בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף כ״ג עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף כ״ג עמוד א׳

    מסכת שבת דף כ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־492 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    עששית כלי גדול של זכוכית בלעז לנטרנ"א:

    דולקת שהדליקה למצות חנוכה בע"ש:

    ומדליקה למצות הלילה:

    היו באותו הנס שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס:

    אכסנאי אורח:

    בתר דנסיבי ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה:

    עלי בשבילי:

    בגו ביתאי בביתי:

    ועוד 30 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 23a · Sefaria · CC0

    תוספות

    מכבה ומגביהה ומניחה וחוזר ומדליק מיבעי ליה וא"ת אמאי מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה עושה מצוה דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו וי"ל דמיירי שהדליקה מתחלתה לצורך שבת ולכך גרע מהדליקה חש"ו דהתם שמדליקה בעתה ניכר הדבר שהוא מדליקה לשם חנוכה. ריב"א:

    שמע מינה הדלקה עושה מצוה וא"כ מותר להדליק מנר לנר ומכל מקום כיון שנהגו העולם להחמיר אין לשנות המנהג:

    מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי נראה דאנר חנוכה קאי ומשום טעמא דמסיק דנפיש נהוריה טפי אבל לנר שבת פשיטא דשמן זית מצוה מן המובחר לפי שנמשך אחר הפתילה טפי מכולהו כדמוכח במתניתין דכולהו מודו ביה דמדליקין:

    כל השרפים יפים לדיו פירש בקונטרס שרף גומא ואין נראה לר"ת דהא דיו אין זה גומא כדאמרינן בפ"ב דגיטין (דף יט. ושם) בכל כותבין בדיו בסם ובסקרא ובקומוס ומפרש בגמרא קומוס גומא ודיו נמי אין זה מי עפצים שרגילין להניח בהן גומא דהא בברייתא קתני התם כתבו במי טריא ועפצא דהיינו עפצים כשר משמע דלאו היינו דיו דקתני במתניתין ועוד דכשר משמע דיעבד ובדיו היא עיקר הכתיבה ועוד דבפרק כל היד (נדה דף כ. ושם) אמרינן פלי קורטא דדיותא ובדיק דהיינו דיו שלנו שהוא קשה ולא של עפצים ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו אלא שרף [דהכא] היינו לחלוחית של אילן כמו שאנו עושין דיו שלנו וכן יש בנדה בפ"ק (דף י:) גבי בתולה זו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי וכן בפ' כל שעה (פסחים לט. ושם) ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין דע"כ ההוא שרף היינו לחלוחית ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו דשאר לא מיקרי דיו כדפי' ואמרי' בפ' הבונה (לקמן שבת קג:) כתבו שלא בדיו הרי אלו יגנזו ומוקמי' לה בהקומץ רבה (מכחות דף לד) בס"ת:

    Tosafot on Shabbat 23a · Sefaria · CC0

    רבנו חננאל

    כל השמנים יפין לנר ושמן זית יפה מכולם המדליק ביום ראשון מברך להדליק ושעשה נסים וזמן. מיכן והילך מברך שתים ומניח זמן. היכן צונו דמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק רב נחמן בר יצחק אמר שאל אביך ויגדך כו' [רב] אויא אמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך הנה צונו אלהינו לשמוע דברי חכמים ואקשינן וכי מצוה מדרבנן בעי ברכה והתנן הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום בין השמשות ואי אמרת דכל מצוה מדרבנן בעי ברכה היכי מברך ערום הא בעינן והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וליכא ושני אביי ודאי דדבריהם כגון חנוכה וכיוצא בו בעי ברכה אבל דמאי דאפי' לרבנן ספק הוא לא בעי ברכה איני והא יו"ט שני דספק מדרבנן הוא ומברכינן ומשנינן התם הוא משום דלא ליזלזלי בה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן לפיכך לא בעי ברכה בדמאי השתא מן רבנן דדייק ואמרי לענין נולד כשהוא מהול אע"ג דקיי"ל (כרבא) [כרבה] דאמר שמא ערלה כבושה הוא לפיכך צריך להטיף ממנו דם ברית בחול כיון שהוא ספק מדבריהם כד מהיל ליה בחול לא צריך ברכה כמו הדמאי.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 23a · Sefaria

    רשב"א

    הא דאמרינן אלא למאן דאמר הנחה עושה מצוה מכבה ומגביהה וכו'. איכא למידק למה מכבה, יגביהנה ויניחנה לשם מצות נר חנוכה, דמי גרעה דלוקה מהדליקה חרש שוטה וקטן דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה מהני אם הניחה בן דעת כדמוכח בסמוך. ויש לומר דמיגרע גרע, דהתם כיון דבשעת הדלקה הוא הא מוכחא מילתא דלשם נר חנוכה הודלקה וכשהניחה בן דעת דיו ושפיר דמי, אבל הכא שהיתה דולקת מאתמול ליכא פרסומי ניסא דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה.

    הרואה מברך שתים מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק אותה הלילה, הא לאו הכי א"צ לברך, דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה. ויש מרבוותא ז"ל דפירשו אע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך לברך על הראיה. ואין להם על מה שיסמוכו.

    רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן פירש רש"י ז"ל: אפילו ספק דדבריהם בעי ברכה, ודמאי אפילו ספק נמי לא הוי אלא חומרא בעלמא, דרוב עמי הארץ מעשרין הן. משמע מדבריו דרבא פליג אדאביי. ואיכא למידק, דהא בהדיא אמרינן בברכות (כא, א) ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר, דאמת ויציב דאורייתא קריאת שמע דרבנן, אלמא בספק דדבריהם אינו מברך. ואולי נאמר לדברי רש"י דלא אמר רבא הכי אלא בספק דדבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא, כגון יום טוב שני שודאו דאורייתא ומשום ספק יום ראשון הוא, ואף על גב דברכות מדרבנן מכל מקום כיון דעיקרו משום ספק של תורה מברכין, והוא הדין דמאי שהיינו מברכין עליו משום שודאו דאורייתא, אלא כיון שרובן מעשרין ורובא ככולא בעלמא הוא לא בעי ברכה, אבל קריאת שמע דעיקרו מדבריהם ספקו אינו חוזר וקורא. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בפרק רבי אליעזר דמילה (לקמן שבת קלה, א) גבי נולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית ואינו מברך עליו, וכן כתב משמיה דרבנו האי גאון ז"ל, ואף על פי שעיקר מילה דאורייתא. ויש לפרש לפי דבריהם דרבא לא פליג אדאביי ופירוקא אחרינא הוא דמפרק בדמאי, ולעולם ביום טוב שני טעמא כדי שלא יזלזלו בו כטעמיה דאביי, וכיון שכן ספק נטל לולב ספק לא נטל אפילו ביום טוב ראשון חוזר ונוטל ואינו מברך, לפי שהברכה מדבריהם וכל ספק בדבריהם אינו מברך. וצריך עיון.

    Rashba on Shabbat 23a · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שאמרו בחרש שוטה וקטן שהדליקו שאינו כלום אשה ודאי מדלקת אע"פ שמצות עשה שהזמן גרמא היא נשים חייבות בה שאף הן היו באותו הנס ומעתה מדלקת אף להוציא את האחרים כדין כל המחוייב בדבר וקצת מפרשים כתבו דוקא לעצמה ואין זה כלום ויש מתירין בקטן אם הגיע לחינוך הואיל ומצותה מדברי סופרים וכן חתמוה חכמי פורווינצא בחבוריהם ואין הדברים נראים:

    אכסנאי חייב בנר חנוכה ומ"מ אינו צריך להדליק לעצמו אלא שישתף עצמו עם בני הבית ויסייע להם בפרוטה לשמן בד"א כשאינו פותח דלת לעצמו אבל אם פותח דלת לעצמו אע"פ שאוכל ושותה עמהם חייב להדליק ומ"מ אם היה נשאוי שנמצא קובע בית לעצמו בעיר אחרת אע"פ שאין לו בית בזאת העיר אינו צריך אף לשתוף שהרי מדליקין עליו בביתו ואפי' פתח דלת לעצמו שאינו דומה לחצר שיש בה שתי רוחות שצריך להדליק בשתיהן שזה אינו אלא מפני שאין העובר בזו יודע בשל זו והוא שאמרו שברוח אחת אינו צריך שאין חשד בדבר שמרגישים הם שעל האחרת הוא סומך וחוקרים עליו ואף בזה חוקרים הם עליו ויודעים שעל ביתו הוא סומך ויש חולקין לומר שאין ביתו מפקיעו אלא כשאינו פותח פתח לעצמו ולענין שיתוף הא כל שפותח לעצמו מדליק מפני החשד והדברים קרובים:

    חכמי התוספות כתבו ששני בעלי בתים הדרים בבית אחד וסמוכים על שולחן א' אפי' בן גדול ונשאוי בבית אביו צריך להדליק או להשתתף וזו השניה מיהא אינה נראית כלל שלא נאמרו הדברים אלא בזרים שאינם מכלל בני הבית אבל כל שהוא מכלל בני הבית אינו צריך כלום ומ"מ אף הם כתבו שצריך ליזהר בשיתוף זה שלא ידליק זה לילה אחת וזה לילה אחרת אלא יהא השמן משותף בכל לילה ולילה או יתן לו פרוטה לזכות לו חלק שם בכל הלילות ואלו ודאי דברים ברורים:

    כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר וכבר ביארנו לדעתנו שבנר חנוכה נאמרה ומה שאמרו כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר בין לגבל בין לעשן והוא שהיו מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש ומיבשו וכשרוצה לכתוב ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום וכן מה שאמרו כל השרפים יפים לדיו ושל כשף יותר מכלם ר"ל של עץ הנקרא פורוניר בכל אלו לענין פסק אין לנו שהדיו כל שנעשה בדברים משחירים ומדביקים יעשהו ממה שירצה כמו שביארנו במסכת מגלה ולא נאמר דיו אלא למעט שאר מיני צבעונין:

    המדליק נר חנוכה לילה הראשונה מברך שלש להדליק ושעשה נסים ושהחיינו והרואה מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו מלילה ראשונה ואילך המדליק מברך שתים להדליק ושעשה נסים והרואה מברך אחת ר"ל שעשה נסים רואה זה שאנו מחייבים לברך אם בירך כבר בביתו אין ספק שאינו חייב לברך אבל אם לא בירך עדיין בביתו אם אינו עתיד לברך כגון בן בבית אביו או אורח בבית אושפיזו מברך ואם עתיד לברך עדיין אינו צריך לברך בראייתו עכשיו ומ"מ מי שלא בירך ואינו עתיד לברך אלא שמדליקין עליו בתוך ביתו יש פוטרין אותו מלברך ולא יראה לי כן:

    מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראין וכן ראיתי מי שכתב שמי שלא הדליק עדיין ובא לו בתוך ימי חנוכה שלילה ראשונה שהוא מדליק מברך זמן:

    מי שהיה בכפר שאינו מדליק ואינו רואה כגון כפר של גוים יש מחייבים אותו להדליק שלא נפטר מהדלקה אחר שאינו רואה במקומו שום הדלקה ואף גדולי הדורות שלפנינו החמירו על עצמם בזו ואין הדברים נראים:

    יש מדקדקין לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה נסים באחרונה בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב להדליק ואיני רואה הכרח בכך ומ"מ להדליק מיהא ראוי לברך בתחלתו מטעם עובר לעשייתן:

    ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 23a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה מכבה כו' מי גרע דלוקה כו' ויש לומר דמיירי שהדליקה מתחלתה לצורך שבת כו' עכ"ל אבל דלוקה ועומדת אפילו מאתמול למצות חנוכה כפירש"י לא גרע מהדליקה חש"ו בעתה כיון דמאתמול נמי לשם חנוכה הדליקה ודו"ק:

    בד"ה מריש כו' ומשום טעמא דמסיק דנפיש נהוריה טפי כו' עכ"ל נראה דהיינו דמסיק דמהדר אמשחא דזיתא משום דצליל נהורא דהיינו נפיש נהוריה דלכך יפה לנר חנוכה ומעיקרא דהוה מהדר אמשחא דשומשמי משום דמשיך נהוריה טפי אין ר"ל דמשיך אחר הפתילה טפי דודאי דמשחא דזיתא משיך אחר הפתילה טפי מכולהו ויפה לשבת אלא משיך נהוריה היינו כפירש"י דאינו ממהר לכלות כשמן זית ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 23a · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה כל השרפין יפין לדיו וכו' וע"כ היה פוסק ר"ת שאין כותבים ס"ת אלא בדיו שלנו דשאר לא מקרי דיו כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 23a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ועוד מדקא מברכינן כו' להדליק נר ש"ח ש"מ הדלקה עושה מצוה לכאור' נראה מזה דבנר של שבת דעלמא דמברכינן נמי להדליק נר של שבת היינו נמי משום דהדלקה עושה מצוה. וא"כ לפ"ז בעששי' שדולקת מע"ש בעוד היום גדול היה צריך לכבותה ולהדליקה כשהגיע זמן הדלקה כדאמרינן הכא לענין נר חנוכה ומל' הפוסקים לא משמע כן אדרבה משמע להיפך דאף שהדליק בעוד היום גדול אפ"ה יכול לברך אח"כ בזמנה. ונראה לי דלא שייך הך מלתא דהדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה אלא בנר חנוכה לחוד שאינה עשויה לאורה לא מיבעיא למ"ד דאסור להשתמש לאורה אלא אפי' למ"ד דמותר להשתמש לאורה אפ"ה אין עיקר מצותה בשביל כך ומש"ה אי איתא דהנחה עושה מצוה היה צריך לברך להניח נש"ח או וצונו על נ"ח משא"כ בנר שבת ויו"ט דעיקר מצותן לאורה משום שלום ביתו אם כן לכ"ע יש לברך להדליק ולא להניח כיון שאין האור אלא ע"י הדלקה כנ"ל ועיין בקונטרס אחרון:

    שם מתיב רב עמרם הדמאי כו' אמר אביי כו' ספק דדבריהם לא בעי ברכה נראה דהא דקרי ליה דמאי ספק דדבריהם אע"ג דעיקר הפרשת תרומות ומעשרות מדאורייתא וא"כ הו"ל ספק דאורייתא למאי דלא אסיק אדעתי' השתא הא דרוב ע"ה מעשרין הן וכ"ש הכא שהפירות בחזקת טבל אפ"ה קאמר שפיר דהוי ספק דדבריהם והיינו מטעמא דאמרינן בב"מ בפרק הפועלים דף פ"ח דמדאורייתא כל לקוח פטור מן המעשר דכתיב זרעך ולא לקוח א"כ שפיר הוי ספק דדבריהם ואף למאי שחילקו הפוסקים דהאי דתבואת זרעך ולא לקוח היינו קודם מירוח דוקא או לאחר מירוח דוקא אפ"ה הוי בכל ענין מדבריהם משום דהו"ל ס"ס ספק נתקנה ספק לא נתקנה ואת"ל נתקנה אימא דעביד ליה כדרב אושעיא כדאיתא בפסחים דף ט' ע"ש ועמש"כ בזה בחידושי גיטין ד' ס"א במה שהקשו תוס' דאביי אדאביי ורבא אדרבא לענין רוב ע"ה מעשרין אלא מה שנדפס שם בחידושנו לפרש השקלא וטריא דפרק במה מדליקין דליכא למיחש לשמא יאכלנה נדפס בטעות דבשמעתין לא איירי כלל בטעמא דשמא יאכלנה אלא לעיל בפ"ק דף י"ג בברייתא דרשב"א דאמר ראה כמה פרצה טהרה ע"ש אלא דאפ"ה ממילא רווחא שמעתא נמי בסוגיא דהכא ע"פ חידושינו בגיטין וכדפרישית ודו"ק:

    ועוד י"ל כיון דעיקר ברכת המצות אינה אלא מדבריהם א"כ היכא דאיכא נמי ספק אם נתחייב במצוה או לא שפיר קרי ליה ספק דבריהם דהא קי"ל ספק ברכות להקל וכמו שהארכתי בזה בכמה מקומות בחידושי ברכות ע"ש וכמדומה לי שסברא כזו נמצא גם כן בדברי הפוסקים ראשונים ואין להאריך כאן יותר:

    Penei Yehoshua on Shabbat 23a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' איבעיא להו לגבל עי' לעיל דף יח ע"א תוס' ד"ה אבל דיו:

    Gilyon HaShas on Shabbat 23a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא הדמאי מערבין בו. [ומפרישין אותו ערום. ואי אמרת כל מדרבנן בעי נמי ברוכי. כי קאי ערום היכי מברך על ההפרשה]. מכאן קשה לי על שיטת ר"ת (ספ"ז דב"מ) דלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא מתרומה ומעשרות. א"כ היאך רצה המקשן להוכיח ממתני' זו דדרבנן לא בעי ברוכי א"כ מאי אירי' דמאי אפילו ודאי אינו מברך. ויהי' יכול להפרישו ערום. [א"א ב"ה עי' בתשובת אבא מארי]:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 23a · Sefaria

    בן יהוידע

    כָּל הַשְּׁמָנִים יָפִים לִדְיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמֻּבְחָר נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע הרגיל בשמן זית מתחכם, ומרגלא בפומייהו דאינשי לומר אוֹתִיּוֹת מַחְכִּימוֹת מה שאין כן בעל פה, ולכן שמן זית המחכים הוא יפה גם לאותיות בכתיבה שהאדם יתחכם בקריאתם יען כי שמן ה"ס [הוא סוד] חכמה. ונראה לי בס"ד רמז לדבר דידוע יו"ד חכמה, לכן די"ו שהוא אות יו"ד טוב לו השמן זית שה"ס [הוא סוד] חכמה. ומ"ש לְגַבֵּל אוֹ לְעַשֵּׁן הנה העלוה מפירוש רש"י ז"ל שהביא מתשובת הגאונים ענין העישון, מעשנים כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר וגורר השחרירות ומייבשן ונותנו לתוך הדין, אבל הגיבול הוא מעשן הזכוכית בשאר שמנים יהיה מה שיהיה, וגורר השחרירות ומגבלם בשמן זית ומייבשו בחמה וממחהו ונותנו לתוך הדיו.

    Ben Yehoyada on Shabbat 23a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף כ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־492 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 153 מילים

      נפתחת ב״עֲשָׁשִׁית שֶׁהָיְתָה דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ,…״

    2. קטע 230 מילים

      נפתחת ב״וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה, הִדְלִיקָהּ חֵרֵשׁ…״

    3. קטע 332 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַכְסְנַאי חַיָּיב בְּנֵר חֲנוּכָּה.…״

    4. קטע 443 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשְּׁמָנִים…״

    5. קטע 563 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשְּׁמָנִים…״

    6. קטע 652 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב:…״

    7. קטע 728 מילים

      נפתחת ב״מַאי מְבָרֵךְ? — מְבָרֵךְ: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו…״

    8. קטע 847 מילים

      נפתחת ב״מֵתִיב רַב עַמְרָם: הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ וּמִשְׁתַּתְּפִין…״

    9. קטע 922 מילים

      נפתחת ב״וְהָא יוֹם טוֹב שֵׁנִי דִּסְפֵק דִּבְרֵיהֶם הוּא,…״

    10. קטע 1077 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא: חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי…״

    11. קטע 1145 מילים

      נפתחת ב״וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָיְישִׁינַן לַחֲשָׁד? — דְּתַנְיָא אָמַר…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת שבת דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 5 — “…שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא: כׇּל הַשְּׁמָנִים יָפִין…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת שבת דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 4 — “…מִן הַמּוּבְחָר. אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה מְהַדַּר מָר אַמִּשְׁחָא…

    לשון המקור

    עֲשָׁשִׁית שֶׁהָיְתָה דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְכַבָּהּ וּמַדְלִיקָהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ הַנָּחָה עוֹשָׂה מִצְוָה, הַאי מְכַבָּהּ וּמַדְלִיקָהּ, מְכַבָּהּ וּמַגְבִּיהָהּ וּמַנִּיחָהּ וּמַדְלִיקָהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד: מִדְּקָא מְבָרְכִינַן ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה״ — שְׁמַע מִינָּה הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה. שְׁמַע מִינָּה.

    וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה, הִדְלִיקָהּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. אִשָּׁה וַדַּאי מַדְלִיקָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּנֵר חֲנוּכָּה שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס.

    אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַכְסְנַאי חַיָּיב בְּנֵר חֲנוּכָּה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב, מִשְׁתַּתַּפְנָא בִּפְרִיטֵי בַּהֲדֵי אוּשְׁפִּיזָא. בָּתַר דִּנְסֵיבִי אִיתְּתָא, אָמֵינָא: הַשְׁתָּא וַדַּאי לָא צְרִיכְנָא, דְּקָא מַדְלְקִי עֲלַי בְּגוֹ בֵּיתַאי.

    אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשְּׁמָנִים כּוּלָּן יָפִין לַנֵּר, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר. אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה מְהַדַּר מָר אַמִּשְׁחָא דְשׁוּמְשְׁמֵי. אָמַר: הַאי מְשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ טְפֵי. כֵּיוָן דִּשְׁמַע לַהּ לְהָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מְהַדַּר אַמִּשְׁחָא דְזֵיתָא. אָמַר: הַאי צְלִיל נְהוֹרֵיהּ טְפֵי.

    וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשְּׁמָנִים יָפִין לַדְּיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְגַבֵּל, אוֹ לְעַשֵּׁן? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא: כׇּל הַשְּׁמָנִים יָפִין לַדְּיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר — בֵּין לְגַבֵּל בֵּין לְעַשֵּׁן. רַב שְׁמוּאֵל בַּר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: כׇּל הָעֲשָׁנִים יָפִין לַדְּיוֹ, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר. אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַשְּׂרָפִין יָפִין לַדְּיוֹ, וּשְׂרַף קְטָף יָפֶה מִכּוּלָּם.

    אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַב יִרְמְיָה אָמַר: הָרוֹאֶה נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ. אָמַר רַב יְהוּדָה: יוֹם רִאשׁוֹן, הָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וּמַדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וְרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת. מַאי מְמַעֵט? מְמַעֵט זְמַן: וְנִימְעוֹט נֵס! — נֵס כׇּל יוֹמֵי אִיתֵיהּ.

    מַאי מְבָרֵךְ? — מְבָרֵךְ: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? רַב אַוְיָא אָמַר: מִ״לֹּא תָסוּר״. רַב נְחֶמְיָה אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״.

    מֵתִיב רַב עַמְרָם: הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ כׇּל מִדְּרַבָּנַן בָּעֵי בְּרָכָה, הָכָא כִּי קָאֵי עָרוֹם הֵיכִי מְבָרֵךְ? וְהָא בָּעֵינַן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ — וְלֵיכָּא! אָמַר אַבָּיֵי: וַדַּאי דְּדִבְרֵיהֶם בָּעֵי בְּרָכָה, סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם לָא בָּעֵי בְּרָכָה.

    וְהָא יוֹם טוֹב שֵׁנִי דִּסְפֵק דִּבְרֵיהֶם הוּא, וּבָעֵי בְּרָכָה? הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיזַלְזְלוּ בֵּהּ. רָבָא אָמַר: רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן.

    אָמַר רַב הוּנָא: חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים צְרִיכָה שְׁתֵּי נֵרוֹת. (וְאָמַר) [אָמַר] רָבָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא מִשְׁתֵּי רוּחוֹת, אֲבָל מֵרוּחַ אַחַת — לָא צְרִיךְ. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא — חֲשָׁדָא דְמַאן? אִילֵּימָא חֲשָׁדָא דְעָלְמָא — אֲפִילּוּ בְּרוּחַ אַחַת נָמֵי לִיבְעֵי! אִי חֲשָׁדָא דִּבְנֵי מָתָא — אֲפִילּוּ מִשְׁתֵּי רוּחוֹת נָמֵי לָא לִיבְעֵי. לְעוֹלָם מִשּׁוּם חֲשָׁדָא דִּבְנֵי מָתָא, וְזִימְנִין דְּחָלְפִי בְּהַאי וְלָא חָלְפִי בְּהַאי, וְאָמְרִי: כִּי הֵיכִי דִּבְהַאי פִּיתְחָא לָא אַדְלִיק — בְּהָךְ פִּיתְחָא נָמֵי לָא אַדְלִיק.

    וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָיְישִׁינַן לַחֲשָׁד? — דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים אָמְרָה תּוֹרָה לְהַנִּיחַ פֵּיאָה בְּסוֹף שָׂדֵהוּ: מִפְּנֵי גֶּזֶל עֲנִיִּים, וּמִפְּנֵי בִּיטּוּל עֲנִיִּים, וּמִפְּנֵי הַחֲשָׁד, וּמִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״. מִפְּנֵי גֶּזֶל עֲנִיִּים — שֶׁלֹּא יִרְאֶה בַּעַל הַבַּיִת שָׁעָה פְּנוּיָיה וְיֹאמַר לִקְרוֹבוֹ עָנִי: ״הֲרֵי זוֹ פֵּאָה״.