מסכת שבת דף קנ״ה עמוד ב׳

את הדלועין התלושין ולא אמרינן מוקצין הן לבהמה דמאכל אדם הן:

אשוני קשין:

א"נ כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להן:

ומערבין התבן והאספסתא יחד והבהמה אוכלת התבן בשביל האספסתא:

תבן בתיבנא סריא דלא חזיא והשתא משוי לה אוכלא והאי סריא לאו סריא לגמרי דההיא לטינא קיימא ואסורה לטלטל:

מתני' אין אובסין מאכילין אותו הרבה על כרחו ותוחבין לו בגרונו ובגמרא מפרש לשון אובסין עושין לה כמין אבוס בתוך מעיה:

ולא דורסין שדורס לה בתוך גרונה את השעורין ומיהו לא הוי כל כך כמו אובסין:

אבל מלעיטין מפרש בגמרא:

אין אובסין את הגמל וכו' והא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (עירובין דף כ: ושם) גמל שראשו ורובו מבפנים אובסין אותו מבפנים הך אביסה לאו היינו אביסה ממש דהא אמרינן הכא אין אובסין כו' וההיא אביסה היינו הלעטה וכן פירש רבינו שמואל:

אלא קמח דבר גיבול הוא פירשתי לעיל בפ"ק (שבת דף יח. ושם):

ופריק רב פפא אליבא דרבא הכא בכלכלה דחוקה וכו' ודברי רב פפא פשוטין הן ומפקינן בה והלכתא צדדין אסורין צדדי צדדין מותרין:

דרגא דמדלא סולם העשוי לעלות בו בערסל והוא (שכתוב) [שת"י] כמלונה במקשה [כערסל]. והוא מלונה לשומרי פירות ודקדק רב אשי מזו ההלכה שאסור להניח סולם על הדקל ולעלות בו שנמצא משתמש בצידי האילן ואסור. ופירוש שאם יחקוק באילן ויניח באותה חקיקה גואזי שהן עצים ויניח באותו העצים הסולם נמצא הסולם נתון בעצים כמין הכלכלה ביתד ושרי וגם אסור להניח רגלי העולה באותה סולם בעצים הנעוצין באילן מפני שהן צדדין והצדדין אסורין. וכי אינו מותר לו להשתמש ולעלות אלא בקנים שהן מעלות הסולם והן שליבותיו שהן ודאי צדדי צדדין:

[מתני'] מתירין פקיעי עמיר כו' פי' פקיעי אגודות כדתנן פקעת גמי בא רב הונא לפרש משנתנו ואמר הפקיעין והכיפין שניהם אגודות קשורות הן. אלא הפקיעין ב' אגודות כפקיע והכפין ג' אגודות בכף זירין דארזי כשמתגזאין ומתקשין נקראין דארזי והן אחד אחד ואינן נאגדין באגודה. ואם אגדן בחזקתן עומדין ותרצה רב הונא למתניתין הכי מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין פי' מפספסין מפרכין כעין פיתות (לרכנן לייתות) [לרככן] לאכלה ומצינו בתלמוד א"י שאמרו בענין (תינוק פתילה) מפספסין ופי' מחרכין כדכתיב ושער ראשיהון לא התחרך ונראין הדברים שהחריכה מרככת כעין הפתיתה דהוא מעין פסיסה. כדאמרינן בידות האוכלין שכססן לגורן וכשם שמתירין ומפספסין הפקיעין הוא הדין לכפין אבל הזירין לא יפספס ולא להתיר אם נקשרו ובא רב חסדא ופי' טעמא דרב הונא ואמר שהעמידו למשנתנו שמתירין ומפספסין הפקיעין והכפין שהן מקודם אוכל ויכולין להיאכל כמות שהן וכן ההתרה והפספוס לא להוסיף להם אלא הכשר לאכילה בלבד דייקינן מדבריו הללו דקסבר מותר למיטרח באוכל ומוסיף לו הכשר אבל אם אין יכול להיאכל כגון הזירין שהן דארזי אלא אחרי התר ופספוס אסור וזהו לשוויי אוכלי לא משוינן ורב יהודה חלק על רב הונא לדברי רבה דאוקמינהו לדברי רב יהודה שוויה אוכלא לא משווינן ואמר רבה מדתרצה למתניתין שהפקיעין [והזירין שניהן אגודות מפספס למה הן מיהו הפקיעין שתים באגודה והעמירן ג' מותר להתיר הפקיעין שקשרן מתירן] ואם לא יתירם אינן נאכלין בטוב ושלש אין קשרן אמיץ ונאכלין וכיון שיכולים להיאכל קסבר אטרוחי באכילה טרחינן ואם יש לומר מניין לנו ראיה שיש הפרש בין ב' לג' שאלו קישרם אמיץ יתר מאלו מצאנו לדבריהן שאומרים נימה אחת קשורה חוצצת ג' אין חוצצת ב' איני יודע פי' ג' אינן חוצצת שאין קשרן מתחזק ומרפרף הוא והמים באים בתוכו לפיכך אינן חוצצין אבל הכפים שהן דידי והן קשין כמו שאמרנו למעלה מפספסין כדי לשוותם אוכל וכ"ש שמתירין ובאנו להקשות לרב הונא מסיפא דהא מתניתין דקתני אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין ופשוטה היא. ופריק רב הונא לא שהחרובין רכין הן כמות שהן (שהדות) [שהדתאה] שהן רכין ויכולין להיאכל אין מרסקין אותן אלמא לא מטרחינן באוכלא אלא שחת דומיא דחרובין מה חרובין דאשיני פירוש יבישין וקשין ואין יכולין להיאכל אף שחת כמותן שנתייבש ונתקשה ואינו אוכל והריסוק משווייהו אוכל ומתניתין כוותי דאמרי שוויי אוכלא לא משווינן ואזו היא בהמה שאינה יכולה לאכול השחת אלא אחרי ריסוק ואמרנו בעילי זוטרי פי' עיירים קטנים. ותוב אקשינן על רב הונא מדרב יהודה נשמע לרבנן לאו ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה לדקה [אין] לגסה לא מכלל דרבנן סברי כיון שיכולין להיאכל כמות שהן לא טרחינן לדחוקינהו להו דמטרח באוכלא לא טרחינן. וא"ל רב יהודה לת"ק התינח לגסה שיכולה לאכול כמות שהיא בלא ריסוק אלא לדקה שאינה יכולה לאוכלה כמות שהיא בלא ריסוק שוויי אוכלא הוא ושוי דאם נאמר כי ת"ק סבר מטרח טרחינן שוויי אוכלא לא משוינן וריסוק זה שוויי אוכלא לדקה ולגסה הוא ואסור וא"ל ר' יהודה לדקה אוכלא הוא ומיטרח באוכל שרי ואם הוא אוכל לדקה כ"ש לגסה ולא היה צריך לומר אלא ר' יהודה מתיר סתם בין לדקה בין לגסה. ועלתה בקשיא לרב הונא וחזרנו להקשות על רב יהודה דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ופריק ליה ופשוטה היא וכן הא דתני רב חנן מנהרדעא מפריכין תבן ואספסתא ומערבין אלמא טרחינן באוכלא ופריק גם זו ואע"ג דרוב סוגיא דשמעתא כרב הונא ריחשא הא איתותב ולא אשכח לה פירוקא ועלתה בה קושיא ותוב רב יהודה ורבה רישי מתיבתא הוו דאמרינן האי שיפורא מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה וחלכתא כוותיה ומשוינן אוכלא ולא קא טרחינן באוכלא מכלל דרב הונא לא הוה ריש מתיבתא והא אמרינן כי הוו מפטרי רבנן מבי רב הונא הוו פיישי כו' ואמרינן ואמרי במערבא קמא לה מתיבתא דהונא בבלאה:

[מתני'] אין אובסין את הגמל כו' פי' אובסין מפטמין כדכתיב וברבורים אבוסים והוא מאכילין את הגמל הרבה כרב ירמיה דאמר אנא חזיתיה לההוא טייעא דאכלא כו' כורא ואטענה כורא וכן הלכה דאסור לפטם בהמה בשבת ולא אפילו עופות. אין ממרים את העגלים אבל מלעיטין איזו היא המראה ואיזו הלעטה.

אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכולה להחזיר פי' המראה שמוריד בידו המאכל בבלועו של עגלים במקום שאינו יכול להחזירו מתוך בלעו אבל חשוב הוא כבלוע כגון זה אסור להמרות. אבל להלעוטי כדכתיב הלעיטני וגו' לתת המאכל בחך שלו מותר וזה וזה ביד.

[מתני':] אין אובסין את הגמל ואי קשיא לך הא דאמרינן בעירובין פרק עושין פסין (עירובין כ, ב) גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים. פירש רבנו שמואל דההיא הלעטה היא ולא דק בלישנא.

משנה אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין ואין מחמרין ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין אותם ומהלקטים לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולים ולפני יוני הדרסיאות אמר הר"מ פי' אבוס שם המקום שמשימים בו המספא לבהמה וענין אמרם אין אובסין שלא יאכילנה מזון ימים רבים והוא אמרם אין עושין לה אבוס בתוך מעיה ודורסין הפי' הקרוב אצלי שלא ישימו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה מלעיטין נתינת המאכל לתוך פי האוכל ממרין זריקת המאכל למעי הבהמה עם המים ואמרם מלעיטין למקום שיכולה להחזיר וממרין למקום שאין יכולה להחזיר ושתיהן מלות עבריות מלעיטין מגזרת הלעיטני נא וממרין מענין הפטום שור ומריא מהלקטין שישים האוכל בידו והם לוקטין אותו מורסן ידוע גובלין כמו לשין הדרסיאות יוני הבית והם מיוחסות להודורוס שהיה מגדל אותם בהיכלו:

אמר המאירי אין אובסין את הגמל פי' בגמ' שאין עושין לה אבוס בתוך מעיה ליתן לה מאכל הרבה ביד בכדי שנים או שלשה ימים שכך הוא דרך הטייעים ההולכים במדברות שאין מצוי להם מקום לקנות מספא לגמליהם והוא טורח גדול שאינו רוצה לאכול מעצמו כל כך ובשבת אין לנו לטרוח כל כך וכן לא דורסין והוא ענין זה בעצמו אלא שאינו שיעור גדול כל כך כאותו האמור באובסין ובא ללמד שאף לשיעור הראוי לו ביומו כל שהוא דורס השעורים בידו לגרונו עד מקום שאין הבהמה יכולה להחזירם אסור אבל מלעיטים ר"ל שאם אינו רוצה לאכול הראוי לו לעצמו מלעיטין לו בגרונו עד מקום שיהא יכול להחזירם ואין ממרין את העגלים והוא שמרביצה ופוקס את פיה ר"ל נותן לתוכו חכה שלא יוכל לסגור את פיו ומאכילו כרשינים ומים בבת אחת והמים מכניסים את הכרשינים בבית הבליעה על כרחה עד מקום שאינה יכולה להחזיר אבל מלעיטין והוא שמאכילה על עמדה בהגבהת הראש ואינו מרביצה ונותן לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן ובדרך [זו] אינן נכנסות אלא עד מקום שהיא יכולה להחזיר ולפיכך מותר ושניהם ביד ולא בכלי ומהלקטים את התרנגולים והוא כעין הלעטה האמורה בבהמה שמכניס האוכלים לפיו בידו עד מקום שהתרנגול יכול להחזיר וכ"ש שמלקיטין והוא שנותן לפניו והוא לוקט מאליו אבל יוני שובך ויוני עליה אין מלקיטין וכל שכן שאין מהלקטין ומה הפרש בין זה לזה פי' בגמ' שהתרנגולין מזונותן עליך ואלו אין מזונותן עליך ומ"מ עופות שהיה מזונותן עליו מלקיטין אבל לא מהלקטין ונותנים מים למורסן אבל לא גובלים ויתבאר בגמ' שלא גובלים כדרכו אבל ע"י שינוי מותר ודרך שינויו יתבאר בגמ':

אין נותנים מים לפני יונים שבשובך וכן לפני הדבורים ואפי' היו מזונותם עליו שמלקיטין להם מזונותם כמו שביארנו מים מיהא אסור שהרי דרכם לעוף ומוצאים מהם הרבה בנהרות אבל נותנים לפני אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיות שאין דרכן לעוף כל כך ודוקא במזונותם עליו על הדרך שביארנו:

משנה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן אמר הר"ם פי' ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מחתכין את הדלועין התלושין לפני הבהמה בשבת אפי' נתלשו היום ע"י גוי או לאיזו סיבה ואת הנבלה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום ואע"פ שלא הוכנו מאתמול וכגון שהחתוך צריך להם לשויי אכלא כגון שהיו כלבים קטנים או שהיתה הנבלה טפלה ובשרה קשה וכיוצא בה בדלועי' ור' יהודה אוסר אא"כ נתנבלה מערב שבת ומתורת מוקצה והלכה כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב וכבר ביארנוה בראשון של י"ט:

ושאר המשנה כלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שאין מפרכין את התבן לפני הבהמה אלא מניחים אותו שלם ומ"מ אם היה תבן קשה ולא היה ראוי לאכילתה אלא בפספוס וחתוך מחתכין אותו שכל שוויי אוכלא מותר ומה שנאמר בסוגיא זו תיבנא סריא לאו דוקא אלא שהוא כסרוח לענין אכילתה עד שיחתך הא תיבנא סריא לגמרי הרי אינו ראוי לטלטל ואפי' שלם אין נותנים אותו לפניה ומכאן התירו לפרך הפת לתרנגולים שהרי שוויי אוכלא הוא שאין אכילתם נוחה להם אלא בפירוך:

נותנים מזונות לפני הכלב ואין נותנים מזונות לפני החזיר ומה הפרש בין זה לזה כלב מזונותיו עליך חזיר אין מזונותיו עליך ולפיכך אסור ואפי' במזונות הראויים לאדם שהרי מים ראויים ואמרו עליהם שלא ליתנם לפני יונים ודבורים ושמא תאמר והלא בפרק ראשון אמרו נותנים מזונות לגוי בחצר נטלם ויצא אין נזקקין לו כבר פירשנוה מפני דרכי שלום ועוד שאין לדמות בני אדם לשאר בריות לקנין זה ואפי' עובדי האלילים וכבר ביארנוה בפרק ראשון:

גמרא מאי לאו דלועין כעין זה בב"מ דף קט ע"ב ועיין שיטה מקובצת שם ד"ה ה"נ:

לֵית דְּעָנִי מִכַּלְבָּא, וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא נראה לי בס"ד דידוע מלכות פרס הקדמונית מכונית בשם 'כֶּלֶב' כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה דף יא:) על פסוק (נחמיה ב, ו) וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, זו כלבתא דכורש, בלשון פרסי הקדמון הוא כֶּלֶב, ולכן בבית שני שנבנה על ידי פרס היה נראה באש המזבח כֶּלֶב. ומלכות זו שמכונית בשם 'כֶּלֶב עַנְיָא' שלא נמשכה זמן הרבה. וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא זו אדום שנמשלה לחזיר, כמו שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק (תהלים פ, יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר, נמשכה מלכותם הרבה בעונותינו הרבים. או יובן בס"ד דרך רמז, בעל לשון הרע נקרא כֶּלֶב כידוע, וכמו שאמרו על פסוק (במדבר לב, מב) וַיִּקְרָא לָה נֹבַח, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח) שראוי להשליכו לכלבים, לֵית עַנְיָא כָּמוֹהוּ, כי בעבור דבורים של לשון הרע הוא מאבד כל מצותיו וזכיותיו, שנוטלם אותו המספר עליו ונשאר עני מרוד ריקם! וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא הוא בעל גמילות חסדים, שמחזר לגבות לעניים ולחלק להם שנקרא חֲזִירָא כמו שאמרו לקמן (בדף קנו), הַאי מַאן דִּבְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, יְהֵא גְּבַר חַזְרָן, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק חַזְרָן בְּמִצְווֹת, לֵית דְּעָתִיר מִנֵּיהּ! כי בזה הגמילות חסדים שעושה אפשר שיחיה נפשות, שיהיה הוא סיבה לחיותם כגון שהם עניים וחולים, ובזה יהיה לו חלק וזכות במצות ומעשים טובים אשר יעשו בשנים שיעמדו בעולם, וכמו המעשה של אותו קמצן שנתן הביצה לעני, והרויח על ידי כן ריוח רב מאד מצד המצות שעשה זה בחייו אחר כך ותורה שלמד.