בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קמ״ו עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קמ״ו עמוד א׳

    מסכת שבת דף קמ״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־433 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    כשבא נחש על חוה כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב (בראשית ג׳:י״ג) הנחש השיאני לשון נשואין:

    גרים מאי שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמא:

    מזלייהו הוו בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי:

    ופליגא הא דאמרן דלא פסקה זוהמא עד סיני:

    מתני' שובר אדם חבית - מליאה גרוגרות בסכין או בסייף לאכול ממנה גרוגרות דאין במקלקל שום איסור בשבת:

    ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי לנוקבה יפה בפתח נאה:

    אין נוקבין מגופה הדבוקה בפה החבית לעשות נקב אלא נוטל את כולה אבל כי נקיב לה מתקן פתחא:

    וחכמים מתירין דאין דרך פתח לחבית בכך:

    ועוד 27 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 146a · Sefaria

    תוספות

    שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות בגמרא מוקי לה בדרוסות לרבי נחמיה אבל לרבנן דרבי נחמיה שרי אפילו מפורדות ותימה לרבי מהא דתנן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לד: ושם) גבי עירוב נתנו במגדל ונועל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ופריך בגמרא אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו הכא במגדל של בנין עסקינן ור"מ היא כו' ואמאי מבעי ליה לאוקמא הכי ומעיקרא נמי מאי קאמר והלא יכול לשבר ולפתוח את המגדל וליטול את העירוב כי היכי דהכא שרי לשבר החבית וליטול הגרוגרות ואם באת לחלק בין נטילת העירוב לנטילת הגרוגרות א"כ קשה היכי מוקי לה התם כר' מאיר ונראה דהתם אסור לשבר את המגדל והכא דשרי לשבר את החבית משום דמיירי במוסתקי כדמוקי לה בביצה פרק המביא כדי יין (ביצה דף לג: ושם) ומפ' רש"י התם דהיינו חבית שבורה ומדבקין שבריה בשרף של עץ. שעושה ממנו זפת וקורין ריישנ"א ומש"ה דוקא חבית שרי דמחמת גריעותו לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי וכן כולה שמעתא דהכא במוסתקי ואע"ג דהתם בביצה לא מוקמינן הכי אלא לר"א דפריך ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם את החבית כו' ועלה משני מתני' במוסתקי מ"מ אפילו לרבנן מיבעי לאוקמי הכי דרבנן לא פליגי אדר"א דקאמר לא יקטמנו פי' לא יקטום את ההדס להריח בו אלא משום דאיהו סבירא ליה דבקטימת קיסם חייב חטאת כשקוטמו לחצות בו שיניו וא"כ אי לא מוקמינן לה במוסתקי עלייהו איכא למיפרך ולית להו הא דתנן כו' הלכך מיבעי לן למימר דאליבא דכולהו מיירי מתניתין במוסתקי והשתא אתיא שמעתא שפיר. מ"ר. ובגמ' ירושלמי בפרק בכל מערבין מצאתי הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר החבית לאכול ממנה גרוגרות:

    מתיר ומפקיע וחותך אומר רבי מההיא דעירובין (דף לד:) יש ללמוד דהא דאמרינן (ביצה דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו כגון דקטיר במיתנא אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא ליה התם אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאינו יכול להפקיע הפותחת וליטול העירוב אע"פ שסתם מגדל שבכל הש"ס הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל וכי ההיא דבריש כל הכלים (לעיל שבת קכב:) ובמסקנא נמי לא בעי לאוקומי אלא בקטיר במיתנא דהיינו דוקא חותמות שבכלים אבל דבר שהוא חזק כעין פותחת לא הוה שרי ת"ק. מ"ר:

    הא רבנן והא ר' נחמיה תימה לי אמאי לא מוקי תרוייהו כר' נחמיה והא דקתני מתיר מפקיע וחותך ביו"ט והא דקתני מתיר אבל לא מפקיע וחותך בשבת דאיכא תנא דס"ל הכי אליבא דר' נחמיה בביצה בפ' המביא כדי יין (ביצה לב:) י"ל דניחא ליה למימר חדא כרבנן מדנימא תרוייהו כר' נחמיה:

    Tosafot on Shabbat 146a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ואם לאו אסור לשרותה ומותר להדיחה והמליח הישן וקולייס האיספנין אם לא הביאם בחמין מלפני השבת אפילו להדיחן בשבת אסור ואם עבר והדיחן חייב חטאת שגמר מלאכה. פי' מכותא מכותתא היא. ויש מי שאומר כותא כותחא היא בדיחי במערבא חולים שבמערב:

    מתני' שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות כו' א"ר הושעיא לא ששובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות אלא דרוסות אבל מפורדות אינו שובר החבית אלא מוציא גרוגרות ואוכל ואינו שובר. ואוקימנא למתניתין כר' נחמיה. מדקתני גרוגרות ולא קתני פירות. והא דתניא רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש לרבנן. וכן הא דתני חותלות של תמרים ושל גרוגרות ומתיר ומפקיע וחותך לרבנן והא דתני מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ר' נחמיה דאמר אפילו תרווד ואפילו חולית אין נוטלין אלא לצורך תשמישן:

    בעו מיניה דרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא פי' לנקוב חבית ברומח. ויש שאומר במקדח ומסקנא לפיתחא קא מיכוין ואסירי:

    פיס' אין נוקבין מגופה של החבית פי' מגופה כסוי החבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין והלכה כחכמים. והני מילי שיהא הנקב בגג הכסוי אבל לנקב נקב בצד הכסוי אסור כדתנן לא יקבנה מצדה שהוא דברי הכל. וכרב הונא דהלכתא כוותיה. דהוא לגביה דרב חסדא רבו וליתא לדרב חסדא:

    ת"ר אין נוקבין נקב חדש בשבת ואם בא להוסיף מוסיף ואקשינן עלה למה אסור לנקוב נקב חדש שנמצא מתקן פתח גם בהוסיפו בנקב ומרחיבו נמצא מתקן פתח. ולמה מותר ופריק רבא מן התורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו חשוב פתח. ואלו הנקבים כולן אין מכניסין בהן אלא להוציא הן עשויין בלבד ומותרין. ורבנן גזרו על כל נקב מפני שלא יפתחו נקב בבית התרנגולין והוא הנקרא לול של תרנגולים כדכתיב ובלולים יעלו. וזה לול של תרנגולים עשוי להכניס רוח ולהוציא בהמות והוא כמין פתח ואסור. ומפני שהוא פתח גמור אסור מן התורה. גזרו על כל נקב אבל ההרחבה שאין אדם מרחיב בלול של תרנגולים כי מתיירא אם מרחיב הלול יכנס ממנו הנחש ויזיק אותן. וכיון שאין דרך בני אדם להרחיב בלול של תרנגולים לא גזרו בהרחבת כל נקב וזהו טעם ת"ק.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 146a · Sefaria

    רשב"א

    מתני' שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. פירש רש"י ז"ל: משום שאין במקלקל שום איסור שבת. ואינו מחוור בעיני, דאי משום מקלקל לכתחילה מי שרי. ויש לומר כיון דבעלמא במקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת מותר לכתחילה. אלא דאכתי קשיא שהרי ביום טוב פרק המביא (ביצה לג, א) גבי ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם וכו' אמרינן תני חדא קוטמו ומריח בו, ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו, פירש עצי בשמים, ופריק אמר ר' זירא אמר ר' חסדא לא קשיא הא ברכין הא בקשין. ואקשינן מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, ואם איתא מאי קושיא, שאני הכא דמקלקל הוא וכיון דבעלמא פטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה. ובתוס' הקשו על משנתנו דהכא מההוא דתנן בעירובין בפרק בכל מערבין (עירובין לד, ב) נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב, ר"א אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב, ואוקימנא פלוגתייהו במגדל של עץ דקטיר במתנא ובעי סכינא למיפסקיה, ורבנן סבור כל הכלים ניטלין בשבת לצורך גופן ור"א סבר כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואפילו טלית ואפילו תרווד, הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו עירוב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ולא שרינן לשבור את המגדל. ומשום כך אמרו דמתניתין דהכא במוסתקי, כלומר בחבית של חתיכות מחוברות במוסתקי דהוא כלי רעוע ולא שייך בכי האי כלי בנין וסתירה, וכדאוקמוה התם במסכת ביצה פרק המביא, ואע"ג דלא מוקמינן לה התם בהכין אלא לר"א, מכל מקום גם לרבנן נמי על כרחין אצטרכינן לאוקומה בהכין, אע"ג דרבנן לא מחייבי חטאת בקוטם את הקיסם בין לחצות בו שיניו בין לפתוח בו את הדלת, מכל מקום הא אמרינן דבין כך ובין כך פטור אבל אסור, ואילו הכא שריא לכתחילה.

    ואף פירוש זה אינו מחוור בעיני, מדאמרינן בגמרא דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא, לפתחא קמכוון ואסור או דלמא לעין יפה קא מכוון ושפיר דמי. ועוד דאם איתא הא דאמרי (ביצה שם) רבה בר רב הונא ורבין בר רב אדא כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לנא אלוותא אלוותא אע"ג דחזיא לקתתא דנגרי וחציני, כמאן תרמייה, והתם אוקימנא להא כרבנן (והתם) [ו]מדמינן ההיא להא דחבית ולא מתוקמא לעולם אלא כרב יהודה, אלא משום דלא תקשי מתניתין לר"א כלומר דלא נימא דלית ליה לר"א מתניתין דשובר את החבית אצטריך לדחוקה ולאוקומה למתניתין במוסתקי, אבל ההיא דאלוותא אלוותא לעולם רבנן ולא ר"א, ואם איתא דמתניתין לרבנן נמי דוקא במוסתקי דרב יהודה כמאן. אלא נראה דבין כך ובין כך אפילו בלא מוסתקי לרבנן שרי דלעין יפה קא מכוון, אבל בנותן עירובו במגדל היינו טעמא משום דהתם במגדל גדול מיירי דהוי כמו אהל ושייך ביה בנין וסתירה, הא במגדל קטן לא שייך ביה טעמא דבנין וסתירה, והיינו טעמא דחבית. וכן פרש"י ז"ל שם בעירובין, וכן מוכח כל אותה סוגיא (ש)שם, דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומותר לשוברו, אלא טעמא דמגדל משום דאין לו דין כלי.

    [גמרא:] הא דמותיב מברייתא דקתני מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף. תמיהא לי אמאי לא מותיב ממתניתין דקתני שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. ויש לומר דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא שובר דודאי לאו לפתחא קא מכוון, וכדקתני בהדיא ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי.

    Rashba on Shabbat 146a · Sefaria

    מאירי

    המשנה הרביעית שובר אדם את החבית לאכל ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר לא יקבנה מצדה אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמ' לו חושש אני לו מחטאת אמר הר"ם פי' לא יקבנה מצדה ר"ל החבית ושעוה הוא הדונג ממרח כמו מחלק כמעט שחייב ר' יוחנן חטאת לזה שנתן שעוה על פי הנקב והלכה כר' יוסי:

    אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר שובר אדם את החבית לאכל הימנה גרוגרות ר"ל שאם החבית מלאה גרוגרות ואינו יכול להוציאם שוברה באיזה מקום שבה בסכין או בסייף שהמקלקל לצורך אוכל מותר לכתחילה ובלבד שלא יתכוין לעשות בה נקב יפה עד שיעשהו כלי וז"ש לשון שובר שלא יכוין בנקב לעשותה במדה ובנוי עד שיהא ככלי ולפי מה שאמרו בגמ' לא סוף דבר בדרוסות בעגול שהוא צריך לחתכן שהוא צריך לטלטל את הסייף כדי לחתוך את הגרוגרות שלא הוצרך כן אלא לדעת ר' נחמיה שסובר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ומשטלטלו לגרוגרות טלטלו לחבית הא לרבנן שכל כלי ניטל לצורך גופו ולצורך מקומו אפי' במפורדות מותר אע"פ שאין לו צורך לטלטלו בשביל הגרוגרות ואע"פ שבמפורדות דיו בנקב מועט מ"מ מכוין הוא לעין יפה ליתנם לפני האורחים בריוח וכמי שמראה עצמו כשמח באכילתם:

    אין נוקבין מגופה של חבית וכו' מגופה היא הדבקה בפי החבית והיא של חרס אלא שלא נאפה בתנור כחבית עצמה אלא מגבלת ונתיבשה בחמה וכשרוצין להתחיל בשתיית יין שבחבית נוקבין אותה מגופה נקב צר ומטין את החבית ומוציאין יין דרך אותו נקב ואמר שאין עושין כן בשבת מפני שהוא כמתקן פתח אלא יסירנה לגמרי דברי ר' יהודה וחכמים מתירין שאין דרך פתח בכך שאין קיימא נפתח זה שהרי המגופה אינה מגוף החבית והלכה כחכמים ומ"מ לא יקבנה מצדה שהרי עכשו נוקב בגוף החבית ומלאכה של קיימא היא ואם היתה החבית נקובה ורצה לסתמה לא יתן לתוכה שעוה מפני שהוא ממרח שהרי הוא צריך להחליק השעוה להדביקה בדופן הכלי וחייב משום ממחק ואפי' הוא נזהר בכך מ"מ אסור לו ליתן השעוה לשם כלל שמא יבא לידי מירוח והחלקה ומעשה בא לפני ר' אליעזר אמר חוששני לו מחטאת כלומר שמא מירח והחליק שכל שמירח והחליק ודאי חייב חטאת ופי' בגמ' שאף בשמן עבה אסור אע"פ שאינו צריך מירוח מרוב רכותו גזרה משום שעוה:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים וכן חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך וחותלות הם סלים העשויים מסיב הדקל ודומיהם ומתיר ענינו אם הכסוי קשור בחבל שמתיר את קשרו ומפקיע הוא שאם נעשה החבל בשרשרת סותר את השרשרת וחותך הוא שחותכו לגמרי בסכין:

    אסור לנקוב פי החבית בכלי של ברזל העשוי לכך והוא הנקרא בלשון תלמוד בורטיא שאין זה אלא כמכוין לפתח:

    אין נוקבין נקב חדש בכלי לכתחילה וכן אם בא להוסיף אינו מוסיף ואע"פ שהיה לנו להתיר בתוספת מפני שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח מן התורה ורבנן הוא שגזרו משום לול של תרנגולים שעשוי ליכנס בו אויר ותוספת בלול של תרנגולים אינו מצוי שיכנס בו שרץ וימית את התרנגולים מ"מ בזו שמא לא נתקנה יפה מתחלתה ויבא להרויח בה אבל נוקבים נקב ישן ר"ל שכבר נקב אלא שנסתם שזה אינו כפתח מתחלתו שכבר הוא עשוי ועומד ואין בסתימה כלום ואף זה דוקא במקום העשוי לשמר ר"ל שסתימת הנקב לא נעשית אלא לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל וסתימה שאינה עשויה אלא לכך אינה סתימה גמורה אבל אם נעשית לחזק את הכלי שלא יצא יינו הרי היא סתימה גמורה ונקיבתה פתח מתחלתו ואם בסתם כל שעשוי למעלה מן השמרים זהו לשמר וכל שעשוי למטה מן השמרים לא נסתם אלא שלא יצא היין והרי הוא לחזק כך פירשו גדולי הרבנים בענין שמור זה אבל גדולי הפוסקים פירשו לשמר במקום העשוי להוציא היין מעל השמרים וסתימה זו עתידה היא ליפתח ואין מהדקין אותה כל כך אלא בכדי שלא תתנדנד מאליה אבל למטה מן השמרים אין סתימה זו עשויה ליפתח לעולם שהרי אין מוציאין יין משם והכלל שכל שלא פקע שם נקב מעליו בסתימתו אינו כנקב מתחלתו על הדרך שאמרו בפתח שנסתם שאם לא פירץ את פצימיו עדין יש לו שם פתח עליו ויש לו ארבע אמות ואינו מטמא את סביביו כקבר ואם פירץ את פצימיו פקע שם פתח ממנו ואין לה ארבע אמות ומטמא את סביביו כקבר על הדרך שביארנוה בנזיקין בראשון של בתרא וחכמי הדור כתבו שלא הותר בישן אלא של עץ בשל חרס אבל של עץ בשל עץ סתימה גמורה היא ולדעתנו אף של עץ בשל עץ ומעתה אם נשברה ברזא בקנקן שלנו נוקבה אף בכלי שמלאכתו לאיסור שהרי צורך גופו הוא:

    זה שכתבנו שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח מן התורה יש שואלין במפיס מורסא היאך אמרו אם לעשות לה פה חייב ופירשוה משום בונה והוא עשיית פתח והרי אין כאן מכניס ומוציא עד שקצת מפרשים פי' דוקא כשנותן בתוכה פתילה של בגד הנקראת קאלגאה שלא יסתם הנקב וי"מ בה להכניס לתוכה אבק הסמים וי"מ שאף היא עשויה להוציא ההבל ולהכניס האויר וזה עיקר:

    Meiri on Shabbat 146a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא אבל לא מפקיע כו' הא ר' נחמיה דתניא כו' ואיירי בגרוגרות המפוזרות דבדרוסות הא קתני במתני' דשרי אפילו לרבי נחמיה ואע"ג דקתני הכא בברייתא נמי גרוגרות איירי במפורדות דהא קתני נמי הכא ושל תמרים דהיינו שאר פירות וק"ל:

    תוס' בד"ה שובר כו' והלא יכול לשבר ולפתוח המגדל כו' כי היכי דשרי הכא לשבר החבית כו' עכ"ל קצרו הכא וסמכו עצמם אמה שכתבו לקמן גבי מפקיע וחותך דסתם מגדל שבתלמוד הוא כלי כמו כו' והוי שרי לשבר כמו חבית כו' ודו"ק:

    בא"ד ואם באת לחלק בין נטילת עירוב לנטילת הגרוגרות כו' עכ"ל ר"ל דנטילת גרוגרות הוא צורך אכילה ממש משא"כ נטילת עירוב דלאו צורך אכילה הוא ומהרש"ל דחק בזה בסברא דחוקה ואין להאריך וק"ל:

    בא"ד דרבנן ל"פ אדרבי אליעזר דאמר לא יקטמנו כו' אלא משום דאיהו ס"ל דבקטימת קיסם חייב כו' עכ"ל דבריהם מבוארים יותר בתוספות בפרק בכל מערבין גם ברא"ש כאן עיין שם:

    בא"ד בגמרא ירושלמית כו' הדא דתימא במגדל של אבן אבל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דקאי אפלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ סבר פותח כו' עכ"ל ואינו כן דבפרק בכל מערבין כתבו התוס' בהדיא דקאי אמתני' גבי עירוב נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב עיין שם והוצרך לאוקמא במגדל של אבן דאי במגדל של עץ לא הוה קאמר רבי אליעזר התם דאינו עירוב כיון דיכול לשבור המגדל כשובר החבית ולא מוקי לה בירושלמי שובר חבית במוסתקי וכמ"ש התוס' ודו"ק:

    בד"ה מתיר מפקיע כו' היינו דקטיר במיתנא אבל פותח של עץ כו' עכ"ל והך דלא מפקיע וחותך לא בעי לאוקמא הכא ובפרק המביא דאיירי בפותחת ממש של עץ ושל מתכת דהנך חותמות דהתם וכן חותלות דקתני הכא משמע דאיירי בגוונא חדא דהיינו בקטיר במיתנא ולא בפותחת ממש וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 146a · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה שובר אדם כו' הכא במגדל של לבנים עסקינן כו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 146a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמרא מהו למיברז חביתא ע"ל דף מח ע"ב תוס' ד"ה וכי מה בין:

    Gilyon HaShas on Shabbat 146a · Sefaria

    בן יהוידע

    יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי, פָּסְקָה זֻהֲמָתָן יש להקשות למה תלה פסיקת הזוהמא במעמד הר סיני, והוה ליה למימר יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה פָּסְקָה זֻהֲמָתָן? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד דהאש מגרש ארס הנחש הנדבק בפירות וכל מיני מאכל, ולכן כל פרי המתבשל אף על פי שנאכל כשהוא חי בלאו הכי הנה הוא יהיה נקי על ידי הבישול מן חלק הזוהמה והוא משובח בכך טפי מן החי, כי טבע האש לגרש ארסו של נחש. גם ידוע דמעמד הר סיני היה בו דבר פלא, כי האש שירדה מן השמים גירשה את האויר של כל אותו המקום שהיו עומדים בו כל ישראל ונעשה החלל ריקן מן האויר, והיו ישראל חיים אותה עת בנס, כי אי אפשר לבריה לחיות בלתי שאיבתה האויר, ולכן כתיב (שמות כ, טו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, שראו אֶת הַקּוֹלֹת ממש מהלכין בתוך חלל אותו מקום ומגיעים ודופקים בתוף שבאזניהם, כי מניעת האדם מראיית הקולות הוא מכח שהחלל מלא אויר עד שנדבק בעינים ממש, לכך אין רואין הקולות העוברים בתוכו, וכמו שכתב הרב אפיקי יהודה בזה באורך. ועל כן אם אש גשמי מגרש ארס הנחש שהוא הזוהמה הנזכרת, כל שכן אש קדוש שהיה במעמד הר סיני באותו מקום שעמדו בו ישראל ולכן פָּסְקָה זֻהֲמָתָם, נמצא פסיקת הזוהמה לא היתה מכח קבלת התורה שאמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, אלא היתה מחמת עמידתם אצל הר סיני ששם ירד אש של מעלה וגירש את האויר וממילא פירש ודחה ארס של נחש שהיה דבוק בהם, לכך תלו הדבר במעמד הר סיני, ולכך יש מצות עשה בזכר מעמד הר סיני בכל יום.

    Ben Yehoyada on Shabbat 146a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קמ״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־433 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 161 מילים

      נפתחת ב״שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא,…״

    2. קטע 235 מילים

      נפתחת ב״וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא. דַּאֲמַר רַבִּי…״

    3. קטע 351 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל הֵימֶנָּה…״

    4. קטע 414 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא…״

    6. קטע 626 מילים

      נפתחת ב״וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְאוֹקוֹמֵי מַתְנִיתִין כְּרַבִּי…״

    7. קטע 744 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא חֲדָא: חוֹתָלוֹת שֶׁל גְּרוֹגְרוֹת וְשֶׁל תְּמָרִים…״

    8. קטע 824 מילים

      נפתחת ב״בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ לְמִיבְרַז חָבִיתָא…״

    9. קטע 930 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא…״

    10. קטע 1043 מילים

      נפתחת ב״אֵין נוֹקְבִין מְגוּפָה וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא:…״

    11. קטע 1138 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין נוֹקְבִין נֶקֶב חָדָשׁ בְּשַׁבָּת,…״

    12. קטע 1240 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבָּה: דְּבַר תּוֹרָה — כׇּל פֶּתַח…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי — פָּסְקָה זוּהֲמָתָן, גּוֹיִם שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי — לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: גֵּרִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא הֲווֹ, מַזָּלַיְיהוּ הֲווֹ. דִּכְתִיב: ״אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וְגוֹ׳״.

    וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא. דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָא מֵאֲבוֹתֵינוּ: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִשְׁמָעֵאל, יִצְחָק הוֹלִיד אֶת עֵשָׂו, יַעֲקֹב הוֹלִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן שׁוּם דּוֹפִי.

    מַתְנִי׳ שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל הֵימֶנָּה גְּרוֹגְרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי. וְאֵין נוֹקְבִין מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ. וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר: חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת.

    גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּרוּסוֹת, אֲבָל מְפוֹרָדוֹת — לֹא. וּמְפוֹרָדוֹת לֹא?

    מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא אָדָם אֶת הֶחָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז רֹאשָׁהּ בְּסַיִיף, וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ! הַהִיא רַבָּנַן, מַתְנִיתִין רַבִּי נְחֶמְיָה הִיא.

    וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְאוֹקוֹמֵי מַתְנִיתִין כְּרַבִּי נְחֶמְיָה וּבִדְרוּסוֹת, לוֹקְמַהּ בִּמְפוֹרָדוֹת וְרַבָּנַן! אָמַר רָבָא, מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ: מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״גְּרוֹגְרוֹת״? לִיתְנֵי ״פֵּירוֹת״! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ בִּדְרוּסוֹת.

    תַּנְיָא חֲדָא: חוֹתָלוֹת שֶׁל גְּרוֹגְרוֹת וְשֶׁל תְּמָרִים — מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ! לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבָּנַן, הָא — רַבִּי נְחֶמְיָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ תַּרְווֹד וַאֲפִילּוּ טַלִּית וַאֲפִילּוּ סַכִּין — אֵין נִיטָּלִין אֶלָּא לְצוֹרֶךְ תַּשְׁמִישָׁן.

    בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ לְמִיבְרַז חָבִיתָא בְּבוּרְטְיָא בְּשַׁבְּתָא? לְפִיתְחָא קָמִיכַּוֵּין, וַאֲסִיר, אוֹ דִילְמָא: לְעַיִן יָפָה קָמִיכַּוֵּין, וּשְׁרֵי? אֲמַר לֵיהּ: לְפִיתְחָא קָא מְכַוֵּין, וַאֲסִיר.

    מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא אָדָם חָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז רֹאשָׁהּ בְּסַיִיף? הָתָם — וַדַּאי לְעַיִן יָפָה קָמִיכַּוֵּין, הָכָא — אִם אִיתָא דִּלְעַיִן יָפָה קָמִיכַּוֵּין — לִפְתְּחֵיהּ מִיפְתָּח.

    אֵין נוֹקְבִין מְגוּפָה וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: מַחֲלוֹקֶת לְמַעְלָה, אֲבָל מִן הַצַּד — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. וְהַיְינוּ דְּקָתָנֵי: ״לֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ״. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַחֲלוֹקֶת מִן הַצַּד, אֲבָל עַל גַּבָּהּ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. וְהָא דְּקָתָנֵי ״לֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ״ — הָתָם בְּגוּפָהּ דְּחָבִית.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין נוֹקְבִין נֶקֶב חָדָשׁ בְּשַׁבָּת, וְאִם בָּא לְהוֹסִיף — מוֹסִיף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין מוֹסִיפִין. וְשָׁוִין, שֶׁנּוֹקְבִין נֶקֶב יָשָׁן לְכַתְּחִילָּה. וְתַנָּא קַמָּא: מַאי שְׁנָא מִנֶּקֶב חָדָשׁ דְּלָא — דְּקָא מְתַקֵּן פִּיתְחָא, אוֹסוֹפֵי נָמֵי — קָא מְתַקֵּן פִּיתְחָא!

    אָמַר רַבָּה: דְּבַר תּוֹרָה — כׇּל פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא — אֵינוֹ פֶּתַח, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר מִשּׁוּם לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין, דְּעָבֵיד לְעַיּוֹלֵי אַוֵּירָא וּלְאַפּוֹקֵי הַבְלָא. וְאִם בָּא לְהוֹסִיף — מוֹסִיף, אוֹסוֹפֵי וַדַּאי בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים — לָא אָתֵי לְאוֹסוֹפֵי