מסכת שבת דף קל״ב עמוד ב׳

ועבודה חמורה היא שדוחה שבת בתמידין ומוספין וקרבנות צבור שזמנם קבוע:

מילה דוחה אותה את הצרעת כדתניא לקמן ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ:

ומה או אינו דקאמר דמשמע או אינו כן כמו שאמרנו אלא אפי' מילה נמי בכלל מחלליה מאי קשיא ליה דקא הדר ביה:

הדר אמר תנא לנפשיה ממאי דצרעת חמורה משבת דתימא ק"ו:

דילמא שבת חמורה כו' דהאי דצרעת דוחה עבודה ממאי דמשום חומרא דצרעת היא דילמא הא דלא אמרינן ליה יקוץ משום דגברא דלא חזי הוא כדלקמן דאי נמי קייץ מחוסר טבילה והערב שמש והיום לא יעבוד וטבול יום דמצורע כמצורע הילכך מחלליה מות יומת אפילו במילה ועל כרחך שמיני ימול תדחה אצל שאר ימים:

בין שלא בזמנה כגון קטן חולה והמתינו לו עד שיבריא:

בשר ריבויא הוא ולדרשה:

ה"ג ל"א מאי טעמא אתי עשה ודחי לא תעשה מ"ט מילה דוחה צרעת דאתי עשה דימול ודחי לא תעשה דהשמר לך דהכי קי"ל בפ"ק דיבמות (דף ג:) דאתי עשה ודחי לא תעשה:

הדר אמר ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא תימה דבברייתא דלעיל מסיק איפכא דלאו משום דצרעת חמירא אלא משום גברא דלא חזי ורבא גופיה סבירא ליה הכי לקמן ועוד למאי דקאמר השתא מנלן דצרעת דוחה את העבודה אימא דעבודה דוחה הצרעת מק"ו ומה שבת חמורה [צרעת לא כ"ש ואומר ר"י דלהאי לישנא] צריך לומר דגרסינן רבה הכא ולית ליה דרבא דלקמן דטעמא משום דגברא לא חזי וסבירא ליה כרב ספרא דפליג עליה דרבא לקמן והא דפשיט להו לרבה ורב ספרא דצרעת דוחה עבודה מצי למימר דמקרא נפקא להו אבל רבא דס"ל גברא לא חזי לדידיה לא בעי קרא ועוד נראה לרשב"א דאפי' ליכא קרא דצרעת דוחה עבודה אתי שפיר אפילו לרב ספרא דלא קאמר רב ספרא שיהא הטעם ודאי דצרעת דוחה עבודה משום חומרא דצרעת אלא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הילכך בברייתא דלעיל סתר ק"ו דקאמר וממאי דצרעת חמירא דילמא משום גברא דלא חזי והכא ולקמן על מילתא דרבא דחינן בע"א ממאי דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ומהאי טעמא נמי ליכא למילף ביה ק"ו דעבודה תדחי צרעת דשבת דחמורה דוחה צרעת לא כ"ש דדילמא אין לתלות משום חומרא אלא משום גברא לא חזי:

האי עשה ולא תעשה הוא השמר היינו לאו ולעשות היינו עשה כדפי' בקונטרס ואע"ג דאמר בסוף פרק הקומץ (מנחות דף לו:) השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מכל מקום לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת תימה היכי מצינן למימר דלעשות אתא לעשה הא אמר לקמן דאיצטריך לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ויש לפרש דעשה שמעינן מדכתיב לשמור ואם תאמר והא אמר בסמוך היכא אמרינן דאתי עשה ודחי את לא תעשה כגון מילה בצרעת אלמא דליכא בצרעת אלא לאו ואר"ת דלא נקטינן אלא לסימנא בעלמא ואם תאמר והא דקי"ל דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה נגמר ממילה בצרעת דדחי וי"ל מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות:

רבא אמר מילה בזמנה לא צריכא קרא והילכך האי בשר דכתיב בה אם אינו ענין לזמנה תנהו ענין לשלא בזמנה ואו אינו דקתני הוה מפרש רבא כלישנא אחרינא:

המנויין במשנה שפסולין להקריב כשרים להקריב קרבנותיו של מצורע לפי שיצא מכללם ונבדל מהם חוץ מהקרבת קרבן בלילה שאמר בו הכתוב וביום השמיני בלבד ועמד זה הקושיא וזו ההתקפה ואמרנו קשיא ומקצת הגורסין אין מעמידין הדבר אלא שגורסין כך כיון דאהדריה קרא אהדריה כלומר אילו לא כתב וביום היינו אומרים מדחס רחמנא עליה לאיתויי בדלות בלילה נמי ליתי ויהא זר ואונן כשר בקרבנותיו והיינו מפרישין אותו לענין דיניו מכלל הקרבנות אבל הואיל ונאמר בו וביום השמיני באר לנו בזה חזרתו לכלל הקרבנות בכל עניניו והשבתו אליהן בכל תנאותיהן חוץ מקרבן עולה ויורד המפורש בו בלבד וזה שהוצרכתי לפרש דבר זה לפי שראיתיו מסובך אצל כל התלמידים וביארתיו כדי שיתגלה ויתברר:

ת"ר מילה דוחה צרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה פי' כתיב בצרעת השמר בנגע הצרעת ואמרו חכמים כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בל"ת. כלומר השמר אזהרה הוא שלא לעשות וכיון דכתיב השמר הנה הזהיר שלא לחתוך הצרעת (מכל מקום) [בכל מקום] שהיא והתיר במילה אם יש צרעת בערלה מותר לו לחתוך הערלה והצרעת עמה בין ביום השמיני שהוא זמן המילה כדכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו. בין אירע לו אונס כגון חולי לקטן וכדומה לו ולא מל בשמיני חייב לימול כל זמן שיסור האונס והיא הנקראת מילה שלא בזמנה כלומר שאינה ביום השמיני וגם במילה שאינה ביום השמיני יש למל לחתוך הערלה אע"פ שיש בה צרעת והתורה שהזהירה שלא לחתוך הצרעת לגבי מילה התירה. ובאנו לברר זה הפי' שפירשנו מזו הברייתא.

דת"ר ימול בשר ערלתו ואע"פ שיש שם בהרת ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה או אינו אלא אפי' מילה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת ת"ל בשר אע"פ שיש שם בהרת לא תעשה בצרעת שנאמר השמר פן עשה שנא' ולעשות ופשוטה היא תינח גדול כתיב ביה בשר שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר. מדכתיב ונכרתה שמעינן מינה שהוא גדול ואם לא מל אותו אביו ונשאר ערל וגדל חייב למול עצמו קטן נמי כתיב ביה בשר שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ודרשת בשר אע"פ שיש שם בהרת אלו השנים הגדול שהוא בר עונשין והקטן שהוא בן שמונה ימים שכתב בהם בשר מילה דוחה את ערלתם אבל בינוני שאינו לא גדול בן עונשין ולא קטן בן שמונת ימים אלא בינוני שהוא מבן שמונה ימים ולמעלה הן חסר והן יתר עד שיגיע להתחייב בעונשים מנ"ל שמילתו דוחה צרעת. ופירק אביי ואמר אתיא מביניא כלומר משניהם מן הגדול ומן הקטן. ודברים פשוטין הן. ודברי רבא ורב ספרא פשוטין הן.

אמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודוחה לא תעשה כגון מילה בצרעת כלומר אם יש צרעת בערלה בחתיכת הערלה והצרעת עליה נתקיימה המילה שפיר וכן כלאים בציצית. אבל זה שאמר ויקוץ בהרתו ויעבור חתיכת הצרעת להכשיר הכהן לעבוד עבודה אינו דומה לאלו שיתכן שיחתוך הצרעת מעליו והוא לא יעשה עבודה והנה נעקרה אזהרתו שלא לחתוך הצרעת שהוא לאו כמו שפירשנו למעלה. ולא נתקיימה עבודתו שהוא עשה נגעים טהורין שפוסלין בכהנים מפורש בבכורות פ"ז (מה:

מאי טעמא דאתיא בק"ו שבת חמורה דוחה, צרעת לא כל שכן קשיא לי להאי לישנא דמייתי ליה בק"ו, דתינח מילה בזמנה דדחיה שבת, שלא בזמנה דלא דחיא שבת מנא ליה. ונראה לומר דכיון דאיכא במילה צד דהוו שבת נדחה, כולה מילה חשבי' כחמורה וכולה בכלל מקרייא דוחה, ואורחיה דתלמודא בהכין, וכההוא דריש פרק קמא דיבמות דאמרינן התם (ז, א) אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, שיש עמו כרת מנין, ואתא למפשטא מביניא דמילה ופסח דדוחין את השבת, ודחי' מה להנך שכן יש בה צד כרת, אלמא אע"ג דמילת קטן אין בה כרת ודחיא שבת, מכל מקום כיון שעיקר מילה היא חמורה שיש בה כרת אע"ג דמילת קטן אין בה כרת אין הולכין בה אחר הפרט אלא אחר הכלל דמילה גופה מכל מקום חמורה היא שיש בה צד כרת, והכי נמי דכותיה היא דעיקר מילה חמורה שיש בה צד דחוי שבת, והיינו נמי דלעיל אתיא לפרושא בדין ק"ו, ואע"ג דקתני בברייתא מילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה את הצרעת. אי נמי איכא למימר דלא קפדינן בה משום דתנא דברייתא סמיך אמסקנא דילפותא דמסיק ליה תנא משום דכתיב בה בשר, ובין בזמנה בין שלא בזמנה כתיב בשר. מכל מקום פשיטותא דמלתא כתירוצא קמא קאי שפיר טפי. כך נראה לי.

הא דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי לא תעשה גרידא, האי עשה ולא תעשה הוא. קשיא לי ומעיקרא מאי ניחא ליה דודאי לא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה, דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. ויש לומר דדלמא הוה סבירא ליה דכיון דעשה דמילה חמיר דאית בה כרת ועוד דנכרתו עליה שלשה עשר בריתות, דחי לעשה דצרעת, וכדמשמע בריש פרק קמא דיבמות (ו, א) דאי לאו דכתב רחמנא (ויקרא יט, ג) שבתותי תשמורו אני ה', ומינה דרשינן אתה ואביך חייבין בכבודי, הייתי אומר דאתי עשה דכבוד אב ואם ודחי לאו ועשה דמחמר ואף על גב דמחמר איכא לאו ועשה, והיינו טעמא משום דעשה דכבוד אב ואם חמיר טפי משום דהוקשה כבודם לכבוד המקום, וכן נמי במציעא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לב, א) גבי אמר לו אל תחזיר, וכן נמי אמרו בשלוח הקן (חולין קמא, א) דעשה דטהרת מצורע חמיר משום שלום ביתו, והכי נמי משום חומר עשה דמילה היה סבור מעיקרא דאתי ודחי לעשה ולא תעשה דצרעת ולבסוף הדר ביה. כך נראה לי.

רבא אמר מילה בזמנה לא צריכה קרא, שבת חמורה דוחה צרעת לא כל שכן. פירוש: והלכך בשר דכתיב גבי קטן לא צריך לגופו, ואם אינו צריך לגופו תנהו לענין בינוני ולרבא לא אתי ליה תנא בק"ו כלישנא קמא, דאם כן מאי או אינו דקתני, אלא כלישנא בתרא דאתו ליה מדין עשה ולא תעשה ולמילה שלא בזמנה.

אמר ליה רב ספרא לרבא וממאי דשבת חמורה דלמא צרעת חמורה שכן דוחה את העבודה, אמר ליה התם לאו משום חומרא דצרעת אלא משום דאכתי גברא לא חזי. מסתברא דכל מאן דאית ליה צרעת חמורה, על כרחך סבירא ליה דמכשירי מילה דוחין את השבת, דמילה גופה לא צריכה קרא דקל וחומר הוא, ומה צרעת דוחה שבת לא כל שכן (מילה), וכי איצטריך קרא דביום השמיני (ויקרא יב, ג) דמיניה דרשינן ביום ולא בלילה ביום ואפילו בשבת, למכשירין איצטריך. וסבירא ליה נמי שלא בזמנו דלא דחיה שבת, היינו כטעמיה דרבא דלקמן דמייתי לה מדכתיב (שמות יב, יז) הוא לבדו ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. וכל הני אמוראי דלעיל דמייתו לה למילה גופא דדחייא שבת, סבירא להו כרבא דאמר דשבת חמורה, וצרעת דדחייא עבודה משום דגברא לא חזי הוא, וכי איצטריך למילה גופה איצטריך. ותמיהא לי דאם כן רב ספרא כר"א סבירא ליה. ויש לומר דאיהו לאו משום דסבירא ליה הכין, אלא לאפוקי טעמא מיניה דרבא קאמר הכין. ואם תאמר אם כן דפלוגתא דר"א ורבנן בהא שייכא, כי קאמר הכא והא דרבא ורב ספרא תנאי היא ומייתי ליה פלוגתא דתנאי דברייתא, לוקמינהו בפלוגתא דר"א ורבנן דמתניתין. יש לומר דר"א נמי אפשר דלא סבירא ליה דצרעת חמורה, אלא איהו מקרא והלכתא מייתי להו, מילה הלכתא ומכשירין קרא וכדכתבינן לעיל. כך נראה לי.

תינח נגעים טמאין נגעים טהורין מאי איכא למימר פירושו: דקים להו לרבנן דלא יקוץ אפילו נגעים טהורין משום עבודה, אבל אנן במקום דמדחייא עבודה לא אשכחן, דבשלמא בטמאין קיימא לן בפסחים (סז, א) דטומאת מת נדחית בקרבן צבור ולא בזבין ומצורעין ונידחין לפסח שני, אבל טהורין לא ידעינן מנא לן, אלא דהכי קים להו לרבנן.

הא דאמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה, כגון מילה בצרעת וכו' דבעידנא דעקר ליה ללאו קא מקיים עשה, הכא בעידנא דעקר ליה ללאו לא מקיים עשה. ואיכא למידק היכי קא מסיק כן רב אשי טעמא משום דבעידנא דעקר לאו לא מקיים עשה, והא צרעת עשה ולא תעשה הוא ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. ויש מפרשים דלאו עיקר טעמא הוא אלא לומר דאפילו לא הוי אלא לא תעשה גרידא, בכי הא לא אשכחן דמדחי. ואינו מחוור בעיני. ולפי מה שכתבתי אני דמעיקרא סבירא ליה לתנא דברייתא דעשה דמילה חמיר טפי ודחי עשה ולא תעשה דצרעת אתי שפיר, דניחא ליה לרב אשי למימר טעמא דסליק אפילו לכשתמצא לומר כדקא סלקא דעתך דתנא דברייתא למימר מעיקרא.

מצוה על האב למול את בנו וכל שלא נימול על יד אביו בית דין חייבים למולו ואם לא נימול על ידי אלו חייב הוא עצמו לכשיגדל למול את עצמו ועליו הוא אומר שאם לא מל חייב כרת לא על האב ומ"מ אף הוא עצמו אינו חייב כרת להיות הוא וזרעו בכלל עד שימות אלא שמבטל מצות עשה בכל יום:

כבר ביארנו שהצרעת דוחה את העבודה שהרי טמא הוא ואין טמא עובד ואין אומרין יבא עשה של עבודה וידחה לאו של קציצת בהרת ויקוץ בהרתו שהרי מ"מ עדין מחוסר טבילה ומפני עבודת מחר אין דוחין אותה ושמא תאמר ובנגעים טהורים מיהא כגון בהק ופרחה בכלו שהם בכלל איסור קציצה שהרי אף קודם שיראה לכהן הוא בכלל לאו זה וכמו שאמרו בספרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין ת"ל ככל אשר יורו ובזו מיהא יקוץ ויעבוד שהרי יטהרנו הכהן לכשיראהו אע"פ שעבר ר"ל שעבר את הנגע מ"מ אין עשה דוחה את לא תעשה אלא כל שבשעה שעוקר את הלאו מקיים את העשה כגון מילה בצרעת שבשעת קציצה עוקר את הלאו ועושה עקר המצוה ואע"פ שמל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ המילה עקר המצוה וכן ציצית בכלאים שבשעת הלבישה נעקר הלאו ומתקיים העשה אבל עבודה הרי אין העבודה בשעת הקציצה ולדעת זה מי שאין לו מצה מן הישן בלילי ראשון של פסח אוכל מן החדש אע"פ שלא קרב העומר ומ"מ ראיתי לחכמי מפרשי המקראות שכתבו שאין עשה דוחה את לא תעשה אא"כ היתה כתובה בצדה ושמא תאמר אף לדעתנו כלאים בציצית מיהא למה הותר והרי אמרו כל מקום שנ' עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה ובזו הרי יכול לעשות טלית מצמר ותכלת שהוא מין צמר ואין כאן כלאים שאני ציצית שבהדיא הותרה בתורה מכח סמוכים הא כל שלא נאמר בה כן אינה דוחה אלא בשאי אפשר לקיים בדרך אחרת ושתהא המצוה מתקיימת בשעת העבירה וכל שהוא בדרך זה דוחה אף לאו ועשה שהרי צרעת יש בו לאו ועשה כמו שנאמ' בסוגיא זו ומ"מ יש מקומות שגלתה תורה שאינו דוחה לא תעשה ועשה אף במקום שהלאו והעשה באים כאחד שהרי שריפת נותר עשה ואעפ"כ אמרה תורה והנותר ממנו עד בקר ליתן בקר שני לשריפתו שאין שורפין קדשים ביום טוב וכן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ויום טוב וכן דרשו שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ויום טוב שהשבתון עשה ונמצא בהם עשה ולא תעשה:

בא"ד קבורת מת מצוה תוכיח דעדיפא ממילה כו' ואפ"ה לא דחיא שבת כו' עכ"ל ואין להקשות דנימא ק"ו ממת מצוה שלא תדחה מילה השבת ומה קבורת מ"מ שדוחה המילה שבת דוחה אותה אינו דין שתדחה שבת המילה די"ל דאיכא למפרך מה לקבורת מת מצוה שדוחה את העבודה תאמר בשבת שאינו דוחה העבודה ואין להקשות אק"ו דקאמר תלמודא אמאי לא תקשי להו מילה שלא בזמנה יוכיח שדוחה הצרעת ואינו דוחה השבת די"ל לפום סברא דהשתא דנימא האי ק"ו קושטא הוא דמילה שלא בזמנה נמי אית לן למילף מהאי ק"ו דדחי שבת והני קראי דלקמן דילפינן מנייהו דמילה שלא בזמנה לא דחיא י"ט לא הוה מוקמינן להו להכי אלא לשריפת קדשים דאינה דוחה י"ט כדאמרינן בפרק במה מדליקין אלא לבתר דמסיק הכא או אינו וליכא הכא ק"ו כלל ממעטינן מהנהו קראי נמי למילה שלא בזמנה דאינו דוחה י"ט וק"ל:

בד"ה הדר אמר כו' והא דפשיט להו לרבה ולרב ספרא דצרעת דוחה עבודה מצינן למימר דמקרא נפקא להו כו' עכ"ל ויש לדקדק לרבה ולרב ספרא מאי או אינו דקאמר בברייתא קמייתא כיון דלית להו הך סברא משום דגברא לא חזי ע"כ דצרעת חמורה ואין נראה לומר דמפרשי ליה או אינו משום דרציחה או מת מצוה תוכיח כמו שהקשו התוספות לעיל דלא ה"ל לתלמודא להשמיט מלומר כן לרבה ולרב ספרא דהך יוכיח אינו כ"כ פשוטה כיון דבעי למעבד ק"ו מעיקרא ונ"ל לפום כל נוסחות ישנות שבגמרות שלפנינו דקאמר ומאי או אינו כו' דלמא שבת חמירה שכן יש בה עונשין כו' א"נ ממאי משום דחמירא צרעת כו' דר"ל ב' פירכות הווין חדא דליכא למילף מהאי ק"ו משום דצרעת חמירא בהך מילתא דדוחה עבודה דה"נ איכא בשבת חומרא שכן יש בה עונשין כו' וא"נ פירכא אחרת דליכא חומרא כלל בצרעת דדוחה עבודה דאינו אלא משום דלא חזי השתא ניחא דרבה ורב ספרא מפרשי לה או אינו דקאמר בברייתא קמייתא משום הך פירכא קמייתא דמפרש תלמודא דאיכא נמי חומרא בשבת מיהו צרעת ודאי דחמירא בהא דדוחה עבודה ובהכי יתיישב לקמן בשמעתין גבי מילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט מלבדו משום דאתיא בק"ו שפירש"י דהיינו מק"ו דהכא דיש מקשים בלאו קושיא שהקשו התוספות בפרק ב"מ לפירש"י דהא רבא גופיה לית ליה האי ק"ו דס"ל דצרעת לאו משום דחמירא ליה אלא משום דלא חזי יש להקשות דהיאך מפרש או אינו דקתני בברייתא קמייתא דמוכח מיניה בהדיה דלאו ק"ו הוא ולפי נוסחא הישנה דגרסינן א"נ ממאי משום דחמירא כו' ניחא שהוא מפרש או אינו דבברייתא קמייתא כפירכא קמייתא דמפרש תלמודא דאיכא נמי חומרא בשבת משום עונשין כו' מיהו צרעת ודאי דחמירא בהא דדוחה עבודה והשתא הא ק"ו קאי לקמן ביו"ט דליכא התם הך פירכא דיו"ט לא חמיר שהרי אין בה עונשין ואזהרות הרבה כמו בשבת מיהו מפרש"י גבי דלמא שבת חמורה כו' נראה דל"ג אי נמי (ואי') [ואולי] [ודאי] טעות (כולי האי) נפל בפירש"י שם זהו נ"ל ברור בדברי התוס' הכא ובפרש"י בק"ו דלקמן גבי יו"ט ודו"ק:

ועוד יש לדקדק בזה לרבה ולרב ספרא דצרעת חמירא ומקרא נפקא ליה דעבודה אינו דוחה צרעת אם כן תקשה בברייתא בתרייתא דעביד ק"ו דמילה דוחה צרעת ומה שבת חמורה מילה דוחה צרעת לא כ"ש נימא דעבודה תוכיח שדוחה שבת ואינה דוחה הצרעת ולרבא דקאמר לאו משום דצרעת חמירא אלא משום דלא חזי לעבודה ניחא דליכא יוכיח לגבי מילה אבל לרבה ולרב ספרא קשה דשפיר הוי מצי למימר עבודה יוכיח וי"ל דניחא ליה לסתור הק"ו שאינו ק"ו כלל ודו"ק:

בד"ה האי עשה ולא כו' וא"ת והא קי"ל דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה נגמר כו' וי"ל מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג כו' עכ"ל וכה"ג פריך בפ"ק דיבמות דליגמר מנזיר מצורע דעשה דוחה לא תעשה ועשה ומשני לה התם אך יש לדקדק דאין תירוצם מספיק הכא דאכתי קשה לרב אשי דלקמן דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דה"ל יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה עשה ול"ת נגמר מהכא ממילה שלא בזמנה דלא הוה אלא עשה ודוחה צרעת דהוה עשה ול"ת ואחר העיון בזה בסוגיא דפ"ק דיבמות ראיתי אהא דמסיק התם דעשה דוחה ל"ת ילפינן ליה מכלאים בציצית הקשו התוספות שם ואם תאמר אדילפי מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן כו' עד בקר ליתן בקר שני לשריפתו ויש לומר דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט ומכל מקום אי לאו בקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי כו' עכ"ל והשתא ניחא נמי הכא דאין ללמוד מילה שלא בזמנה שתהא דוחה יו"ט דהוה עשה ול"ת ממילה שלא בזמנה שדוחה צרעת דהוה עשה ול"ת כיון דהתם לא בטלה מצותו ויכול למולו אחר י"ט דהא אפילו ל"ת לחוד בכה"ג גלי קרא דלא דחי כגון שריפת קדשים שיכול לשורפו אחר יו"ט כמ"ש התוספות שם ועיקר קושייתם דנילף ממילה שלא בזמנה דדוחה צרעת דעשה דוחה עשה ול"ת בדבר דבטל מצותו כגון מילה בצרעת דאין זמן לרפואת הצרעת דומיא דיליף התם מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת דהיינו בדבר דבטל מצוותו וזה ברור ודו"ק:

בגמ' וממאי דצרעת חמירא וכו' שכן יש בה עונשים ואזהרות הרבה וממאי משום דחמירא צרעת היא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הדר אמר וכו' ועוד למאי דקאמר השתא מנלן דצרעת דוהה את העבודה וכו' וצ"ל דגרסי' רבה הכא ולית ליה דרבא דלקמן וכו' וצ"ל דלפי סברת רבה ורב ספרא האי או אינו דקאמר בברייתא דלעיל לא דחי הק"ו מטעם וממאי משום דצרעת חמירא דלמא משום גברא דלא חזי כדאמר רבא לעיל אלא דאינהו מפרשי האי או אינו דברייתא דלעיל דדחה התנא הק"ו מטעם דא"ל רציחה או קבורת מת מצוה תוכיח כמו שהקשו התוס' לעיל:

בא"ד ועוד נראה לרשב"א כו' והכא ולקמן על מילתיה דרבא דחינן בע"א כו' כצ"ל:

בא"ד ומהאי טעמא נמי ליכא למילף ק"ו דעבודה תדחה צרעת כו' דדלמא אין לתלות משום חומרא כו' מקשין העולם מאי תירץ בזה הא השתא בהאי דחייה דדחי השתא האי ק"ו וקאמר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא ס"ל השתא הא דמצורע אין עובד עבודה תלי הענין משום חומרא ולא משום גברא לא חזי וא"כ מאי פריך דלמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה אדרבה נימא דעבודה דוחה את הצרעת מק"ו דשבת דחמירא דוחה צרעת לא כ"ש אבל לדידי נראה דאין זה קושיא כלל דהא הק"ו דקאמר השתא אינו בסגנון הק"ו דברייתא דלעיל אלא דילפינן הק"ו בקוצר ומה שבת דחמיר שיש בה כמה עונשין ואזהרות מילה דוחה אותה צרעת לא כ"ש ודחי ג"כ בקוצר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא טפי משבת שהרי דוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת וא"כ נימא דאע"ג דמילה דוחה את השבת לא תדחה את הצרעת והשתא אין מקום לקושיא דלעיל דהא השתא פריך שפיר ממאי דס"ל לאורייתא דשבת חמירא דלמא התורה ס"ל צרעת חמירא והא דכתיב בתורה וישלחו מן המחנה דילפינן מיניה דצרעת דוחה הפסח היינו אפי' רוצה לקוץ בהרתו כדי לעבוד עבודה אסור משום דעבודה חמירא ומנא לך לומר דהוי מטעם דגברא לא חזי ותרצה למילף דמילה דוחה צרעת דלמא אינו אלא מטעם דצרעת חמירה ומילה אינה דוחה הצרעת אע"ג דדוחה את השבת והשתא ליכא להקשות דנימא דעבודה דוחה הצרעת וליכא פירכא דזה אינו דבשלמא בברייתא דלעיל יליף בק"ו דמילה תדחה את השבת דמה צרעת דחמיר דוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה כו' התם הוי שייך שפיר להקשות דמה חזית למילף מכח דין זה דעבודה נדחית מפני צרעת דמילה תדחה שבת נימא איפכא דמילה אינה דוחה שבת ונילף מינה בק"ו דעבודה דוחה את הצרעת ונימא הכי ומה שבת שדוחה את המילה ומילה דוחה את הצרעת וכו' כמבואר בתוס' דלעיל אבל הכא דלא יליף שום ק"ו מכח זה אלא דפריך אק"ו דיליף שמילה תדחה צרעת מק"ו שדוחה את השבת ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שדוחה את העבודה ותלי הענין בחומרא צרעת כנזכר למעלה לא שייך להקשות ולומר דאין זו פירכא משום דנילף נמי דידחה עבודה הצרעת מק"ו משבת דחמירא ועבודה דוהה אותה ק"ו שתדחה את הצרעת דאף בזה אנו נאמר ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שדוחה את המילה ולכך ליכא למילף שום ק"ו אלא שיש להקשות דלפי האמת דמילה דוחה את הצרעת מקרא לרב ספרא וגם קי"ל דצרעת דוחה את העבודה כיון דתלי בחומרא לרב ספרא נילף דעבודה תדחה את הצרעת מק"ו דדוחה את השבת דחמיר דהשתא לפי האמת דיליף מקרא דמילה דוחה את הצרעת לית לן שום פירכא על זה סיימו התוס' ומהאי טעמא נמי ליכא למילף וכו' ק"ו דעבודה תדחה צרעת וכו' ר"ל לפי האמת דמילה דוחה את הצרעת משום דדלמא אין לתלות משום חומרא אלא משום גברא דלא חזי כנ"ל ודו"ק:

ד"ה האי עשה ולא תעשה וכו' וא"ת והא דקי"ל דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה נגמר ממילה בצרעת הא דמקשו התוס' ממילה דדוחה צרעת ולא מקשו מהא דמילה דוחה את השבת צ"ל דס"ל דשבת לא הוי עשה ול"ת אלא הוי לאו שיש בו מיתה וכרת וכן משמע פ"ק דיבמות דף ה' דפריך התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן וכ"ת נילף ממילה מה למילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ע"ש אבל תימה הוא בעיני דהא אשכחן כמה מצות עשה דכתיבי גבי שבת כגון זכור ושמור וצריך לומר דלאו לענין איסור מלאכה איירי אלא לקדשו בשאר מיני קדושות:

גמ' ת"ל ביום אפי' בשבת עיין חולין דף פד ע"ב ברש"י ד"ה שודאה וצ"ע:

שם ואע"פ שיש שם בהרת עיין בר"ש רפ"ב דחלה:

תוס' ד"ה האי וכו' שכן נכרתו עליה י"ג בריתות עי' יבמות ה' ע"א תוד"ה שכן: