מסכת שבת דף מ״א עמוד ב׳

והלא מצרף כשכלי מתכות חם ונותן לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזו היא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר והמים מצרפין פעפועיו שולדי"ר בלע"ז:

שפינהו משמע שפניו לעצמו מעל האור:

אבל לצרף שפינהו ממנו החמין:

הכי איתמר לא שנו דפינהו שרי לתת לתוכו צונן:

אלא שיעור להפשיר ולא לצרף כגון שלא מלאהו כולו ורב משמע ליה פינהו כרב אדא שפינה ממנו חמין:

אפילו שיעור לצרף שמלאהו כולו מותר:

והלא מצרף וליכא לשנויי בשלא הגיע לצירוף כדמשני בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד: ושם) דסתם מיחם הגיע לצירוף הוא:

מידי מיחם שפינה הימנו מים קתני המיחם שפינהו קתני תימה והכתיב ופנו את הבית (ויקרא י״ד:ל״ו) ואנכי פניתי הבית (בראשיח כד) סולו פנו דרך (ישעיהו כז) וכן בש"ס פנו מקום לבר ליואי שאינו מפנה אלא מה שבתוכם וי"ל כיון דבכמה מקומות הוזכר פינוי על הדבר המפנין כגון המפנה חפציו מזוית לזוית מפנין ד' וה' קופות פנו כלים (מבית) הטומאה (תבן) ועתיד לפנותו לא הוה ליה למנקט פינהו אלא פנה ממנו מים כיון דאיכא למיטעי:

מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ורבי יהודה היא - אבל לר"ש שרי אע"פ שמצרף כיון דאינו מבשל כגון שיש בו מים הרבה שאין המיחם מספיק לבשל רוב המים שבתוכו כדאשכחן בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד: וסם) שאין מבשל ומצרף דקאמר רבי יהודה מביאין עששיות של ברזל ומטילין לתוך המים שתפיג צינתן ואם היה מבשל היה אסור ואפ"ה פריך והלא מצרף ואע"ג דאביי סבר כר"ש דהא אמר לעיל כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הלכה כר"ש בגרירה ומסתמא אביי כרבה רביה סבירא ליה מ"מ מוקי מתניתין כרבי יהודה משום דקשיא ליה מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני ורב אדא לא חייש לקושיית אביי ומוקי לה כהלכתא כר"ש ול"ג לעיל אמר רב אדא בר מתנא אמר רב דרב סבר כר' יהודה בגרירה ועוד דבהדיא מוקי בסמוך מתני' כר' יהודה וצ"ל דלא הוי פסיק רישיה שיכול להיות שלא יצרף דבפסיק רישיה מודה ר"ש והא דפריך והלא מצרף ה"ק והלא שמא מצרף קשה דהכא משמע דבצירוף אסר ר' יהודה נמי דבר שאין מתכוין ובפרק אמר להם הממונה גריס רש"י ה"מ דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן ול"ג אין שבות במקדש ומפרש דדוקא בדבר שהוא מן התורה אית ליה לר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור אבל בצירוף שהוא דרבנן לא ומיהו בלאו הכי קשה לפי' דהא ר' יהודה אסר בגרירה במתניתין דביצה דפרק י"ט (דף כג:) דתנן ואינה נגררת אלא ע"ג כלים דמשמע אבל ע"ג קרקע לא ומוקמינא כר' יהודה דאסר באין מתכוין אע"ג דבגרירה ליכא איסורא דאורייתא אפי' במתכוין כדמשמע בסוף פירקין דהוי חורש כלאחר יד ועוד דשמעתא דהתם קשה דמשני אביי אפי' תימא כשהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר ופריך ומי אמר אביי הכי והתניא ימול בשר ערלתו אפי' במקום בהרת יקוץ דברי רבי אושעיא והוינן בה קרא ל"ל ואמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והשתא אמאי לא מייתי ההיא דביצה דהיא משנה שלמה דאסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין ומייתי מילתיה דאביי ועוד מוחק הספר דגרס ואין שבות במקדש לכך נראה לפרש התם אביי אמר אפילו כו' דבר שאין מתכוין מותר פי' מותר לר' יהודה ולא אסר ליה ר' יהודה דבר שאין מתכוין אלא מדרבנן ופריך מימול בשר ערלתו דמוקי אביי דאיצטריך לר' יהודה קרא א"כ ש"מ דאסר ר' יהודה אין מתכוין מן התורה ומשני וה"ג ה"מ בכל התורה כולה פי' בכל התורה כולה חוץ משבת אסור מן התורה אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוין אלא מדרבנן דכיון דאין מתכוין לא הויא מלאכת מחשבת ושרי דאין שבות במקדש והשתא א"ש הכא וסוגיא דהתם וקשה דבפרק ספק אכל (כריתות דף כ: ושם) א"ר אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן ת"ק סבר לה כר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור ולכך קאמר דחייב חטאת ומאן דפטר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר אלמא משמע דדבר שאין מתכוין אסור לר"י אפי' בשבת מן התורה וי"ל דהתם הוי פסיק רישיה שאי אפשר כלל לכבות העליונות אם לא יובערו התחתונות וחשיב מלאכת מחשבת ואע"ג דהוי פסיק רישיה פטר ר"ש משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו צריך להבערת התחתונות והא דנקט לישנא מתכוין ושאין מתכוין ולא נקט ת"ק כר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה כו' משום רבותא דר"י נקט דלא תימא דלא מחייב ר"י מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא במקום שמתכוין לעשות המלאכה כגון מכבה גחלת של עץ שלא יזוקו רבים שמתכוין לכיבוי אבל התם שאינו מתכוין להבעיר התחתונות לא קמ"ל כיון דהוי פסיק רישיה חייב ובההיא דהחותה גחלים להתחמם והובערו מאליהן נקט הא ר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הא ר"ש כו' אע"ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר ר"ש דאי כוונתו להבעיר הויא צריכה לגופה מ"מ כיון דניחא ליה בהך הבערה לא קרינן ביה שאינו מתכוין ולהכי לא נקט לישנא דאין מתכוין אבל בנתכוין לכבות העליונות לא ניחא ליה בהבערת התחתונות כלל שהרי בא לכבות שייך לישנא דאין מתכוין אע"ג דהוי פסיק רישיה ור"ש שרי בחותה גחלים להתחמם אע"ג דבפרק הבונה (לקמן שבת קנ. ושם) משמע דהתולש לאכילה או לבהמה בארעא דידיה חייב חטאת בכל שהוא אע"ג דאין מתכוין ליפות הקרקע לא דמי לכל מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון חותה להתחמם דהתם אע"פ שאין מתכוין ליפות אנן סהדי דניחא ליה אבל בחותה אינו נהנה בהבערה זו דבלא הבערה זו יתחמם וכיון שאינו נהנה בברור לא נתכוון להבעיר והויא מלאכה שאינה צריכה לו:

