בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קל״ח עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קל״ח עמוד ב׳

    מסכת שבת דף קל״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־445 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    כילת חתנים לא דמיא לשאר כילות ששאר כילות פרוסות על גבי קינוף שהיא לד' רגלים ויש לה גג דהוי אהל ושל חתנים על גבי נקליטין שאינם אלא שנים באמצעית המטה וקנה נתון עליהם והבגד נתון עליו ונופל לכאן ולכאן ואין לה גג טפח הלכך לאו אהל הוא:

    בפחות מג' שהיא הולכת ומתפשטת למטה:

    ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח שאין כל צד וצד נפשט למטה להתרחק טפח מכנגד אמצעיתו דהיינו שאין ברחבו למטה טפחיים וכילת חתנים אינה עשויה לישן תחתיה:

    אבל נחתא מפוריא טפח ההוא טפח הוה קיר לאהל והמטה נעשית לו גג:

    סייאנא כובע של לבד פלטר"ץ:

    אסור לצאת בו בשבת ולקמיה מפרש ואזיל:

    הא דאית ביה טפח שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אהלא:

    אלא מעתה שרביב בגלימיה טפח הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח:

    ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 138b · Sefaria

    תוספות

    שאין בשיפועה טפח הרבה יש תימה איך יתכן זה דא"כ למה הוא ראוי אם לכל השיפוע אין טפח ויש לפרש כגון שהסדין שפרוס על הכילה מונח על גבי קנים מרובים ולא פשטו הסדין היטב ומונח ונופל בין קנה לקנה כעין שורות דיש עכשיו בין כל קנה שיפוע ואין באותו שיפוע טפח ודוחק וי"מ שאין בשיפוע טפח בגובה י' דכשיצא השיפוע טפח אין משם עד למטה גובה י' דלא חשיב אהל כדאשכחן בפ"ק דסוכה (דף י.) דבכילה כי הך מותר לישן בסוכה דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים אע"פ שיש לה גג והוא שאינה י' טפחים ואין נראה לר"י דודאי נהי דגבי סוכה לא חשיב אהל וכן לגבי ק"ש כדאיתא התם (דף.:) מיהו לגבי שבת חשיב ואסירי שהרי משמרת וביעתא וקידרא וחביתא אסירי משום אהל ולא משמע שיש בגובהן י' טפחים. מ"ר. ועוד קשה מדלקמן גבי כפיפה מצרית ובשם רבינו שמואל פי' דל"ג להאי לישנא כלל שיפועי אהלים כאהלים דמו דבסוף פ"ק דסוכה (דף יט:) מסקינן דשיפוע אהלים לאו כאהלים דמו ואי משום הא לא איריא דיש לפרש דהתם באין בשיפועו טפח והכא כשיש בשיפועו טפח:

    הא דמהדק פירש ר"ח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל דלא מהדק שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל:

    דבר ה' זה הקץ דכתיב גבי גלות שבעים לכלות דבר ה' מפי ירמיה (עזרא א׳:א׳). מ"ר:

    Tosafot on Shabbat 138b · Sefaria

    רב נסים גאון

    כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה כבר פירשו בברכות בגמ' דבני מערבא וכי כרם שם אלא אלו תלמידי חכמים שהם עשוים שורות שורות ככרם.

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 138b · Sefaria

    רבנו חננאל

    שמצינו באהלי טומאה טפח והנה נטה אהל קבוע וחייב חטאת במטה של פרסיים כדאמרן תוב בעא מיניה כילה מהו וא"ל אף מטה מותרת מכלל ששתיהן מותרות כילה שאין בגגה טפח ויש עליה חוטין קשורין מאתמול והוא כגון הטלית שאמר רמי בר יחזקאל ומטה היא גליתא מטה שהמחזירה אין צריך לתקע שמלבנותיה וכרעיה אינן דוחקות וברפיון נכנסין ויוצאין. תוב בעא מיניה כילה ומטה מהו. א"ל כילה אסורה ומטה מותרת. פי' כילה אסורה שיש בגגה טפח. ומטה מותרת כדידן. והיא מטה גליתא שהיו מחזירין אותה בשבת בבית רב חמא ומפורש בסוף פרק כירה. והני כילי דבי רב הונא ודבי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דהוו מאורתא נגידין ובצפרא חביטא רמיין. יש מי שאומרים משלבות היו בארץ שאסור לטלטלן בשבת ואנו קבלנו מרבותינו כי נטויות היו מע"ש ומשוכות למעלה כמין כפולות ובבקר הי' משפיעין ומשרבבין אותן למטה ונמצאו מוסיפין כחכמים שחולקין על ר' אליעזר ואומרים מוסיפין באהלי עראי בשבת ואין צ"ל ביו"ט וכדאמרינן בהמוצא תפילין הנהו דיכרי דהוו בי רב הונא דביממא בעי טולא ובליליא בעו אוירא אתו לקמיה דרב א"ל זיל כרוך (פוריא) [בודיא] ושייר בה טפח ולמחר פושטה דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי. ובתרה א' הא שמעתא דשמואל כילת חתנים וכו' שמעינן מינה דכולהו חד טעמא אינון אמר רב משום ר' חייא וילון פי' פרוכת מותר לנטותו ומותר לפרקו וזה בזמן שכרוכין עליו ב' חוטין או משיחות דלא גרע מטלית כפולה כילת חתנים כדאמרן שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח וגם אינה יורדת למטה מן המטה טפח. צ"ע שכעין שמועה זו בפרק מי שהוציאוהו גוים:

    גמ' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה ונתקשה בעינינו הדבר מכמה פנים וכולן נכוחים למבין. ועוד מפני מה כשנתפרקו אפי' על הארץ למה מניחין אותן ובין לצורך גופן ובין לצורך מקומן שרי. ואנו פירשנו מה שקבלנו. ולפי שהוא מלאכת שמים הזכרנו דברים ודברי זולתנו שאמרו מוטלות ומושלכות לארץ היו לא כתבנו הפירכא שעל הדברים הללו. וראינו סיוע על הטעם שהזכרנו כי קבלנוהו וסוגיין של דברים הללו בפרק המוצא תפילין שגזרום רבותינו בענין תוספת אהלים. כלומר טעם אחד הן. ולולי כן הקושיא היה מקשה מהן:

    סיינא כובע שמשימין בני אדם בראשיהן יוצא כמין פסל מן הראש כשיעור טפח הן יתר. ואנן ראינוהו פעמים רבות ועושין אותו להאהל על הפנים שלא יכם השמש. וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף כבגד חשוב כאהל ואסור:

    הא דתנן גוד בכיסנא מותר פי' חמת שיש עליה חוטין או משיחות קשורין מצדדיה מותר לנטותה בשבת באותן היתידות המוכנין לה. אמר רב בשני בני אדם מותר אבל באדם אחד אסור. כי צריך לתת חוטי הצד האחד ולפיכך אסור שנמצא נוטה אהל. וזה שאמר אביי בכילה שיש בגגה טפח שאסור לנטותה בשבת אפילו בעשרה בני אדם אי אפשר דלא מימתחא ביה פורתא פשוטה היא.

    והא דתניא כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה ב' אסור לטלטלה כירה זו כלי מתכות היא וכל זמן שתורת כלי עליה מותר לטלטלה לצורך מקומה. לפיכך אם נטלה אחת מירכותיה עדיין כלי היא שיכולה לעמוד בג' אבל אם ניטלו ב' בטלה מתורת כלי שאינה יכולה לעמוד בשתים. רב אמר אפילו אחת אם ניטלה אסור לטלטלה גזירה שמא יתקע והלכתא כרב:

    אמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך וגו' ושאר השמועה פשוטה היא. והא דרב אדא בר אהבא דאמר ליה לרבא ליחזייה לתנור כמאן דמלי טומאה ותהוי פת ראשונה הכא הוא מפורש בפסחים בסוף פ"א:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 138b · Sefaria

    רשב"א

    לא אמרן אלא דלא נחתא מפוריא טפח אבל נחתא מפוריא טפח אסור דכיון שהכילה פרוסה לצל הויא לה מטה כעשיית גג באמצע כילה, אבל מטה דידן אע"ג דנחתי סדינין מפוריא טפח לית לן בה, דכיון דפריסת סדינין על גבי מטה ואין בה משום אהל, לית לן בה. וכן כתב מורי הרב ז"ל.

    אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירוש: טעמא לאו משום אהל, אלא משום דלמא נפיל ואתי לאתויי. וכן פירש רש"י ז"ל, אבל רבינו חננאל ז"ל פירש לעולם משום אהל, וכשמיהדק הוי ליה כאהל, אבל גלימא דלא מיהדק לא הוי כאהל ושרי. ואינו מחוור. דאם כן הוי ליה למימר, לא קשיא הכא לא מיהדק התם מיהדק.

    הא ד אמר רב לא שנו אלא בשני אדם אבל באדם אחד אסור. פירש רש"י ז"ל: דבשני בני אדם אינו נמתח היטב, אבל באדם אחד שקושר על גבי קינוף זה וחוזר וקושר על גבי קינוף זה נמתח היטב. אבל מורי הרב ז"ל פירש משום דבאדם אחד הוי כעשיית אהל, שקושר וחוזר וקושר כדרך בנין שבונה מעט מעט, אבל בשני בני אדם שפורסין תחלה ואח"כ נותנין על גבי קנופות, אין זה כבנין שאין דרך בנין לעשותו כולו בבת אחת, והיינו דאמרינן בכילה דלא אפשר דלא ממתחא פורתא, ואינה נפרסת כולה בבת אחת. ולא ירדתי לסוף דעת מורי הרב ז"ל. דאם כן נתן דף על גבי מחיצות הכי נמי דשרי, וקדרה דאמרינן בביצה (לג, א) דמלמטה למעלה אסיר, אמאי והא נתינת הקדרה על גבי המחיצות בבת אחת הוא. ויש לפרש דהתם נמי דרך בנין בכך, כיון שהוא עושה גם מחיצותיה עכשיו.

    Rashba on Shabbat 138b · Sefaria

    מאירי

    כילה כבר ביארנו לשיטתנו שכל שאין בה גג טפח מותר לנטותה וכל שיש בה גג פטור אבל אסור כל שיש בפחות משלשה סמוך לגגה טפח הרי הוא כגגה וכן כל שיורדת משפת המטה ולמטה טפח אותו טפח נעשה כותל והמטה נעשית גג ואסור וכילת חתנים הנזכרת כאן דינה כשאר כילות וגדולי הרבנים הפרישו ביניהם לענין פירוש ואין צרך בכך וכן יש ספרים שכתוב בהן ולא אמרו אלא בשאין בשפועה טפח אבל יש בשפועה טפח שפועי אהלים כאהלים דמו ואין זה כלום שהרי בראשון של סוכה אמרו שפועי אהלים לאו כאהלים דמו:

    סיינא והוא כובע שאדם משים על ראשו ומאהיל עליו מפני השמש אע"פ שמתפשט טפח מראשו ואילך מותר ואין כאן אהל שאין זה אלא כהופך כנף בגדו על ראשו ופורשה מראשו ואילך טפח ומ"מ דוקא בשמעמידו בהדוק שאם לא כן יש לחוש שמא יגביהנו הרוח ויבא להביאו ד' אמות וגדולי המחברים כתבו שהמהודק אסור ומתורת אהל ואין הדברי' נראין:

    גוד בכוסכיו והם חוטים העבים שקושרין אותו בהם על הדרך שביארנו למעלה מה שכתבנו בו שהוא אסור דוקא באדם א' שהוא מותחו על יתד זה וקושרו ואח"כ חוזר ומותחו על זה וקושרו והוא נעשה אהל אבל בשני בני אדם מותר לכתחלה שאין כאן מתיחה ובבת אחת הוא פרוס וכל שהוא ראוי למתיחה אינו אהל אלא במתיחה ומ"מ כילה אפי' בעשרה בני אדם אסור שאי אפשר לפרסה בבת אחת בלא (פריסה) [מתיחה] מעט:

    כירה שנשמטה אחת מירכותיה אסור לטלטלה אע"פ שתורת כלי עליה עדיין גזירה שמא יתקע כשהוא מחבר לה הרגל ר"ל שתוקעו שם בחוזק ומ"מ בנשמטו שתים מירכותיה אי אתה צריך לכך שהרי אסור לטלטלה מצד עצמה שאין תורת כלי עליה:

    כלי חרס מיטמא מאוירו וכלי עץ מגבו כמו שביארנו כמה פעמים התנור שנמצא שרץ מאוירו והיו שם ככרות התנור ראשון והפת שניה ואין אומרין שיהא התנור כאלו מלא טומאה והרי נגעה הטומאה בפת ותהא הפת ראשונה אינו כן אלא נטמא התנור מכח שרץ שבאוירו והפת מכח התנור ומעתה היו כלי עץ בתוך התנור לא נטמאו שאם מכח השרץ הרי אין לכלי עץ טומאת אויר ואם מלח התנור הרי אין כלי מטמא כלי ואלו היית רואה את התנור מלא טומאה היו טמאי' מטומאת גבן אלא שאין רואין כן כמו שביארנו:

    Meiri on Shabbat 138b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בתוס' בד"ה שאין בשיפועה כו' ואין נראה לר"י כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל ול"נ לפרש שאין בשיפועה טפח תוך גובה י' כו' ר"ל שיהא למטה ב' טפחים כו' עכ"ל וא"א לומר כן דע"כ אם הוא טפח בפחות מג' סמוך לגג מתרחב בגובה י' יותר מג' טפחים דבכל ג' טפחים גובה עכ"פ מתרחב הגג טפח כשיעור שהיה מתרחב בפחות מג"ט הסמוך לגג וא"כ הני ב' לא אמרן סותרים אהדדי דהא ביש בשיפועה נמי טפח למטה דהיינו שמתרחב למטה ב' טפחים בגובה י' לא הוי בפחות מג' סמוך לגג טפח ואסור ללא אמרן בתרא ולפי לא אמרן קמא מותר ודו"ק:

    בגמ' אלא לידע אם ראשונה היא אם שניה כו' ק"ק למאי דמסיק דמסתפקא להו בהא דתניא יכול יהו הכלים מטמאין באויר כלי חרס כו' אמאי לא קאמר כדמעיקרא דמסתפקא להו בטומאה וטהרה גופיה ובכלי שטף אם יטמא באויר כלי חרס משום דכמאן דמלי טומאה הוא אם לאו י"ל דודאי הך מלתא דברייתא ודאי נמי דהוו ידעי דמדכתיב בקרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל מטמא כו' ואין כלים מטמאין מאויר כלי חרס אלא דאין מבין היינו דלא הוו ידעי טעמא דהך מלתא דלהכי קאמר קרא דאין כלים מטמאין באויר כלי חרס משום דלא הוה כמאן דמלי טומאה ולכך הוה מסתפקא להו שפיר באוכל שמטמא באויר כלי חרס אם הוא ראשונה או שניה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 138b · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' גזירה שמא יתקע וכו' בפירש"י משמע דאמלתיה דת"ק קאי:

    ברש"י ד"ה שמא יתקע כשמחבר לה דגל וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה שאין בשיפועה טפח וכו' ועוד קשה מלקמן גכי כפיפה מצרית כצ"ל פי' דלקמן משמע דאפי' טפח חשיב אהל:

    בא"ד ובשם רבינו שמואל פירש וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 138b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' הא נמי מתני' היא עי' חולין קי ע"א תוד"ה דתנן הכבד:

    רש"י ד"ה זה כו' לא ידענא עי' ברכות כה ע"ב רש"י ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:

    Gilyon HaShas on Shabbat 138b · Sefaria

    בן יהוידע

    "הַפְלָאָה", זוֹ תּוֹרָה נראה לי בס"ד רמז קרא לשכחה בתיבת וְהִפְלָא (דברים כח, נט), כי שכחה חֹשֶׁךְ, שהוא אותיות שָׁכַח, וזכירה אוֹר (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, ולכן רמז השכחה בתיבת וְהִפְלָא שהיא בהפוך אתוון אפלה שהוא חֹשֶׁךְ, גם עוד אפלה הוא א"ף ל"ה על פי מה שכתב נח"ק ז"ל בשם חכמינו ז"ל דבתחלה היה אות א' במלואו א"ף, וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בא"ף לכך הטיל בו למ"ד ונעשה אל"ף. ובזה פירש הרב מהרש"מ ז"ל (תהלים צג, א) אף תיכון תבל בל תמוט, מלשון בריח התיכון שנעשה בו אות למ"ד באמצע, לכן תבל בל תמוט. וזה הלמ"ד שבא בתוך אף ובטל אותו היה זה בזכות לימוד התורה הרמוז באות למ"ד כנודע, לכן השכחה שבאה מן אפלה תסלק הלימוד הרמוז באות למ"ד ואז ממילא יסתלק הלמ"ד מן מילוי אל"ף וישאר אף, וזה נרמז באותיות אפלה של והפלא שהם אותיות א"ף ל"ה:

    "דְּבַר ה'" זוֹ הֲלָכָה פירוש דרשות אלו שייכי להדדי והא תלייא בהא, כיון דליכא דְּבַר הֳ' זוֹ הֲלָכָה נתאחר הקץ של המשיח ונדחה לפי שעה, דכתיב (הושע ח, י) גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, יִתְנוּ לשון מתניתין זוֹ הֲלָכָה, וכיון דנתאחר הקץ נדחה רוח הנבואה, כי בזמן הגאולה כתיב (יואל ג, א) וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, וכתיב (ירמיהו לא, לד) כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי. והא דאמר זוֹ הֲלָכָה ולא אמר זוֹ תּוֹרָה? דְּ'הֲלָכָה' אותיות 'הַכַּלָּה' דתורה שבעל פה ה"ס [הוא סוד] כַּלָּה שהיא המלכות שהיא בסוד דבור ונקראת דְּבַר הֳ'. ומה שאמר זֶה הַקֵּץ נראה לי בס"ד, דכתיב בדניאל (י, א) וּבִין אֶת הַדָּבָר, בענין הקץ הרי קראו 'דבר' גם יש לומר דָּבָר [206] עם הכולל זֶה הַקֵּץ [207].

    עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתִּטֹּל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה קשא למה ייחסו זה לאשה והוה ליה למימר 'עָתִיד אָדָם'? ונראה לי בס"ד מפני שענין טומאה יסובב מן האשה טפי, שיש לה וסת נידות והיא מצויה בבית ושכיח תמיד שתטמא את האוכלין, לכך היא עצמה תיטפל בשאלה דטומאת ככר, אך האיש על הרוב טהור הוא תמיד ולא יסובב טומאה ממנו.

    Ben Yehoyada on Shabbat 138b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קל״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־445 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 16 מילים

      נפתחת ב״כִּילַּת חֲתָנִים מוּתָּר לִנְטוֹתָהּ וּמוּתָּר לְפוֹרְקָהּ.…״

    2. קטע 269 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: לָא…״

    3. קטע 322 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הַאי…״

    4. קטע 416 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה, שַׁרְבֵּיב בִּגְלִימָא טֶפַח הָכִי נָמֵי…״

    5. קטע 521 מילים

      נפתחת ב״שְׁלַח לֵיהּ רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל לְרַב הוּנָא:…״

    6. קטע 623 מילים

      נפתחת ב״שְׁלַח לֵיהּ: הָא דְּתַנְיָא גּוֹד בְּכִיסָנָא מוּתָּר…״

    7. קטע 713 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: וְכִילָּה אֲפִילּוּ בַּעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם…״

    8. קטע 823 מילים

      נפתחת ב״אִידַּךְ מַאי הִיא דְּתַנְיָא: כִּירָה שֶׁנִּשְׁמְטָה אַחַת…״

    9. קטע 935 מילים

      נפתחת ב״תּוֹרָה — דְּאָמַר רַב: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח…״

    10. קטע 1048 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ,…״

    11. קטע 1115 מילים

      נפתחת ב״״דְּבַר ה׳״ — זוֹ הֲלָכָה, ״דְּבַר ה׳״…״

    12. קטע 1227 מילים

      נפתחת ב״וּמַאי ״יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה׳״? אָמְרוּ:…״

    13. קטע 1323 מילים

      נפתחת ב״אִם טְהוֹרָה הִיא וְאִם טְמֵאָה הִיא בְּהֶדְיָא…״

    14. קטע 1414 מילים

      נפתחת ב״הָא נָמֵי מַתְנִיתִין הִיא? כְּדִתְנַן: הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא…״

    15. קטע 1519 מילים

      נפתחת ב״מִסְתַּפְּקָא לְהוּ הָא דַּאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא…״

    16. קטע 1641 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: לָא אָמְרִינַן לֶיחְזְיֵיהּ לְהַאי תַּנּוּרָא…״

    17. קטע 1730 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: חַס…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    כִּילַּת חֲתָנִים מוּתָּר לִנְטוֹתָהּ וּמוּתָּר לְפוֹרְקָהּ.

    אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין בְּגַגָּהּ טֶפַח, אֲבָל יֵשׁ בְּגַגָּהּ טֶפַח — אֲסוּרָה. וְכִי אֵין בְּגַגָּהּ טֶפַח נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְגַגָּהּ טֶפַח, אֲבָל יֵשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְגַגָּהּ טֶפַח — אָסוּר. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין בְּשִׁיפּוּעָהּ טֶפַח, אֲבָל יֵשׁ בְּשִׁיפּוּעָהּ טֶפַח — שִׁפּוּעֵי אֹהָלִים כְּאֹהָלִים דָּמוּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא נָחֵית מִפּוּרְיָא טֶפַח, אֲבָל נָחֵית מִפּוּרְיָא טֶפַח — אָסוּר.

    וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הַאי סְיָאנָא שָׁרֵי. וְהָאִיתְּמַר: סְיָאנָא אָסוּר! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית בֵּיהּ טֶפַח, הָא דְּלֵית בֵּיהּ טֶפַח.

    אֶלָּא מֵעַתָּה, שַׁרְבֵּיב בִּגְלִימָא טֶפַח הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב? אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִיהַדַּק, הָא דְּלָא מִיהַדַּק.

    שְׁלַח לֵיהּ רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל לְרַב הוּנָא: אֵימָא לַן אִיזִי הָנָךְ מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא דַּאֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, תַּרְתֵּי בְּשַׁבָּת וַחֲדָא בְּתוֹרָה.

    שְׁלַח לֵיהּ: הָא דְּתַנְיָא גּוֹד בְּכִיסָנָא מוּתָּר לִנְטוֹתָהּ בְּשַׁבָּת — אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֲבָל בְּאָדָם אֶחָד — אָסוּר.

    אָמַר אַבָּיֵי: וְכִילָּה אֲפִילּוּ בַּעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אָסוּר. אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מִימַּתְחָא פּוּרְתָּא.

    אִידַּךְ מַאי הִיא דְּתַנְיָא: כִּירָה שֶׁנִּשְׁמְטָה אַחַת מִיַּרְכוֹתֶיהָ — מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ. שְׁתַּיִם — אָסוּר. רַב אָמַר: אֲפִילּוּ חַד נָמֵי אָסוּר, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִתְקַע.

    תּוֹרָה — דְּאָמַר רַב: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִפְלָא ה׳ אֶת מַכֹּתְךָ״, הַפְלָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַהִי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״לָכֵן הִנְנִי יוֹסִיף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא״ — הֱוֵי אוֹמֵר: הַפְלָאָה זוֹ תּוֹרָה.

    תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ, עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמוֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה׳ וְלֹא יִמְצָאוּ״.

    ״דְּבַר ה׳״ — זוֹ הֲלָכָה, ״דְּבַר ה׳״ — זֶה הַקֵּץ, ״דְּבַר ה׳״ — זוֹ נְבוּאָה.

    וּמַאי ״יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה׳״? אָמְרוּ: עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתִּטּוֹל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה וְתַחֲזוֹר בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לֵידַע אִם טְמֵאָה הִיא וְאִם טְהוֹרָה הִיא, וְאֵין מֵבִין.

    אִם טְהוֹרָה הִיא וְאִם טְמֵאָה הִיא בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״מִכׇּל הָאוֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״! אֶלָּא: לֵידַע אִם רִאשׁוֹנָה הִיא וְאִם שְׁנִיָּה הִיא, וְאֵין מֵבִין.

    הָא נָמֵי מַתְנִיתִין הִיא? כְּדִתְנַן: הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּתַּנּוּר — הַפַּת שֶׁבְּתוֹכוֹ שְׁנִיָּה, שֶׁהַתַּנּוּר תְּחִילָּה.

    מִסְתַּפְּקָא לְהוּ הָא דַּאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: לֶיחְזְיֵיהּ לְהַאי תַּנּוּרָא כְּמַאן דִּמְלֵי טוּמְאָה וְתִיהְוֵי פַּת רִאשׁוֹנָה!

    אֲמַר לֵיהּ: לָא אָמְרִינַן לֶיחְזְיֵיהּ לְהַאי תַּנּוּרָא כְּמַאן דִּמְלֵי טוּמְאָה. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהוּ כׇּל הַכֵּלִים מִיטַּמְּאִין בַּאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא״, ״מִכׇּל הָאוֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ — אוֹכָלִין מִטַּמְּאִין בַּאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס, וְאֵין כֵּלִים מִטַּמְּאִין בַּאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס.

    תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁתִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ״. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה׳ וְלֹא יִמְצָאוּ״? שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