מסכת שבת דף ל״א עמוד ב׳

יראת שמים דומה לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו:

בהי עייל באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים:

(ואנא) אמינא לך כלומר אתה מיעטת בשבחו:

הן יראת ה' יחידה היא היראה בעולם:

מי שאכל שום וריחו נודף כו' פירוקא הוא כלומר הכי קאמר קרא אם רשעת מעט אל תוסף על רשעך דמי שאכל שום וריחו נודף כבר לחבריו כלום יחזור ויאכל עוד אחר ויהיה נודף יותר לזמן ארוך:

חרדין ועצבין נוטריקון דחרצובות:

כאולם שפתחו פתוח ורחב:

זה דרכם לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו לעולם דהיינו קבורה והדר כתיב זה דרכם כסל למו כלומר יודעין הם שזו דרכם אבל כסל למו כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין ת"ל ואחריהם את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד ואעפ"כ אינן חוזרין:

וסותר על מנת לבנות במקומו ור"ש פוטר אפי' בסותר על מנת לבנות במקומו אלא במקום שע"י סתירה יש תיקון (בבנין אחרון) יותר משלא היה בנין ראשון מעולם שם כגון בפתילה שצריך להבהבה דמחייב ר' שמעון כדאמר בסמוך ואם תאמר לר' שמעון הא דתנן בפרק כלל גדול (לקמן שבת דף עג.) המכבה והסותר בשלמא מכבה משכחת לה דמתקן כדפירש כגון לעשות פחמין אלא סותר לא משכחת שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ואמאי חייב לר' שמעון וי"ל דכולהו ממשכן ילפינן לה ולא היה כיבוי במשכן כ"א לעשות פחמין ולהכי לא מחייב ר"ש אלא בכה"ג אבל סותר אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ולהכי מחייב שם אפי' ר"ש וא"ת כיון דסותר ומכבה בעינן ע"מ לבנות ולהבעיר א"כ בפרק כלל גדול (שם) דתנן המכבה והסותר הוי ליה למיתני המכבה ע"מ להבעיר והסותר ע"מ לבנות כי היכי דקתני המוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות וי"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מיחייב לא איצטריך למיתנייה:

כל ת"ח שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות והחיצוניות לא מסרו לו בהי עייל מכריז ר' יוחנן חבל על דלית [ליה] דירתא ותרעא לדירתה עביד.

אמר להו [רבא] לרבנן במטו מינייכו רבנן לא תירתון תרתי גיהנם:

א"ר יוחנן אין להקב"ה אלא יראת שמים בלבד שנא' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה:

פיס' כחס על הנר כחס על השמן וכו' אוקימנא למתני' כולה המכבה את הנר כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה כו' לר' יהודה דסבר דבר שאין מתכוין אסור וחלק עליו רבי יוסי בכולהו והודה לו בפתילה. ואוקמה עולא דרבי יוסי נמי כרבי יהודה סבירא ליה דדבר שאין מתכוין אסור. מיהו אמר לך לא מחייב אלא היכא דקא מתעבדא מלאכה וסותר ע"מ לבנות במקומו כגון פתילה שכבה ע"מ להדליק במקום שכבה בראש הפתילה הוי סותר ונגמרה מלאכה לפיכך חייב. אבל מכבה הפתילה ליטול השמן או הנר נמצא סותר בפתילה ובונה בנר או בשמן כי האי גוונא לא הוי סותר ואין שם מלאכה כלל לפיכך פטור.

ואקשינן מכדי מלאכות דשבת ילפינן להו [ממשכן] ובמשכן סותר מזה המקום שנוסעין ממנו לבנות במקום אחר הוא והנה סותר שלא לבנות במקומו הוי סותר ושנינן כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. ויתכן שיאמר להם שובו חנו במקום שסרתם כסותר ע"מ לבנות [במקומו] דמי רבי יוחנן אמר לעולם רבי יוסי כרבי שמעון סבירא ליה ומתני' בפתילה שצריך להבהבה עסקי'.

דבהא אפילו רבי שמעון מודה דקא מתקן מנא דחירוכי משויא ליה מנא ודייקא נמי מתני' הכי דקתני מפני שהוא עושה פחם כלומר מתכוין לעשותה פחם הוא ולא קתני שנעשה פחם בלא כוונתו ש"מ. נתברר כי ההבהוב הוא חירוך כדכתיב (דניאל ג) ושער ראשיהון לא היתחרך והחירוך הוא עשויה כמין פחם:

כבר ביארנו שהמקלקלין בשבת פטורים אלא שאם קלקל על מנת לתקן חייב ומ"מ דוקא שקלקל ע"מ לתקן במקומו כגון מוחק ע"מ להגיה במקומו סותר ע"מ לבנות במקומו קורע ע"מ לתפור במקומו אבל במקום אחר לא אף בסותר ע"מ לבנות במקום אחר באותן אבנים שלענין סתירה זו מיהא מקלקל הוא ומ"מ לא סוף דבר במקום הסתירה על כל פנים אלא כל שהוא באותו בנין כגון שסותר ובונה על מה שהיה מקודם כדי להוסיף באורה וכיוצא בדברים אלו חייב:

המשנה החמשית על שלש עברות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין אמר הר"ם פי' הודאי הוא הטבל והוא הדבר שאינו מעושר ולא הוציאו ממנו חק מחקי השם ודמאי הוא הדבר המסופק אם הוציאו ממנו המעשר או לא הוציאו וכבר קדמו אלו הדינים כלם במסכת דמאי פרק ראשון ובארנו בפרק השני ממסכת תרומות כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ולא הטבלת כלים בשבת ועוד יתבאר זה טעמו במסכת ביצה ולפיכך אסור לעשות כן בין השמשות לפי שהוא ספק וזהו שקורין אותו בכאן ספק חשיכה ספק אינו חשכה וזהו העירוב שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין אסור לעשותו בשעת הספק אלא מבעוד יום לפי שדינו חמור יותר כאשר נבאר בעירובין. והתירו כמו כן הטמנת החמין והוא המים החמין בין השמשות כי לא אסרו ההטמנה בשבת עצמו כל שכן בין השמשות אלא משום גזרה כאשר נבאר לפנים ותכלית הגזרה בשבת אבל בין השמשות לא ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים בגדולה נקרא יום ומשיראה כוכב עד שיראו שנים הוא גם כן יום ומשיראו שנים עד שיראו שלשה הוא זמן בין השמשות וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק והעקר אצלנו כי בין השמשות ספק ועוד יתבארו אלו הדינין:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ואמר דרך הערה שעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר ומפני שמצות אלו מסורות לנשים ושאין האנשים רגילים להתעסק בהם היה מאופני המשפט להיותן נענשות עליהן והזכירו עת הלידה להיות אימתו עליהם להפליג בהתעוררות ובאזהרה ובגמ' אמרו היא כבתה נרו של עולם ואבדה את חלתו ר"ל אדם הראשון ושפכה את דמו ר"ל שגרמה לו מיתה לפי' נמסרו לה מצות אלו ואמר אח"כ שאעפ"כ ראוי לאנשים להזהירן במה שיוכלו:

ואחר שהוא צריך להזהיר בדברים אחרים בערב שבת ראוי לו להזכירן בענין הדלקת הנר והוא שאמר ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה ר"ל שאם ימהר להזכירם מבעוד יום לא יועיל שמא הן סבורות עדין יש שהות ביום ויתרשלו בדבר אלא עם חשיכה ר"ל סמוך לה עשרתם ר"ל לסעודת שבת שבחול היה אפשר לו באכילת עראי ועכשיו השבת קובעת לאסור אף אכילת עראי כמו שביארנו בהרבה מקומות בין בתבואה בין בפירות שאין עראי לשבת עירבתם ר"ל עירובי תחומין אבל עירובי חצרות אינו צריך להזכיר עם חשיכה כמו שיתבאר בסמוך ודברים אלו הוא צריך לשאול אם נעשה אם לאו שהרי אינו יודע וכן שכבר הגיע זמנן ומסתמא כבר נעשה אבל בנר כבר הוא רואה שאינו מודלק וכן שלא הגיע זמן עדיין עכשיו וצריך לומר הדליקו דרך צווי:

ונתגלגל מדברים אלו להודיע בהן אם איחר יותר מדאי שהפסיד והוא שספק חשיכה ספק אינו חשיכה ר"ל בין השמשות אין מעשרין את הודאי מפני שהוא תקון ואע"פ שתקון שבות הוא גזרו עליו ואע"פ שאמרו כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות קמא לא אמרוה אלא למצוה כגון עירוב וכן אין מטבילין את הכלים לטהרם שאף היא תקון כמו שביארנו בגמ' ביצה ואין מדליקין את הנרות שהרי ספק תורה יש כאן וזו ואין צריך לומר זו קתני ויש שפרשה אפי' ע"י גוי ואינה נר' שכל לדבר מצוה מיהא לא גזרו על שבות בין השמשות ויש סותרים אותה מטעם שבות דשבות ר"ל שאם יעשה הוא בעצמו אין שם אלא שבות וכשאומרה לגוי הוא שבות דשבות והיאך יאסר ואין זה כלום שהרי אף שבות דשבות אסור וכמו שאמרו פ' שואל שלא ישכור אדם פועלים בשבת אף ע"י גוים ובפרק כתבי בנכרי שאין אומרין לו כבה ואע"פ שהכבוי עצמו מלאכה שאין צריכה לגופה ויש מכריעין לומר ששבות דשבות אסור במקום שאלו הוא עושהו יש שם ספק איסור תורה הא בספק חכמים לא ומכאן התירו לומר לגוי לטלטל את הנר ממקום למקום שהטלטול מדרבנן וראיה להם בעירובין פרק הדר בההיא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר להו רבה לייתו לי מגו ביתאי והא לא עירב לסמוך אשיתוף והא לא שתיפו אמרו לגוי דלייתי ואמר אביי בעינא לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף דאמר כל בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן וכל בדרבנן עבדינן והדר מותבינן אמר ליה ומאי בעית לאותובי אמר אמירה לגוי שבות והיכי דחיה שבת והא הזאה שבות ואינה דוחה שבת אמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים אלא זיל אייתי ואי מייתי איהו ליכא אלא שבות הואיל ודרך מבוי הוא אלא שאינו משותף ומ"מ אינה ראיה שמא במקום מצוה שאני ולמדת ששבות אף במקום מצוה כגון הדלקה לכבוד שבת אסור ובטלטול שרגא שלא במקום מצוה אסור במקום מצוה מותר ואע"פ שבקונה בית בא"י התירו לכתוב אונו אף בשבת ע"י גוי משום יישוב ארץ ישראל נגעו בה ושאם לא יעשה עכשיו שמא לא יעשה לעולם אבל מילה וקדוש שאיפשר למחר לא אא"כ על הדרך שהזכרנו:

אבל מעשרין את הדמאי הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין אין זה תקון ומערבין פי' בגמ' עירובי חצרות שאינו אלא חומרא בעלמא וזה שאמרו בסמוך לה עירבתם שמשמען של דברים שאם לא ערבו אי אפשר לערב פירשוה בעירובי תחומין שהם תקון גמור וקנין בית ולפיכך אסור ואם עירב אין עירובו כלום ואף לדעת האומר כל שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כל קנין בית הרי הוא כעין של תורה וגזרו אפי' במקום מצוה שהרי אין מערבין עירובי תחומין בפת אלא לדבר מצוה וי"מ אותה בעירב ברגליו שיכול לעשות אף לדבר הרשות שכל ששבת בו בין השמשות הוא ביתו לגמרי וטומנין את החמין ליתנן בתוך קופה של מוכין להיות חמימותם עומד בתוכם ודוקא בדבר שאין מוסיף הבל כמו שיתבאר הא משחשיכה לגמרי אין עושין אף אלו כלל שאף בהטמנה אסרו בשבת שמא ימתין בהטמנתו עד שימצאנה צוננת וירתיחנה ובין השמשות מיהא אין כאן גזרה שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן:

זה ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בד"ה וסותר כו' משכחת לה דמתקן כדפי' כגון לעשות פחמין כו' עכ"ל היינו כדפרש"י לעיל דכבוי כדי לעשות פחמין ה"ל מלאכה הצריכה לגופה וה"ה דהוי מצי למנקט הך גופא שכתבו כגון פתילה שצריכה הבהוב אלא דנקטו הך כיבוי גופיה דהוה במשכן לעשות פחמין כמ"ש לקמן וק"ל:

ברש"י ד"ה אמינא אנא לך כלומר אתה וכו' כצ"ל:

ד"ה אפי' בפתילה וכו' על הפתילה וכו' כצ"ל:

ד"ה לעולם כר' יהודה וכו' וד"ה כל המקלקל וכו' הכל דבור אחד:

גמרא אין לו להקב"ה בעולמו עיין ברכות דף לג ע"ב:

רש"י ד"ה מפני שהוא עושה פחם שהוא מתכוין ממש. וק"ל הא בפשוטו י"ל דחוץ מן הפתילה היינו דחוץ כחס על הפתילה חייב דמיירי בלא הובהבה מבעו"י וכיון דרצונו לחזור ולהדליק הפתילה וניחא ליה בפחם מיקרי צריכה לגופא דאפילו באינו מתכוין אלא דהוי פ"ר היכא דניחא ליה מקרי צריכה לגופא כדלקמן קג ע"א בתולש עולשין בארעא דידיה. ומרווח יותר דבפתילה שצריך להבהבה עסקינן היינו דהוא אינו מתכוין לכך אלא דממילא ניחא ליה:

חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבִיד הא דקרא עליו לשון 'חֲבָל' נראה לי בס"ד, כי התורה נקראת חָלָב, דכתיב (שיר השירים ד, יא) דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ ופרשתי בס"ד הטעם, כי היא שמונה דרגין של מותר ואסור וטמא וטהור וכו', ועוד ראשה ב' ומסיימת בלמ"ד הרי אותיות 'חָלָב' ואם אין יראה תהפך ה 'חָלָב' ל 'חֲבָל' לכך אמר חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבִיד.

דָּרַשׁ רַב עוּלָא מַאי דִּכְתִיב: (קהלת ז, יז) "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה" וְגוֹ', 'הַרְבֵּה' הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע? אֶלָּא, מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, יַחֲזֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. קשא אמאי אצטריך להביא המשל, ומה בא לחדש במשל הלא זה הוא פשוטו של מקרא? ונראה לי בס"ד דהמקרא מוקשה, למאי אצטריך המקרא ללמדנו דבר זה שאל יוסיף, הלא זה דבר פשוט הוא! ולכך הביא המשל כדי לפרש המקרא על פי מציאות המשל, כי במשל נקט אָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, הנה זה אפשר שיעשה סברא לעצמו ויאכל עוד, באומרו כיון דבלאו הכי רֵיחוֹ נוֹדֵף אינו מוסיף ריח יותר באכילה שיאכל עוד, אך זה אינו, כי הן אמת עתה לא יש תוספות כיון דריחו נודף, אך לבסוף יש הפרש, שאם לא היה אוכל עוד היה נפסק הריח ממנו אחר שש ושבע שעות, אבל עתה שהוסיף באכילה, הוסיף בזמן, שאין הריח פוסק ממנו אלא אחר שעות יותר. וכן הענין בדבר הרשע שמזהירו הכתוב דאיירי בכהאי גוונא, דרך משל נכנס למקום אחד שהיו שם נשים מרקדים ועומדים בגילוי בשר, ובראייתו אותם באו לו הרהורים רעים בלבו, אם יגש היצר הטוב לומר לו קום ברח וצא מן המקום הזה, ולא תראה מראות רעים כאלה, הנה אז יבא היצר הרע ויאמר לו למה תצא כבר, נד ולד שראית הנשים ונתמלא לבך הרהורים רעים, ואם תשב עוד מה תוסיף רע עוד על מה שיש בלבבך, הרי דברי יצר הרע אלו הם כמו שאמר האוכל שׁוּם בראשונה, באומרו כבר אכלתי וריחי נודף ומה תוספות יש אם אוכל עוד? אך באמת אלו דברי הבל הן! שאם יאריך בראית הרעה זמן יותר, יתאחזו הרהורים רעים בלבו יותר, ולא יסתיר מדעתו אחר שיצא במהרה, אלא ישארו בלבו יום או יומים, וכמו שאמר באותו שאכל שׁוּם, ובא לומר שעל זה האופן וכיוצא בא הכתוב ללמד אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דַּיָּן לָרְשָׁעִים, שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. הדקדוק ידוע. ונראה לי בס"ד, על פי מעשה שהלך בן מלך אחד אצל מלך אחר לעיר רחוקה לטייל שם, ועשו לו סעודה ומשתה גדול והביאו לו כל מיני זמר, אך קודם ששתו הביאו אדם בדמות מת, ונתעסקו בו לפני המסובין בכל צרכי מיתה וקבורה בתוך המסיבה לעיני כולם, ואחר שגמרו עסק זה התחילו בשתיה וניגונים, ויתפלא בן המלך על הדבר הזה וישאל על זאת, מה טעם יש במנהג הזה? אמרו לו כדי שיזכרו המסובין מיתת האדם, ויראו שסופו הולך לקבר ואין בידו כלום מטוב עולם הזה, לכך מראין להם דבר זה עתה, כדי שעל כן יזדרזו בשמחה ובשתיה יותר בעוד שיש לְאֵל יָדָם לַעֲשׂוֹת! והוא הדבר שגינה הכתוב מדת הרשעים ומנהגם, לומר (ישעיהו כב, יג) אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת. נמצא יש זוכרים המיתה כדי לעורר בלבבם תאות עולם הזה כמשתה ותענוג ביותר, ולזה אמר לֹא דַּיָּן שֶׁאֵינָם חֲרֵדִים, אלא גם עושין זכרון המות, כדי שיהיה זכרון זה סיבה להרבות תאותם! ולכן דרש רַבָּה שֶׁמָּא תֹּאמַר: שְׁכוּחָה הִיא מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: (תהילים מט, יד) "וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה, רצונו לומר אדרבה זוכרים אחריתם כדי שיהיה להם רצון יותר בתענוגי עולם הזה. ומ"ש ' חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין' נראין לי חֲרֵדִין על עצמן פן גם עליהם יעבור כוס זה, וכמו שנאמר(קהלת ז, ב) וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, ומ"ש וַעֲצֵבִין היינו על מה שקרה לזה המת שנעדר מן העולם:

יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֵם חֵלֶב עַל כִּסְלָם נראה לי בס"ד, כְּלָיוֹת עולה [466] תס"ו, ותניח על תס"ו אות [40] מ"ם שהיא מספר [40] חֵלֶב יהיה [506] סמו"ת, שהוא לשון סמוי עינים, גם הוא ס ' מות [506] רצונו לומר חלק ששים מן מות, גם הוא אותיות מסות לשון מסה ומריבה. ועוד נראה לי אם תצרף אות למ"ד ויו"ד של כְּ לָי וֹת לעשותם אות אחת יהיה מהם אות מ', ואז 'כְּלָיוֹת' יהיו מכו"ת, וזה אות מ' שנעשה בו הכליות למכות הוא מספר [40] חֵלֶב.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם, עַל עִסְקֵי דָּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. יש להקשות אמאי אצטריך לפרש שיעור דם הנפש שהוא 'רְבִיעִית' לימא סתם דָּם נָתַתִּי בָּכֶם? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל (מצוה קכ"ז) שיעור משקל דם הנפש הוא ח"י דינרים, וכל דינר ששה מעין, וכל מעה ד' איסרין, נמצא משקל דם הנפש [6×4×18=432] תל"ב איסרין כמנין 'תֵּבֵל' [432] ע"כ עיין שם. נמצא לפי דבריו צריך לומר משקל 'רְבִיעִית' דנקיט הכא אינו רביעית דעלמא, אלא רביעית זה משקלו עולה תל"ב [432] איסרין, ואפשר דקרי ליה 'רְבִיעִית' מפני כי תל"ב איסרין אלו הם י"ח דינרים שהוא רביעית מספר שם הוי"ה במילוי יודין שעולה ע"ב [72÷4=18]. ונראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה משקל דם הנפש תל"ב כמנין 'תֵּבֵל' להורות כי הארץ הלזו המובחרת הנקראת תֵּבֵל לא נבראת אלא בעבור האדם, ואינה מתקיימת אלא על ידי אדם אשר דם חיותו 'תלב' כמנין 'תבל'. וידוע מה שכתב פתח עינים בשם מהרח"ו ז"ל [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] שטומאת הנדה באה מכח זוהמת הנחש, ולכן בלידת נקבה הכל עצבין אפילו המלאכים, מפני שהנקבה היא כלי מוכן לחלאת זוהמת הסיטרא אחרא על ידי דם נדתה (וכמו שכתב על מ"ס נדה פ"ג עיין שם) ומאחר שדם הנדה בא מכח זוהמת הנחש הוא מטמא את האדם שהוא יקר הנבראים אשר התבל נבראת בעבורו וקיימת בעבורו. וזה שאמר רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם, נתן שיעור לרמוז על מעלת האדם הנוכחת מן השיעור הזה של רביעית שהוא תלב [432] כמנין 'תֵּבֵל' ורצונו לומר מאחר שֶׁרְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם להורות שהתבל נברא בעבורכם וקיים בעבורכם על כן נמצא קדושים אתם וצריכין להתרחק מן הזוהמא הנמשכה מסטרא אחרא, ולכך עַל עִסְקֵי דָּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם, כי לפי מעלתכם צריכים להיות טהורים ומובדלים מטומאה הבאה מזוהמת הסטרא אחרא.