה שמא יטמין ברמץ והוא האפר החם לפי שהוא אינו מוסיף ואסרנו ההטמנה באפר החם מפחדנו שתהיה בה גחלת אש קטנה ובעת שמגיעין האפר יחתה בגחלים ולפיכך לא התירו ההטמנה בשבת ואפי' בדבר שאינו מוסיף גזרת רמץ ורמץ גזרת שמא יחתה בגחלים ואולי תקשה בעיניך בעקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזרה לגזרה והוא שיגזור בדבר בשעה מן השעות ואח"כ ישוב ויגזור גזרה לאותו גזרה זה הדבר אינם עושים אבל אם יהיו שתי הגזרות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כלה חדא גזרתא היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזרה ראה שלא תתקיים זאת הגזרה אלא בגזרה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזרות יחד ודע כמו כן כי הדברים שלא התירו בהן ההטמנה והם המנוים בכאן לא התירו ההטמנה בהם אפי' מערב שבת והסברא תחייב שתהיה ההטמנה בהן מותרת ואפי' בשבת לפי שלא אסרו בשבת תוספת החמום או החמום מתחלתו אלא בתולדות האש ואלו אינם מתולדות האש אבל אסרו אותם בשבת גזרה שמא ירתיח ויאמר האומר כמו שהוא תוספת החמום בהטמנה מותר כך הוא מותר על גבי האש ויבא לידי חמום על גבי האש בשבת על כן אסרו ההטמנה בדבר המוסיף ואפי' מבעוד יום להרחקה יתרה והתירו ההטמנה בין השמשות שהוא נקרא ספק חשכה בדבר שאינו מוסיף ובזאת השעה לא נאמר גזרה שמא יטמין ברמץ וירתיח לפי שסתם קדרות בין השמשות רותחות הן מערב שבת כי אינו אסור להוסיף הבשול בשבת הלא תראה כי התבשיל שלא נגמר בשולו מותר לשהותו על האש כדי שיתבשל כל הלילה כאשר ביארנו בפרק שלפני זה אבל אסרו זה גזרה שמא יטמין בדבר המוסיף מערב שבת ותרתיח הקדרה אחר ביאת שבת במה שיעורר החום ויצטרך לגלות הקדרה מפני הרתיחה עד שתנוח רתיחתה ואח"כ יחזיר אל הקדרה מה שהוציא ממנה ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת אבל בין השמשו' מותר להטמין בדבר המוסיף כי הקדרה כיון שנגמרה רתיחתה לא הרתיח אח"כ וכשיבא בין השמשות כבר נגמרה רתיחת כל הקדרות וזהו אמרם בנתינת הטעם בזה הענין סתם קדרות בין השמשות רותחות הן הנה נתברר לך מזה כי דבר המוסיף והם הדברים המנוים שאין טומנין בהן ר"ל אין טומנין בהן מבעוד יום אבל בין השמשות מותר מן הטעם שזכרנו ודבר שאינו מוסיף טומנין בו בכל עת בין השמשות בין מבעוד יום ואינו אסור אלא בשבת בלבד כמו שזכרנו הנה נתבאר ענין זה הפרק ביאור יפה ואתה תעיין בו ותשמור אלו הדינין כי לא נתבארו מן התלמוד אלא אחר העיון המדוקדק במקומות מפורדים:

אמר המאירי במה טומנין וכו' כלומר הטמנה שכבר התרנוה על צדדים ידועים כמו שביארנו בפרק שלישי אם במסלק את הקדירה מעל הכירה לדעת רוב מפרשים אם אפי' על גבי כירה גרופה או קטומה לדעת קצת בכירות שלנו שאין הקדירה נוגעת בגחלים הכל כמו שביארנו שם וכבר ידעת שאיסורה שלא להטמין אפי' מבעוד יום בדבר המוסיף הבל ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי ואף בגרופה וקטומה משום חשש שמא יטמין ברמץ אלא שיטמין בדבר המעמיד הבל ובא עכשיו לבאר איזה דבר מוסיף הבל ליאסר בהטמנתה ואיזה אינו מוסיף הבל להתיר את הטמנתו ועל זה הוא אומר אין טומנין בגפת והוא פסולת של זתים הנשאר בבית הבד של שמן שכשהוא כנוס יחד הוא חם מאד ומוסיף הבל אף לאחר שנתייבש וכן מטעם תוספת הבל אין טומנין בזבל או במלח וסיד ולא בחול וכל אלו החמשה בין לחים בין יבשים ולענין חול מיהא הקשו בירושלמי תמן את אמר ומטילין אותו ר"ל המת על החול כדי להצטנן ותירץ הדין חלא דרתיח מרתח דצונן מצנן הדין תיבנא מרי פקדונא הוא מה דאת יהיב ליה יהיב לך ואח"כ הוא מזכיר באיסור זה תבן וזגין ר"ל פסולת היקב ומוכין והוא כלל לכל דבר רך כגון מוכין של צמר או של צמר גפן או אפי' סמרטוטי בגדים על הדרך שאמרו בנגעים בגד מוסגר שנתערב באחרים כולם טמאים קצצן ועשאן מוכין טהרו וכן לא בעשבים ואלו הארבעה אין איסורן אלא בלחים הא יבשים אינן מוסיפין אלא מעמידים ומ"מ לחים אסורים ונחלקו בה בגמ' יש אומרים אפי' בא לחותם מצד אחר כגון שנפל עליהם מים ויש אומרים דוקא בלחות שמחמת עצמן ופירשוה במוכין כגון צמר המטונף שבין יריכותיה של בהמה שיש בו לחלוחית קבועה שאינה עוברת וכן פסקוה גדולי הפוסקים ופי' בגמ' שלא סוף דבר כשהטמין את הקדירה בגוף דברים אלו שאסור אלא אפילו היה סודר או קופה מפסיק ביניהם והוא שאמרו קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זתים כלומר שהניח בתוכה מוכין וטמן בה קדירה וכן כל שטמן בדבר שאינו מוסיף וטמן על הכל בדבר המוסיף:

טומנין בכסות ובפירות כגון קטניות ותבואות ובכנפי יונה והוא הדין לכל נוצה ובנסרת של חרשין היוצא מן העץ בשעה שמנסרין אותו ובנעורת של פשתן אפי' בדקה ור' יהודה חולק בנעורת לאסור בדקה ואין הלכה כמותו ופי' בגמ' דוקא בכסות יבשה ובפירות יבשים אבל בלחים לא ולדעת גדולי הפוסקים דוקא בלחות שמחמת עצמן ופירשו בכסות כגון כסות העשוי מצמר המטנף שבין יריכותיה:

משנה טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד יעשה נוטל את הכסוי והן נופלות ראב"ע אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכמים אומרי' נוטל ומחזיר אמר הר"ם פי' שלחין עורות תרגום והפשיט את העולה ואשלח וגזי צמר ידוע והוא לשון רבים והנפרד גז צאנך או גזה ואמרו אין מטלטלין אותן זה כשלא ייחד להטמנה אבל אם הזמינם לטמון בהם מותר לטלטלן נוטל את הכסוי הוא שיתן על פי הקדרה חתיכת בגד ואח"כ יתן על אותה החתיכה הגזות ואמר יטול הבגד שעל פי הקדרה ויפלו הגזות שעליו זהו טלטול מן הצד והוא מותר והכל מודים כי כשישתנה סדר מושב הדברים שטומנין בהם להחזיר החמין לאותו מושב ועל דרך הדמיון אמר במי שהטמין קדרה בתבן וכשהסיר הקדרה והרס המקום ונתרפה התבן אסור לו להשיב הקדרה לאותו התבן כי מקומו נפסד ורפה ותצטרך הקדרה לעשות לעצמה מקום בתבן כשמחזיר אותה ונמצא כמי שטומן בשבת ואין מחלקת בזה אבל המחלקת כי ראב"ע רואה כי הוא חייב להשמר ולהזהר בשעת נטילה הקדרה מן הקופה שיטמין בה כדי שלא יפסיד מקום הקדרה ויחזיר אותה אחר הריסת המקום ולפיכך יאמר שישנה מן הקופה ויטה אותה כדי שלא יפסד מקום הקדרה כשיוציאנה ואז יגלה אותה ויוציאנה וחכמי' לא הצריכו לזה אבל אומרים יטול כדרכו ויחזיר ואם נתקלקלה גומא לא יחזיר:

בד"ה רשב"ג כו' ועוד תקשי לרב יהודה הך ברייתא דליכא תנא דמחייב חטאת כו' עכ"ל כיון דהנך תנאי ליכא מאן דמחייב חטאת ברפוי לית לן למימר דהך ברייתא המחזיר קנה מנורה חייב חטאת הוה דעת שלישית ומחייב חטאת אפילו ברפוי אלא דלא פליג אהני תנאי ולא מחייב אלא באינו רפוי ותקשי לרב יהודה וק"ל:

בד"ה מפני שמקרב כו' ור"ת גרס כפי' ר"ח כו' אבל לרבנן אפילו מחיצות של מים מותר ובפרק כל כתבי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דדוחק לומר דתלמודא שלנו יחלוק על דין הירושלמי כו' בשלמא מה שהירושלמי כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ודבריו תמוהים דע"כ תלמוד שלנו יחלוק על הירושלמי בדין נצוצות דמתני' דלתלמודינו אתיא נמי כרבנן ואסור ולפי הירושלמי לא אתיא מתני' אלא כר"י ולרבנן שרי ויהיה גם דין מחיצות מים כמוהו חדא דהא ר"ת מדמה ליה לנצוצות דמתני' דלתלמודינו אסור גם לרבנן ולפי הירושלמי מותר לרבנן ועוד האריך מהרש"ל לפי דרכו שאינו מדרך התוס' ואין להאריך בהם כי הדברים ברורים שהתוס' הביאו מירושלמי דרבנן שרו במחיצות של מים ומוכח מהתלמוד שלנו בפרק כל כתבי שגם הוא סובר כן דמחיצות של מים שרי לרבנן דהא שרו התם טלית שאחז כו' דהיינו דומיא דמחיצות של מים ובזה נדחה פי' ר"ת שאוסר מחיצות של מים לגירסת ר"ח דגרס מפני שמקרב כיבוי דר"ל שהכיבוי שהוא המים הוא מקורב אצל האש לכבות דאין מחיצה אחרת מפסקת ביניהם דגם בטלית אין מחיצה מפסיק ביניהם ושרי ושוב כתבו דנראה לפי תלמוד שלנו דודאי מחיצות של מים דמותר כמו ההיא דטלית דפרק כל כתבי ולא כפי' ר"ת ומיהו יש לקיים גירסת ר"ח ולאסור דוקא נצוצות שמקורב כיבויו טפי שהאש נופלת להדיא לתוך המים משא"כ בהך דמחיצות של מים והך דטלית אע"ג דאין דבר מפסיק מ"מ אין האש נופלת להדיא תוך המים ושוב כתבו ועוד דאיכא למימר כו' ר"ל דאיכא לקיים אף פי' ר"ת לפי גירסת ר"ח דמחיצות של מים אסור כמו נצוצות דמודו ביה רבנן לפי תלמוד שלנו ופליג אירושלמי גם בדין מחיצות של מים דשרי התם לרבנן ולתלמודינו אסור כמו נצוצות דמודו ביה רבנן דאסור מפני שמקרב כיבויו ואין מחיצה אחרת מפסיק ביניהם וההיא דטלית דפרק כל כתבי דשרי לרבנן לא דמיא למחיצות של מים שאינן אלא שלא להתפשט האור ואין קירוב מחיצות המים ניכר אצל האש והדברים ברורים למבין ודו"ק:

סליק כירה פרק שלישי

בפרש"י בד"ה גפת פסולת של בית הבד של שמן כו' עכ"ל הכא סתם דבריו לפרש שמן סתם אי משומשמין אי מזיתים כדמבעיא לן הכא בגמרא דהגפת כמו שהוא של זיתים מסיק הבלא טפי מדשומשמין אבל בריש פרק כירה פרש"י בפשיטות גפת פסולת של שומשמין עכ"ל והיינו משום דאיירי בגפת שהוסק בו ופשיטא ליה דאפילו דשומשמין מסיק הבלא ודו"ק:

בתוס' ד"ה מפני שמקרב את כיבויו וכו' דהוה כמחיצות מים דאסורים פי' אפי' לרבנן וקשה לפירושו דבירושלמי מוקי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן אפי' מחיצה של מים מותר ואע"ג דעכ"פ הגמ' ירושלמי פליג אגמ' שלנו דגמ' שלנו מוקי לה למתני' דהכא אפי' כרבנן וגמ' ירושלמית מוקי לה כד' יוסי ולא כרבנן וא"כ מאי מייתי מהירושלמי לסתור פירושו של ד"ת דפירש לפי גמ' שלנו מ"מ ס"ל להתוס' דאע"ג דפליגי השני חכמים באוקימתא דמתני' דהכא מ"מ בהא דאיתא בגמ' ירושלמי בהדיא דלרבנן דר' יוסי דפ' כל כתבי אפי' מחיצה של מים מותר לעשות בפני הדליקה בהא לא פליגי והא ראיה דהא גם בגמ' שלנו איתא בפ' כל כתבי דשרי לרבנן דר' יוסי בטלית שאחז בו האור מצד אחד ליתן עליו מים מצד אחד ואם כבתה כבתה וא"כ ה"ה מהיצה של מים דמותר לרבנן ועיקר קושית התוס' הוי מההיא דטלית שאחז בה האור וכו' הוא ולא מהירושלמי:

בא"ד ונראה דלפי גמ' שלנו יש לחלק וכו' ר"ל דלעולם פירושו של ר"ת ע"פ גירסת ר"ח הוא אמת דגמ' דשלנו דמוקי מתני' דהכא אפי' כרבנן הוי מטעם דאין הפסק בין מים לניצוצות ואע"ג דגם לגמ' שלנו לרבנן שרי להפסיק דלמא במחיצה של מים ס"ל לגמ' שלנו דיש לחלק דבמחיצה של מים כו' ואע"פ דהא דכתב ר"ת דנתינת מים דמתני' דהכא הוי כמחיצת מים דאסירה דס"ל לר"ת דמחיצת מים אסור לרבנן זה ליתא אבל מ"מ פירושו דפירש דטעמא דמתני' דהכא משום דאין הפסק בין מים לניצוצות הוא אמת ואסור אפי' לרבנן דהא יש לחלק בין מחיצת מים לנתינת מים בכלי ועוד דאיכא למימר דהגמ' שלנו אוסר במחיצה של מים לרבנן וכו' ר"ל ועוד איכא למימר דגם מ"ש ר"ת דלרבנן אסור מחיצה של מים הוא אמת ופירושו אמת ואין חילוק בין נתינת מים בכלי לקבל ניצוצות ובין מחיצת מים בפני הדליקה דגמ' שלנו פליג אירושלמי דהא בהא תליא דגמ' שלנו דמוקי מתני' דהכא אפי' כרבנן משום דהוי כמו מחיצת מים ס"ל דמחיצת מים לרבנן אסור וגמ' ירושלמי דמוקי מתני' כר' יוסי ולא כרבנן ס"ל דלרבנן אפי' מחיצה של מים שרי ומה שהבאתי ראיה דגם בגמ' שלנו מתיר בטלית שאחז בו האור ליתן עליו מים מצד אחר לא דמי למחיצה של מים דשאני גבי טלית דאינו אלא כדי שלא יאחז בו האור הלכך יש לקיים פירושו של ר"ת כנ"ל פירוש וכוונת התוס' בדבור זה וראיתי בספר ח"ש דדחק עצמו ופירש דברי התוס' בדרך רחוק ולא יררתי לסוף כוונתו:

במה טומנין פרק רביעי

במשנה במה טומנין ובמה אין טומנין כו' כל האי פירקא איירי בדיני הטמנה מע"ש סמוך לחשיכה וקאי אהא דאמרינן בסוף פרק במה מדליקין ספק חשיכה טומנין את החמין מש"ה מפרש הכא במה טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל דאע"ג דבשבת עצמו אסור אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אפ"ה בספק חשיכה מותר מטעמא דמפרש התם אבל בדבר המוסיף הבל ודאי אין טומנין בספק חשיכה ואפילו מבע"י אסור כדאמרינן לעיל ומכ"ש דא"ש טפי לפי פירש"י לעיל בר"פ כירה דשהייה והטמנה חדא מילתא היא דלשהות נמי טעמא משום דמוסיף הבל ואף שכל זה פשוט הוצרכתי לפרש כן לפי שיש בו תועלת לסוגיא שלפנינו:

בתוס' בד"ה במה טומנין פירש הר' יוסף בשם רבינו שמואל דמיירי בבשיל ולא בשיל כו' עס"ה. נראה דרבינו שמואל סובר כשיטת רש"י דר"פ כירה דטעמא דהשהאה היינו נמי משום שמוסיף הבל וגזרינן שמא יחתה בגחלים. א"כ לפ"ז כבר כתבתי שם דאין סברא להחמיר בהטמנה דגפת וזבל יותר מהשהאה ע"ג כירה כיון דתרווייהו חד טעמא אית להו שמא יחתה בגחלים א"כ שייך הך חששא טפי בכירה דשכיחא בה גחלים (מכ"ש לשיטת קצת פוסקים ומפרשים דאיירי התם שלא גרף כל הגחלים) משא"כ בהנך דמתניתין דהכא לא דמיא כלל לרמץ וכ"ש דלא שייך בהו חתיית גחלים כלל משום הכי משמע ליה לרבינו שמואל דלא נאסר נמי בהטמנה אלא בבשיל ולא בשיל דומיא דלשהות. ומה שהקשה ר"ת על רבינו שמואל דאית לן לאוקמי מתניתין בסתם קדירות שהן מבושלין בה"ש ודומיא דמתניתין דכירה דמיירי בבשיל כמאכל בן דרוסאי נראה לי ליישב לפי שיטת רבינו שמואל דלא קשה מידי דהא בלא"ה מה שכתב רבינו שמואל אבל בקדרא חייתא שרי לכאורה נראה דבריו תמוהים אם נפרש כפשטן דלענין דינא ופירושא דמתניתין דהכא קאי דודאי אין דרך להטמין קדרא חייתא בגפת וזבל כדי שיגיע לבישול גמור אע"כ דרבינו שמואל מפרש דכל עיקר דיני הטמנה דאיירי במתניתין ובכולה פירקין אמתניתין דס"פ במה מדליקין קאי דקתני וטומנין את החמין והיינו כמ"ש שם הרמב"ם דאותן החמין הן המים החמין בה"ש אלמא דעיקר הטמנה הרגילה הן במים שהיה דרכן להחם ולהטמינם חמין כדי לשתותן או למזוג בהן הכוס כדמשמע נמי מלשון הגמרא לעיל דף ל"ח ע"ב בעובדא דרב חייא ורב אושעיא שהעלו לו קומקום של חמין וכן בהטמנה דאיירי התם בסוגיא דאנשי טבריא נמי במים חמין איירי וכן כתבו התוספות במשנה דמוליאר הגרוף וכה"ג משמע בסמוך בכוזא דמיא ובכובא דנטלא דכולהו מילתא דהטמנה איירי במים והדבר ידוע דבמים לא שייך כלל הך מילתא דקדרא חייתא וכמב"ד ואפשר דאפילו בבישול כל צרכו שנעשה רותחין גמורין נמי אין דרך להטמינו בדבר המוסיף הבל דהא אמרינן לעיל בפרק כירה דחמין מצטמק ורע לו אלא ודאי דסתם הטמנת מים חמין היינו בשיל ולא בשיל אלא כל שהן חמין גמורין אף ע"פ שלא עלו רתיחתן הוי קרוב לגמר מלאכתו ובכה"ג ודאי דרך להטמינו בדבר המוסיף הבל. נמצא לפ"ז מה שכתב רבינו שמואל דקדרא חייתא או בשיל שרי לאו בהטמנה דכה"ג איירי אלא בהטמנה שרגילין לעשות בתבשיל של בשר או שאר מיני תבשילין והיינו בהך הטמנה דאיירי בה התוספות שהקדירה מונחת תוך כירה גרופה וכתבו הרא"ש והר"ן דאחר שמונחת על הכירה מכסין אותה ומניח עליהם אפר צונן או כסות ושאר דברים שאין מוסיפין הבל וע"ז כתב רבינו שמואל דאפילו בדברים המוסיפין הבל אין לאסור בהטמנה כי האי דקדרא חייתא או בבישול כל צרכו דהטמנה זו ודאי הוי דומיא להשהאה דשרינן להו בפ"ק כן נראה לי ליישב שיטת רבינו שמואל דלא לשוויה כטועה ח"ו. ולפ"ז תו ליכא נפקא מיניה כ"כ לדינא בין שיטת רבינו שמואל לשיטת ר"ת וסייעתו החולקים על רבינו שמואל דבהטמנה כי האי שהיא תוך הכירה או בחפירה קטנה שהביא הרא"ש ז"ל אדרבה כתבו להדיא דיש מקומות נוהגין היתר לגמרי וסברי דלא הוי הטמנה כלל ואפשר דרבינו שמואל סובר דבבשיל ולא בשיל אסור אפילו בכה"ג כן נ"ל ודוק היטב ועיין בק"א:

תוס' ד"ה רשב"ג וכו' וקשה קצת עי' לקמן דף קלח ע"א:

שם בד"ה במה טומנין וכו' אבל קידרא חייתא עי' לעיל דף לט ע"ב תוספות ד"ה ממעשה: