בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קכ״ט עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קכ״ט עמוד ב׳

    מסכת שבת דף קכ״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־430 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בדבר אחר חזיר:

    קשה לדבר אחר צרעת שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקדושין (ד' מט:) י' קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים:

    אכל ועמד מהר לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו:

    פורסא דדמא זמן הקזה כמו בפרוס הפסח:

    בין הפרקים פירקי שנותיו כגון לאחר מ' שנה:

    ימעט בהקזה לא יקיז בכל חדש אלא לב' חדשים:

    ובין הפרקים יחזור וימעט לאחר ששים יקיז לג' חדשים לפי שאין כחו עליו ואין דמו חם וגופו מצטנן כשמחסר דמו:

    שב"ד של מעלה ושל מטה שוין אדם נדון בכל יום וב"ד יושבין בעיירות בב' ובה' מתקנת עזרא ואילך (ב"ק ד' פב.) וכיון דיום הדין ופקידה היא עונותיו נזכרים:

    ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 129b · Sefaria

    תוספות

    מי שיש לו זכות אבות וקודם תקנת עזרא אע"פ שהיו דנין בכל יום שהיו צריכים לא היו קובעים לישב בכל יום:

    דקאי מאדים בזווי ברביעי נמי קאי מאדים בזווי בסוף היום אלא לא חשו חכמים לכך דאין דרך להקיז כל כך בסמוך ללילה:

    דליכא ארבע בתריה שאין ד' ימים עד סוף החדש כדפירש בקונטרס דליכא למימר רביעי בשבת דהא ד' דהוא עשרין וארבע היינו דליכא רביעי בתריה:

    מאה רישי בזוזא מאה קרי בזוזא לפירוש הקונטרס תימה מה שייך הכא ור"ח גריס מאה קרני בזוזא ומפרש מאה רישי מאה ראשי בני אדם (ונראה) שהיה מנהג קצוב לספר לגלח בזוזא וכן מנהג ק' קרני להקיז בזוזא כמו קרנא דאומנא (לקמן שבת דף קנד:) אבל מאה שפמי לתקן השפה בולא כלום דבשכר גילוח והקזה היה מתקן השפה וביום שהיה מתקן שפמו לא היה נוטל כלום ועל כן היה למשל כל מי שהיה יגע ולא עלה בידו שכרו היו קורין אותו יומא דשפמי:

    מפגרי רבנן תשש כחם והיו מתחלשין ולא יכלו למיגרס כדכתיב (שמואל א ל׳:י׳) וירדוף דוד הוא וארבע מאות איש (עמו) ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור את נחל הבשור:

    כל האמור בפרשת תוכחה לאו מקרא מפיק אלא מסתמא כיון שבא בפרשת תוכחה אם כן צער הוא אם אין עושין והקילו חכמים לעשות ובכולן אין בהן איסורא דאורייתא:

    Tosafot on Shabbat 129b · Sefaria

    רבנו חננאל

    פי' זוזא מכא זוז מעוך שנמעך מטבע הצורה ונראה כאסימון.

    דעביד מלתא באותו היום שמקיז דם.

    פורסא דדמא כל תלתין יומין פי' גבול הדם לבחורים כל שלשים יום. בין הפרקים הגיע לחמשים שנה ימעט. יוציא משנים חדשים [או] ג' חדשים. פעם אחת עוד בין הפרקים בא בימים יחזור ימעט מששה חדשים לששה חדשים או משנה לשנה וזה הפי' קיבלנוהו מרבותינו קבלה:

    בתלתא קאי מאדים בזוזי פי' בשתי שעות שהן זוגות יום שלישי שעה שמינית מאדים ושעה שתים ועשרים מאדים ושכך סידור הכוכבים חל"ם כצנ"ש בימים נמצא יום אחד שעה ראשונה כוכב חמה יום שני שעה ראשונה כוכב לבנה. יום ג' שעה ראשונה כוכב מאדים יום ד' שעה ראשונה כוכב [כוכב]. יום ה' שעה ראשונה כוכב צדק יום ו' שעה ראשונה כוכב נוגה יום ז' שעה ראשונה כוכב שבתי וסידורן חל"ם כצנ"ש בימים כצנ"ש חל"ם בלילות וסידוריהן חנכ"ל שצ"ם. וכיון שביום ג' עומד מאדים בשעה שמינית והן זוגות ובשעה כ"ב והן זוגות חיישינן לסכנה. וכיוצא בזה בשני ובחמישי משום הכי חיישינן לסכנה. כי מאדים הוא ממונה על הדם ואקשינן עלה והא יום ו' הוא דמעלי שבתא דקאי מאדים בשעה ששית ובשעה עשרים והן זוגות.

    ואמרת פורסא דדמא חד בשבא וארבעה ומעלי שבתא ולא מצאו לו פירוק. והשיב אע"פ שהוא כן כיון דרשו בה רבים להקיז ביום ששי שומר פתאים ה'.

    מאה רישי בזוזי מאה קרני בזוזא שפמי ולא כלום פי' היה מנהג קצוב כי הספר מגלח מאה ראשי כלומר מאה ראשי בני אדם נוטל שכרו זוז אחד וכן (א' מדוגמא) [חמשים] מאה קרן כלומר מאה קרן של זכוכית והוא ריבדא דכוסילתא נוטל בשכרו בק' קרן זוז אחד. אבל לתקן הזקן וליטול השפה ולתקנו לא היה מנהג ליקח האומן כלום אלא אותן בני אדם שמגלח ראשם או עושה להן ריבדא דכוסילתא נוטל שכרו כאשר אמרנו מתקן זקנם ונוטל שפמם בחנם. וכן היה הדין ויום שהיה האומן עושה השפמות לא היה נוטל שכר והיה הולך לביתו ריקם. ועל כן היה למשל כל מי שהיה יגע ולא [היה] עולה בידו (סבר) [שכר] היה קורא אותו יומא דשפמי. מיפגרי תשש כחם והוו מתחלשי יגעים ויעפים ולא יכלי למיגרס כדכתיב וירדף דוד הוא וארבע מאות איש ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור וגו' הוו אמרי יומא דשפמי:

    וקושרין את הטיבור ר' יוסי אומר אף חותכין את הטיבור כל צרכי מילה עושין בשבת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כרבי יוסי שחותכין בשבת טיבור תינוק אחד וכ"ש טיבור ב' תינוקות שבזה אפילו חכמים מודים שמחתך מ"ט משום (דמתחזי) [דמנתחו] אהדדי.

    ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר דבכל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת שנא' ומולדותיך ביום הולדת אותך מיכן שמיילדין לחיה בשבת לא כרת שרך מיכן שחותכין את הטיבור בשבת ובמים לא רוחצת למשעי מיכן שמרחיצין את הוולד בשבת והחתל לא חתלת מיכן שמלפפין הולד בשבת ואמרינן בתלמוד א"י ומחללין עליה את השבת שמואל אמר עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז וקושרין את הטיבור כהדא אמתיה דבר קפרא נפקא מיילדה בשבת אתת ושאלת לר' וא' לה אזלון ושאלון לחייתא. אמרה לה ליכא חייא. אמר לה זילי עבידי כמנהגך אמרה ליה ליכא מנהג אמר לה איזיל חתיך כר' יוסי כבמתניתא וכל צרכי חיה עושין בשבת תני השליא הזאת בשבת עשירין טומנין אותה בשמן והעניים בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ כדי ליתן ערבון בארץ [לארץ]:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 129b · Sefaria

    רשב"א

    מאה קרי בזוזא כך גריס רש"י ז"ל. ויש מקשים מאי שייך הכא, ומה צורך בדבר זה. ושמא מפני שדבר בענין הקזה אייתי הא, לומר שאין בו תועלת באכילתו. אבל הגאונים ז"ל וכן בערוך (ערך פגר) גרסי מאה קרני בזוזא. ופירש ר"ח: קרני כמו קרנא דאומנא לקמן (שבת קנד, ב), ופירוש מנהג הוא שהמקיז מאה ריבדי דכוסילתא נוטל זוז, וכן מגלח מאה ראשים נוטל זוז, אבל מגלח את השפה ולא כלום לא היה נוטל שכר, אלא המקיז או המגלח הראש מגלחה בלא שכר בהבלעה זו. וכן פירש הרב בעל הערוך זכרונו לברכה.

    Rashba on Shabbat 129b · Sefaria

    מאירי

    כשם שהותרה קשירת הטבור וחתיכתו כך הותרה הטמנת השליא והוא שהיו נוהגים להטמין את השליא והיה זה רפואה אצלם כדי שיחם הולד והיו נוהגות שבנות מלכים בשבת טומנות בספלים מלאים שמן הואיל ולא היו יכולות לטמנו בארץ ובנות עשירים בספוגים של צמר ובנות עניים במוכין ובחול מיהא אלו ואלו טומנות אותה בקרקע ופירשו הטעם בירושלמי כדי ליתן ערבון לארץ:

    כל האמור בפרש' תוכחה עושי' לחיה בשבת ומולדותיך ביום הולדת אותך מכאן שמילדין אותה בשבת לא כרת שרך מכאן שחותכים אותו בשבת ובמים לא רחצת למשעי מכאן שמרחיצין את הולד כדי להחליק את בשרו והחתל לא חתלת מכאן שמלפפין את הולד בשבת כמו שיתבאר:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    Meiri on Shabbat 129b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה דקיימי מאדים כו' ושל שלישי בשבת מאדים נמצא מאדים כו' בשעה שמינית ביום והוא זוגות כו' עכ"ל. ובערוך בערך זוו פי' יום ג' יבא מאדים ב' פעמים בזווי בשעה ח' ובשעה כ"ב משום הכי חיישינן כו' זהו פר"ח עכ"ל. ור"ל דכיון דההקזה אינו אלא ביום מתחיל הסכנה מתחלת היום עד כ"ד שעות מתחלת יומו וכיון שיש ב' פעמים מאדים בזיווי ביום ג' מתחלת היום עד כ"ד שעות דהיינו שעה ח' ושעה כ"ב מתחלת יומו בתוך כ"ד שעות סכנה היא למקיז וכן ביום ו' יש ב' פעמים בזיווי מתחלת יום ו' בשעה ו' ובשעה כ' מתחלת היום בתוך כ"ד שעות והוצרך לפרש כך לתרץ קושית התוספות דביום ד' לא הוי ב' פעמים בזיווי מתחלת היום תוך כ"ד שעות ומיהו ביום ב' וה' נמי תמצא ב' פעמים בזיווי בתוך כ"ד שעות מתחלת יומו אלא דניחא ליה בטעמא דקאמר משום בית דין של מעלה ומטה וכצ"ל לפירוש התוס' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 129b · Sefaria

    מהר"ם

    ברש"י ד"ה דקיימא ליה מאדים וכו' משמש בו בשעות זוגות וכו' ר"ל בשעה שמינית וששית דהיינו זוגות ארבע פעמים ב' ג' פעמים ב':

    Maharam on Shabbat 129b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמרא כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים עיין תה"ד סי' רי"א:

    רש"י ד"ה מלפפים וכו' בחגורות ופסיקיאות עיין לקמן דף קמז ע"ב רש"י ד"ה בחומרי שדרה וצ"ע. ועי' בתשובת אדמת הקדש חלק א"ח סי' ח:

    Gilyon HaShas on Shabbat 129b · Sefaria

    בן יהוידע

    דְּנָפֵק בֵּיהּ זִיקָא וּשְׁמֵיהּ 'טִבּוּחַ' נמצא כיון שקבלו התורה ביטלו את זִיקָא דשמיה 'טִבּוּחַ'. ונראה לי בס"ד התורה נקראת טוֹב, וגם יש בה ח' דרגין כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר, הרי י בה ח' פעמים טוֹב שכל חלק משמנה דרגין הנז' נקרא טוֹב, וזהו ח' טוֹב אותיות 'טִבּוּחַ', ולכן בקבלת ישראל התורה שהיא ח' טוֹב בטלו את הטבוח. גם עוד יש לומר דאיתא בספרי רבינו האר"י ז"ל דבתורה נתקן הרוח לכך ביטלו כחו של אותו זִיקָא שהוא רוּחַ, ונראה לי להכי קרו ליה 'טִבּוּחַ' ולא קרו ליה 'טוֹבֵחַ' כדי שתחזור משמעות הטביחה עליו עצמו שהוא יהיה טִבּוּחַ וְנֶהֱרַג.

    רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ הַאי מַאן דְּעָבִיד מִלְּתָא, לִיטְעוֹם מִידִי. יש להקשות מאי קא משמע לן באומרו דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ? ונראה לי דאיתא בחולין (דף פד.) אמר רבי אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, וכל זה דוקא מערב שבת לערב שבת, ואמר רב צריכין אנחנו לחוש לדברי זקן להסתפק במזונות קלים, ואמר רבי יוחנן: רב ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו, מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו ירצנה לחנוני ולא יסגף עצמו בעינוי יעויין שם. נמצא רב דעתו להתנהג האדם בסיגוף הרבה, על כן אם שמואל לבדו היה אומר זה היינו אומרים להיותו רופא הפליג בדברים אלו כדי להחריד לבבות בני אדם שיהיו נשמרים לנפשותם, ולכך הפריז לומר מקילין לו מזונותיו מן השמים, אך החידוש הוא דרב נמי קאמר דבר זה עם שמואל, ולפי זה מוכח דלא נאמרו דברים אלו על דרך ההפלגה.

    רְבִיעִי דְּהוּא אַרְבָּעָה בַּחֹדֶשׁ נמצא רביעי דשבוע צריך שיהיה בארבע מיני עתים, שהם ארבעה לחודש, ו'יד' לחודש, ו'כד' לחודש, וגם צריך שיהיה שלשה ימים אחריו ולא יותר. וצירוף כל חלוקות אלו הם מספר 'מה' כמנין 'אָדָם' [קכט:] שהם ארבעה ו'יד' ו'כד' ושלשה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (בראשית ט, ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, רצונו לומר שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם הוא דם דהקזה, אם יהיה בָּאָדָם רצונו לומר ימים הנזכרים הרמוזים במספר אדם, הרי זה ראוי דָּמוֹ של מקיז יִשָּׁפֵךְ משום דעביד סכנה.

    כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת תּוֹכֵחָה, עוֹשִׂין לְחַיָּה בְּשַׁבָּת נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב (ישעיהו כו, ט) כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל, מִשְׁפָּטֶיךָ הם תוכחות, אלו למדו מזה צֶדֶק שהם הלכות שקוראים 'צֶדֶק'. ומה שאמר מִכָּאן שֶׁמְּיַלְּדִין אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת נראה לי בס"ד דמפיק לה מן יתורא דביום, דהוה ליה למימר 'בְּהֻלֶּדֶת אוֹתָךְ' ואמר 'בְּיוֹם' לומר על שבת שהוא יום יחידי שאין לו זוג ביומי השבוע.

    Ben Yehoyada on Shabbat 129b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קכ״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־430 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 16 מילים

      נפתחת ב״בְּדָבָר אַחֵר — קָשֶׁה לְדָבָר אַחֵר.…״

    2. קטע 237 מילים

      נפתחת ב״רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּעָבֵיד…״

    3. קטע 316 מילים

      נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — כׇּל תְּלָתִין…״

    4. קטע 434 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — חַד בְּשַׁבְּתָא,…״

    5. קטע 523 מילים

      נפתחת ב״בִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּקָיְימָא…״

    6. קטע 618 מילים

      נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבַּע דְּהוּא אַרְבַּע, אַרְבַּע דְּהוּא…״

    7. קטע 746 מילים

      נפתחת ב״רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וְשֵׁנִי לוֹ — חוּלְשָׁא. שְׁלִישִׁי…״

    8. קטע 819 מילים

      נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: אָכַל חִטָּה וְהִקִּיז דָּם —…״

    9. קטע 910 מילים

      נפתחת ב״הַמַּקִּיז דָּם, שְׁתִיָּיה — לְאַלְתַּר. אֲכִילָה —…״

    10. קטע 1016 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁתִיָּיה לְאַלְתַּר מְעַלֵּי, אֲבָל בָּתַר…״

    11. קטע 1122 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֲכִילָה עַד חֲצִי מִיל הוּא…״

    12. קטע 1233 מילים

      נפתחת ב״מַכְרִיז רַב: מֵאָה קַרֵי בְּזוּזָא, מֵאָה רֵישֵׁי…״

    13. קטע 1337 מילים

      נפתחת ב״וְקוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. תָּנוּ רַבָּנַן: קוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. רַבִּי…״

    14. קטע 1412 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ…״

    15. קטע 1522 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ…״

    16. קטע 1634 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ…״

    17. קטע 1742 מילים

      נפתחת ב״״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת״ — מִכָּאן שֶׁמְיַילְּדִים אֶת…״

    18. קטע 183 מילים

      נפתחת ב״הדרן עלך מפנין…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    בְּדָבָר אַחֵר — קָשֶׁה לְדָבָר אַחֵר.

    רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּעָבֵיד מִילְּתָא — לִישְׁהֵי פּוּרְתָּא וַהֲדַר לֵיקוּם — דְּאָמַר מָר: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל וְעָמַד, שָׁתָה וְעָמַד, יָשֵׁן וְעָמַד, הִקִּיז דָּם וְעָמַד, שִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — כׇּל תְּלָתִין יוֹמִין. וּבֵין הַפְּרָקִים — יְמַעֵט, וּבֵין הַפְּרָקִים יַחְזוֹר וִימַעֵט.

    וְאָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — חַד בְּשַׁבְּתָא, אַרְבָּעָה, וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אֲבָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי — לָא. דְּאָמַר מָר: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת יַקִּיז דָּם בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה שָׁוִין כְּאֶחָד.

    בִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּקָיְימָא לֵיהּ מַאְדִּים בְּזָוֵוי. מַעֲלֵי שַׁבְּתָא נָמֵי קָיְימָא בְּזָוֵוי! כֵּיוָן דְּדָשׁוּ בֵּיהּ רַבִּים — ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבַּע דְּהוּא אַרְבַּע, אַרְבַּע דְּהוּא אַרְבֵּיסַר, אַרְבַּע דְּהוּא עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה, אַרְבַּע דְּלֵיכָּא אַרְבַּע בָּתְרֵיהּ — סַכַּנְתָּא.

    רֹאשׁ חוֹדֶשׁ וְשֵׁנִי לוֹ — חוּלְשָׁא. שְׁלִישִׁי לוֹ — סַכָּנָה. מַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא — חוּלְשָׁא. מַעֲלֵי יוֹמָא דַעֲצַרְתָּא — סַכַּנְתָּא. וּגְזַרוּ רַבָּנַן אַכּוּלְּהוּ מַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא מִשּׁוּם יוֹמָא (טָבָא) דַעֲצַרְתָּא, דְּנָפֵיק בֵּיהּ זִיקָא וּשְׁמֵיהּ ״טָבוֹחַ״, דְּאִי לָא קַבִּלוּ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה — הֲוָה טָבַח לְהוּ לְבִשְׂרַיְיהוּ וְלִדְמַיְיהוּ.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: אָכַל חִטָּה וְהִקִּיז דָּם — לֹא הִקִּיז אֶלָּא לְאוֹתָהּ חִטָּה. וְהָנֵי מִילֵּי לִרְפוּאָה, אֲבָל אַקּוֹלֵי — מֵיקֵיל.

    הַמַּקִּיז דָּם, שְׁתִיָּיה — לְאַלְתַּר. אֲכִילָה — עַד חֲצִי מִיל.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁתִיָּיה לְאַלְתַּר מְעַלֵּי, אֲבָל בָּתַר הָכִי קָשֵׁי, אוֹ דִילְמָא לָא קָשֵׁי וְלָא מְעַלֵּי? תֵּיקוּ.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֲכִילָה עַד חֲצִי מִיל הוּא דְּקָמְעַלֵּי, הָא בָּתַר הָכִי וּמִקַּמֵּי הָכִי — קָשֵׁי, אוֹ דִילְמָא לָא קָשֵׁי וְלָא מְעַלֵּי? תֵּיקוּ.

    מַכְרִיז רַב: מֵאָה קַרֵי בְּזוּזָא, מֵאָה רֵישֵׁי בְּזוּזָא, מֵאָה שְׂפָמֵי וְלָא כְלוּם. אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב הוּנָא, יוֹמָא דִּמְפַגְּרִי בֵּיהּ רַבָּנַן, אָמְרִי: הָאִידָּנָא יוֹמָא דִשְׂפָמֵי הוּא, וְלָא יָדַעְנָא מַאי קָאָמְרִי.

    וְקוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. תָּנוּ רַבָּנַן: קוֹשְׁרִין הַטַּבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף חוֹתְכִין. וְטוֹמְנִין הַשִּׁלְיָא כְּדֵי שֶׁיֵּחַם הַוָּלָד. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בְּנוֹת מְלָכִים — טוֹמְנוֹת בִּסְפָלִים שֶׁל שֶׁמֶן, בְּנוֹת עֲשִׁירִים — בִּסְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר, בְּנוֹת עֲנִיִּים בְּמוֹכִין.

    אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

    וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יוֹסֵי בְּטַבּוּר שֶׁל שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, שֶׁחוֹתְכִין. מַאי טַעְמָא? דִּמְנַתְּחִי אַהֲדָדֵי.

    וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת תּוֹכָחָה עוֹשִׂין לְחַיָּה בְּשַׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ״.

    ״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת״ — מִכָּאן שֶׁמְיַילְּדִים אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. ״לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ״ — מִכָּאן שֶׁחוֹתְכִין הַטַּבּוּר בְּשַׁבָּת. ״וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי״ — מִכָּאן שֶׁרוֹחֲצִין הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. ״וְהׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ״ — מִכָּאן שֶׁמּוֹלְחִין הַוָּלָד בְּשַׁבָּת. ״וְהׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ״ — מִכָּאן שֶׁמְּלַפְּפִין הַוָּלָד בְּשַׁבָּת.

    הדרן עלך מפנין