לא שנו אלא להפשיר מתוך פי' הקונט' משמע דמפרש הסוגיא כן לא שנו אלא בדבר שאין שייך צירוף אלא פישור כגון מיחם שפינהו אבל לצרף פי' בדבר ששייך צירוף כגון מיחם שפינו ממנו מים אסור ושמואל אמר אף לצרף כלומר אף בדבר ששייך צירוף מותר ומשמע אפי' במתכוין ולהכי פריך ולצרף לכתחילה מי שרי אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו דפינה ממנו מים שרי לתת לתוכו צונן אלא שיעור להפשיר ולא לצרף כגון שלא. מלאהו כולו דליכא צירוף עד שימלאנו על כל גדותיו ורב מפרש פינהו כרב אדא והא דפריך לעיל והא מצרף משום דמשמע ליה הא דקאמר אבל נותן לתוכו מים מרובין שיש שיעור לצרף מדקאמר מרובים אבל כשפינהו והמים בתוכו א"א להיות צירוף ודוחק ור"י מפרש בענין אחר דבפינהו נמי איכא צירוף כשמילאהו ובפינה ממנו מים כל שהוא יש בו שיעור לצרף מדפריך לעיל והלא מצרף ולא משני שאין בו שיעור לצרף ועוד מדקאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים אסור מפני שמצרף משמע דהתם פשיטא ליה שמצרף ולא שייך לפלוגי ביה דבכל שהוא הוא מצרף וה"פ לא שנו אלא להפשיר פי' שמתכוין להפשיר השתא סבירא ליה דמיירי רב אפי' בשיעור לצרף אבל לצרף שמתכוין לצרף אסור כר"ש ומפרש פינהו שפינה ממנו מים כרב אדא אי נמי פינהו עם המים כאביי ומיירי כשיש בו שיעור לצרף כגון שממלאו כולו מים צוננין דאע"ג דהמים חמין שבתוכו לא נסתלקו יש שיעור לצרף ומחלק בין אין מתכוין למתכוין כר"ש ולא כאביי דמוקי לה באין בו שיעור לצרף וכר' יהודה וכי פריך אליבא דשמואל ולצרף לכתחילה מי שרי ה"ה דהוה מצי למיפרך אליבא דרב כיון דסבר דהלכה כרבי יהודה בגרירה דהיינו בדבר שאינו מתכוין מאי דוחקיה לאוקמי מתני' כשיש בו שיעור לצרף וכר"ש לוקמה כשאין בו שיעור לצרף כאביי וכרבי יהודה דסבירא ליה כוותיה אלא אדשמואל קפריך דעדיפא ליה אלא אי איתמר הכי איתמר השתא מפרש מתניתין כאביי לגמרי שפינהו עם. המים וה"פ לא שנו אלא שיעור להפשיר שאינו ממלא המיחם על כל גדותיו אבל. שיעור לצרף אע"פ שאינו מתכוין אלא להפשיר אסור כרבי יהודה דסבר כוותיה אבל פינה ממנו מים לעולם אסור דבכל ענין יש שיעור לצרף כדפי' וכי קאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים כו' ה"ה דמצי למימר בד"א בשיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור אלא ניחא ליה למינקט האי לישנא משום דמלשון פינהו דייק דאתיא כר' יהודה שמואל אומר אף שיעור לצרף מותר כר"ש וא"ת מדקאמר שמואל אף שיעור לצרף אם כן מוקי מתני' כאביי דדייק שפינהו דלרב אדא דמפרש שפינה ממנו מים לעולם יש שיעור לצרף ומאי אף שיעור לצרף דקאמר שמואל וכיון דמפרש כאביי אם כן נידוק דווקא פינהו הא פינהו ממנו אסור כר"י וי"ל דשמואל קאי אמילתיה דרב וקאמר אף שיעור לצרף שרי דאנא סבירא לי כר"ש מוקמי' מתני' כוותיה דרב אדא כשפינה ממנו מים ויש לעולם שיעור לצרף:

לא שנו אלא להפשיר פ"ה דרב משמע ליה מתני' פינהו כרב אדא שפינה ממנו המים ושיעור להפשיר כשלא מלאהו ושיעור לצרף כשמילאהו וקשה כי פריך לעיל והלא מצרף לימא כשלא מילאהו ועוד מדקאמר אביי אבל מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שהוא מצרף משמע בכל ענין הוא מצרף אפי. לא מילאהו וי"ל דמשמע ליה פינהו כאביי וקאמר לא שנו אלא שיעור להפשיר שלא נתן בו מים כ"כ שיצטננו החמין אבל נתן בו מים כ"כ שיצטננו החמין אסור ואע"פ שאינו מתכוין לצרף מיתסר (תו"י בשם מהר"ש ממירזבורג):

ר"ש היא דאמר דבר שאינו מתכוין מותר וזה העיקר בפרק במה מדליקין (שבת דף כט) דתניא ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.

ור' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור עיקר דברי ר' יהודה במשנה במס' יו"ט בפ' יום טוב שחל להיות ערב שבת (דף כג) דתנן ר' יהודה אומר אין מקרדין ביו"ט מפני שהוא עושה חבורה ובגמ' גרסי ר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור ובמס' בכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לג) שנינו בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי ר' יהודה כו' ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה מום הרי מיכן תדע שר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור ור"ש [סבר] דבר שאין מתכוין מותר:

פיסקא מיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן אוקמא מיחם שפינהו מע"ג הכירה ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי לפשר. פינה ממנה החמין לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני (הוא) שמצרף. ור' יהודה הוא דאמר דבר שאין מתכוון אסור אמר רב לא שנו אלא מים מועטין שיעור להפשיר אבל מים מרובין שיעור לצרף אסור.

גמרא הא קא מצרף הא מני ר' שמעון היא וכו'. ואם תאמר לימא ליה כשלא הגיע לצירוף וכולי עלמא, וכדמשני ביומא (לד, ב) גבי עששיות של ברזל מטילין לו. ונראה לי משום דמתניתין סתמא קתני המיחם שפינהו. ועוד דאם איתא, כי מפליג בין להחם בין להפשיר ליפלוג וליתני בדידה, במה דברים אמורים בשלא הגיע לצירוף אבל הגיע לצירוף לעולם אסור. ועוד דניחא ליה לאוקומה כרבי שמעון דהלכתא כוותיה, אבל ההיא דיומא על כרחין אוקמה בשלא הגיע לצירוף משום דרבי יהודה תני לה. ואם תאמר היכי מוקמינן לה כרבי שמעון, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו (לקמן שבת עה, א וש"נ) מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. תירץ הראב"ד ז"ל, דהא דרב אדא וכן נמי ההיא דאביי בסמוך דאמר אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף דהא מני רבי יהודה היא, היינו מקמי דשמעוה מרבא, הא לבתר דשמעוה מרבא דאמר מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות סברוה, ומתניתין על כרחין בשלא פינה ממנו מים אבל פינה ממנו מים אפילו לרבי שמעון אסור. ומפורש הוא בפרק רבי אליעזר דמילה (לקמן שבת קלג, א) בשמעתא דמילה דוחה את הצרעת, דמעיקרא הוה סבירא ליה לאביי דרבי שמעון אפילו בפסיק רישיה ולא ימות שרי עד דשמעה מרבא וסברה. ואינו מחוור, דאם איתא הוה ליה לאקשויי הכא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כדמקשה בעלמא (כגון לקמן שבת עה, א). ועוד אם כן ליתא אפילו לדשמואל דאמר אפילו שיעור לצרף, ולא כן דעת הגאונים ז"ל אלא בין פינה ממנו מים בין שלא פינה ממנו מים נותן לתוכו כדי לצרף ואינו חושש, וכן פסק ר"ח ורבנו האי גאון ז"ל. אלא יש לומר דמיחם לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא, דאפשר דלא הגיע לצירוף, מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו להתחמם ולבא לידי צירוף. ואע"ג דקא מקשה להדיא והלא מצרף, לאו למימרא שמצרף בודאי אלא ה"ק והא שייך ביה צירוף והלכך איכא למיחש שמא יצרף. כך תירצו בתוס'.

מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני, שפינהו קתני ואם תאמר והא כתיב (ישעיה נז, יד) פנו דרך, וכתיב (ויקרא יד, לו) ופנו את הבית פניתי (את) הבית (בראשית כד, לא), וכן רבים. יש לומר לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, וכדאמרינן (עירובין כ, ב) המפנה חפציו מזוית לזוית, וכן רבים. ואע"ג דאמרינן (כתובות עז, ב) פנו מקום לבר ליואי והמפנה את האוצר (ראה לקמן שבת קכו, ב), אפ"ה הוה ליה למיתני שפינה ממנו מים כי היכי דלא ניטעי בה, כיון דנפקא מינה לרבי שמעון ולרבי יהודה לענין צירוף.

ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור' יהודה היא. ואם תאמר והא אמר אביי (לעיל שבת כב, א) כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת, וחדא מינייהו גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ומסתמא אביי כרביה סבירא ליה, אם כן היכי מוקי לה למתניתין כרבי יהודה. יש לומר דאביי ודאי כרבי שמעון סבירא ליה, אלא דמתניתין קשיתיה מדקתני המיחם שפינהו ולא קתני המיחם שפינה ממנו מים, אלמא כשפינה ממנו מים אסור וכרבי יהודה, ומיהו איהו לאו כי הא מתניתין סבירא ליה אלא כרבי שמעון. והיינו דאצטריך אביי למימר אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר, דאי משום דאתא אביי למימר מדנפשיה דכדי צירוף אסור ומשום דרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, למה ליה למימר אבל פינה ממנו מים, אפילו בלא פינה ממנו מים מצי לאשמעינן, ולימא הני מילי שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף, כלומר: מרובין כל כך המים שיצטננו המים שבמיחם לגמרי ויצרפו את המיחם אסור וכרב דבסמוך. אלא דאביי לאו מדעתיה דנפשיה קאמר לה אלא טעמא הוא דקא מפרש, דמהאי טעמא תנא תנא פינהו ולא תנא פינה ממנו מים, לאשמעינן דרבי יהודה היא ובפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר, והוא הדין לפינהו שלא יתן לתוכו מים מרובין כדי לצרף, דלהפשירן דמתניתין דוקא, ולומר דמועטין כדי שיעור להחם ואי נמי מרובין שיהא בהן כדי לצנן לגמרי מים שבתוך המיחם ולצרף את המיחם אסור וכרבי יהודה, ולא התיר אלא בשיעור בינוני שיהא בו שיעור להפשיר דוקא וכדרב. ופלוגתא דרב ושמואל באוקימתא דאביי שייכא, דאילו לאוקימתא דרב אדא כל מה שהוא נותן יש בו כדי לצרף, דכיון שנותן מים צונן לאחר שפינה ממנו מים חמין בין מרובין בין מועטין מצרפין, וכדמשמע מדפריך בהדיא לרב אדא והלא מצרף ולא שני בשאין בהם כדי לצרף, וכן נמי מדאמר אביי אבל פינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף. ושמואל דמפרש לה למתניתין כאביי ולא מפרש לה כרב אדא אע"ג דסבירא ליה כרבי שמעון, מהאי טעמא דאמרן הוא דלישנא דפינהו קשיתיה, ואלא מיהו סבירא ליה לשמואל דאע"ג דמתניתין פינהו קתני לאו בדוקא אלא הוא הדין לפינה ממנו מים, משום דלא קפיד תנא דמתניתין אלא שלא יתן כדי שיחמו הא כדי שיצטננו המים שהם במיחם שפיר דמי, ולא תנא כדי להפשירן אלא לאשמועינן דאפילו להפשיר שרי. ואפשר דאביי נמי הכי סבירא ליה, אלא משום דשמעיה לרב אדא דאמר דמתניתין דוקא כרבי שמעון ומתניתין שפינה ממנו מים קתני, אמר איהו דאדרבה מתניתין פינהו קתני ואי איכא למידק טפי איכא למידק דכרבי יהודה אתיא דדוקא פינהו אבל פינה ממנו מים כלל וכלל לא, ואלא מיהו בין דדיקא מתניתין הכי או לא איהו כרבי שמעון סבירא ליה.

אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר ואי קשיא לך דהיינו שיעור להפשיר והיינו שיעור לצרף, וכדמשמע לעיל מדאמר רב אדא אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ואקשינן עלה והלא מצרף, אלמא כל שהן פושרין יש בהן כדי לצרף. לא היא, דכבר כתבנו דכל שהוא נותן לתוך המיחם שאין בו מים חמין יש בו צירוף בין שיתן בהן כדי להפשיר ואפילו אין בהם אלא כדי שיחמו, אבל בנותן לתוך מיחם שיש בו מים חמין לעולם אין המים חמין שבתוכו אותו להצטרף עד שיצטננו לגמרי, וטעמא שהמים הצוננין הם שמצרפין אבל לא הפושרין. אבל רש"י ז"ל נראה שפירש שיטה זו בענין אחר, והוא ז"ל סבור דפלוגתא דרב ושמואל בדרב אדא שייכא, ושיעור לצרף היינו בשנותן לתוך המיחם מים מרובין כדי מילואו שיהא מלא על כל גדותיו, אבל כשאינו נותן כדי מילואו אינו מצרף. וכי אקשינן לעיל אדרב אדא והלא מצרף, אמים מרובין כדי להפשירן אקשינן, כלומר: דכיון דלא חלקת במים מרובין אלא אדרבא משמע דכל שהוא מרבה בשיעורן טפי עדיף ואפילו כדי מילואו של מיחם ואמאי והלא מצרף. זו היא שיטתו של רש"י ז"ל לפי מה שנראה מלשונו.

בד"ה מיחם שפינהו כו' וצ"ל דלא הוי פסיק רישיה שיכול להיות שלא יצרף כו' עכ"ל דליכא למימר דאע"ג דהוי פסיק רישיה מתיר ר"ש במצרף משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכמ"ש התוספות לקמן אהך דכריתות וכנראה מדבריהם דלקמן דמצרף הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דמה"ט לא הוי קאמר אפי' שיעור לצרף מותר דמלאכה שאצ"ל לר"ש נמי פטור אבל אסור הוא אי לאו משום דהוי דבר שאין מתכוין וא"כ ע"כ לא הוי פסיק רישיה ולא ידענא אמאי מחשבי ליה התוס' למצרף מלאכה שאינה צ"ל כיון דאנן סהדי דניחא ליה בצירוף וחיזוק הכלי ודומה לההיא דפ' הבונה דאע"פ שלא נתכוון לייפות דאנן סהדי דניחא ליה ולא ה"ל מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה לא שנו כו' ומשמע אפילו במתכוין ולהכי כו' עכ"ל צ"ע למאי דאוקמא בשיעור לצרף אמאי לא משמע ליה נמי אפילו במתכוין כדהוה משמע ליה מעיקרא ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד א"נ פינהו עם המים כאביי ומיירי כשיש בו שיעור כו' עכ"ל ואביי לא בעי לאוקמא הכי ולחלק בין מתכוין לאין מתכוין וכר"ש דהלכתא כוותיה לאביי היינו משום דדייק ליה לאביי פינהו דוקא הא פינה ממנו אסור בכה"ג דמותר בפינהו וא"כ ע"כ לא אתיא מתניתין כר"ש אלא כר"י אבל רב לפום סברא דהשתא אפשר דלא דייק ליה פינהו ומוקי ליה בפינהו וה"ה בפינה ממנו ומחלק בין מתכוין לאין מתכוין כר"ש ולקמן לשמואל דמשמע להו דדייק ליה פינהו היינו מדנקט במלתי' לישנא דרב אף שיעור לצרף דבפינה ממנו לא שייך למימר הכי כיון דבכל שעה יש שיעור לצרף ודו"ק:

בגמ' אלא אמר אביי וכו' ומיחם שפינה ממנו מים וכו' ר"ל וכ"ת והכל טעמא מאי דקתני מתני' מיחם שפינהו ונקט דינא כשנשארו המים בתוך המיחם ולא קתני מיחם שפינה ממנו מים ולכך קא מסיים אביי ומיחם שפינה ממנו מים וכו' ר"ל נקט פינהו למידק מיניה הא מיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר וק"ל:

בתוס' ד"ה מירי מיחם כו' לא הוי ליה למינקט פינהו אלא פנה ממנו מים כיון דאיכא למיטעי ר"ל כשכוונת התנא לומר שפינו המיחם עם המים אין הלשון נופל לשנות בלשון אחר כי אם פינוהו אבל אם התנא רוצה לומר שפינו ממנו המים איכא לשנות בלשון אחר למתני שפינו ממנו המים ולכך מדלא תנא הכי איכא למטעי ולומר שבודאי התנא ר"ל שפינוהו עם המים וק"ל:

ד"ה מיחם שפינה ממנו מים וכו' לכך נראה לפרש התם וכו' פי' מותר לר' יהודה וכו' ולא אסר ליה אלא מדרבנן פי' ובמקדש מותר לגמרי משום דאין שבות במקדש:

בא"ד אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוון וכו' כצ"ל:

בא"ד דהתם הוי פסיק רישא וכו' וחשיב מלאכת מחשבת וכו' ויש לדקדק א"כ ביומא דקא משני אביי אפי' תימא כשהגיע לצירוף ודבר שאין מתכוין מותר מה"ת ולא אסר ר"י דשא"מ אלא מדרבנן ופריך עלה מברייתא דימול בשר ערלתו וכו' דמוקי לה אביי דלא נצרכה קרא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומדאיצטריך קרא ש"מ דאסור מן התורה ומאי פריך הא שאני ההיא דימול אפי' במקום בהרת דהוי פסיק רישא ולכך הוי אסור מן התורה אי לא קרא דימול אבל צירוף דעששית לא הוי פסיק רישא כדמשמע הכא דצירוף לא הוי פסיק רישא כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ועוד אם איתא דצירוף עששית הוי פסיק רישא א"כ לא יתיישב הא דמשני עלה התם הני מילי בכל התורה וכו' אבל צירוף דגבי שבת לא אסור אין מתכוין אלא מדרבנן דהא פי' התוס' השתא ההוא דספק אכל דכיון דהוי פסיק רישא חשיב מלאכת מחשבת וחייב מדאורייתא ומצאתי שם בתוס' ביומא דתירצו קושיא זו באופן זה דהמקשה פריך שם שפיר אעששית מההיא דימול בשר ערלתו מדקאמר שם אביי אההיא דימול לא נצרכה אלא לר' יהודה וכו' אלמא דאז לא הוי שני ליה לאביי בין פסיק רישא לאין פסיק רישא דאי שני ליה אפי' כר"ש ה"ל לאוקמי וכי תימא דאעפ"כ לא אתי כר"ש משום דר"ש ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה זה אינו דהני מילי גבי שבת אבל בשאר איסורים חייב גם לר"ש וכמו שכתבו התוס' בדף שאחר זה בסוף ד"ה אפי' של עץ נמי וכו' ואע"פ דבפ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ג) הדר בית אביי מסברא זו וגם ס"ל דבפסיק רישא מורה ר"ש מ"מ מדמוקי אביי מעיקרא ההיא דימול כר"י ואז לא הוי שני ליה בין פסיק רישא לאין פסיק רישא מכלל דס"ל לר"י כל דבר שאין מתכוין אסור אפי' היכא דלא הוי פסיק רישא לכך איצטריך גמ' לתרץ ביומא הני מילי בכל התורה אבל בשבת לא אסר ר"י דבר שאין מתכוין אלא מדרבנן אבל לפי האמת היכא דהוי פסיק רישא אפי' גבי שבת מחייב ר"י מדאודייתא כדמוכח מההיא דספק אכל כן נראה שהוא כוונת התוס' שם ביומא הגם שאין זה לשונם ממש כמו שכתבתי ודו"ק ועוד מקשין התלמירים על מה שכתבו התוס' לעיל מזה בדבור זה וצ"ל דלא הוי פסיק רישא שיכול להיות שלא יצטרף דבפסיק רישא מורה ר"ש וכו' ומקשין דלמא לעולם אימא לך דהוי פסיק רישיה ואפ"ה לא מחייב משום מצרף לר"ש משום דכשנותן המים לתוך המיחם אין כוונתו לצירוף ואינו צריך אלא לחמם המים ולהפשירן והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם זה אינו קושיא דבמתני' מתיר ליתן לכתחלה לתוך המיחם להפשיר ומלאכה שאינו צריך לגופה לר"ש אע"ג דפטור עליה מ"מ איסור דרבנן איכא כדמשמע ברף שאחר זה ע"א ד"ה של עץ וכו' ועוד אי הוה מצרף פסיק רישא לא מקרי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאנן סהדי דניחא דליצרוף כלי שלו כמו שכתבו התוס' בסוף דבור זה על ההיא דהתולש לאכילה וכו' ודו"ק:

ד"ה לא שנו אלא להפשיר מתוך פי' הקונטרס משמע דמפרש הסוגיא כן ל"ש אלא בדבר שאין שייך לצירוף וכו' דייקי התוס' מדברי רש"י שמפרש כן מרפירש"י אבל לצרף שפינהו ממנו החמין משמע מלשונו שהוא מפרש דלהפשיר היינו שפינו המיחם עם המים ולצרף היינו שפינו ממנו החמין:

בגמרא מתקיף לה אביי כו' מיחם שפינהו קתני וכתבו התוס' דאע"ג דמיחם שפינהו שייך אפילו בפינה ממנו מים אפ"ה לא הו"ל למיתני בהאי לישנא כיון דאיכא למיטעי ולכאורה לא ידענא מאי איכא למיטעי שייך הכא כיון דלקושטא דמילתא לענין עיקר דין בישול דאיירי במתניתין בשניהן הדין שוה בשביל שיחמו אסור ולהפשירן מותר וא"כ ממילא ידעינן דמהאי טעמא גופא נקיט לה בהאי לישנא דשייך בתרווייהו לאשמעינן דלא שייך איסור מצרף אפילו בפינה ממנו וכר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. ועוד דאפילו את"ל דלא שמעינן שפיר מהאי לישנא דאתיא כר"ש דוקא אפ"ה לא איכפת ליה לתנא דמתני' כלל בהא כיון דבלא"ה אשכחן כמה סתמי משניות דדבר שאין מתכוין מותר כר"ש והיינו מתניתין דמוכרי כסות מוכרין כדרכן שהיא משנה בכלאים וסתם מתני' דנזיר חופף ומפספס אבל לא סורק דמהך סתם מתני' מקשה הש"ס לקמן ס"פ המוציא יין דר' יוחנן אדר"י ע"ש. מיהו בהא מצינו למימר דאף לפמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מיחם דבשבת שייך טפי להקל לענין דבר שאין מתכוין מבשאר איסורין מ"מ איכא למיטעי לאידך גיסא ולמימר דלענין איסור שבת יש להחמיר יותר לענין דבר שאין מתכוין היכא דלא הוי פסיק רישא דאשכחן להדיא בגמרא דר"פ הנחנקין דמפליג הש"ס בין שגגות לאו לשגגות חנק בהך מילתא גופא דדבר שאין מתכוין היכא דלא הוי פסיק רישא אלא דלמא חביל וא"כ ה"נ דכוותיה דלפמ"ש התוס' דהא דאמרינן הכא והלא מצרף היינו שמא מצרף וא"כ אכתי הו"ל שגגות סקילה ולא דמי להנך מתני' דכלאים ונזיר דלא הוי אלא שגגות לאו. כנ"ל לפי פי' התוס':

מיהו לפמ"ש בסמוך אין צורך לפרש כן אלא בפשיטות מצינן לפרש קושייא דאביי דהו"ל למיתני בהדיא מיחם שפינה ממנו מים לרבותא דעיקר דינא לאשמועינן כחא דהיתירא דאפילו בכה"ג שמתכוין לחמם ולהפשיר הצוננין אפ"ה שרי ולא חיישינן שמא יבא לידי בישול משא"כ השתא דקתני מיחם שפינהו איכא למיטעי דדוקא בכה"ג שפינה מעל האור כפשטא דלישנא משום הכי שרי כיון שאין מתכוין להחם הצוננין כלל אלא לצנן הרותחין וא"כ אפילו לכשהגיע לכדי שיחמו אפ"ה ליכא איסורא כדפרישית דכה"ג אפילו לרבי יהודה שרי אבל בפינה ממנו מים לעולם אפשר דאסור והיינו כרבי יהודה וכיון דלקושטא דמילתא משמע ליה לאביי אפילו בפינה ממנו מים מותר לטעמא דמתני' א"כ מקשה שפיר דהוי ליה למיתני הכי בהדיא וכדפרישית. כן נ"ל:

שם ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י הוא כו'. ויש לתמוה דלפירש"י בסמוך דאפילו לרב דס"ל כר"י אפ"ה מודה דבמיחם שפינהו מעל האור שרי כשאין בו אלא כדי שיעור להפשיר והיינו כגון שלא מלאוה כולה וא"כ היאך קאמר אביי הכא דלא יתן לתוכו מים כל עיקר ונראה דוחק לומר דאביי פליג אדרב אליבא דר"י ומכ"ש לפי מ"ש התוס' דרב כר"ש ס"ל כדמשמע בכמה דוכתי וכמו שאבאר אלא דמוקי למתני' כר"י משום דיוקא א"כ אין סברא לומר דאביי מחמיר אליבא דר"י טפי מרב. וכבר ראיתי בש"ס חדשים בפתיחת המסכת דיש למחוק תיבת כל עיקר כו' ע"ש:

מיהו לולי פירש"י הי' נ"ל לקיים הגירסא ולפרש דרב ואביי לא פליגי כלל אליבא דר"י לדינא אלא לענין פירושא דמתני' לחוד דאביי משמע ליה דדיוקא דמתני' אתי למעוטי דמיחם שפינה ממנו מים אפי' במאי דשרי בפינה מעל האור וגם כשנותן לתוכו מים מרובים אפ"ה אסור בפינה ממנו מים דהא אדרבא כשנותן לתוכו מים צוננים מרובים שייך בי' צירוף טפי והא דקאמר רב ל"ש אלא שיעור להפשיר היינו מילת' אחריתא דמפרש דהא דמפליג במתני' בין בשביל שיחמו ובין כדי להפשירן לאו במרובין ומועטין דצוננים תליא מילת' אלא בשיעור חימום המיחם לחוד איירי דבין בפינה ממנו ובין בפינהו לעולם אסור כל שיש במיחם כדי שיעור לצרף והיינו לאלתר לאחר שהסירו מן האור בין אם יש בו מים ובין שפינה ממנו המים לאלתר אפ"ה אסור דאין לחלק בין מרובין למועטין דאי אפשר לצמצם ומש"ה לעולם לא שרי במתני' אלא כשאין במיחם אלא כדי להפשיר כגון שכבר העבירוהו מן האור איזה זמן עד שלא נשאר במיחם ובמים שום חמימות אלא כדי להפשיר והיינו כדפרישית לעיל מש"ה קתני בסיפא דמתני' או לתוך הכוס לגלויי עלי' דמיחם שא"א שיחמם אלא כמו הכוס דלעולם אינו ראוי אלא להפשיר כן נ"ל לולי דרש"י והתוס' לא פירשו כן:

בתוס' בד"ה מיחם שפינה ממנו מים כו' כיון דאינו מבשל כגון שיש בו מים הרבה שאין המיחם מספיק לבשל רוב המים שבתוכו כדאשכחן בפרק אמר להם הממונה שאין מבשל ומצרף כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מדוקדקים דאם כוונתם במ"ש שאין המיחם מספיק לבשל רוב המים היינו דמשום ריבוי המים צונני' שבתוכו אין יכולין להתבשל א"כ לא הוצרכו בזה לשום ראי' דאע"פ דאין מבשלין אפ"ה שייך בהו צירוף דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דמחמת ריבוי' המים צוננים שגורם שאין יכולין להתבשל זה הענין עצמו גורם דשייך בהו צירוף טפי שהרי עיקר הצירוף בכלי מתכות חם היינו ע"י המים צוננים ואם נפרש כוונתם במ"ש שאין המיחם מספיק היינו דאפילו קודם נתינת המים צוננים לתוכו לא הי' רותח כ"כ עד שבשביל זה אינו יכול לבשל רוב המים שבתוכו דבכה"ג ודאי הוצרכו לראי' דאע"פ שאין המיחם רותח כ"כ אפ"ה שייך בהו צירוף אלא דלפ"ז לא מייתי שפיר ראיה מסוגיא דיומא דהא התם הנך עששיות של ברזל רותחין גמורים הוו דהא היינו דקאמר אביי אפילו תימא כשהגיע לצירוף ומעיקרא דאמר שלא הגיע לצירוף היינו שלא היו רותחין כ"כ אלא דלעולם אפי' אם הי' רותחין גמורין אפ"ה לא שייך התם משום בישול כיון שמי המעיין שבמקוה מרובים הרבה וצוננים טובא דלא שייך בהו בישול כלל ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ואע"ג דאביי סבר כר"ש דהא אמר לעיל כל מילי דמר עביד כרב כו' וחד מינייהו הלכה כר"ש בגרירה וכו' עכ"ל. ולכאורה אין ראיה זו מוכרחת דהא שפיר מצינן למימר דהא דסבר רבה דהלכה כר"ש בגרירה היינו דוקא בגרירה או כיוצא בו דאפילו במתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן דהוי חופר כלאחר יד משא"כ במצרף דהכא דהוי דאוריית' לפי משמעות לשון התוס' דאף לפמ"ש בסוף הדיבור דהוי מדרבנן היינו כשאינו מתכוין דמודה ר' יהודה דמדאורייתא שרי משום דהוי מלאכת מחשבת משא"כ כשמתכוין לצירוף נראה מדברי התוס' דהוי מלאכה גמורה מדאוריי' א"כ אפשר דרבה גופא ס"ל בהא כר"י דאפילו באינו מתכוין אסור מדרבנן וא"כ אביי נמי מצי סבר הכי כרבה רבי' ושפיר מסיק אביי הכא דלר"י מיחם שפינה ממנו מים אסור לגמרי מפני שמצרף והיינו משום איסור דרבנן. ולכאורה יש לי להביא ראיה איפכא מסוגיא דפסחים (דף כ"ה ע"ב) בפלוגתא דאביי ורבא התם לענין אפשר ולא קמכוין דנהי דללישנא קמא משמע דאביי כר"ש ס"ל מ"מ הא אסקינן התם אלישנא קמא בתיובתא וא"כ ללישנא בתרא דהתם משמע דאביי כר"י ס"ל וצ"ע וע"ש בחידושינו בפסחים ודו"ק:

בא"ד קשה דהכא משמע דבצירוף אוסר ר"י דשא"מ ובפרק אמר להם הממונה גריס רש"י כו' ולא גרסינן שבות במקדש כו'. מיהו בלא"ה קשה לפירושו כו' עכ"ל. עיין בספר מג"ש מ"ש מ"ז ז"ל בזה ליישב כל קושיות התוס' על פירש"י ע"פ הסוגיא דפסחים ומחלק בין אפשר ולא קמכוין ללא אפשר ולא קמכוין ע"ש ותמצא נחת:

מיהו הא דפשיטא ליה למ"ז ז"ל מסברא דנפשי' דבסוגיא דיומא בעששיות של ברזל הוי לא אפשר אין הסברא מוכרחת כ"כ ואני בקשתי ומצאתי לו עזר מלשון הירושלמי שם ביומא דטעמא דר"י שהוצרך לעששית של ברזל ולא היו מטילין לתוך המקוה קומקומים של מים כמו לת"ק משום דסבר ר"י שלא יאמרו ראינו כ"ג טובל במים שאובין וכבר הארכתי בענין זה בדין הטלת חמין נמצינו למידין מיהו שיפה כתב מ"ז ז"ל דלר"י הוי לא אפשר מ"מ נ"ל דסוגיא דתלמודא דידן ביומא לא ס"ל טעמא דירושלמי דהא בסוגי' דפסחים שהבאתי בסמוך מסקינן כלישנא בתרא דלאביי בלא אפשר ומכוין ס"ל כר"י דשרי ואיפכא מדר"ש ע"ש וא"כ לפ"ז אי ס"ד דאביי ביומא סובר דעששית של ברזל לר"י היינו משום דלא אפשר א"כ אמאי הוצרך אביי לומר דטעמא דר"י משום דדבר שאין מתכוין מותר תיפוק ליה דאפילו במתכוין מתיר ר"י היכא דלא אפשר אע"כ דסוגיא דיומא דתלמודא דידן וכ"ש אליבא דאביי משמע דלית ליה הך סברא דירושלמי וא"כ הוי אפשר ולא קמכוין. ואף לפי מה שהעליתי בחידושי פסחים והוכחתי בראיות ברורות דהא דסבר אביי בלישנא בתרא דלא אפשר ומכוון שרי לר"י היינו דוקא באיסורא דרבנן או אפילו בדאוריית' היכא דהוי בהאי מילתא שב ואל תעשה מ"מ התוס' שם לא נחתו להכי וא"כ לפי שיטתם כאן דצירוף דהכא בשמעתין ודיומא הוי מלאכה דאוריי' ע"כ צ"ל דעששית של ברזל מיקרי אפשר. אמנם לע"ד בלא"ה נראה דכל צירוף דשמעתין ודיומ' לא הוי אלא מדרבנן כדמשמ' מפירש"י בשמעתין דעיקר מלאכת צירוף היינו משום גמר מלאכה שכן גמר מלאכת הצורפים וא"כ משמע להדיא דדוקא בכה"ג הוי מלאכה גמורה דאוריית' כשרוצה לעשו' כלי מאותו ברזל וא"כ לפ"ז אותן עששיות של ברזל שהיו במקדש לא שייך בהו הך מילתא ונרא' שזה עצמו הם דברי התרצן דהתם במאי דקאמר אבל הכא צירוף דרבנן הוא כיון שאין דעתו לעשות מהם כלים וכמו שכתבתי נראה מלשון הרשב"א בחידושיו בשילהי שמעתין גבי מכבין גחלת של מתכת דכל ענין צירוף לא הוי אלא מדרבנן:

תוס' ד"ה מיחם שפינה וכו' ליה ר"י דבר שאינו מתכוין אלא מדרבנן וכ"כ רש"י לקמן קכא ע"ב ד"ה לפי תומו. ועיין לקמן דף צה ע"א תוס' ד"ה המכבד:

תד"ה מיחם [אב"ה עי' מ"ש לקמן בעירובין דף צג תד"ה ל"ת]: