מסכת שבת דף ל״ז עמוד ב׳

מצטמק מתמעט וכויץ רטיי"ט לשון שדים צומקי (הושע ט) כמו שאתה אומר בלשון צווי נצטוה ובלשון צדק נצטדק וכן כל תיבה שראש יסודה צד"י כשהיא מתפעלת נותן ט' אחר צד"י:

מותר להשהותן בכירה דאי לא במצטמק ויפה לו קאמר מאי אתא לאשמעינן אלא ע"כ במצטמק ויפה לו קאמר ואפילו הכי לא גזרו משום חיתוי הואיל ונתבשל כל צרכו ותנא חמין לאשמעינן דבעינן שהוחמו כל צרכן מבעוד יום:

שאני הכא דקטמה וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצמוקי:

גחלים של רותם חמין יותר משאר גחלים ואינם ממהרין לכבות כדאמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עד:):

משהין עליה ואע"פ שלא קטמה ואמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן:

מתניתין דקתני עד שיגרוף:

להחזיר תנן דלא שרו בית הלל להחזיר עד שיגרוף ופירוקא דמתניתין כדאמרינן לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר הואיל ואינה גרופה:

תרוייהו תננהי בין לשהות בשאינה גרופה תנינא בהדיא סתם משנה דמותר ועקר לא יחזיר נמי תנינא ולמה ליה לרבי יוחנן לאשמעינן:

שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר פירש בקונטרס דאי האי תבשיל במצטמק ורע לו מאי אתא לאשמעינן וקשה לר"י הא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר ורבי יהודה דאסרי בשאינה גרופה אפילו חמין דמצטמק ורע להם ועוד קשה כיון דהשתא ס"ד דמשום דהובערה הדרא למילתא קמייתא כי משני שאני הכא דקטמה מאי פריך מאי למימרא הא איצטריך טובא לאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא ונראה לר"י דהשתא ס"ד דלא חשיבא קטומה כלל משום דהובערה ואשמעינן דהדרא למילתא קמייתא דאי חשיבא קטומה אמאי נקט בישל כל צרכו אפי' לא בישל כל צרכו שרי דאפילו רבי מאיר דמחמיר מכולהו תנאי שרי בחמין שלא הוחמו כל צרכן כדפירשנו לעיל דסתם חמין ותבשיל הוי שלא הוחמו כל צורכן ופריך שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר דהא סתם תבשיל אמר לקמן דמצטמק ויפה לו הוא ומשני שאני הכא דקטמה פירוש וחשיבא לגמרי קטומה וה"ה אפילו לא בישל כל צרכו שרי והא דנקט בישל כל צרכו לאשמעינן דאי לאו קטומה אפילו בישל כל צרכו אסור משום דמצטמק ויפה לו הוא ופריך אי הכי מאי למימרא אף על גב דאשמעינן דאי לא קטמה אסור מ"מ מדנקט למילתיה בלשון היתר משמע דהתירא אתי לאורויי לן ואף על גב דאשמעינן דלא הדרא למילתא קמייתא נראה לו דהא לא איצטריך לאשמעינן דסברא הוא דלא הדרא למילתא קמייתא ואף על גב דמעיקרא הוה בעי למימר דהדרא למילתא קמייתא לאו משום דסברא הוא לומר כן אלא משום דנקט במלתיה בישל כל צרכו היה ר"ל כן כדפרישית ומשני דמכל מקום אצטריך דמהו דתימא כו' ועוד יש לומר שאני הכא דקטמה דלאו לגמרי מהניא קטימה אלא דוקא משום דבישל כל צרכו אבל לא בישל כל צרכו אסור משום דהובערה והשתא אתי שפיר הא דנקט הכא קטמה והובערה ולעיל נקט ונתלבתה דנתלבתה הוי פחות מהובערה והויא לגמרי כקטומה ופריך א"ה מאי למימרא דהא בלאו מילתיה מסברא ה"א דלא הדרא למלתא קמייתא כמו בנתלבתה ושרי ואפי' לא בישל כל צרכו ובלשון איסור ה"ל לאשמעינן ולא בלשון היתר ומשני הובערה איצטריך ליה ואי לאו מילתיה לא היה פשוט היתר אלא הוה ס"ד למימרא דהדרא למילתא קמייתא:

אמר רב ששת אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שלא בישל כל צרכו כו' - פסק ר"ח דהלכה כרב ששת אמר ר' יוחנן דרבא דאמר תרוייהו תננהי סבירא ליה כוותיה וכן פסק רש"י דסתם מתניתין דפרק קמא (דך יט:) כחנניה ומותר להשהות אפי' באינה גרופה אבל להחזיר ודאי אסור אא"כ גרוף וקטום ואפי' בישל כל צרכו כדפי' לעיל:

דיוקא דמתני' קמ"ל פי' רש"י דקמ"ל דקרמו פניה שפיר דמי ואין נראה דדיוק פשוט הוא דהא כיון דתנא עד שיקרמו פניה ממילא שמעינן דקרמו פניה שרי ונראה לפרש דדיוקא דמתניתין דכירה אתא לאשמעי' דלהחזיר תנן וחסורי מחסרא והכי קתני:

מהו להשהות באינה גרופה ולא בישל כל צרכו קבעי או במצטמק ויפה לו:

איבעיא להו מהו לסמוך לה תוכה וגבה אסור. אבל לסמוך שרי או דילמא לא שנא ופשטנא מהא דתניא כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין ואין מקיימין עליה אלא אם כן גרופה וקטומה עממו הגחלים או שנתן לתוכה נעורת של פשתן דקה הרי כקטומה (דבי) [אמר רב] (שמעון) [שמואל] בר יהודה א"ר יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו ודוקא כירה שהיא שפיתת ב' קדרות אבל אם אין בה אלא שפיתת קדרה אחת אסור ואפי' מצטמק ויפה לו מותר ואע"ג דרב ושמואל פליגי הא קי"ל דרבי יוחנן לגבי רב ושמואל הלכתא כר' יוחנן ומה שאמר רב (עקיבא) [עוקבא] ממישן לרב אשי אתון דמקרביתון לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל לאו משום דהלכתא כוותייהו אלא לעולם הלכתא כר' יוחנן דשרי אבל אתון דנהיגתון איסורא כרב ושמואל הוו להו דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם והא דאמר רב יהודה מסוכן בשבת שרי למיעבד ליה פשוטה הוא:

הא דאמר רב נחמן בר יצחק מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר.

כללא דמילתא כל דאית ליה מיחא מצטמק ורע לו הוא בר מתבשילא דליפתא דאע"ג דאית ליה מיחא מצטמק ויפה לו הוא כו'. האי כללא (לגברי) [לגבי] רב ושמואל אמרה ולית הלכתא אלא כר' יוחנן דהא סייעיה ר' עקיבא ממישן לרב אשי.

שמעת מינה מצטמק ויפה לו מותר פירש רש"י ז"ל: דאי מצטמק ורע לו מאי אתא לאשמועינן. והקשו עליו בתוס' דדלמא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר דאסר לעיל בשאינה גרופה אפילו חמין דמצטמק ורע להם. ועוד הקשו למאי דקא סלקא דעתין דמצטמק ויפה לו מותר אפילו בלא גרופה וקטומה, אם כן אמאי קתני קטומה. ועוד כי משני שאני הכא דקטמה מאי קא פריך אי הכי מאי למימרא, דטובא קא משמע לן דאיצטריך לאפוקי ממאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דהדרא למלתא קמייתא אלא אף על גב דהובערה לא הדרא למלתא קמייתא. ועוד קשיא לי, היכי ניחא ליה טפי במאי דהדר משני הובערה אצטריכא ליה, דהיינו פירוקא קמא דקאמר שאני הכא דקטמה, כלומר: וקא משמע לן דלא הדרא למלתא קמייתא. ועוד דכי אקשינן אי הכי מאי למימרא, אדרבה הוה ליה לאקשויי, אי הכי אמאי קתני חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו אפילו לא הוחמו כל צרכן ואפילו תבשיל שלא נתבשל כל צרכו נמי. ובתוס' דחקו בפירושה. וגם מן הגדולים ראיתי שדחקו בה הרבה.

ולי נראה, דמעיקרא קא סלקא דעתך דהא דנקט קטמה הא קא משמע לן, דאף על גב דקטמה ונתלבתה היא כקטומה לגמרי כי הובערה הדרא למלתא קמייתא, והוה ליה למיתני קטמה והובערה אין משהין עליה אלא חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שנתבשל כל צרכו, אלא דנקט ליה בלשון היתר משום דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דכל שבשל כל צרכו משהין עליה אף על פי שחזרה למילתא קמייתא, אלמא מצטמק ויפה לו מותר. ועוד דכל היכא דנקט חמין ותבשיל היינו תבשיל המצטמק ויפה לו, וכדכתיבנא לעיל (שבת לו, ב ד"ה בית) דחמין הוו כלל למצטמקים ורע להם ותבשיל השנוי עמהם הוי כלל למצטמקים ויפה להם. ועוד דאי במצטמק ורע לו לא איצטריך לאשמועינן כדפירש רש"י ז"ל, דאי לאפוקי מדרבי מאיר לא איצטריך, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה (עירובין מו, ב), ועוד דפליג אמתניתין. ודחי שאני הכא דקטמה, כלומר: לא כמו שאתה סבור דאיסורא דהובערה איצטריכא ליה, אלא אדרבה משום שריותא דקטמה שרינן בה במצטמק ויפה לו, והיינו דנקט לה בלשון היתר ולא נקט לה בלשון איסור דלימא אין משהין עליה אלא חמין שהוחמו כל צרכן. וקא סלקא דעתך השתא דהכי קאמר, דשאני הכא דקטמה וקמ"ל דאע"ג דהובערה הרי היא כקטומה גמורה וכקטומה ונתלבתה, והלכך כי אקשינן אי הכי מאי למימרא עדיפא מינה הוה מצי לאקשויי אי הכי מאי שנא תבשיל שבשל כל צרכו אפילו לא בשל נמי ואפילו לא בשל כמאכל בן דרוסאי דבקטומה לא חיישינן לחתויי, אלא אורחא דתלמודא בהכין דבמלתא דאתחיל בה שקיל וטרי, והלכך אקדים ואקשי במאי דאיירינן דהיינו שריותא דמצטמק ויפה לו, כלומר: הא דאתא לאשמועינן דמצטמק ויפה לו שרי מאי למימרא, ובמאי דפריק ליה אתריצו להו כולהו קושיי.

הובערה אצטריכא ליה, מהו דתימא הדרא למלתא קמייתא קא משמע לן כלומר: לא כמו שאתה סבור, דשאני הכא דקטמה דקאמינא לא שתהא כקטומה גמורה אלא כקטומה ואינה קטומה, ואיצטריכא ליה לאשמועינן, דאי לא אשמעינן הוה אמינא כיון דהובערה הדרא למילתא קמייתא ולא תהא כקטומה כלל ויהא אסור בה מצטמק ויפה לו, קא משמע לן כיון דקטמה אף על גב דהובערה משהין עליה מצטמק ויפה לו והוא שבשל כל צרכו, משום דהובערה כקטומה ואינה קטומה גמורה. כך נראה לי.

ורב ששת דיוקא דמתניתין קא משמע לן פירש רש"י ז"ל: דיוקא דמתניתין דפרק קמא (לעיל שבת יט, ב), דלא מיפרשא בהדיא דאי קרמו פניה שרי. ואינו מחוור, דכיון דקתני אלא אם כן קרמו בודאי מיפרשא בהדיא דאם קרמו פניה שרי. אלא דיוקא דמתניתין דפירקין דהכא (לעיל שבת לו, ב) קא משמע לן, דלא מיפרשא אי להחזיר תנן ואי לשהות תנן, ואדרבא סתמא כמאן דאמר לשהות תנן דהא למאן דאמר להחזיר תנן איצטריכינן לחסורה.

הא ד אמר רב שמואל בר רב יהודה אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו. תמיהא לי דאמר כמאן לא כחנניה ולא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה, דאילו לחנניה אפילו לא בשל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי, ואילו לרבי מאיר אפילו חמין שהוחמו כל צרכן בגרופה אין בשאינה גרופה לא, ולרבי יהודה מצטמק ויפה לו מיהא בשאינה גרופה לא. ובשלמא רב ושמואל דאסרי מצטמק ויפה לו וקא שרו מצטמק ורע לו לא קשיא לי דאינהו דאמרי כרבי יהודה וכדכתבינן לעיל (עמוד א ד"ה רבי) דלרבי יהודה מצטמק ורע לו אפילו בשאינה גרופה שרי, אלא רבי יוחנן דאמר כמאן דלא אשכחן תנא דאית ליה הכין, דאם איתא כי אמרינן בריש פרקין (לעיל שבת לו, ב) הא[י] לא יתן לא יחזיר אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניה היא וכו', אכתי מנא ליה דחנניה היא ולא רבנן דלמא רבנן וכי קתני דאין מחזירין אבל לשהות משהין חמין ותבשיל ה"מ חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו אבל כמאכל בן דרוסאי לא ודלא כחנניה אלא כרבנן, אלא ודאי משמע דליכא תנא דאית ליה הכין. ועוד קשיא לי, דהא אמר רבי יוחנן (לקמן שבת מו, א) הלכה כסתם משנה וא"כ היאך אמר הכין, דבין למ"ד מחזירין בין למ"ד משהין מתניתין דלא כי הא דרבי יוחנן. ואע"ג דאמרינן בעלמא (יבמות טז, ב וש"נ) דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, לעולם קא בעי לה ומפרק לה.

וראיתי בפירושי רבנו האי גאון ז"ל ענין שיראה ממנו דרב ששת משמיה דרבי יוחנן ורב שמואל בר יהודה משמיה דרבי יוחנן לא פליגי, אלא מר אמר חדא משמיה דרבי יוחנן ומר אמר חדא משמיה דרבי יוחנן, שכך כתב וזה לשונו: והלכה כמאן דאמר להחזיר תנן, ונסתייעה בפירוש דאמר רב ששת אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו ויתר דבריו, וסייעה עוד מדאמר רבא תרווייהו תננהי וכו', ואף רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן כמות זה בחמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו במצטמק ויפה לו וכו'. ובסוף דבריו כתב עוד: נמצא המותר בשני פנים, (שחמו) [שהוחמו] ולא בשלו כל עיקר, ושבשלו כמאכל בן דרוסאי ואפילו בשלו כל צרכן. אלמא מדקאמר ואפילו בשלו כל צרכן, משמע שהוא ז"ל סבר דרב שמואל בר יהודה משמיה דרבי יוחנן רבותא אשמעינן דאפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו שרי אע"ג דאיכא למגזר כיון שבחתוי מועט כדי לצמקו סגי ליה דלמא יהיב דעתיה ומחתה, ורב ששת אשמעינן בלא נתבשל כל צרכו ורב שמואל בר יהודה אוסיף אפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכל שכן כשלא נתבשל כל צרכו. ומסתייעא הדין סברא, מדרב דאסר הכא מצטמק ויפה לו ובשלהי פרק קמא גמרא אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום (לעיל שבת כ, א) איבעיא לן ועד כמה, אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, דאלמא טפי אסיר נתבשל כל צרכו וצריך להצטמק ויפה לו מלא נתבשל כל צרכו בין מצטמק ויפה לו בין רע לו. ואף על פי שיש בזה תירוץ אחר לדעת הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתבתי שם (לעיל שבת יח, ב ד"ה האי) גבי קדרה חייתא. ואם תאמר אם כן למאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור, כלומר: משום שקרוב לצימוקו יהיב דעתיה ומחתה, אם כן אפילו מצטמק ורע לו כל שהוא קרוב לבישולו אסור, דדילמא יהיב דעתיה ומחתה כדי לגמור אותו בשול מועט. יש לומר דכיון דמצטמק ורע לו לא מחתה דמסתפי דילמא מצטמק ומתפסד, וכמו שכתבתי למעלה גבי חמין. ותבשיל דמתניתין למאן דאמר להחזיר תנן אבל להשהות משהין כל תבשיל במשמע, בין הגיע למאכל בן דרוסאי בין נתבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר הלכה כסתם משנה, ורב סבר דמתניתין בתבשיל שנתבשל אפילו כל צרכו ומצטמק ורע לו ואי נמי במצטמק ויפה לו ובשלא נתבשל כל צרכו, אבל בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור. ומיהו לא מחוור, דחנניה כללא קא כאיל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי משהין, ולאו דוקא כמאכל בן דרוסאי ממש הא פחות מכן ויתר על כן לא, אלא כל שהוא כמאכל בן דרוסאי ולמעלה מותר. ועוד דמאי דאיבעיא לן בשלהי פרק קמא כדי שיצולו עד כמה ואמר רב כמאכל בן דרוסאי, לאו דוקא ולומר דיתר מכן אסור, דאם איתא הוה ליה לתנא דמתניתין (לעיל שבת יט, ב) למיתני כדי שיצולו והוא שלא יתבשל כל צרכו. אלא אפשר דרב כרבי יהודה סבירא ליה דתבשיל המצטמק ויפה לו בשאינה גרופה לא, וההיא דשלהי פרק קמא דבצל וביצה משום דלא אתי לחתויי מפני שפניהם על פני האש ואי מחתה בהו חריך להו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שבת הט"ז) וזו היא דעתו של הרב אלפסי ז"ל. ובמצטמק ורע לו דמשמע דשרי רב בשנתבשל כל צרכו ואפילו לכתחילה, בהא נמי כרבי יהודה סבירא ליה, למאי דאתחזי לי אליבא דרבי יהודה כדכתיבנא לעיל (שבת לז, א ד"ה רבי יהודה). ואם תמצי לומר דרבי יהודה אפילו במצטמק ורע לו בשאינו גרוף לכתחילה אסר, וכסתמא דברייתא דרבי יהודה דשתי כירות המתאימות (לעיל שבת לז, א) דמשמע דעל גבי כירה שאינה גרופה כלל כלל לא, איכא למימר דרב תנא הוא ופליג וכן שמואל, ואי נמי שמואל כרב. כך נראה לי.

אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל כלומר: משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור (פסחים נ, ב), אנן נעביד כרבי יוחנן דשרי מצטמק ויפה לו.

כיון דמסוכן הוא אפילו בשבת נמי שרי תמיהא לי אי משום הא אפשר בקטום דבקטימה כל שהוא סגי, וההוא ודאי מוסיף הבל הוא וכל שכן שמשמר חומו של תבשיל.

בפרש"י בד"ה להחזיר תנן כו' הלכך עקר לא יחזיר הואיל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל האי לישנא דהלכך מגומגם הוא כו' עכ"ל ונראה לפי סוגיית התלמוד אין כאן גמגום דהא רבא דפריך לרב ששת תרוייהו תנינהו ע"כ דהוה ס"ד דרב ששת תרתי אשמעינן חדא דשרי לשהות באינה גרופה ועקר לא יחזיר והיינו משום דקסבר מתניתין להחזיר תנן ומוכח מיניה דעקר לא יחזיר אבל לשהות משהין וכו' ואהא פריך ליה רבא דא"נ לשהות תנן תרווייהו שמעינן ממתניתין דשרי לשהות ממתני' דאין נותנין פת כו' ולהחזיר מסיפא דמתניתין דאף מחזירין דע"כ לא שרו ב"ה כו' ומשני ליה דודאי לענין חזרה לא אצטריך רב ששת לאשמעינן אלא לענין לשהות אשמעינן דיוקא דמתניתין אי כפרש"י ואי כפירוש התוספות והשתא לפום מה שהבין רבא דתרוייהו בעי רב ששת לאשמעינן ועלה קאמר דקסבר להחזיר תנן הוצרך רש"י לפרש הלכך עקר לא יחזיר כו' והדברים ברורים באין גמגום ודו"ק:

תוספות בד"ה ש"מ מצטמק ויפה כו' דאי חשובה קטומה אמאי נקט בישל כל צורכו כו' נראה לו כו' דסברא הוא דלא הדרא כו' עכ"ל יש לדקדק קיצור בתירוצם דמי הכריחם לכל זה דהוה קשיא ליה אמאי נקט בישל כל צורכו כו' אלא דאיכא לפרושי דמעיקרא נמי דהוי בעי למימר דהדרא למלתא קמייתא לא מסברא הוא לומר כן אלא דבלאו מלתא מכח סברא ה"א דלא הדרא ומכח קושיא זו דמאי למימרא אי הוה איירי בקטמה בעי למימר נמי מעיקרא דאיירי בלא קטמה והמתרץ הבין דמכח סברא הוה פריך מעיקרא והשיב לו דאינו כן אלא דאיירי בקטמה והשתא המקשה מפרש קושייתו דמעיקרא דלא מכח סברא פריך אלא דאי הכי מאי למימרא כו' כיון דמסברא לא הדרא למלתיה קמייתא וק"ל:

בא"ד דאפילו ר"מ דמחמיר כו' שרי בחמין כו' דאי לא קטמה אפילו בישל כל צורכו אסור משום דמצטמק ויפה לו כו' עכ"ל לגבי חמין ליכא לדיוקי הכי דהא הוחם כל צורכו מצטמק ורע לו הוא כדאמר לקמן אלא לגבי בישל איכא לדיוקי הכי דנקט בישל כל צורכו לאשמעינן דאי לאו קטומה אפילו בישל כל צורכו אסור וגבי חמין דנקט הכי שהוחמו כל צורכן לא לדיוקי אתי אלא איידי דנקט בתבשיל נקט נמי הכי בחמין ואף על גב דעיקר קושיא שכתבו התוספות הוא מחמין היינו לרבותא אפילו לרבי מאיר דמחמיר מיהו לפי האמת לר' יהודה תקשי נמי מתבשיל דשרי אף בלא בישל אמאי נקט בישל כל צורכו ודו"ק:

בד"ה מהו להשהות כו' או במצטמק ויפה לו עכ"ל אבל מצטמק ורע לו ודאי דלא הוה קמבעיא ליה לאביי מרב יוסף כיון דליכא שום אמורא דאסר ליה אבל מצטמק ויפה לו אע"ג דחנניא שרי ליה מ"מ מבעיא כיון דאיכא אמוראי רב ושמואל דאסרי ליה וק"ל:

בגמ' אמר רבא תרוייהו תנינהו לשהות תנינא אין נותנין את הפת וכו' ואם תקשה לך א"כ מאי קא מבעיא לעיל לשהות תנן או להחזיר תנן וכו' תפשוט ממתני' דאין נותנין את הפת וכו' ולא חררה וכו' דלהחזיר תנן אבל להשהות משהין אע"פ שאינו גרוף וקטום עיין באשר"י ותמצא הכל מבואר באריכות גם תמצא מבואר שם פי' הרי"ף שפוסק דמתני' להשהות תנן ולא כחנניא ופירושא דסוגיא זו דקאמר רבא תרווייהו תנינהו דמשמע דס"ל דמתני' להחזיר תנן כר' יוחנן ורבא בתראה הוא ועיין לעיל בפ"ק (שבת דף י"ח) דקאמר קדירה וכו' בשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור ואיך פוסק הרי"ף דלא כחנניא וע"ש בדברי הר"ן גם בפרק זה בדברי הר"ן מבואר באריכות סברת הרי"ף והחולקים עליו:

ורב ששת דיוקא דמתני' קמ"ל ופירש"י משום דלא תני בהדיא הא קרמו פניה שרי וכו' ולפירושו הא דקאמר דיוקא דמתני' ר"ל מתני' דאין נותנין את הפת וכו' ומקשין התלמידים הא רבא קא מקשי ואמר תרווייהו תנינהו לשהות תנינא וכו' להחזיר נמי תנינא ב"ה אומרים אף מחזירים וכו' וגמ' לא חשיב כ"א על קושיא דלהשהות תנינא ועל קושיא דלהחזיר תנינא לא השיב כלום ויש ליישב דכמו דאיצטריך לאשמעינן דיוקא דהא קרמו פניה וכו' משום דלא מתני ליה בהדיא כ"ה נמי גבי להחזיר אע"ג דהאמת הוא כן כדקאמר דעד כאן לא קא שרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה אבל כשאינה גרופה וקטומה לא מ"מ כיון דלא מתני לה בהדיא אתי רב ששת לאשמעינן עקר לא יחזיר עד שיגרוף ולפי' התוס' שפירשו דדיוקא דמתני' ר"ל דיוקא דמתני' דכירה אתא לאשמעינן דלהחזיר תנן וחסורי מיחסרא והכי קתני אתי נמי שפיר דהא דקאמר רבא לחחזיר נמי תנינא בית הלל אומרים אף מחזירים וכו' הא היינו נמי מתני' דכירה דכיון דמשני גמ' דיוקא דמתני' דכירה אתי לאשמעינן קאי האי שינויא אתרווייהו תנינהו דקאמר רבא אלהשהות ואלהחזיר וק"ל:

ברש"י לחחזיר תנן וכו' ופירוקא דמתני' כדקאמר לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר וכו' כתב בספר ח"ש האי לישנא דהלכך מגומגם הוא דהא אפי' אם לשהות קתני מ"מ אסור להחזיר כמו שפי' לקמן אלא נ"ל דהכי פי' הלכך דוקא עקר לא יחזיר ר"ל אבל לשהות שרי אף באינו גרוף וקטום עכ"ל והא דכתב דהא אפי' אם לשהות קתני אסור להחזיר כמו שפי' לקמן ר"ל הא דקאמר רבא לקמן להחזיר נמי תנינא ב"ה אומרים אף מחזירים ועד כאן לא קשרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה וכו' אבל לפי מה שכתבתי לעיל בפי' דיוקא דמתני' קמ"ל דזה קאי נמי אקשיא דלהחזיר נמי תנינא משום דאע"ג דהאמת הוא כדקאמר רבא דעד כאן לא קשרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה מ"מ כיון דאינו מפורש בהדיא כן במתני' איצטריך רב ששת לומר עקר לא יחזיר וכו' אתי נמי שפיר האי לישנא דכתב רש"י להחזיר תנן וכו' ופירוקא דמתני' כדאמרינן לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר ר"ל כיון דמתני' דקתני לא יתן עד שיגרוף וכו' היינו לא יחזיר וע"כ צריכין אנו לומר חסורי מיחסרא והכי קתני וכו' והך חזרה דאמרי לך לאו דברי הכל הוא וכו' וא"כ רישא דמתני' דקתני לא יחזיר עד שיגרוף דברי ב"ה הן וא"כ שמעינן בהדיא דלא שרו ב"ה להחזיר עד שיגרוף הלכך קאמר ר' יוחנן עקר לא יחזיר דכן הוא מפרש במתני' בהדיא כד מחסרת לה אבל אי מתני' לשהות תנן אינו מפרש כל כך בהדיא דהא דקתני בסיפא וב"ה אומרים אף מחזירים דאגרוף וקטום קא מהדר דנוכל לומר דלישנא דרישא דמתני' דקתני לא יתן עד שיגרוף הם דברי ב"ש אבל ב"ה אימא לך דמתירים אף להחזיר אפי' באינה גרופה וקטומה וכ"ש להשהות ודו"ק:

בתוס' ד"ה ש"מ מצטמק ויפה לו מותר וכו' וקשה לר"י הא איצטריך לאפוקי מדר"מ ור' יהודה דאסרי בשאינה גרופה אפי' חמין דמצטמק ורע להם וכו' ר"ל דע"כ המקשה ס"ל השתא דקטמה והובערה הדרא למלתא קמייתא וחשובה כאינה גרופה וקטומה כלל ולכך פריך כמתמיה אמאי שרי תבשיל שנתבשל כל צרכו ש"מ מצטמק ויפה לו מותר ולכך מקשים התוס' על פירש"י דדלמא לעולם אימא לך דר' יצחק איירי בתבשיל שמצטמק ורע לו וליכא לאקשויי מאי אתי לאשמעינן פשיטא דשרי הא לא פשיטא הוא דהא ר"מ ורבי יהודה אסרו אפי' בחמין דודאי מצטמק ורע להן:

בא"ד ונראה לר"י דהשתא ס"ד דלא חשיבה קטומה כלל וכו' התוס' מתחילין לתרץ תחלה הקושיא שניה שהקשו דמאי פריך מאי למימרא וכו' ומתרצין דהא דס"ד מעיקרא דקטמה והובערה לא חשיב קטומה כלל לא מסברא היה סבר כן דאדרבה הסברא היא בהיפוך אלא מכח שהיה מכריח זה בדברי ר' יצחק דנקט תבשיל שנתבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן דמשמע הא לא נתבשלו כל צרכן לא ואי חשיב כגרוף וקטום אפי' לא נתבשל כל צרכו נמי ובפרט בחמין דאליבא דכ"ע אפי' לר"מ דמחמיר טובא שרי בחמין שלא הוחמו כל צרכן ולכך הוה ס"ד להמקשה מעיקרא דלא חשיב ליה ר' יצחק כקטומה אבל בתר דשני ליה שאני הכא דקטמה ולעולם ר' יצחק חשיב לה כקטומה לגמרי וה"ה אפי' לא בישל כל צרכה וכו' פריך שפיר א"ה מאי למימרא דאי אתי לאשמעינן איסורא דאי לא קיטמה אפי' נתבשל כל צרכה אסור הוי ליה למימר בלשון איסור ונימא כירה שאינה גרופה וקטומה אסור להשהות עליה אפי' תבשיל שנתבשל כל צרכו ומסברא הוה ידעינן דאם קיטמה והובערה השיב כקטומה דהסברא הכי היא דהא השתא אי אמר בלשון איסור כדאמרן לא הוי לן שום דיוק והכרח מדבריו דלא חשיב לה כקטומה דמעיקרא דהוה ס"ד דחשיב לה כאינה קטומה דלא מסברא הוה ס"ד הכי אלא מחמת שכך דקדק והכריח מדברי ר' יצחק אבל אי אמרה בלשון איסור כנזכר לא היה לנו שום דיוק. וקושיא הראשונה שיישב רש"י מנלן דר' יצחק איירי בתבשיל שמצטמק ויפה לו דלמא איירי במצטמק ורע לו תירצו התוס' בתוך דבריהם בקוצר משום דסתם תבשיל מצטמק ויפה לו פריך המקשה הכי כך הם המשך דברי התוס' והארכתי בזה אף שדברים פשוטים הם שכך הם כוונת דברי התוס' כדי להקל העיון מהתלמידים וק"ל:

בא"ד ועוד י"ל שאני הכא דקטמה וכו' ר"ל שהמקשה הקשה כמו שפירשו התוס' למעלה שהכריח מדברי ר' יצחק דחשיב לה כאינה קטומה מדנקט תבשיל שנתבשל כל צרכו ולכך פריך ש"מ מצטמק ויפה לו מותר דאל"כ ליאסר אפי' בישל כל צרכה ומשני שאני הכא דקיטמה והובערה חשיב קצת קטומה ולא לגמרי ולכך תבשיל שנתבשל כל צרכו מותר אפי' במצטמק ויפה לו ולא נתבשל כל צרכו אסור אבל באינה קטומה לגמרי אפי' נתבשל כל צרכו אסור דמצטמק ויפה לו אסור וק"ל:

ד"ה דיוקא דמתני' קמ"ל וכו' ונראה לפרש דיוקא דמתני' דכירה אתא לאשמעינן דלהחזיר תנן ר"ל אבל אי מתני' דכירה הוה דייקא דלשהות תנן אע"ג דמהך מתני' דאין נותנין הפת ולא חררה וכו' שמעינן מינה דסתם לן רבי כחנניא לא הוה קי"ל הלכתא כההוא סתמא אלא כמתני' דכירה דבתראה היא והוה חזינן דהדר ביה רבי מההוא סתמא דפ"ק ולכך איצטריך לן רב ששת לאשמעינן דמתני' דכירה להחזיר תנן ובספר ח"ש קיצר לשונו:

גמרא ש"מ מצטמק ויפה לו מותר פירש רש"י דאל"כ מאי אתא לאשמעי' והקשו בתוספת הא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר ורבי יהודה כו'. ואזלו בזה לשיטתם דר' יהודה אוסר בחמין בשאינה גרופה אף ע"ג דהוי מצטמק ורע לו מיהו כבר כתבתי שאין זה מוכרח ושפיר מצינו למימר דרב יהוד' אליבא דבית הילל מתיר בחמין אפילו באינה גרופה וכן כתב רשב"א ז"ל בחידושיו וכן כתב מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש אלא דמלבד זה הסוגיא שלפנינו תמוה וכמ"ש רשב"א ז"ל בחידושיו שהרבה מקדמונים נדחקו בזה וגם פירוש רשב"א ז"ל גופא נראה דוחק וביותר מה שכתב דלמאי דמשני הש"ס שאני הכא דקטמה הוי מצי לאקשויי אי הכי אפילו לא הוחמו ונתבשלו כל צרכו נמי אלא דאורחא דתלמודא בהכי כו' ע"ש וזה דוחק גדול:

אמנם לענ"ד נראה לפרש כל הסוגיא בפשיטות והיינו לפי שיטת רש"י ולפי מאי שכתבתי במשנתינו דחמין ותבשיל דאיירי בהו ב"ש וב"ה ע"כ היינו בבישל כל צרכו דאלת"ה תקשי אמאי שרי ב"ש בחמין הא אסרו ב"ש בפ"ק במשנה דאונין של פשתן בכל המלאכות שנגמרו בשבת וכמ"ש שם בחידושי דאף למ"ד דטעמא דב"ש משום שביתת כלים אפ"ה אסרו בכל גווני בכל הנך דאי עביד להו בשבת אתי לידי חיוב חטאת אפילו היכא דלא שייך שביתת כלים וכמו שהוכחתי שם מלשון הירושלמי והתוספתא ע"ש ולפ"ז ע"כ דהנך חמין דשרי ב"ש היינו דוקא כשהוחמו כל צרכן שנגמרו קודם שבת ומדב"ש נשמע לב"ה דאיירי נמי בהכי ועוד דמסיפא נמי שמעינן ליה מדקתני אף מחזירין והיינו אפי' בשבת כפירוש רש"י ותוספת שם ואי ס"ד דבלא נתבשל כל צרכו איירי האיך שרי להחזיר בשבת הא חייב משום מבשל אחר מבשל וכמ"ש בשם רש"י והרמב"ם ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בפ"ק אע"כ דמשנתינו בבישלו כל צרכן איירי נמצא דלפ"ז למאי דס"ד השתא דר' אושעיא דקאמר קטמה והובערה משהין כו' היינו משום דדיניה כאילו לא קטמה וכמו שאבאר ממילא ע"כ סבר רבי אושעיא דמתניתין להחזיר תנן דאי ס"ד לשהות תנן אמאי שרי להשהות באינה גרופה הא להדיא קתני במתניתין לא יתן עד שיגרוף והיינו לשהות ועלה קתני פלוגתא דב"ש וב"ה דאיירי ע"כ בבשיל כל צרכו כדפרישית ואם כן הוי ר' אושעיא דלא כשום תנא אע"כ דר' אושעיא סבר דמתניתין להחזיר תנן הא לשהות משהין אפילו באינה גרופה ומוקי לה נמי כשנתבשל כל צרכו דווקא כדפרישית דאף על גב דבעל האיבעיא למאי דבעי למימר דלהחזיר תנן הוי מוקי לה כחנניא היינו משום דמשמע ליה דקי"ל הלכה כחנניא כדדייק רבא בסמוך ממתניתין דפ"ק דקרמו פניה שרי ומש"ה הוי ניחא ליה לאוקמי מתניתין דהכא נמי כחנניא דהיינו אפילו כמאכל בן דרוסאי ולא חייש לדיוקא בטעמא דב"ש בחמין דיש שום סברא לחלק ולא חייש נמי להך דיוקא דמחזירין אפי' בשבת דאפשר דלאו בחד גוונא נקט להו אלא לצדדין קתני כדפרישית במתניתין או שנאמר שבעל האיבעיא סבר כשיטת הסוברים דאין בישול אחר בישול כשנתבשל כמאכל ב"ד אלא כשנצטנן משא"כ לר' אושעיא פשיטא ליה דאין הלכה כחנניא ואפשר דמתניתין דפ"ק גופא הכי משמע ליה מדקתני אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום משמע דהיינו כדי שיצולו כל צרכו מדלא קתני בהדיא כדי שיגיע למאכל ב"ד כדקתני סיפא וחררה כדי שיקרמו פניה אע"כ דלא כחנניא ודיוקא דחררה גופא לא משמע ליה כמו שאבאר בסמוך. ולפ"ז שפיר מדייק הש"ס הכא ש"מ מצטמק ויפה לו מותר דכיון דסבירא ליה לר' אושעיא דמתניתין להחזיר תנן וודאי מתיר אף במצטמק ויפה לו חדא דהא בשר בצל וביצה מצטמק ויפה לו נינהו כמו שכתבו התוספות ועוד דלאיזה צורך נקט ר' אושעיא במילתיה חמין להיתרא הא אתא במכ"ש מתבשיל אע"כ דנקט חמין במצטמק ורע לו לגלויי עליה דתבשיל דהיינו במצטמק ויפה לו. וע"ז משני הש"ס שפיר שאני הכא דקטמה פי' דלעולם אימא לך דר' אושעיא סבר דמתניתין לשהות תנן ואפ"ה מתיר אף במצטמק ויפה לו בבשיל כל צרכו וכיון דכבר קטמה גלי דעתיה דלא ניחא ליה בצימוק כמו שפירש רש"י להדיא ומש"ה לא איכפת לן במה שהובערה אח"כ משא"כ כשלא בישל כל צרכו לא מהני האי גילוי דעתא דקטמה דכיון שהובערה אח"כ ודאי ניחא ליה שיתבשל כל צרכו ובטל האי גילוי דעתא וע"ז מקשה הש"ס אי הכי מאי למימרא דלמאי דבעית למימר דר' אושעיא סבר דלשהות תנן ואם כן פלוגתא דב"ש וב"ה בגרופה איירי ומדאסרו ב"ש בתבשיל שבישל כל צרכו אף בגרוף וקטום ע"כ היינו משום דגרוף וקטום מקצתו איירי כמ"ש הר"ן ז"ל ואפ"ה שרי לב"ה משום דגלי דעתיה אלמא שמעינן ממתניתין להדיא דגילוי דעת דקטומה מהני ומאי קמ"ל ר' אושעיא בקטמה והובערה דנהי דמעיקרא הוי פשיטא ליה להש"ס דקטמה והובערה הוי כאילו לא קטמה היינו משום דקא ס"ד דר' אושעיא סבר להחזיר תנן כדפרישית:

ולפ"ז פלוגתא דב"ש וב"ה בלשהות היינו בשאינה גרופה כלל ולא איירי מידי בגילוי דעתא ומש"ה משמע לתלמודא דלא מהני משא"כ השתא דאמרינן לשהות תנן ופלוגתא דב"ש וב"ה בגרוף וקטום מקצתו א"כ שפיר שמעינן ממתני' דגילוי דעתא דקטמה מהני וע"ז משני הש"ס דאכתי איצטריך דמהו דתימא כיון דהובערה הדרא למילתא קמייתא פירוש נהי דשמעינן ממתניתין דגרוף וקטום מקצתו מהני משום דגילוי דעתא היינו משום דעדיין מנכרא מילתא שגרופים וקטומים במקצתן משא"כ הכא דהובערה סד"א דהדרא למילתא קמייתא ובטל האי גילוי דעתא דמאן דחזי סבר שלא נקטם מעולם ואתו למישרי להשהות מצטמק ויפה לו באינה גרופה וקמ"ל רבי אושעיא דאפי' הכי שרי כנ"ל נכון מאד בעזה"י ליישב הסוגיא ובזה נתיישב' כל קושיות התוספות והרשב"א ז"ל ודוק היטב:

ומה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והטור והש"ע להך דינא דר' אושעיא דקטמה והובערה דינו כקטום לענין מצטמק ויפה לו נראה דהיינו משום דמשמע להו דהא דקאמר שאני הכא דקטמה דיחוי בעלמא הוא דאפשר דקטמה והובערה הוי כאילו לא קטם אלא דסבירא ליה דמצטמק ויפה לו מותר וכיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן בתרווייהו לחומרא לפ"ז יש לי בזה מקום עיון על מה שכתוב בספר מג"א בסימן ר"ג סק"ג דקטמה והובערה שרי ומסתימת לשונו משמע דמתיר לגמרי בגרופה ממש אפילו בלא בישל כל צרכו והא ליתא דהא ר' אושעי' גופא לא שרי בקטמה והובערה אלא בבישל כ"צ ומצטמק ויפה לו ומהאי טעם שכתב רש"י ז"ל דגלוי דעתא דלא ניחא ליה בצמוקו אבל לענין לא בישלה כ"צ לא מהני הך גילוי דעתא ועוד כיון שהשמיטו כל הפוסקים להאי דינא דקטמה והובערה שדינו כקטום משמע דליתא וכדפרישית:

שם אמר רב ששת כו' קסבר מתניתין להחזיר תנן ופירש רש"י להחזיר תנן כו' כדאמרינן לעיל חסורי מחסרא הילכך עקר לא יחזיר עכ"ל. ופירושו בזה תמוה מאוד מאי הילכך דקאמר הא אפילו אי לשהות תנן פשיטא דעקר לא יחזיר עד שיגרוף ומהרש"א ז"ל כתב ליישב לשון רש"י לפי סוגיית התלמוד במאי דקאמר רבא תרווייהו תננהו ע"ש באריכו' שכתב שהדברים ברורים ואני לא זכיתי להבין דבריו בזה דאדרבא הוסיף לנו תמיה על תמיהתם בלשון הגמרא בדברי רבא עצמו ומאי תיקן רש"י בזה בלשון הילכך דמשמע דהא בהא תליא וליתא:

אמנם לענ"ד נראה ליישב בפשיטות דוודאי הא בהא תליא דעיקר מימרא דרבי יוחנן במאי דקאמר עקר לא יחזיר נראה דאתי לאשמעינן דאפילו חמין לא יחזיר עד שיגרוף. ולפי זה וודאי למאן דאמר לשהות תנן לא שמעינן להך מילתא ממתניתין שהרי לא נזכר במשנה איסורא בחמין כלל ואדרבא כיון דהא דקתני לא יתן עד שיגרוף היינו לשהות ואתבשיל דלעיל מינה קאי משמע דבחמין לכולי עלמא שרי וכדפרישית במתניתין אפילו אליבא דב"ש וכיון דכי היכי דפליגי בלשהות פליגי בלהחזיר משמע דלשהות ולהחזיר כי הדדי נינהו ובתרווייהו שרי בחמין אפילו באינה גרופה אלא משום דלקושטא דמילתא סבר רב ששת משמיה דר' יוחנן דלהחזיר תנן ומתני' חסורי מחסרא דלשהות משמע אפי' באינה גרופה ואפילו בלא בישל אלא כמאכל ב"ד והיינו כחנניא וכדדייק רבא ממתני דפ"ק דקתני קרמו פניה שרי. ולפ"ז ע"כ הא דמייתי במתני' הך מילתא דלשהות ופלוגתא דב"ש וב"ה לכאורה משנה שאינה צריכה היא מאחר שכבר סתם לנו בפ"ק כב"ה וכחנניא וליכא למימר דהוי כסתם ואח"כ מחלוקת הא ליתא דוודאי ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ועוד דלמה מפסיק התנא במשנתינו בדינא דלשהות בין תרי בבא דלהחזיר כמו שדקדקתי לעיל אע"כ דהא דמייתי הכא במתני' פלוגתא דב"ש וב"ה בלשהות היינו דהאי פלוגתא איירי בחמין ומינה שמעינן דפלוגתייהו בלהחזיר נמי איירי בחמין דכי היכי דפליגי בלשהות באינה גרופה הכי נמי פליגי בלהחזיר בגרופה דוקא ולעולם לב"ה אין חילוק בין חמין לתבשיל ולפ"ז שפיר שמעינן דלהחזיר באינה גרופה אפילו חמין אסור. ולפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל בד"ה להחזיר תנן שכתב כדאמרינן לעיל חסורי מחסרא הילכך עקר לא יחזיר כו' וכוונתו למאי שכתבתי דכיון דמתניתין חסורי מחסרא וקתני רישא וסיפא בלהחזיר ומציעתא בלשהות ע"כ דהיינו משום דיוקא דחמין לאיסורא והילכך עקר לא יחזיר פירוש אפילו חמין משא"כ אי הוי סבר לשהות תנן ובלשון הגמרא בדברי רבא נתיישב יותר דלבתר דקאמר לשהות תנן ממתני' דפ"ק דקרמו פניה שרי מדייק להחזיר נמי תנינא פירוש דכיון דלשהות תנינא בסתם מתני' דסוף פרק קמא אם כן אמאי הדר ותני האי דינא דלשהות במתני' בפלוגתא דב"ש וב"ה אע"כ משום לשון חמין דאיירי ב"ש וב"ה ומשום דיוקא דחמין לאיסורא בחזרה דאינה גרופה איצטריך והיינו דקשיא ליה להחזיר נמי תנינא כנ"ל נכון והוא כפתור ופרח ודוק היטב:

ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י שכתבתי במשנתינו דמ"ד להחזיר תנן ומוקי לה כחנניא דשרי להשהות באינה גרופה כשהגיע למב"ד דלא חייש לשמא יחתה ואפ"ה אוסר להחזיר באינה גרופה אפילו בבישל כל צרכו דע"כ היינו משום הטמנה. א"כ לפ"ז פשיטא דלא שייך לחלק בין חמין לתבשיל דהא בחמין נמי שייך הטמנה ודוק היטב:

שם אמר רבא תרווייהו תנינהו כו' ורב ששת דיוקא דמתניתין קמ"ל ופירש רש"י משום דלא מתני לה בהדיא הא קרמו שרי כו' עכ"ל. והתוספות הקשו על זה דאין זה חידוש דדיוק פשוט הוא. ולענ"ד נראה ליישב לפמ"ש הרא"ש ז"ל בשם רבינו יונה אליבא דרב דהא דקתני אין צולין בשר כו' אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומפרש רב כמאכל ב"ד היינו משום דגרוף איירי או שיגרוף אח"כ א"כ לפ"ז דהא דקתני נמי בחררה כדי שיקרמו פניה היינו נמי שיגרוף אח"כ אע"ג שנראה דוחק לפרש כן בחררה כמו שנראה מלשון הרא"ש ז"ל בעצמו היינו אליבא דרבא דאמר תרווייהו תנינא מ"מ רב ששת גופא שפיר אתי לאשמעינן האי דיוקא דלא נימא סיפא דומיא דרישא כנ"ל ועיין עוד בסמוך: