מסכת שבת דף מ״ה עמוד א׳

מניחין נר מבעוד יום:

ע"ג דקל וידלק שם בשבת דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא:

ואין מניחין כו' בי"ט דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן:

מה לי שבת כו' בשבת נמי שקיל ליה לכשיכבה:

שרגא דחנוכתא אחר שכבה:

מקמי חברי שלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין דלעיל (שבת דף כב:) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק אי נמי ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע"ז:

חברי שם אומה שהיתה עם פרסיים:

הכי הילכתא בתמיה:

הכי נמי מסתברא דרב כר' יהודה ס"ל בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות ואילו לר' שמעון שרי דהא שרי חצוצרות אפי' תקע בה כמה זימני ודכרכי דזוזי (לעיל שבת דף יט:) אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר' יהודה במיגו דאיתקצאי בין השמשות כו':

מקמי חברי בשבתא שביום חג שלהם לא היו מניחין נר אלא בבית ע"ז ומאי דקמבעיא ליה בנר חנוכה טפי מבנר שבת משום דלצורך אכילה היו מניחים להם ואע"ג דבשעת הסכנה אמרינן בבמה מדליקין (לעיל שבת דף כא:) דמניחה על שולחנו ודיו הכא מיירי אם יארע שלא הניחה על שולחנו א"נ אומר ר"י דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה:

היכא דדחייה בידים אית ליה ואף על גב דנר שכבה שרי ר' שמעון אף על גב דדחייה בידים דהתם שאני כיון שכבר פסק דיחוי שלה אבל הכא לעולם הן דחויין כל זמן שמונחין שם:

אלא שמן שבנר לאו דווקא שבנר דההוא אסור משום מכבה כדאמר בפ"ב דביצה (דף כב.) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא המטפטף מנר ומשום דמוקצה למצותו לא אסור נר הדולק לטלטל כדפרישית לעיל אלא כדאמר בסוף פירקין משום דהוי בסיס לדבר האסור תימה לר"י דאמאי נקט שמן שבנר טפי ה"ל למינקט אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקין דדמו טפי לחיטין שזרען דלא איתקצאי לא מחמת מצוה ולא מחמת איסור וליכא למימר דסבר ר' יוחנן דלר' שמעון אין מוקצה בגרוגרות וצימוקין דהא רבי קאמר בסמוך דאית ליה לרבי שמעון מוקצה בגרוגרות וצימוקין ומסתמא לא פליג:

עד מוצאי י"ט האחרון של חג הקשה ר"ת ביום טוב האחרון דלא אסר אלא מטעם מיגו דאיתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר והא רבי שמעון שרי מותר השמן שבנר אף על גב דהוקצה בין השמשות למצותו משום יום הבא ונראה לר"י דבמה שאוסרת הברייתא יום טוב האחרון לא אתיא כר' שמעון:

ולא מן הסמוך לה בפרק המביא כדי יין (ב. צה ל: ושם) גרס במשנה אלא מן הסמוך לה ופריך בגמ' והא קסתר אוהלא ומשני מאי מן הסמוך לה סמוך לדפנות והשתא אי גרס בברייתא דהכא אלא מן הסמוך לה הוי בסמוך לדפנות ואי גרס ולא מן הסמוך לה מיירי במה שעל הסכך וטעמא משום דסתר אוהלא כדאמר התם:

ואם התנה הכל לפי תנאו בריש המביא (ג"ז שם) פריך עלה והא קא סתר אוהלא ומוקי לה בסוכה נפולה וברעועה דמאתמול דעתיה עלה:

אלא בגרוגרות וצימוקין בירושלמי פ' שמסריחין בינתיים כיון שמתקלקלין כל כך אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב:

מהו לטלטולי שרגא דחנוכה מיקמי חבארא בשבתא שמענו כי בימי החברים פרסיי' היו חברים מחזרין בכל בתי ישראל ומכבין את הנרות ולוקחין מכל בית נר והיה צער גדול לישר' מזה המעשה מפני שהיו מוליכין את נרותיהם לע"ז ואשכחנן בפרק ב' (דגיטין דף טז) רבה בר בר חנה חלש על ר' יהודה ורבנן לשיולי ביה בעו מיניה שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכים שיאמרו בפנינו נכתב בפנינו נחתם או אין צריכין אמר להו אין צריכין ומה אילו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני אדהכי אתא ההוא חברא שקלא לשרגא מיקמייהו אמרי רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו למימרא דרומאי מעלו מפרסאי והא תני ר' חייא מאי דכתיב (איוב כח) אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה ידע הקב"ה בישראל שאין יכולים לקבל גזירות של עשו הרשע לפיכך הגלה אותם לבבל ובמס' יבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סג) אמרו מאי דכתיב בגוי נבל אכעיסם ר' יוחנן אמר אלו חברים אמרו ליה לר' יוחנן אתו חבארי לבבל (שאג) [שנא] ונפל [א"ל] מקבלי שוחדא תריץ ויתיב גזרו על שלש מפני שלש על בשר מפני המתנות על מרחצאות מפני טבילה קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם ובשאלתות דרב אחא מן שבחא כך פי' בפרשת וארא אל אברהם ובמלכות פרסיים היו חברים שבהן מחזרין על בתי ישראל ומכבין את הנרות וחותין את הגחלים ומוליכין אותן לבית האור שלהן שהיא ע"ז ולא היו עוזבים לא אש ולא גחלים שילינו בלילה חוץ מע"ז שלהן שהיא בית נורא: כדי הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בשעת הדחק. הוא ר' שמעון שאמר הנר שכבתה מותר לטלטלה דלית ליה מוקצה וכל ר' שמעון סתם במשנה ובברייתא הוא ר"ש בן יוחאי וכל ר' יהודה סתם הוא ר' יהודה בר' אלעאי ובמס' מנחות בפרק הקומץ (מנחות דף יח) אמרו מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי ור' אילעאי תלמידו של ר' אליעזר שנה לך משנת ר' אליעזר:

בזמן שיש עליה מעות פי' מוכני כן. מלשון את הכיור ואת כנו. נמדלת מלשון שילוף. כדתנן המידל בגפנים. וגרסינן במשקין (מ"ק ג) מאי מדלי שלופי. נמצלת מלשון צל. קתני מיהת אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות שרי. ואע"ג דהוו עליה בין השמשות. ושנינן משנה זו לר' שמעון היא. ורב דאמר כרבי יהודה. דהא רב הוא דאמר מניחין נר ע"ג דקל בשבת [ואין מניחין נר ע"ג דקל ביום טוב]. מכלל דרב כר' יהודה סבר ליה דאמר הנר שהדליקו בו בשבת אין מטלטלין אותו. אבל ביו"ט שמטלטלין אותו ונמצא משתמש במחובר לקרקע אסור. (ואין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט) ואוקימנא אליבא דר' יהודה דשני ליה בין שבת ליו"ט. אבל ר' שמעון לא שני ליה בטלטול הנר בין שבת ליו"ט. איני דרב כר' יהודה עביד ליה. והא רב התיר לטלטל נר מפני חבארי בשבת. ושנינן הא אמר רב בהא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק מכלל דרב סבר לית הלכתא כר' שמעון. והא דא"ר יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא מידי דאיתקצאי לאיסורא כגון שמן שבנר בשעה שדולק או כגון עיטורי סוכה וכיוצא בהן הואיל והוקצו למצוה פשוטה היא וכן הא דאמר ליה [ר'] לר' שמעון בריה אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקין בלבד פשוטה היא:

הכי נמי מסתברא דרב כרבי יהודה סבירא ליה תימא למה ליה למידק מדוכתא אחרינא מהא דמטה גופה שמעינן לה, מדקאמר יחדה והניח עליה מעות אסור לטלטלה ואילו לרבי שמעון אפילו הניח עליה מעות שריא, דומיא דנר שלא הדליקו עליה באותה שבת (לעיל שבת מד, א), ודומיא דחצוצרות דשרי רבי שמעון ואפילו תקע בה (כדאיתא לעיל שבת לו, א). יש לומר דמטה שאני דאיכא למימר דילמא אפילו רבי שמעון מודה בה, דכיון שהוא מיחדה למעותיו אדם קובע לה מקום ומקצה אותה לגמרי מדעתו מחמת חסרון כיס. והרמב"ן ז"ל תירץ דמשום דהך מימרא תירוצא הוא דקאמרינן אלא אי איתמר הכי איתמר בעינן לאתויי ראיה ממקום אחר. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחין ההיא ודאי רב יהודה בלשונה אמרה משמיה דרב דהוא רביה דרב הונא נמי ומיניה שמיעא ליה, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה אלא).

כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים היכא דדחייה בידים אית ליה. ואם תאמר הא נר הא דחייה בידים ואפילו הכי שרי רבי שמעון. יש לומר דשאני הכא דאכתי קאי בדחויו והוה ליה ככוס וקערה. ואם תאמר אם כן לידוק מכוס וקערה דאסירי. יש לומר שאני התם דמקצה ליה מדעתיה לגמרי דלא מסיק אדעתיה דכבה וכל היכא דדולק והולך אי אפשר לטלטלה, אבל הכא דאפשר לטלטלה אע"ג דקאי בדחויו קמא דלמא רבי שמעון משרא שרי.

אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק פירוש: שמן המטפטף. ותדע לך מדקא סלקא דעתך השתא דהוקצה למצותו והוקצה לאיסורו דוקא בעינן, ואילו שמן שבנר ממש אפילו ליכא משום מצוה על כרחין אסר רבי שמעון, דהא תניא (ביצה כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה, ועוד דכל היכא דהוא דולק הרי הוא בסיס לדבר האסור, וכדאמרינן בשלהי פרקין (לקמן שבת מז, א) הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור.

והא ממאי דרבי שמעון היא דתני ר' חייא בר יוסף וכו' ואם תאמר כיון דאי לא הא מאידך ברייתא דעטרה בקרמין לא מצי למידק, למה ליה לאתויי, לידוק מהא בלחוד דתני ר' חייא בר יוסף. יש לומר משום דאמרינן (חולין קמא, א-ב) כל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא לאו ברייתא היא איצטריכא ליה לאתויי ההיא ברייתא דסככה כהלכתה דמיתניא סתם דמיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא. ואם תאמר היכי מצי לאוקומה לההיא כרבי שמעון, והא מדקתני אסור להסתפק עד מוצאי יום טוב האחרון אלמא אית ליה להאי תנא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואילו לרבי שמעון לית ליה, דהא נר שכבה לדידיה מותר ומוכני נמי היכא דלית ביה מעות אע"ג דהוה עליה בין השמשות. תירץ ר"ת ז"ל דהא דאוקימנא לה כרבי שמעון לאו כולה ברייתא מוקמינן לה כוותיה אלא מאי דקתני דאסור להסתפק ממנו, ואתא כולה כרבי שמעון לבר מהא דקתני עד מוצאי יום טוב האחרון.

ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו הקשו בתוס' ז"ל (לעיל שבת מד, א ד"ה שבנר) מאי שנא נר שכבה דאסור לרבי יהודה מסוכה רעועה דמועיל בה תנאי הואיל ודעתו עלויה מאתמול (ביצה ל, ב), ולרבי שמעון נמי יועיל לשמן המטפטף בשעה שהוא דולק. והם ז"ל דחקו בתירוצין. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבירושלמי (דפרקין ה"ז עי"ש) הביאו ברייתא דמפרשת בהדיא דתנאי מועיל בנר, דגרסינן התם: תני אם התנה עליו מותר, מה אנן קיימין אין כרבי מאיר אפילו התנה יהא אסור ואין כרבי שמעון אפילו לא התנה יהא מותר אלא כרבי יהודה נר מאוס הוא, הוי מאן דתנא אם התנה עליו יהא מותר רבי שמעון דתני אבל כוס וקערה ועששית אף על פי שכבו אסור ליגע בהן רבי טבי בשם רב חסדא אפילו רבי שמעון דו אמר תמן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור וכו'. ופירש הוא ז"ל שהם הקשו שם בירושלמי על ברייתא זו דתני בנר שבת אם התנה עליו מותר מני אי רבי מאיר אין תנאי מועיל בו לפי שהם סבורים שם בירושלמי לרבי מאיר דכל המיוחד לאיסור אסור, ואי רבי יהודה כל שכן שאין אדם יכול להתנות על הדבר המאוס שלא יהא מיאוסו מקצהו, ובסוף העמידוהו כרבי שמעון בכוס וקערה ועששית דמודה בהו רבי שמעון דאסירי ואם התנה עליהן מותר, והוא הדין בנר של מתכת מאיר ולרבי יהודה דמהני בהו תנאה דומיא דסוכה. עד כאן.

לעולם רבי יהודה היא ואוכל אצטריכא ליה וכו' תמיהא לי אמאי דחיק ומוקי לה הכין, לוקמה כרבי מאיר דלית ליה אלא מוקצה שדחאו בידים. ואפשר דמשום דליתא לדרבי מאיר אלא או כרבי יהודה או כרבי שמעון מהדר תלמודא לאוקומה כחד מינייהו, וכענין שאמרו בריש פרק קמא דגיטין (ד, א) מעיקרא מאי טעמא לא מוקמינן כרבי יהודה, מהדרינן אדרבי מאיר דסתם מתניתין רבי מאיר, מהדרינן אדרבי אלעזר דהלכתא כוותיה בגיטין.

מאחר שהנר שהודלק בשבת אסור לטלטלו מניחין נר על גבי דקל בע"ש שמאחר שאף לאחר שכבתה אסור לטלטלה לא יבא להשתמש במחובר אבל ביום טוב אסור שמאחר שהוא מותר בטלטולו יבא ליטלו וישתמש במחובר ומ"מ אע"פ שאסרנוה בטלטול במקום סכנה יש לסמוך והוא שאמרו מהו לטלטולי שרגא דחנוכה לבתר דכביא מקמי חברי בשבתא ר"ל שהיתה מבחוץ ואע"פ שכבתה רואין את הנר ומכירין שהודלק והם גוזרין שלא להדליק על הדרך שביארנו בפרק שני והעלו בה כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק כך נראה לי אע"פ שרוב פוסקים לא הביאוה:

חטים שזרען בקרקע ולא נשרשו עדיין שתהא לקיטתם קרויה תלישה וכן לא נתכסו בעפר שתהא צד חפירה בלקיטתם מותר ללקוט מהם בשבת לאכול מהם וכן הדין בבצים שהושיבם תחת התרנגולת עד שלא נתחממו ואע"פ שהקצם בידים שאין מוקצה מחמת דחיית הכנה בשבת אלא גרוגרות וצימוקים הואיל ומסריחות בנתים:

כשם שמוקצה מחמת איסור אסור כך מוקצה למצוה אסור מעתה סוכה שסככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים ורמוני' ואפרסקי' ופרכילי ענבים ועטרות שבולים יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהם עד מוצאי י"ט האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו והוא שיאמר איני בודל מהם כל בין השמשות:

אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה בין בסוכת החג בין בסוכה דעלמא בשאר ימים טובים שהרי הוקצת לאיסור סתירתה ואם נפלה אסור ליטול מהם בי"ט (ובשבת) מותר אם היתה רעועה ואם לא נפלה אסור ליטול מעציה אף במועד בסוכת החג שהרי מוקצת למצוה היא הא כל שנפלה אין כאן עוד מוקצה למצוה ואם התנה בה בסוכת החג אין מועיל לו כלום בסוכה דעלמא יש בו צדדין שהתנאי מועיל בה וכבר הארכנו בביאור שמועות אלו ברביעי של ביצה:

ולענין ביאור השמועה מ"ש כאן כעין שמן שבנר קאמינא הוא מפני שאמרו תחלה אין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה לאיסורו והוקצה למצותו כלומר שיש שם ב' מוקצים והקשה לו ממוקצה למצוה ותירץ כעין שמן שבנר הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו כלומר שעיקר איסורו משום מוקצה למצוה והוקצה למצוה כל זמן האיסור שהוא זמן הדליקה הא משכבתה אין בו משום מצוה אבל מוקצה למצוה אינו צריך לאיסור שהרי עצי סוכה אסורין כל זמן מצותן אע"פ שאין שם איסור כגון חולו של מועד וזה שאמר כעין שמן שבנר פי' לא בשמן דוקא ולא באחר אף הדומה לו כגון שאר מוקצים של מצוה אלא כעין שמן ר"ל כל המוקצים למצוה ולי נראה לפרש כעין שמן שבנר כלומר שהוא מוקצה אחד אי משום מצוה אי משום איסור וגורסין בה בראשונה הואיל והוקצה לאיסורו והוקצה למצותו כלומר ויש לאסרו מאיזה צד שתרצה וכן כל כעין זה שהוא אסור משום מוקצה אי זה שבמוקצים:

האוכל בענבים והותיר והעלם לגג לעשות מהם צמוקים בתאני' והותיר והעלם לגג לעשות מהם גרוגרות אע"פ שהוא אוכל עכשיו אין אומרים שלא תהא העלאתן בגג הקצאה אלא הוקצו בהעלאתן ואסור לאכול מהם בשבת אא"כ הזמין וכן הדין בשאר פירות ובי"ט וכבר ביארנוה ברביעי של ביצה הא בשבת אין מוקצה אלא גרוגרות וצמוקים ואפי' פצעילי תמרים ר"ל תמרים הנלקטים קודם בישולם שכונסים אותם בכלי ומתבשלות שם מותר לאכול מהם אע"פ שלא נתבשלו עדין לא נאמר בגרוגרות וצימוקים אלא מפני שמסריחות בנתים וכן פירשוה בירושלמי:

בד"ה מקמי חברי כו' ומאי דקמבעיא ליה כו' טפי מבנר שבת כו' עכ"ל לכאורה כבר הרגיש רש"י בזה במה שפי' שלא יראוהו בחצר כו' בטפח הסמוך לר"ה וידעו כו' משא"כ בנר של שבת שהוא בבית ולא יראוהו וי"ל דאין זה כוונת רש"י דודאי ידקדקו אחר גזירתם לחפש גם בבית אבל כוונתו לההוא פירושא שגזרו על נר חנוכה ולא על שאר נרות במה ידעו שהיה נר חנוכה ויאמר להם הישראל שלא היה נר חנוכה וקאמר משום שיראוהו בחצר בטפח הסמוך כו' דאין דרך להדליק שם נרות אי לאו נר חנוכה אבל להך פירושא דביום אידם לא היו מניחין שום נר דגזרו על כל הנרות ובודאי שמחפשין אחריהן אף בבית הוצרכו התוס' ליישב ומאי דקמבעי' ליה בנר חנוכה טפי מבנר שבת כו' ודו"ק:

בד"ה ואם התנה כו' בריש המביא פריך עלה והא קא סתר כו' וברעועה דמאתמול כו' עכ"ל וכה"ג כתבו התוס' לעיל בד"ה שבנר ושבקערה כו' דבמסכת סוכה מוקי בסוכה דעלמא ורעועה כו' ע"ש אבל לא מצאתיו כן לא במסכת סוכה ולא בפרק המביא אלא דאהך דר"ש מתיר בלא תנאי פריך בפ' המביא והא סתר אהלא ומוקי לה בנפולה ולית ליה מוקצה דתנן מותר השמן כו' ופריך מי דמי התם יושב ומצפה כו' הכא אדם יושב ומצפה מתי תפול סוכתו דבמוקצה מחמת איסור כי הא מודה ר"ש דדמיא לכוס וקערה ועששית דמודה בהו ר"ש כמ"ש הר"ן שם ומוקי לה בסוכה רעועה כו' אבל הך סיפא דאם התנה עליה הכל לפי תנאו מוקי לה התם בסוכה דעלמא וצריך לאוקמא נמי בנפולה משום דאי לאו הכי הוה סתר אהלא אבל דאיירי נמי ברעועה ליכא למאן דמפרש ליה הכי דכיון דהתנה עליה בבריאה נמי דעתיה עילויה וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש והטור סי' תקי"ח וצ"ע לדברי התוס' ודו"ק:

בד"ה וכן אתה אומר כו' אע"פ שאין מתקלקלין כ"כ מקצה כו' עכ"ל מיהו מתקלקלין קצת והוצרכו לזה דאל"כ אדפריך הכא אדשמואל ליפרוך נמי מהכא לעיל אדרבי יוחנן דמתיר בחיטין שזרען וביצים שתחת התרנגולת לר"ש אע"ג דדחייה בידים והכא אוסר אפרסקין לר"ש אלא ע"כ דאית לן למימר דשאני אפרסקין דלא חזי כ"כ כמו חיטין שזרען כו' ודו"ק:

בגמ' והוא שלא היו עליה בין השמשות וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ומה נר דלהכי עבידא וכו' תקשה ליה מנר של מתכת וכו' ר"ל אם איתא דגמ' דייק רייחוד לחוד לא מהני מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד כדפי' רש"י א"כ ה"נ נידוק דאפי' ייחוד והניח לא מהני מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בה בשבת ולא קתני חוץ מן הנר שייחדו והדליקו בחול:

בא"ד ונראה לר"י דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן וכו' ר"ל דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא ייחד וכן נמי ליכא למידק דלא מהני ייחד והניח מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ולא קתני ייחדו והדליקו בו בחול ולהכי אתי שפיר למאי דמסיק שייחדה והניח עליה מעות כו' והא דפריך ומה נר דלהכי עבידא וכו' לא פריך משום דיוק אלא מן הסברא ומנר של חרס קא פריך דתחלת עשייתו הוא להדלקה והוי תיכף נמי שיחדו להדלקה ואפ"ה מטלטלים נר חדש א"כ ש"מ דמחמת יחור לחוד אינו נאסר והוא הדין מטה שייחדה למעות כן הם המשך דברי התוס' והארכתי אף שדברים פשוטים הם מפני שיש בהן מקומות לטעות:

בא"ד אע"פ שייחדה והדליקו בה בחול שרי וכו' כצ"ל:

ד"ה הא אין עליה מעות שרינן וכו' ומיהו מטה שייחדה והניח עליה מעות וכו' דמדקפיד עליה ר"ל על המטה שהמעות מונחים עליה מייחד לה מקום ומקצה אותה בידים:

בא"ד והא דפריך לעיל מנר פי' ומאי פריך נימא דמטה שמייחד למעות שאני דאין לחלק אלא כשהניח עליה מעות ר"ל אבל בייחוד לחוד אין סברא לחלק בין מטה לנר ולפי זה לא קשה לעיל אפירוש הקונטרס וכו' ר"ל דנוכל לומר דלעולם הא דפריך ומה נר דלהכי עבידא וכו' פריך מטעם דדייק מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד כדפי' רש"י מאי אמרת א"כ לפי מאי דמסיק נמי מטה שייחדה והניח עליה מעות תקשה ליה נמי מדקתני גבי נר של מתכת חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת ש"מ דייחוד והדליקו בו בחול לא מהני לאסור זה לא קשיא דשאני מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות מדקפיד עליה מייחד לה מקום כן הוא המשך דברי התוס' אבל ראיתי בס' ח"ש שכתב שכל הדברים הללו שכתב ומטה שייחדה וכו' אינם מגוף התוס' אלא גליון הוא שאל"כ יהיו דברי התוס' סותרים זה את זה דבדבור שאחר זה מבואר בהדיא דס"ל שמטה שייחדה למעות והניח עליה מעות שריא לר"ש וכתב עוד שיש מגיהין התוס' ואומרים שהאי ומיהו וכו' שייך להיות בסה"ד שאחר זה ור"ל שקאי אמאי שאמרו שם בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות וכו' ודכרכי דזוזי וכו' ועל זה קאי ומיהו מהא דמטה שייהדה למעות וכו' אין להוכיח דסבר כר' יהודה דאיכא למימר דמודה בה ר"ש אלא שהוא כתב על אותם שמגיהין כן שטעות הוא בידם דלא שייך לומר על זה ומיהו וכו' דנהי דממטה אין ראיה מ"מ איכא ראיה מדכרכי דזוזי וכו' עכ"ל אבל בעיני אין בזה שום סתירה על אותן המגיהים די"ל דשפיר שייך לומר ומיהו וכו' וה"ק ומיהו ממטה אין ראיה אלא מהא דכרכי דזוזי לחור יש ראיה וק"ל:

בתוס' ד"ה מקמי חברי וכו' משום דלצורך אכילה היו מניחין ר"ל אבל נר של חנוכה שאסור להניחו על השלחן היו צריכין להסתיר אותו מקמו חברי:

בא"ד לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו וכו' כצ"ל:

בגמרא ה"נ מסתברא דרב כר"י ס"ל דאמר רב מניחין נר כו' משמע הכא להדיא דרב לגמרי כר"י ס"ל אפילו במוקצה לטילטול וקשיא לי טובא מסוגיא דפרק מפנין בהא דאמר ר"ה התם בשר תפל מותר לטלטלו ומקשה הש"ס והא ר"ה תלמידיה דרב הוי ורב כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה ומשני התם במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש א"כ משמע להדיא דרב גופא במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל דאל"כ לא משני התם מידי ממאי דמקשה והא ר"ה תלמידיה דרב הוי. מיהו לפמ"ש לעיל במשנתינו א"ש דהא דאמרינן התם דר"ה במוקצה לטלטול ס"ל כר"ש לאו במוקצה לטלטול דכלים איירי אלא דוקא במידי דמאכל דלא מיתסרו אלא משום מוקצה לאכילה ומש"ה לא החמירו כ"כ לאסרם אפילו בטלטול וכמ"ש לעיל מילתא בטעמא כנ"ל. מיהו שיטת מפרשים הקדמונים לא משמע כן ובפ' מפנין אבאר עוד בזה אי"ה ודו"ק:

שם בעא מיניה ר"ל מר"י חטין שזרען בקרקע כו' כי לית ליה לר"ש מוקצה היכא דלא דחייה בידים כו'. ולכאורה לא שייך הך איבעיא זו כאן אמתניתין ואשקלא וטריא דלעיל דכולהו איירי במוקצה לטלטול ואיבעיא דהכא במוקצה לאכילה ולעיל אברייתא דמותר השמן שבנר הו"ל לאתויי דהא פשיט ליה רבי יוחנן מינה ואמילתא דר"י נמי יש לדקדק דטפי הו"ל לאתויי מגרוגרות וצמוקים כמו שהקשו התוס'. אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טובא דעיקר איבעיא דר"ל אי מודה ר"ש היכא דדחי בידים כי האי גוונא דחטין או לא נראה דתליא באוקימתא דמתניתין דמוכני דלעיל דממותר השמן שבנר ודאי לא מצינן למיפשט דאפילו דחיה בידים לית ליה דשאני התם דיושב ומצפה אימתי יכבה נרו כדמסקינן לקמן משא"כ בחיטין וביצה לא שייך לומר יושב ומצפה שהרי עדיין הן בדיחויין כמ"ש התוספות אלא איכא למיפשט הך מילתא היינו מהאי דמוכני דלמאי דמוקמינן לה כר"ש אפילו הכי אוסר ביש עליה מעות ע"כ היינו משום דדחי בידים ועדיין הם בדיחויין אלא משום דאיכא לאוקמי מתניתין דמוכני נמי כר"י כסברת המקשה וכדפרישית ועוד דרבי יוחנן גופא מוקי לה לקמן סתם מתניתין דמוכני כרבי יהודא וע"ז מהדר ליה ר"י שפיר אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בלשון כלל ופרט משום דאתי למעט נמי מטה שיש עליה מעות דשרי לרבי שמעון אף על גב דעדיין הם בדיחויין והא דאסר ר"ש בנר הדולק בין להסתפק ממנו ובין לטלטל הנר היינו משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו כמו שאבאר מה שאין כן בחטין וביצה ה"ה למטה שיש עליה מעות לית ליה לרבי שמעון מוקצה כלל אע"ג דדחי בידים ועדיין הם בדיחויין והיינו משום דרבי יוחנן לטעמיה דבלא"ה מוקי לקמן מתניתין דמוכני כרבי יהודה. נמצא דלפ"ז לא שייך הכא הך מילתא דגרוגרות וצמוקין כלל כן נ"ל נכון בעזה"י ואפילו הכי לא נפקא מיניה מידי לדינא דאע"ג דלפמ"ש רבי יוחנן אליבא דר"ש מטה שיש עליה מעות מותר לטלטלה וכל הפוסקים כתבו לאיסור מ"מ סוף סוף הא רבי יוחנן גופא פסק לקמן כר"י היכא דדחי בידים כמ"ש התוס' לקמן בסוגיא דקינה של תרנגולים:

בתוס' בד"ה אלא שמן שבנר כו' תימא לרשב"א כו' עס"ה כבר נתיישב מתוך מ"ש בסמוך ועיין בספר מג"ש למ"ז ז"ל שתירץ דגרוגרות וצמוקים אתמול לא היה שם אוכל עליהן כלל וכבר כוונתי בזה ג"כ לדעתו ונתבאר יותר מתוך מה שכתבתי באריכות במשנתינו ובסוגיא דשמעתין דלעיל בסמוך:

בגמ' ולית ליה לר"ש הוקצה למצותו והתניא סיככה כהלכתה משמע דהמקשה הוי סבר דרבי יוחנן אליבא דר"ש לית ליה מוקצה אלא דוקא היכא דאיכא תרתי הוקצה למצותו והוקצה לאיסורו ומש"ה מקשה שפיר מסיככה כהלכתה דליכא אלא מוקצה למצותה לחוד והא דלא מקשה נמי לאידך גיסא ולית ליה לר"ש הוקצה לאיסורו לחוד דהא שמעינן לה בבכור דאוסר אף על גב דלא מיתסר אלא מחמת איסור ראיית מומין לחוד וכמו שכתבו התוס' לקמן אלא דאכתי לא דמי דכיון דהכא בשמן המטפטף איירי והוי כיושב ומצפה ומש"ה לא מיתסר אלא דוקא משום דאיכא תרתי לסברת המקשה כנ"ל:

שם וממאי דר"ש היא דתני רבי חייא בר יוסף כו' ופירש"י דהא דלא מקשה מהך ברייתא דרבי חייא בר יוסף לחוד היינו משום דלא מיתנייה בי רבי חייא ורבי אושעיא ולכאורה הוא דוחק גדול כיון דסוף סוף לא מצי לאקשויי לר"י אליבא דר"ש מברייתא דר"ח ור"א לחוד אלא מברייתא דר"ח ב"י א"כ הדרא קושיא לדוכתא:

ולולי פירש"י היה נ"ל ליישב בפשיטות דמהך ברייתא דר"ח בר"י דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה לא מצי לאקשויי כלל אדרבי יוחנן דאיכא למימר דשאני התם בסוכת החג דילפינן מהיקישא דחג דומיא דחגיגה כדאיתא בפ"ק דסוכה (דף ט' ע"א) ובפרק המביא וא"כ אפילו שאר מצות שהן מדאורייתא לא מצינן למילף כדמשמע שם בפ"ק דסוכה וע"ש בחידושינו ואם כן כ"ש דלא דמי לנר של שבת דאינו אלא מצוה דרבנן בעלמא משום הכי איכא למימר דלא מהני הוקצה למצותו לחוד אלא בהדי מוקצה לאיסורא אף ע"ג דבאמת בהך היקישא דסוכה לחגיגה לא מצינן למילף דהוקצה למצותו אלא כדי שיעור הכשר סוכה כמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ובפרק המביא ע"ש מ"מ איכא למימר דאה"נ דהא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שאסורה היינו כדי שיעור הכשר סוכה מש"ה הוצרך לאקשויי מעיקרא מברייתא דסיככה כהלכתה דאיירי בנוי סוכה שאינו אלא מדרבנן ולא שייך האי כלל בהיקישא דחגיגה ואפילו הכי אסור א"כ מקשה שפיר מנוי סוכה דרבנן אנר שבת דרבנן ובעי למידחי במאי דקאמר ממאי דר"ש היא ואהא מסיק שפיר מברייתא דר"ח בר"י דקתני ושוין בסוכת החב בחג שאסורה דמשמע דר"י ור"ש שוין לגמרי בענין זה וכיון דלר"י ע"כ מה שאוסר בסוכת החג היינו אפילו במה שיותר על הכשר סוכה ואפילו בדפנות הסוכה דהא ודאי לא גריעי מנוי סוכה דאסורין כדאשכחן בברייתא ואפילו את"ל דלאו ר"ש היא אלא ר"י הוא דקאמר לה מ"מ כיון דקתני באידך ברייתא ושוין א"כ ממילא משמע דר"ש נמי אוסר אפילו ביותר מכדי הכשר סוכה וממילא דהך ברייתא אזלא אליבא דכ"ע כנ"ל נכון בעזה"י לולי דרש"י לא פי' כן ובפרק המביא כתבתי עוד בדרך אחר דמהאי דסוכת החג לחוד לא מצי לאקשויי דאפילו את"ל דאיירי ביותר מכדי הכשר סוכה אפ"ה איכא למימר דשאני התם דאיכא נמי תרתי שהוקצה למצותה מיהו מדרבנן והוקצה נמי לאיסורא בה"ש משום סתירת אהל וכמ"ש שם באריכות לענין נפלה ואע"ג דקתני סיפא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ולשיטת רש"י והתוס' לא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור היינו לפי האמת דבחד מינייהו סגי או הוקצה למצותו או הוקצה לאיסורו משא"כ לפי סברת המקשה דהכא דלא מיתסרי אלא היכא דאיכא תרתי אם כן ודאי מהני תנאו דתו ליכא הוקצה למצותו אלא הוקצה לאיסורו לחוד מש"ה מקשה מעיקרא מנוי סוכה דלא שייך ביה מוקצה מחמת איסור (ואף דמלשון רש"י כאן משמע קצת דבנוי נמי שייך סתירת אהל מ"מ נראה דלרווחא דמילתא כתב כן בדרך את"ל כדמוכח מלשון רש"י עצמו בפרק המביא ע"ש) ואפילו הכי אסור והא דקאמר ממאי דר"ש היא מסיק שפיר מדקתני בסיפא בהך ברייתא דר"ח בר"י ואם התנה עליה הכל לפי תנאו וההיא ודאי ר"ש היא דהא לר"י לא מהני ביה תנאי לא במוקצה למצותו ולא במוקצה לאיסורו כיון דלסברת המקשה כהדדי נינהו וא"כ מסתמא בברייתא דלעיל דנוי סוכה נמי ר"ש היא וכמו שהארכתי בזה בפרק המביא ע"ש ותמצא נחת אף שהוא בשינוי קצת מ"מ שניהם כא' טובים ודוק היטב:

שם כעין שמן שבנר קאמרינן הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולכאורה לשון הוקצה לאיסורו תמוה ושפת יתר הוא ורש"י נדחק בזה ונראה דהוקצה לאיסורו שפיר איצטריך דאי משום הוקצה למצותו לחוד לא שייך לאסור לטלטל הנר אפילו בשעה שדולק אע"כ משום הוקצה לאיסורו וכדמשמע לקמן דף מ"ז דאמר רבא אליבא דר"ש הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור ולשון האסור משמע דהיינו משום מוקצה דלענין מצוה לא אשכחן לשון בסיס ואע"ג דרש"י פירש לקמן דהכל נעשה בסיס לשלהבת והשלהבת לאו משום מוקצה אסור אלא משום מכבה מ"מ אי לאו איסור מוקצה לא הוי שייך לומר דנר נעשה בסיס דהא לר"ש שרי היכא דיושב ומצפה מתי יכבה נרו אפילו ע"י תינוק וגוי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה יש עליה מעות ובפ"ק דחולין לענין השוחט בשבת ע"ש וא"כ ע"כ הא דאסור לר"ש משום דנעשה בסיס לדבר האסור היינו משום דכיון דכבר הוקצה למצותו לכל זמן דליקתו תו לא שייך לומר יושב ומצפה דרוצה בהדלקתו שלא יכבה כמ"ש התוס' לעיל (דף מ"ג ע"א) בד"ה בעודן עליו כנ"ל נכון והמדקדק בלשון רש"י יראה שקרוב הדבר שנתכוין למה שכתבתי ודו"ק:

שם אילימא ר"י ומה היכא דלא דחייה בידים כו' ופירש"י כגון שהכניסן לאוצר וכן כתבו ג"כ התוס' מיהו במ"ש התוס' דלא דחי בידים שמעינן לה לר"י מבהמה שנתנבלה. ויש לדקדק דהא בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת דאסור ליומיה ובעי למימר דר"י דנבילה היא ומסיק הש"ס מי דמי התם מעיקרא הוי מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים כו' מש"ה הדר ביה הש"ס וקאמר דר"י דמבשל היא משום דלא אשכחן דר"י אוסר היכא דלא דחי בידים אלא דנראה דהתם לענין השוחט בשבת קאמר הש"ס דלא דמי כיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ומעיקרא אוכלא הוא אלא אריה הוא דרביע עלויה מחמת אסור שחיטה משא"כ הכא בגרוגרות וצמוקים שפיר אתיא לה בק"ו מהאי דנבילה דהתם מיהו שם אוכל הוי עליה מאתמול משא"כ הכא בגרוגרות וצמוקים דלאו שם אוכל עלייהו כלל מאתמול והוי כעצים ואבנים שהיא מוקצה גמור. ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מייתי בפ"ק דחולין מר"י דאוסר באוצר והיינו נמי משום דאכתי לא דמי להשוחט דהתם דאוכל גמור הוא ואריה הוא דרביע עליה כנ"ל ודוק היטב:

תוס' ד"ה אלא שמן וכו' נר הדולק לטלטל כדפי' לעיל דף מב ע"ב תוס' ד"ה ואין נאותין:

רש"י, עד מוצאי יו"ט אחרון וכו' דאי משום סתירת אוהל כי מטא חש"מ לשתרי. איני מבין הא בפשוטו ניחא דביינות שמנים וסלתות לא שייך סתירת אוהל: