מסכת שבת דף קנ״ז עמוד א׳

אין מבקעין עצים מן הקורות סואר של הקורות המוקצות וסדורות לבנין:

ולא מן קורה הישנה שנשברה היום ומהשתא להסקה קיימא ואפ"ה אסור הואיל ובין השמשות לא איתכן להכי:

מתחילין להסיק בערימת התבן קא סלקא דעתך בתיבנא סריא דסתמיה להסקה:

אבל לא בעצים שבמוקצה שהניחם ברחבה שאחורי ביתו והקצם לימות הסתיו. מוקצה רחבה שאחורי בתים שהקצה אחורי ביתו להכניס שם דבר לאוצר:

בארזי ואשוחי ארז זכר וארז נקבה שעומדין לבנין:

משקין אורחא דמילתא נקט משום סירכא דמשכא שתהא נוחה להפשיט:

מדבריות שרועות באפר תמיד ולנות בתוך התחום:

סתמא אחרינא בית הלל חשיב כסתמא:

אין משקין ושוחטין את המדבריות הוה מצי למימר דהני כגרוגרות וצמוקין דמיין כדאמר בפרק כירה (לעיל שבת דף מה:):

לבר ממוקצה מחמת איסור וכגון איסור דדחייה בידים כגון נר שהדליקו באותו שבת כדפירשתי בפ"ק בסופו:

והלכתא מעת לעת לא גרס בפירוש ר"ח דבנדרים משמע דלית הלכתא הכי דאמר בפרק נערה המאורסה (כתובות דף עו:) אין הלכה כאותו הזוג. מ"ר:

הלקטי קטנה מפרש בקונטרס שביל קטן היתה בין שני בתים והגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת מוטל בהלקטי תחת הגיגית נגד הסדק וקשרו המקידה לידע אם יש בסדק פותח טפח ולהאי פירושא קשה לר"י דאפי' אין בסדק פותח טפח כיון שהמת נגדו לא חשבינן לה כמאהיל על המת כיון שאין [זה] דרך מאהיל כדמוכח במסכת אהלות (פ"י מ"ה) ומייתי לה בסוף פרק קמא דסוכה (דף יח. ושם) אין בארובה פותח טפח והמת בבית מה שבבית כנגד ארובה טהור המת כנגד ארובה מה שבבית טהור וכיון שהמת היה נגד הסדק מה היה להם לקשור המקודה ועוד פירש שלפני מות המת פקקו המאור בטפיח ולא הבין רבי לפירושו הלא אותו מת לא היה מת שלם שהרי לא ידעו אם למעלה הימנו היה פותח טפח והמת היה כולו תחת הסדק אלא ודאי כזית מן המת היה וא"כ לא היה לו לומר לפני מות המת אלא לפני שבא כזית מן המת לשם ומיהו יתכן לומר שהמת היה כולו מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק והגיגית היתה סדוקה באמצע מראשה לסופה ואילו היה באותו סדק על פני כולו פותח טפח לא היתה טומאה עוברת דלא חשיב כאהל אחד אבל אין בו פותח טפח כאלו אין כאן סדק וחשיב כאהל אחד ומביא את הטומאה לבית וקושיא ראשונה מכל מקום במקומה עומדת ונראה כפירוש ר"ח דמפרש דהלקטי היינו תל המתלקט ואותה הלקטי היתה בין שני בתים והמת היה בבית אחד ואותה הגיגית היתה למעלה מן התל עד לתקרה ואותה הגיגית לא היתה טמאה שהרי בטלה שם ואם לא היתה סדוקה לא היה הבית אחר טמא אלא הגיגית היתה סדוקה מצדה והשתא אתי שפיר דקתני סדוקה לפי שהיא מצדה אבל לפירוש הקונטרס לא אתי שפיר דכיון דפירש שהסדק למעלה מן הגיגית היה לו לומר פתוחה ולא סדוקה אבל לפר"ח אתי שפיר שהסדק היה מן הצד וקשרו את המקידה לידע אם יש פותח טפח ויש לנו לומר שאותו חור היה עשוי לתשמיש דחור העשוי לתשמיש שיעורו בפותח טפח ואם היה פותח טפח הבית אחר טמא ואם לאו טהור ומיהו קשה לר"י לפירוש ר"ח דלא הוה ליה למימר על גבן אלא על גבה. מ"ר:

מפירין נדרים בשבת אמרו [בתוספתא פ' י"ח] מפני מה נדרי שבת מפירין אותן בשבת שאם חשיכה ולא הפר אינו יכול להפר ורבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון שאמרו הפרת נדרים מעת לעת אין הלכה כמותם כדגרסינן בנדרים בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עו) אלא אמר רבי שמעון בן פזי אין הלכה כאותו הזוג לוי סבר למיעבד עובדא כי האי זוגא אמר ליה רב הכי אמר רב ביבי אין הלכה כאותו הזוג ואע"פ שהתירו הפרת נדרים בשבת ביארו בדבר זה תנאי והוא שאמרו לא יאמר אדם לאשתו מופר ליכי כדרך שאומר בחול אלא אומר לה [טלי ואכלי] טלי ושתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו תניא בית שמאי אומרים מבטל בלבו ובערב בחול מוציא בשפתיו וב"ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו תמצאנו עוד בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עז):

ומקשינן על ר' יוחנן וכי סבר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעים עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ומפרקינן האי כר' יוסי ב"ר יהודה מתני לה רבי יוחנן ולית סתמא. ואמרינן תוב ת"ש מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה ומפרקינן התם בארזי ואשכחי [ואשוחי] דמוקצה מחמת חסרון כיס. דאפילו ר' שמעון מודה. פי' ארזי ואשוחי עצי ארזים וברושים העשויין לקורות שאין דעתו של אדם עליהן להסיקן תחת תבשילו וגמר והקצה אותן. ואמרינן תוב אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין הבייתות והנה סתמא כר' יהודה ורבי יוחנן סבירא ליה הלכתא כסתם משנה קשיא הלכתא אהלכתא ומפרקינן ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח בה"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין בש"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה.

ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון והלכתא כר' שמעון וכדפסק ר' יוחנן פליגי בה רב אחא ורבינא הד אמר בכולה שבת הלכתא כר' שמעון בר ממוקצה מחמת מיאוס.

הא דאקשינן לרבי יוחנן מסתמא מתניתין דאין משקין ושוחטין את המדבריות הוה מצי לשנויי דמדבריות כגרוגרות וצמוקין נינהו דמודה בהו ר"ש, וכדאיתא דמשני לה הכין בפרק כירה (שם), אלא דהכא לא סבר לה כהא שנויא. והא דמקשינן הכא לרבי יוחנן מהני סתמא וסייעניה מסתמא אחרינא ולא מייתו מתניתין דמוכני בזמן שיש עליה מעות, כדמקשינן מינה עליה דרבי יוחנן בפרק כירה (שם) כבר כתבתיה שם בארוכה בסייעתא דשמיא.

מהא דאפליגו כאן רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת הלכה כר"ש, לבד ממוקצה מחמת חסרון כיס, וחד אמר לבד ממוקצה מחמת מיאוס. שמעינן מינה דבכל מאי דאיפלג ר"ש בשבת כגון מוקצה ונולד ודבר שאין מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה הלכה כר"ש, דאי במוקצה לבד קאמר, מאי בכל השבת דקאמר. ועוד דאפילו במוקצה לית הלכתא כותיה בכולהו, דהא איכא מוקצה מחמת איסור, ואליבא דחד מינייהו אפילו במוקצה מחמת מיאוס לא, ומאי בכל השבת. ועוד אילו כן, למ"ד התם דאין הלכה כמותו במוקצה מחמת חסרון כיס לבד, אבל במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כמותו, למה פסקו כאן כר"ש והוצרכו להוציא ולמעט מוקצה מחמת חסרון כיס, לימא הלכה כר"מ דאית ליה הכין בפרק כירה. וכן כתב הרמב"ן. וכבר כתבתי למעלה (קכא, ב) שר"ח והראב"ד ז"ל כן כתבו דהלכה כר"ש אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה.

אבל שלא לצורך לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת כלומר: ואם לא יפר בשבת עדיין לא אבד את זכותו שהרי יכול הוא להפר למחר עד מעת לעת, והלכך לאו לצורך השבת הוא. ואם תאמר ואם נדרה ערב שבת בין השמשות מאי איכא למימר. יש לומר דהא דבר שאינו מצוי הוא ולדבר שאינו מצוי לא חששו. ויש מי שאומר דכי אמרינן נמי שלא לצורך לא הני מילי היכא דאפשר, כגון ששמע בשבת דאפשר למוצאי שבת, הא קודם השבת דלא אפשר למוצאי שבת מיפר אפילו בשבת ושפיר דמי.

המשנה השלישית מפירין נדרים בשבת ונשאלים נדרים שהן לצרך השבת אמר הר"ם פי' ההפרה הוא שיפר הבעל או האב כאשר יתבאר במסכת נדרים ושאלה הוא שיתחרט וישאל לחכם ויתיר לו נדרו וההפרה מותרת בין לצרך שבת בין שלא לצרך שבת אבל שאלה אינה מותרת אלא לצרך שבת:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר החלק הג' והוא שאמר מפירין נדרים בשבת ונשאלים לצורך השבת ופי' בגמ' שלא הוזקקנו לצורך שבת אלא לשאלה אבל לא להפרה וביאור המשנה שההפרה היא מבעל לאשתו ובעל לאשתו אין הפרתו אלא באותו היום ואם לא יפר לה היום אין יכול להפר לה עוד דכתיב ביום שומעו ואין הלכה כדברי האומר מעת לעת אלא אפי' שמע סמוך לחשכה אם לא הפר לה קודם שחשיכה שוב אינו יכול להפר ומאחר שאין לו עוד זמן מיפר בשבת אף שלא לצורך שבת ואע"פ שמ"מ אף בלא הפר או אף בקיים יש לה שאלה והיתר ע"י חכם לדעתנו כמו שיתבאר במקומו וכמו שכתבו מפרשי ההלכות במשנה זו אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומתוך כך מותר אף בשבת ושלא לצרך אבל השאלה וההיתר על ידי חכם כגון נדרי האיש או האשה שאינה נשואה או אף נשואה ושלא הפר לה בעלה או אף בקיים שיש לה היתר ע"י חכם לדעתנו אין עושין אותה בשבת אלא לצורך שבת כגון אם נדרה שלא לאכול בשר וכיוצא בזה היום אבל אם אינו לצורך שבת אין מתירין לו וימתין עד מוצאי שבת הא לצרך מיהא מותר ויתבאר בגמ' אפי' היה לו פנאי מערב שבת ואין זה נראה כדן את הדין שהרי נעשה אף בקרובים ובלילה אפי' היה אפשר לו מבעוד יום ומעומד מה שאין כל אלו בדין והילכך מותר בין ביחיד מומחה בין בשלשה הדיוטות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה מעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפוקקין את המאור בטפיח וקושרין את המקדח בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת אמר הר"ם פי' ופוקקין את המאור הוא שיסתמו את החלון שממנו תכנס האורה בכלי מן הכלים אבל לסתמו בבגד תלוי כמו מסך כבר נתפרש דינו בפרק שבעה עשר ומטלית חתיכה של בגד מודדין לה לידע אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות ואם יש בה יותר היא מקבלת טומאה כאשר יתבארו אלו העקרים במסכת כלים ואם היא מזה השיעור אינה מקבלת טומאה וכמו כן ימדדו המקוה לידע אם יש שם שיעור מקוה והוא אמרו אמה על ברום שלש אמות אם לא וטפיח קיתון מקדח לוח קטן גמי גומא גיגית קערה ועלת זה המעשה כי כשיש מת בבית אחד ויש בין אותו בית ובין בית אחר חלון אם יש באותו חלון טפח על טפח או יתר נטמא הבית השני כי העקר אצלנו טפח על טפח מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון ובאותו חלון קערה של זכוכית כמו שמשית וקשרו באותה השמשית שבר וקשרו לוח אחד בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח בשמשית ואחר כך מדדו הלוח אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה ואם היא פחות אינו מטמא בבית האחר בטומאת האחר וזה שהתרנו מדידה בשבת בתנאי שתהיה מדידה של מצוה וכמו כן קשירה של מצוה ותנאי שני בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא בגמי ודומה לו כאשר המשיל:

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר פוקקין את המאור ור"ל סותמין בין שהפקק קשור שם בין שאינו קשור והוא שמתוקן לכך שיש עליו תורת כלי כמו שביארנו בפרק כל הכלים במשנה החמשית ומודדין את המקוה אם יש שם עמק שלש אמות ורחב אמה על אמה ומודדין את המטלית שנגעה בטהרות אחר שנגעה בטומאה אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח ר"ל בפך של חרס ונראה שמתוך שהיה כלי גמור הרי הוא כמתקן לכך ואע"פ שאין דבר חוצץ בפני הטומאה ואפי' אינו מקבל טומאה אא"כ הוא מבטלו ובשבת מיהא אינו מבטלו שהרי יש שם משום בונה אין צריך ביטול אלא למי שלא הניחו שם על דעת שלא לחוץ בפני הטומאה אבל כל שהניחו על דעת זה אינו צריך ביטול ויש שתירצוה בפנים אחרים כבר ביארנום במסכת מגלה:

ונשוב לדברינו והוא שקשרו את המקידה והוא שבר כלי חרס בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו ופי' בגמ' בענין זה הילקטי קטנה היתה בין שני בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו ופירשו בה גדולי הרבנים שהילקטי זה הוא שביל קטן שהיה בין שני בתים וגיגית סדוקה ר"ל שהיה בה נקב היתה מונחת על גבי אותה שביל וסותמת כל האויר שביניהם והמת מוטל בהילקטי תחת הגיגית כנגד הסדק ולפני מותו סתמו מאור שהיה בכותל הבית שחששו שמא אין בנקב שהמת כנגדו פותח טפח ומצא המת מוטל באהל והטומאה נכנסת בבית דרך המאור ומתוך כך סתמוהו בכלי חרס שגבו לצד ההילקטי וחרס אינו מטמא מגבו וחוצץ ואח"כ קשרו את המקידה בשיעור טפח בגמי לח שהוא ראוי לבהמה ומותר לטלטלו וקשרוהו בראש הקנה עד שהגיעה בסדק הגיגית אם יוכל לצאת דרך הסדק עד שאם מצאו שיש בו טפח שיטלו הטפיח ויפתח את המאור וי"מ בקשירת מקידה בגמי שחתיכת החרס היתה נתונה לשם ושבר כלי חרס אינו ראוי לטלטל והקיפוהו בגמי לידע אם יש בהקפו שלשה טפחים וזו היא הקשירה וגדולי הרבנים פירשו בקשירה זו שלא נעשית בגמי לח אלא מפני שראוי למאכל בהמה ואינו מבטלו לשם עד שיהא הקשר עושהו קשר של קיימא וקשה לפרש שאם אין תחת הגיגית כנגד הנקב אלא כזית טומאה הרי אמרו בארובה שטומאה כנגדה לבד אפי' באין בה פותח טפח שכל הבית טהור ואם היה מת שלם ונמצאת מקצת הטומאה תחת האהל ומקצתה תחת הארובה הרי אף בפותח טפח כל הבית טמא ומ"מ ראיתי מי שפי' שהטומאה תחת הנקב לבד היתה והמקידה היתה כבר באותו הנקב וכל שיש בארובה טפח ונתן עליו מקידה הרי הוא אהל ועירב את הטומאה וטימא את הכל ואם לא היה שם טפח הרי אין המקידה אהל וכמי שאינה ומתוך כך קשרו את המקידה כדי למדוד הקיפה והם מדמים ענין המקידה לנתן אדם רגלו בארובה האמור באהלות והדברים זרים ונראה לומר על משנה זו שלענין טומאה לא כהלכה נשנית אלא שלענין שבת למדנו ממנה שלשה דברים והם פוקקין ומודדין וקושרין קשר שאינו של קיימא בשבת ומ"מ דוקא במדידת מצוה אבל שאינה של מצוה אסור אם כונתו למדידה לצורך אבל אם אינו מתכוין למדידה אלא שהוא מתעסק בעלמא אף בשאינה של מצוה מותר:

במסכת קדושין התבאר שהאשה שנדרה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה הפרתו הפרה אלא שאם עברה עליו צריכה כפרה אחר שהזידה מתוך מחשבתה ועל זה נאמר אישה הפרה ויי' יסלח לה כמו שיתבאר במקומו בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן סלה:

ונשלם הפרק תהלה לאל ונשלמה המסכתא ת"ל ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת שבת תהלה לאל יבא אמריו מה שיראה לכללו במסכת עירובין בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.

בד"ה הלקטי כו' וקושיא ראשונה מ"מ במקומה עומדת כו' עכ"ל אע"ג דהשתא איירי שהמת מוטל תחת הגיגית ולא כנגד הסדק דכיון דבאין בו פותח טפח חשיב כאהל אחד כאילו הוא סתום ואין כאן סדק כלל מה"ט נמי ברישא באין פותח טפח והמת בבית אמאי יהא טהור מה שכנגד הארובה שהרי הוא כסתום ומאהיל גם על הכלים וכן נמי בסיפא שהמת נגד הארובה אמאי יהא טהור כל מה שבבית כיון שהוא כסתום הרי הוא מאהיל גם על המת דהא ודאי לא עדיף אין בו פותח דהתם שהוא אינו אלא סדוקה באמצע מהך דהכא שהיא סדוקה מראשה לסופה וחשבינן לה כסתום ודו"ק:

בא"ד תל המתלקט כו' ואותה הגיגית היתה למעלה מן התל כו' עכ"ל ר"ל שאלו ב' בתים היה להם תקרה א' ולא היה מחיצה מפסקת ביניהם אלא התל הזה כפירוש הערוך ע"ש היה מפסיק ביניהם ולא היה מגיע עד התקרה וע"כ הניחו שם הגיגית על התל להשלים המחיצה ביניהם עד התקרה ובטלוה שם משום דדבר הטמא אינו חוצץ וכתבו דיש לנו לומר שאותו חור היה עשוי לתשמיש כו' דלפירש"י ניחא שהחור לאו היינו הסדק שבגיגית למעלה אלא שהיה חור בכותל שבין ב' הבתים ובודאי היה עשוי להשתמש אבל לפר"ח דהיינו חור היינו הסדק שהיה בין ב' הבתים שהרי לא היה מחיצה אחרת ביניהם ע"כ הוצרכנו לומר נמי לפר"ח דאותו הסדק וחור היה עשוי לתשמיש כו' ולפרש"י ניחא נמי לשון על גביו בלשון רבים דהיינו על ב' מחיצות משא"כ לפר"ח הל"ל על גבה דהיינו על התל וק"ל:

בתוס' ד"ה הלקטי כו' והמת בבית כנגד ארובה מה שבבית טהור וכו' כצ"ל :