דף ביאור
מסכת שבת דף קמ״ד עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף קמ״ד עמוד ב׳
מסכת שבת דף קמ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־393 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
בפגעין פרונ"ש בלע"ז ולהוציא מימיהן לשתות:
ופרשין קויידונ"ץ:
ובעוזרדין קורמ"ש דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש:
אבל לא ברמונים דאורחייהו בהכי:
ושל בית מנשיא היו רגילין לסחוט רמונים בחול אלמא איכא דסחיט להו הלכך בשבת אסור:
אלא מאי אית לך למימר לר' יהודה כיון דלאו בני סחיטה כו' וכי היכי דלרבי יהודה שרי לכתחילה מהאי טעמא מהשתא אפי' תימא רבנן ושרו ליה מהאי טעמא:
מנשיא תנא הוא בתמיה וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור דתימא הלכתא כוותיה והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראיה דהאי תנא הוא סבר כוותיה:
וכ"ת הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא ה"ק הלכה כהאי תנא דאסר ברימונים הואיל וקאי מנשיא כוותיה דסוחטין רימונים בחול אלמא בני סחיטה נינהו:
ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 144b · Sefaria
תוספות
מי דמי ערביא אתרא הוא הו"מ למיפרך הניחא לרבי אליעזר לרבנן מאי איכא למימר אלא פריך דאפילו לרבי אליעזר לא ניחא ומה שקשה מאנשי הוצל דפרק המצניע (לעיל שבת דף צב:) פירשתי שם (ד"ה ואת"ל):
ה"נ כיון דאחשביה הווה להו משקה תחילה ס"ד דסוחטין בפגעין כו' היינו סחיטה ממש אבל השתא אי אפשר לומר דהא פשיטא דאסור דכיון דאחשביה הוה להו משקה אלא סוחטין דקתני היינו בליציי"ר בלע"ז למתק הפרי כדפי' בקונטרס:
אמר אביי ר' יעקב היא קשה לי לימא דהאי מוחל דקתני היינו במוחל היוצא מעקול בית הבד ודברי הכל וכי תימא מדקתני מוחל סתמא משמע דבכל מוחל איירי לא היא דע"כ אפי' לרבי יעקב לא איירי בכל מוחל דהא מודה דמוחל היוצא בתחילה טהור י"ל דמוחל היוצא מעקול בית הבד לא הוה קרינן ליה מוחל סתם כיון דאי אפשר לו בלא צחצוחי שמן:
חולב אדם עז כו' נראה לר"ת דהיינו דווקא בי"ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת וכן משמע בבה"ג דבי"ט איירי ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך הקדירה היינו אפי' בשבת כיון דאשכול חזיא לאכילה:
Tosafot on Shabbat 144b · Sefaria
רב נסים גאון
פכ"ב רבא אמר משום דהוה דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה. עיקר דיליה בתורת כהנים מקוה מים לא מקוה כל המשקין כולן פרט לשנפל בתוכו מי כבשין ומי צבעין ושינו את מראיו ובתוספתא טבול יום (פרק א) חומר במשקין שאין להן טהרת הגוף ואין להן טהרה מטומאתן ואינן טהורין בגוף ופוסלין את המקוה בשינוי מראה מה שאין כן במים:
כדאמר ר' יוחנן בטיפה על פי הדר משכחת לה במס' כריתות בפרק אמרו לו אכלת חלב (דף יג) ולרבא מקום חלב מעין הוא ולא צריך הכשר והתנן האשה שחלב מדדיה ונפל לאויר תנור תנור טמא וקשיא לן במאי איתכשר ואמר ר' יוחנן בטיפה מלוכלכת ע"פ הדר.
Rav Nissim Gaon on Shabbat 144b · Sefaria
רבנו חננאל
ואוקימנא האי תנא דאמר סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים וסבר לה כמנשיא בן מנחם שסוחט בחול ברמונים להוציא מהן מים וכן כמו זיתים וענבי' וקיי"ל כוותיה ואקשינן וכי מנשיא הוה רובא לעלמא. ומהדרינן אין. כי הא דתנן המקיים קוצים בכרם וכו' ואוקימנא אע"פ שאין דרך בני אדם לקיים קוצים בכרם כיון שבערביא מקיימין קידש הכא נמי אע"פ שאין דרך בני אדם לסחוט רמונים בחול כיון שסוחטין של בית מנשיא בחול בשבת אסור לסחוט ודחינן ערביא מקום בני אדם רבים ומנשיא אדם אחד הוא ובטלה דעתו אצל [כל] בני אדם ואתינן לטעמא אחריתי אלא האי תנא כטעמיה דרב חסדא דאמר תרדין שסחטן ונתנן למקוה פסלו המקוה בשנוי מראה וכיון שהזכרנו פסולות המקוה אמרינן.
תנן התם [נפל] לתוכו יין ומוהל כו' פי' מוהל המים היוצאים מעוקל בית הבד עת שטוען קורות בית הבד על הזיתים הטחונין והוא מי הזיתים ויש בהן צחצוחי שמן:
איצצאי דוחק כדגרסינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ ע"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים בתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה.
אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה אלמא קא סבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא.
ואותביה רמי [בר חמא] זב שחלב עז החלב טמא כלומר (טמא) [שטימא אותה] הזב בנגיעתו.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 144b · Sefaria
רשב"א
מי דמי ערביא אתרא הוא כלומר אתרא דגמלים היא וכיון שיש שם רוב גמלים שפיר קא מקיימי, דכל מקום שגמליהן מרובין צריכין לקוצין ומקיימין אותן, אבל רמונים אין דרכו של אדם לסוחטן, ובית מנשיא שסוחטין הרמונים בטלה דעתן אצל כל אדם.
הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו קשיא לי דכיון דלרב נחמן לא חשבינן ליה משקה אלא משום דאחשביה, אם כן מאי טעמא דרבנן דאסרי אפילו כשהכניסן לאוכלין. ויש לי לומר דקסברי רבנן דכיון דיש מקצת בני אדם שסוחטין אותן כבית מנשיא, איכא למיגזר בהו דלמא האי נמי חשיב ליה משקה, ואי שרית ליה כשיצאו מעצמן ואפילו כשהכניסן לאוכלין, יהיב דעתיה וסחיט.
הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוי ליה משקה וא"ת אם כן פגעין ועוזרדין נמי לא יסחוט והיכי שרי להו תנא דברייתא, דהא התם נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוה ליה משקה. כבר פרש"י ז"ל דקסבר רב נחמן דברייתא הכי קאמר סוחטין בפגעין ובעוזרדין כדי למתקן אבל לא להוציא מהן משקה, אבל רמונים ותותים כיון דאיכא מאן דסחיט להו כבית מנשיא, יהיב דעתיה וסחיט להוציא מהן משקה. ונמצא לפי פרש"י ז"ל דאפילו פגעין ועוזרדין אסור לסוחטן בתוך קערה להוציא מהן משקה. ואינו מחוור. ויש מי שפירש דתותין ורמונים וכבשין סתמן [לאו] למשקה, הא בשסחטן ואחשבינהו (ו)הוי ליה משקה כיון דאיכא קצת בני אדם דסחטי להו כבית מנשיא, אבל פגעין ועוזרדין שאין דרכן של בני אדם לסוחטן אפילו סחיט להו האי בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי משקה אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, והלכך סוחטין אותן לכתחלה ואפילו לתוך הקערה והיינו דשרי להו תנא דברייתא. וזה נכון. וכן פירש מורי הרב רבינו יונה ורמב"ן ז"ל. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק כסתמא דברייתא דסוחטין לכתחלה בפגעין ובפרישין ובעוזרדין.
הא ד אמר רב פפא משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה. לא למימר דאתי לאפלוגי אעיקר מאי דקא פסיק רב נחמן ואמר הלכה כשל בית מנשיא, דאפשר ודאי דהתם כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, אלא אמאי דקא מדמי לה לההיא דאמר רב חסדא הוא דפליג לומר דההיא דרב חסדא טעמא אחרינא אית ליה, ורבא נמי דאית ליה כהאי סברא דרב פפא בסמוך לא פליג אהא דרב נחמן, אלא אאוקימתא דאביי בלחוד דלא משכח לאוקומי מתניתין אלא כר' יעקב, דרב נחמן ואביי קיימי בהא בחדא שיטתא דאינו פוסל את המקוה בשינוי מראה אלא משקה בלחוד, ורב פפא סבירא ליה דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל בשינוי מראה, ובהא בלחוד הוא דפליגי אבל בדינא דרב נחמן לענין סחיטת תותים ורמונים ובמשקה היוצא מהם, לא פליג עליה כלל.
הא ד אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. אפילו קאמר דדבר הלמד מענינו הוא, דהא הכא גבי שבת קיימינן ועד השתא בסחיטת פירות בשבת ובמשקין היוצא מהן עסקינן, ואף על גב דבמתניתין ובברייתא מודו בין רבנן בין רבי יהודה דאין סוחטין אפילו בתותים ורמונים לכתחילה וכל שכן בזיתים וענבים, ואפילו בשהכניסן לאוכלין ויצאו מעצמן קאמר לעיל רב יהודה גופיה משמיה דשמואל דמודה להו רבי יהודה לחכמים, הכא שאני שסחטן לתוך הקדרה שיש בה אוכל, וקסבר דמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, והוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל דשרי לכתחילה. ועוד דתניא לקמן (שבת קמה, א) סוחטין כבשים לצורך השבת אבל לא למוצאי שבת, וזיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת, ואוקימנא לה בין לרב בין לשמואל בין לרבי יוחנן דוקא כשסחטן לגופן, אבל למימיהן בין לרב בין לשמואל פטור אבל אסור, וזיתים וענבים חייב חטאת, ולרבי יוחנן בין כבשין בין שלקות למימיהן חייב חטאת כסוחט זיתים וענבים, ההיא נמי בסוחט לתוך הקערה היא מתניא, אבל לתוך הקדרה מותר. ותדע לך דהא שמואל דשרי הכא אפילו לכתחילה ואפילו זיתים וענבים לתוך הקדרה, קאמר התם דאפילו כבשין ושלקות למימיהן פטור אבל אסור וזיתים וענבים חייב חטאת. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות.
הא דדייק רב חסדא מדשמואל ואמר מדברי רבנו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. פירשו הגאונים ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל בהלכות דוקא ביום טוב אבל לא בשבת, ואע"ג דאוקימנא ההיא דשמואל אפילו בשבת, לא דייק מינה רב חסדא דתהוי נמי חליבת עז דהיא חיה ואי אפשר לאוכלה ביומה בשבת כסחיטת ענבים שאפשר לאוכלן כמות שהן, אלא לענין קדרה וקערה קאמר והאי כדיניה והאי כדיניה. ור"ת ז"ל כן כתב דהא דרב חסדא דוקא ביום טוב, ומשום דכיון דאפשר לו לאכול אפילו העז הוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל, לכשתמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל בשבת כיון דאי אפשר לשחוט ולאכול העז בעצמה, אפילו תמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. מכל מקום הוי ליה בשעה שהוא חולב כבורר אוכל מתוך הפסולת וחייב משום בורר. אבל גדולי האחרונים ומקצת מן הראשונים הסכימו דאפילו בשבת קאמר. וכן ודאי נראה, שאלולא כן הוה ליה לרב חסדא לפרושי כי היכא דלא נטעה במלתיה, כיון דההיא דשמואל בשבת היא אמורה, ואי משום טעמא דר"ת ז"ל, לא היא, דהכא לאו אוכל מתוך פסולת הוא דהא חזיא ליה למיכל אלא דמשום איסורא דשבת דרכיב עלה, ואפילו ביומיה נמי חזיא לעכו"ם ולחולה, הלכך הכא לאו בורר הוא אוכל מתוך פסולת אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, ומשום מוקצה נמי ליכא אף על גב דבהמה לא חזיא, דשמואל כר"ש סבירא ליה דלית ליה מוקצה ולא נולד. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה. ועוד כתב ז"ל והוא הנכון דאין מוקצה שקפץ מעצמו אסור אלא למלאכתו, כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג ממילא הותרה, כדאמרינן (ביצה ב, ב) בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן לה משום מוקצה. אלא שנראה להוסיף על דבריו דלאו דוקא שוחט, אלא גופה של בהמה אפילו מתה מעצמה אף ע"פ שלא עבר על השבת וממילא הותרה כדאמרינן בביצה, אפילו הכי אסורה להאכילה לכלבים ומשום מוקצה, וכדברי האומר (ביצה כז, ב) מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, אלא דהתם טעמא אחרינא היא, דכיון דאי אפשר לו להכינה ולהתירה ביומה לגמרי מקצה לה מדעתו דאין אדם יושב ומצפה מתי תמות בהמתו, אבל כל מידי דאפשר ומצוי לבא ביומו בלא איסור לא מקצה ליה מדעתו, והיינו טעמיה דביצה שנולדה ביום טוב דעלמא, והיינו טעמיה דחולב עז לתוך הקדרה.
Rashba on Shabbat 144b · Sefaria
מאירי
כל שרואה בכרמו כלאים ומניחם הרי זה קדש ואסורות לכל אדם ומ"מ דוקא שקיים דבר שזורעים כמוהו הרבה באותו מקום אבל אם ראה בכרמו עשב שאין דרך בני אדם לזרעו אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה לא קדש ומ"מ אם היו נוהגים כן באותו מקום קדש ומעתה המקיים קוצים בכרם בערביא שרוצים בהם לגמליהם הרי זה קדש הא בשאר מקומות לא קדש:
כל שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה אם נשתנה המקוה למראיתו פסול אפי' מקוה שלם ומעתה תרדין שסחטן ונתן מימיהן למקוה פוסלין אותו בשינוי מראה אע"פ שאינו פוסלו מתורת מים שאובים וכן אם נתן לתוכו יין או מיחל של זיתים ושינה מראיתו פסול הואיל ואין עושין ממנו מקוה לכתחילה:
המיחל היוצא מן הזיתים יש ממנו שהוא נקרא משקה לענין קבלת טומאה והכשר והוא היוצא מעגול בית הבד הואיל וכבר הונחו בבית הבד לסחטן אבל מיחל היוצא מהן כתחלה כשעוטן אותן במעטן להתחמם וכן היוצא מהן אחר שנתחממו ודחקו זה את זה והוא הנקרא בתר איצצא אינו משקה שאין באלו צחצוחי שמן כלל:
סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה ר"ל שיש בה אוכל שמאחר שסוחטו לתוך אוכל הרי הוא כמפרר אוכל לתוך אוכל שכל משקה הבא לאכל הרי הוא כאכל ולפיכך מותר אפי' בשבת וכן באשכול של בוסר וכיוצא באלו ואין בזה הפרש בין שהאשכל עומד לאכילה בין שעומד למשקין ואע"פ שגדולי המפרשים כתבוה בעומד לאכילה אינו כן שאם כן העומד למשקה אף באכילה יאסר ולא מצינו בגמרא איסור אלא למשקין היוצאין מהן אלא אף בעומד למשקין מותר אבל לא לתוך הקערה ר"ל שאין בה אוכל שזהו מפרק ויש חולקין לומר שלא הותר אלא בי"ט אבל בשבת לא שהרי משנתנו אין סוחטין וכו' ואין הדברים כלום שסתם משנתנו בסוחט לעצמו שלא לתוך האוכל:
חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ולתוך הקדירה מיהא אף בשבת מותר לשיטתנו שמאחר שנתלית בחברתה ר"ל בשמועת סחיטת ענבים כמו שאמרו מדברי רבינו נלמוד וכו' כשם שזו בשבת כך זו בשבת ואע"פ שהעז מוקצית בשבת מחמת שחיטה ביאורה כשהיא ראויה כגון שיש כאן חולה שחלה מבעוד יום שאין העז מוקצית וזהו דעת גדולי המפרשים ואע"פ שמ"מ אין האם אוכל עכשו ונעשה היוצא ממנה אוכל מה שאין כן בענבים שהם אוכל מעיקרן מ"מ אף העז אוכל הוא ומגדולי הדורות מפרשים אותה אף בלא חולה הואיל והיא עומדת לאכילה בחול שאין איסור שחיטה עושתה מוקצה אחר שאם יזדמן לו חולה שוחטה בהיתר וכבר ביארנו בראשון של ביצה דעת שלישית לגדולי הראשונים בחבוריהם שאין החלב אסור בתורת מוקצה של אם והוא שאין אוסרים ביצה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים כל שהביצים עומדים לאכילה אלא שכבר ביארנו סתירתו בראשון של ביצה ומ"מ גדולי הפוסקים פי' בי"ט ולא נתלית בסחיטת אשכול אלא לענין קדירה וקערה זו כדינה בשבת וזו כדינה בי"ט אבל לא לדמותן מכל וכל שאינו דומה חליבת עז שהאם מוקצית מחמת שחיטה וראוי לאסור אא"כ במקום סכנה לסחיטת ענבים שאף הענבים מותר לאכלן:
היניקה מדדי הבהמה אסורה אפי' בי"ט ובמקום צער חולי אע"פ שאין בו סכנה מותרת אפי' בשבת וכמ"ש במסכת כתבות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן ר"ל צער חולי וא"כ זה שאמרו במסכת יבמות פ' חרש שבמקום צער בשבת אסור ובי"ט מותר אין הלכה כן וי"מ זו שביבמות בצער שלא במקום חולי כגון צער תאבון כעין מ"ש נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה וכן כתבוה רבותינו הצרפתים ולא יראה כן שצער תאבון אינו כדאי להתיר סרך איסור עליו וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של ביצה ושמא תאמר ואף בצער חולי יעשה ע"י גוי כשאר דבר שאין בו סכנה תדע שרפואת החלב היא כשהיא יונקה רותח וכמ"ש בפ' מרובה בחסיד א' שהיה גונח מלבו ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרוה בכרעי המטה:
מפרק זה שכתבנו כבר התבאר שרבותינו הצרפתים פירשוהו שהוא תולדת דישה והוא שכתבו בו שנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש כענין הדש שמפרק התבואה מקשים שלה ומגדולי אחרוניהם כתבו שאין מפרק תולדת דש אלא בגדולי קרקע אבל זה שבכאן הוא תולדת ממחק ובתוספות פי' שמפרק בבעלי חיים תולדת גוזז שמפרק הצמר מן הבהמה:
גדולי הפוסקים הביאו בכאן ע"י גלגול הגונח מה שנ' בכתובות בשמועה זו צינור שעלו בו קשקשים ר"ל שמעכבים מרוצת המים ממעכן בצנעה בשבת ר"ל שמשפילם ברגלו אבל לא להסירם הנה והנה ואע"פ שאמרו הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו אין דרך הקש לנענעו בגופו אבל קשקשים דרכן בכך ואינו נזכר ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו כל שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור כבר כתבנוה בראשון של ביצה ומ"ש בה מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזור רבנן יש שואלים בה למה אסרו לכבות דליקה לדעת הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ואין זה כלום שהכבוי מלאכה גמורה הוא אלו היה הוא צריך לגופה ומתוך כך אסרוהו אף במקום פסידא אף ע"י גוי אבל זה אינו אלא כלאחר יד:
Meiri on Shabbat 144b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה חולב אדם כו' לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבה שהבהמה היא כפסולת כו' עכ"ל הוא מגומגם דבתחלת דבריהם נראה דתולדה דדש הוי חולב בשבת כיון דלא חזיא לשחיטה וכ"כ התוס' בפ' כלל גדול דחולב הוי משום מפרק והוי תולדה דדש אבל ממה שכתבו בסוף דבריהם וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת והיינו תולדה דבורר ובמרדכי נמי לא זכר דהוי כדש אלא דנוטל אוכל כו' ע"ש וכ"ה לשון הר"ן למאן דאוסר הכא בשבת חולב לתוך הקדירה כיון דמ"מ ה"ל כבורר האוכל מתוך פסולת עכ"ל ודו"ק:
בא"ד ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך הקדירה היינו אפילו בשבת כו' עכ"ל מתני' דקתני אין סוחטין פירות להוציא מהן משקין כו' היינו נמי דוקא לתוך הקערה וכ"כ הרי"ף ואין להקשות כיון דע"כ מתני' דהכא אוקמא דוקא לתוך הקערה מאי קשיא להו מזב החולב ומטמא מת שסחט כו' דהא איכא לאוקמא נמי בחולב וסחט לתוך הקערה די"ל כיון דסתמא קתני בה לא משמע להו לאוקמא תוך הקערה מה שאין כן הכא במתניתין דקתני להוציא מהן משקין דמשמע היינו תוך הקערה וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 144b · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה לתוך הקדירה ואין זה דרך פריקתו עיין לעיל דף עג ע"ב תוספות ד"ה מפרק:
Gilyon HaShas on Shabbat 144b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא מאן תנא דמוחל משקה הוא, (קס"ד דמקוה אינו נפסל כ"א ע"י משקה ואפילו בשינוי מראה), אמר אביי ר' יעקב היא, דתני' ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה, ר"ש אומר אינו כמשקה, ומה דיוצא מעיקול בית הבד טמא, לפי שא"א לו בלא ציחצוחי שמן: וכתבו בתוס' על מה דאמר אביי ר"י היא, ז"ל קשה לי, לימא דהאי מוחל דקתני היינו היוצא מעיקול בית הבד ולדברי הכל. קשה לי הא לר"ש כל מוחל אינו משקה, ומה דיוצא מעיקול מכשיר, היינו משום דא"א בלא ציחצוחי שמן וזהו שייך לענין הכשר דהמעט שמן שבו מכשיר, אבל לענין פסול מקוה הא שמן מעט אינו משנה מראית המקוה ורק ע"י מוחל נשתנה: תו קשה לי מהא דאמר רבי שמעון דמכשיר משום דא"א בלא צחצוחי שמן, על הרמב"ם (פ' טז מהל' ט"א) דדוקא מים שנפל למי פירות מכשיר, אבל כל שאר משקים למי פירות הולכים אחר הרוב, והא הכא המעט שמן מעורב ברוב מוחל, ועיי' במ"ל פ"א הי"ד מהל' טומאת משכב ומושב:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 144b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קמ״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־393 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 114 מילים
נפתחת ב״בִּפְגָעִין וּבִפְרִישִׁין וּבְעוּזְרָדִין, אֲבָל לֹא בְּרִמּוֹנִים, וְשֶׁל…״
- קטע 253 מילים
נפתחת ב״וּמִמַּאי דְּרַבָּנַן הִיא, דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא?!…״
- קטע 317 מילים
נפתחת ב״שֶׁל בֵּית מְנַשְּׁיָא בַּר מְנַחֵם הָיוּ סוֹחֲטִין…״
- קטע 435 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מְנַשְּׁיָא בֶּן…״
- קטע 531 מילים
נפתחת ב״אִין, דִּתְנַן: הַמְקַיֵּים קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר…״
- קטע 611 מילים
נפתחת ב״מִידֵּי אִירְיָא? דַּעֲרַבְיָא אַתְרָא, הָכָא — בָּטְלָה…״
- קטע 741 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא, כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב…״
- קטע 824 מילים
נפתחת ב״רַב פָּפָּא אָמַר: מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין…״
- קטע 942 מילים
נפתחת ב״תְּנַן הָתָם: נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ חוֹמֶץ…״
- קטע 1023 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מוֹחַל אֵינוֹ כְּמַשְׁקֶה. וּמַה…״
- קטע 1121 מילים
נפתחת ב״מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאָתֵי בָּתַר אִיצְצָתָא.…״
- קטע 1239 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סוֹחֵט אָדָם…״
- קטע 1320 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: זָב שֶׁחוֹלֵב אֶת…״
- קטע 1415 מילים
נפתחת ב״כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּטִיפָּה הַמְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי…״
- קטע 157 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רָבִינָא: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים,…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת שבת דף קמ״ד עמוד ב׳ · קטע 15 — “מֵתִיב רָבִינָא: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים,”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת שבת דף קמ״ד עמוד ב׳ · קטע 12 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת שבת דף קמ״ד עמוד ב׳ · קטע 9 — “…מַשְׁקֶה הוּא? אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי יַעֲקֹב הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי…”
לשון המקור
בִּפְגָעִין וּבִפְרִישִׁין וּבְעוּזְרָדִין, אֲבָל לֹא בְּרִמּוֹנִים, וְשֶׁל בֵּית מְנַשְּׁיָא בַּר מְנַחֵם הָיוּ סוֹחֲטִין בְּרִמּוֹנִים.
וּמִמַּאי דְּרַבָּנַן הִיא, דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא?! וְתֶהֱוֵי נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה, אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה יָצְאוּ מֵעַצְמָן, סוֹחֲטִין לְכַתְּחִילָּה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר: כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ — אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ — אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה, שְׁמַע מִינַּהּ רַבָּנַן הִיא. שְׁמַע מִינַּהּ.
שֶׁל בֵּית מְנַשְּׁיָא בַּר מְנַחֵם הָיוּ סוֹחֲטִין בְּרִמּוֹנִים. אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּשֶׁל בֵּית מְנַשְּׁיָא בַּר מְנַחֵם.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מְנַשְּׁיָא בֶּן מְנַחֵם תַּנָּא הוּא?! וְכִי תֵּימָא הֲלָכָה כִּי הַאי תַּנָּא דְּסָבַר לַהּ כְּשֶׁל מְנַשְּׁיָא בֶּן מְנַחֵם, וּמִשּׁוּם דְּסָבַר כִּמְנַשְּׁיָא בֶּן מְנַחֵם הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? מְנַשְּׁיָא בֶּן מְנַחֵם הָוֵי רוּבָּא דְּעָלְמָא?
אִין, דִּתְנַן: הַמְקַיֵּים קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְיָא מְקַיְּימִין קוֹצֵי שָׂדוֹת לִגְמַלֵּיהֶם.
מִידֵּי אִירְיָא? דַּעֲרַבְיָא אַתְרָא, הָכָא — בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם!
אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא, כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: תְּרָדִין שֶׁסְּחָטָן וּנְתָנָן בְּמִקְוֶה — פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁינּוּי מַרְאֶה. וְהָא לָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ? אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר — כֵּיוָן דְּאַחְשְׁבִינְהוּ, הָווּ לְהוּ מַשְׁקֶה, הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּאַחְשְׁבִינְהוּ, הָווּ לְהוּ מַשְׁקֶה.
רַב פָּפָּא אָמַר: מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מִקְוֶה לְכַתְּחִילָּה, וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מִקְוֶה לְכַתְּחִילָּה — פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁינּוּי מַרְאֶה.
תְּנַן הָתָם: נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ חוֹמֶץ וּמוֹחַל, וְשִׁינָּה מַרְאָיו — פָּסוּל. מַאן תַּנָּא דְּמוֹחַל מַשְׁקֶה הוּא? אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי יַעֲקֹב הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: מוֹחַל הֲרֵי הוּא כְּמַשְׁקֶה. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ מוֹחַל הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה טָהוֹר — לְפִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מוֹחַל אֵינוֹ כְּמַשְׁקֶה. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ מוֹחַל הַיּוֹצֵא מֵעִיקּוּל בֵּית הַבַּד טָמֵא — לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא צִיחְצוּחֵי שֶׁמֶן.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאָתֵי בָּתַר אִיצְצָתָא. רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין הֵימֶנּוּ מִקְוֶה, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁינּוּי מַרְאֶה.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: סוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמַד: חוֹלֵב אָדָם עֵז לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה. אַלְמָא קָסָבַר מַשְׁקֶה הַבָּא לְאוֹכֶל — אוֹכֶל הוּא.
מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: זָב שֶׁחוֹלֵב אֶת הָעֵז — הֶחָלָב טָמֵא. וְאִי אָמְרַתְּ מַשְׁקֶה הַבָּא לָאוֹכָלִין אוֹכֶל הוּא, בְּמַאי אִיתַּכְשַׁר?
כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּטִיפָּה הַמְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד, הָכָא נָמֵי: בְּטִיפָּה הַמְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד.
מֵתִיב רָבִינָא: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים,