מסכת שבת דף קכ״ג עמוד א׳

דבר שמלאכתו לאיסור אם צריך בשבת לגופו של מלאכה אחרת של היתר מותר:

מדוכה שדוכין בה שום:

אם יש בה שום מטלטלין אותה אגב השום:

ואם לאו אין מטלטלין כגון לישב עליה כיון דעיקר מלאכתו לשחיקה דהיא מלאכת איסור משום טוחן:

תשמישו תשמיש המיוחד לו:

ושוין ב"ש וב"ה שנחלקו בנוטלין את העלי לקצב עליו בשר ביו"ט:

שאם קצב עליו בשר שעשה לצורך שמחת יו"ט:

שאסור לטלטלו דהאי דקשרו ב"ה משום שמחת יו"ט קשרו אלמא משום דעלי מלאכתו לאיסור לכתישת טרגיס וטיסני וקליפת עצים לעבד בהן עורות אסור:

בסיכי זיירי ומזורי פי' בערוך פי' סיכי הם יתדות המוכנין לנפץ בהן משי וכיוצא בה תרגום יתדות סיכי זיירי כלי עץ כמו קרשים שכובשין בהן בגדים דתנן (לקמן שבת דף קמא.) מכבש של בעלי בתים מזורי כלי עץ שהכובס מכה בו הבגדים על האבן שמלבנו ואלו כלים מקפיד עליהם שלא יתעקמו ולא יתפגמו שלא יתקלקלו הבגדים והמשי ומסיח דעתו מלטלטלן וכן מפרש בירושלמי זיירי דין עצר ביה מזורא דין חביט ביה ולפי' הקונט' דמפרש מזורי כובד עליון וכובד תחתון נ"ל דסבירא ליה כמאן דאסר בפרק אלו קשרים (לעיל שבת דף קיג.):

הא נמי מייחד לה מקום מ"מ משום שמחת יו"ט מותר לטלטלו לקצב עליו בשר:

פגה שהטמינה כו' מיירי שהניחה שם ע"מ ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדאמר לקמן בפרק נוטל (שבת ד' קמב:) גבי אבן שעל פי החבית לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור:

האי פוגלא וא"ת האי פוגלא היכי דמי אי במניח מ"ט דמאן דשרי מלמטה למעלה הא אפילו ניעור לא שרי כ"ש טלטול מן הצד ואי בשכח מ"ט דמאן דאסר אפי' טלטול גמור שרי לצורך לטלטל אגב היתר לקמן בפרק נוטל (שבת קמא. וד' קמב:) במעות שעל גבי הכר בצריך למקומו דמטלטלו בעודן עליו ואבן שעל פי החבית כשהוא בין החביות מגביה ומטה כ"ש טלטול מן הצד וי"ל דמניח על מנת ליטלה איירי אע"ג דכשכח דמי כמו טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בסוף במה טומנין (לעיל שבת דף נא.) דשרי לנער משום דאין מניח לכל השבת ובעצמות וקליפין דריש ביצה (ד' ב.) דשרי ב"ה לסלק את הטבלא ולנער מ"מ לא היה לו להניח באותו ענין שיצטרך טלטול מן הצד ועצמות וקליפין לא מסתייה דלא לינח בהן על גבי השלחן וטמן וכיסה דפרק במה טומנין (לעיל שבת ד' נא.) אין לחוש כיון דאפשר בניעור דאפילו טלטול מן הצד אינו:

הדר ביה רב נחמן מההיא מסתברא דמההיא הדר ביה מדאמר בפרק תולין (לקמן שבת דף קמא.) אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן:

מדלענין טומאה לאו מנא לענין שבת נמי לאו מנא תימא הא תנן לקמן כל הכלים הניטלין שבריהן ניטלין אע"ג דלענין טומאה לא הוי מנא כשנשבר אלא על ידי ייחוד לפי' הקונטרס דסוף המצניע (לעיל שבת דף צה:) י"ל דה"פ מדלענין טומאה לאו מנא אפי' על ידי ייחוד דכיון דניטל חררה או עוקצה לא מהני ביה ייחוד לענין שבת נמי לאו מנא היא אבל היכא דהוה מנא לענין טומאה ע"י ייחוד איכא למימר דהוי מנא לענין שבת אפי' בלא ייחוד כיון דיכול להיות כלי לענין טומאה וכן משמע בסמוך דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דלהכי מותר לטלטל אע"ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עלה כיון שראוי ליחדה להיות כלי:

אסובי ינוקא לאו היינו לפופי ינוקא דשרי בפרק במה אשה (לעיל שבת דף סו:) ולקמן בסוף חבית (שבת דף קמז:) דהיינו שכורכין אותו בבגדים וקושרים בחגורה רחבה וכן פירש בקונטרס בסוף מפנין כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן דשרי התם לפופי והכא אסר אסובי והא דתנן בפ' חבית (שם) אין מעצבין את הקטן פריך לה התם אההיא דלפופי ומוקי לה בחומרי שדרה דמיחזי כבונה וקשה דמייתי לה מאין עושין אפיקטויזין שהוא תיקוני גברא כדפירש בקונטרס הוה ליה לאתויי מסיפא דאין מעצבין את הקטן דהוי נמי תקוני ינוקא ודמי טפי שהכל בקטן מענין אסובי ופירש רבינו תם דהכי נמי מייתי ונקט רישא אין עושין אפיקטויזין כו' עד אין מעצבין:

הכל מודין בסיכי זיארי ומזורי בגמרא דבני מערבא גרסי זיריה דו עצר בה מזורי דו חבט בה וסיכי הן יתידות וגלוי הוא הדבר וידוע לכל:

ולא מצא רב יהודה פירוקי והעמיד רבה משנתנו בקורנס של נפחים וה"ה לכל קורנס. ושמעינן מינה דכל דבר שמלאכתו אפי' לאיסור כגון מלאכת הקורנס של נפחים שהן עושי מלאכת כלי נחשת וברזל. ומלאכתם [זו] שהוכנו לכך אסורה בשבת. אם הוצרכו (לומר) [לדבר] שהוא מותר בשבת. כגון פיצוע האגוזים שהן הכנת מאכל ואינה מלאכה מותר. ואקשינן עליה והא מדוכה אם יש בה שום מטלטלין [אותה] ואם לאו אין מטלטלין אותה. דכיון שמלאכתה לאיסור היא אפי' לצורך גופה אין מטלטלין אותה.

ופריק ליה מני מתניתא ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. פי' מצאנו ר' נחמיה שאמר בפי' אפי' טלית ואפי' [תרווד] אין ניטלין אלא לצורך והיא טלית ללבישה. ותרווד לאכל בו ומתני' דקתני נוטל אדם קורנס לפצוע בו [וקרדום] (ומדוכה) דלא כר' נחמיה. ותוב אקשי' עליה ושוין שאם קצב עליו בשר ופשוטה היא. ומוקמינן להני מתניתא לדברי הכל ואפילו לרבנן ומודו רבנן במדוכה ובעלי דכיון דקפיד עליה מכין עליה מקום וגמר בדעתו שלא לטלטלן מאותו מקום. לפיכך אסור לטלטלן מן המקום המוכן להם. ודין אלו כדין סיכי זיירי ומזורי. פי' סיכי הן יתדות המכונין לנער בהן משי וכדומה לו. והן תרגום של יתדות סיכי.

זיירי כלי עץ כגון קרשים שכובשין בהן הבגדים. כדתנן מכבש של בעלי בתים. מזורי כלי עץ שהכובס מכה בו הבגדים על אבן בעת שמלבנן. ואלו כולן קפיד עליהן שלא יתעוותו או יפגמו. שאם יפגמו יקרעו הבגדים והמשי. לפיכך מסיח דעתו מטלטולן ונעשו מוקצים ועל כן אסור לטלטלן. וכך זה מפורשין בתלמוד א"י. בזייר די [במכונה] עצר ביה. במזורה. די חבוט ביה (בכיבאנא) די כתיש ביה. ונתבררו דברי משנתנו כי כל הקורנס מותר לפצוע בו אגוזין ואפי' קורנס של זהבים.

ובקורנס של בשמים חלקו בו ר' חייא בר אבין ורב שמן בר אבא משמיה דרבי יוחנן. ר' חייא אוסר. ורב שמן מתיר. ומסתברא כר' חייא חדא דכיון דקפיד עליה דלא ליפגום כזיירי דמי. ותוב דהוא אשכחן דהוה תדיר קמי ר' יוחנן דהוה גריס ודייק. והוה מהדר תלמודיה עליה כל תלתין יומין:

ת"ר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור. אלעזר בן תדאי [אומר] תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן. פי' פגה כדכתיב התאנה חנטה פגיה והן פירות שלא נתבשלו באילן וטמנן בתבן להתבשל בחמות התבן להוכשר לאכילה. וחררה ע"ג גחלים טמנה בהן ליאפות מבעו"י ובא בשבת לנוטלן ת"ק סבר אסור להסיר הגחלים או התבן מעליהן וליטלן. אלא אם מקצתן מגולין אוחז בידו המקום המגולה ושומטן ואם אין בהם מקום מגולה בחררה בלא גחלים. ובפגה בלא תבן אסור לטלטלן.

ואלעזר בן תדאי סבר אע"פ שאין בהן מקום מגולה תוחבו בכוש או בכרכר. פי' נועץ בהן כוש והוא דתנן כוש שבלע את הצינורא או כרכר שהוא וכו'. ומגביהין ונופלין התבן או הגחלים מאליהן ואח"כ נוטלן בידו שלא נמצא טלטול הגחלים והתנן כדרכן אלא מן הצד. ואמר רב נחמן הלכה כאלעזר בן תדאי. ומקשינן וכי רב נחמן סבר דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול.

והא רב נחמן בפרק ר' אליעזר אומר תולין בסופו בגמרא הקש שע"ג המטה לא ינענענו בידו כו'.

אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלן למטן שרי.

הא ד אותביה אביי לרבה ממדוכה איכא למידק והא אביי נמי כרבה סבירא ליה דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מיהא שרי וכדאיתא לקמן, והיכא לא אסיק אדעתיה לאוקומה כרבי נחמיה. ויש לומר דהא דלקמן לבתר דשמעה מרבה רביה הוה. ואי נמי לאפוקי מיניה תירוצה הוי בעי דלמא אית ליה לרבה תירוצה דלא שמיע ליה. ומיהו רבה נמי הוה אפשר ליה לאוקמיה בצורך מקומו, אלא משום דאין מטלטלין אותה לגמרי משמע ליה וכדמשמע ליה נמי לרבי אלעזר לקמן דאוקמה קודם התרת כלים, ולרבי נחמיה נמי ודאי לא מטלטלא ליה כלל למאי דסבירא ליה לרבה כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו לא, ואפילו לדידן כיון דסבירא ליה לרבי נחמיה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, ותשמישה של מדוכה לאיסור הוא, הלכך אינו ניטל כלל.

הא דתנן מדוכה בזמן שיש בה שום מטלטלין אותה. יש מי שפירש דהוא הדין על ידי ככר, ואע"ג דאמרינן (לעיל שבת מג, ב) לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, הני מילי היכא דליכא תורת כלי כמת, אבל כל מידי דאית ליה תורת כלי מיטלטל הוא על ידי ככר. וליתא. אלא אין לך מוקצה מיטלטל על ידי ככר, ולא אמרו כאן אלא בשום וכיוצא בו הנדוכין, והיינו טעמא משום דכיון דאין זו אסורה אלא מחמת מלאכה, ועכשיו משמש היתר במלאכתו, הרי מה שאוסרה הוא מתירה, והוי ליה כקדרה מטלטלת עם התבשיל.

סיכי זיירי ומזורי פירש רש"י ז"ל: בלשון אחד שהן כלי קיואי. ואינו מחוור, דהא אמרינן לעיל בפרק אלו קשרים (שבת קיג, א) דכלי קיואי לכולי עלמא שרו, חוץ מכובד העליון וכובד התחתון, ואפילו הנהו איכא מאן דשרי, ורבי יוחנן דבעא לרבי יהודה בר ליואי ליפשטה מהא דרב, ואיכא למימר דלמא לא שמיעא ליה, והני דהכא היינו כובד העליון וכובד התחתון, ואינו נכון. ויש מפרשים דכלי כובסין הן, וכן פירש בערוך (ערך זיירי).

אסובי ינוקא פירש רש"י: להחליק סדר אבריו ביד, דכשהוא נולד אבריו מתפרקין וצריך ליישבן, ולא דמי ללפופי דשרי לדברי הכל בשלהי פרק חבית (שבת קמז, ב), דהתם בבגדים הוא מחבש אותו וממילא הוי מתוקן, אבל אסובי ביד דמי לתקוני מנא. ויש שהקשו עליו, דאם איתא לא הוה ליה לדמויי לאפיקטוזין, דטפי הוה ליה לדמויי למעצבין את התינוק דאמרינן לקמן (שבת קמז, א) דאסיר. ור"ח ז"ל פירש גרמא דפומא דנפלא לינוקי, ופעמים שמקיא על ידי כך והיינו דמדמי לה לאפיקטוזין. וכן פירש גם הר"ז הלוי ז"ל. ויש מקשים דהא רפואתו לאו משום הקאתו היא, והיא גופא נמי שריא דהא אינו מתכוין. ויש מפרשים כמו שפר"ח ז"ל, אלא שאינו בא מצד הקאתו, אלא כך מדמה אותו להקאתו דהיינו אפיקטוזין, דכמו שחתימת האיצטומכא אסור לעשות לה רפואה באפקטוזין לפתחה כך סתימת הגרון אסור לעשות לה רפואה באסובי כדי לפתחה. וכן פירשו בתוס'.

כבר ביארנו שכל שאדם קפיד עליו ומקצה לו מקום אסור לטלטלו אף לצורך גופו והוא שאמרו הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי שאסור לטלטלו ופי' סיכי יתדות העשויות לנער בהם את המשי וזיירי ר"ל קרשים שכובשין בהן את הבגדים כענין מכבש ומזורי כלי עב שהכובס מכה בו את הבגדים על האבן בעת שמלבנם וכל אלו הוא קפיד עליהם ביותר אם ללכלוכן אם לפגמן שאם יפגמו יצאו מהם קיסמין ויקרעו הבגדים או המשי וכן לכלוכם גורם לכלוך לבגד או למשי הא כל שאינו ממין זה אע"פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצרך גופו ואין הלכה כדברי האומר שאין כלי ניטל אף במלאכתו להיתר אלא לצרך תשמישו המיוחד לו או אף במלאכתו לאיסור לדעת המפרשים דברי ר' נחמיה דוקא במלאכתו לאיסור ומעתה נוטלים מדוכה לצורך גופה ומקומה אע"פ שאין בה שום או איזה אוכל וכן העלי שמלאכתו לאיסור כמו שביארנו במסכת יום טוב מותר לטלטלו ואפי' קצב עליו בשר לצרך גופו ומקומו ולא אמרו ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו אלא שלא לצרך גופו ומקומו אלא לצרך עצמו ושלא לטעות להתיר סופו משום תחלתו אבל לצרך גופו ומקומו מותר וא"כ לא היה לו להקשות ממנה בסוגיא זו ואף הוא היה יכול לתרצה בדרך שכתבנו אלא שלרוחא דמלתא היה מתרצה אף לדבריו לומר שאף לצרך גופו אסור ולא הותרה תחלתו אלא משום שמחת יום טוב ואיסורו מפני שחס עליו הרבה שאם יסיר קיסם ממנו כשחותך עליו אין הריפות נכבשים יפה לתוכו אח"כ אלא שאין הלכה כן אלא על הדרך שפירשנו:

יש שואלים בסוגיא זו לדעת האוסר בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו היאך התיר על ידי שום וכמו שאמרו לדעתו מדוכה אם יש בה שום מטלטלים אותה ואם לאו אין מטלטלי' אותה והרי אמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא לענין מת בלבד וגדולי קדמונינו שבנרבונה תירצוה שכך פירושה לא אמרו לטלטל דבר על ידי ככר או תינוק שמניחין בו בשבת אלא לענין מת בלבד אבל כל שהככר לשם מערב שבת כל דבר שמלאכתו לאיסור ניטל בשבילו ומעתה לענין פסק אף שלא לצורך גופו ומקומו שהרי שלא לצורך גופו ומקומו לדעת חכמים כצורך גופו ומקומו לדעת ר' נחמיה שהיה אוסר בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו ומקומו ויש מתרצים לא אמרו ככר או תינוק להתיר טלטול במה שאינו כלי אלא במת בלבד אבל באבנים ומעות וכיוצא בהן לא אבל כל שיש לו תורת כלי ניטל על ידי אכל לר' ירמיה לצרך גופו ולדידן אף שלא לצורך גופו ומקומו ויש חולקים בכל אלו ומפרשים שהמדוכה כל שיש שום בתוכה הרי היא כמלאכתו להיתר מפני שהוא כקדירה ובשר בתוכה ושמא תאמר וא"כ אף בקדירה לא תתיר לאחר שהוציא ממנה הבשר והתבשיל בדין היה לומר כך לדעתו אלא שהותר מדין גרף של רעי שכל דבר המאוס אנו מתירי' לטלטלו להוציאו מלפנינו ולדעתם אף מדוכה שלא לצורך גוף ומקום אינה ניטלת ע"י פת אלא על ידי שום דוקא ואין הדברים נראין:

ולענין נר שהדליקו באותה שבת לאחר שכבתה יש אוסרין אף בפת אע"פ שתורת כלי עליו ואפי' היה שם פת מאתמול שאין דומה כלי שמלאכתו לאיסור למוקצה מחמת איסור וראיה לדבר ממה שאמרו שם מניחין נר על גבי דקל בשבת וכו' וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו:

תאנה שלא נתבשלה כל צרכה והיא הנקראת פגה שטמנה מבעוד יום בתבן שאינו ראוי לבהמה והרי הוא מוקצה לטיט או להיסק וכן חררה שטמנה מבעוד יום בגחלים שברמץ ובא ליטלן בשבת אם מגלה מקצתה ויכול לאחזה במקום המגלה מותר לטלטלה אע"פ שהתבן והרמץ אסור לטלטל שהרי משמיטן מתחת התבן או הרמץ ואינו צריך להגביה התבן והרמץ אלא מושך פגה וחררה והם נשמטים מאליהם ואין כאן טלטול אפי' מן הצד ואם לאו תוחב בהן כוש או כרכר ומגביהן והתבן או הרמץ ננערות מאליהן ואע"פ שיש כאן טלטול מן הצד שהרי מטלטל התבן והרמץ על ידי הכוש או הכרכר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ושמא תאמר והרי בפרק כירה פסקנו טלטול מן הצד שמיה טלטול כבר פרשנו שם דוקא במת ובאבנים וכיוצא בהם אבל באוכלין לא שמיה טלטול וכן כתבוה גדולי הפוסקי' ומ"מ יש מקשים עליהם ממה שאמרו בעירובין פרק הלון כפה ספל ממעט והקשו עליה מזו של פגה והיאך לא תירצוה באוכלין שאנו ומתוך כך יש מפרשים שזו של פרק כירה הוא שמטלטל האיסור ר"ל המת מתוך ההיתר ר"ל המטה אבל כאן הוא מטלטל ההיתר ר"ל פגה וחררה מצד האיסור ר"ל הגחלים וכל שעקר טלטולו בהיתר אע"פ שמטלטל את האיסור בטלטול מן הצד לא שמיה טלטול:

גדולי המפרשים כתבו ששמועה זו דוקא בשוכח אבל במניח לא שהרי נעשית בסיס לדבר האסור וכמו שאמרו באבן שעל פי חבית ובמעות שעל גבי הכר שבמניח אסור הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור ואע"פ שלשון טמנה מוכיח שבמניח הוא אומר כן אין זה כלום שהרי על כרחך טמנה בחול הוא אלא ששכחה בשבת ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פסקוה אף במניח וכוללים בזה שטלטול מן הצד שהתרנו הוא שעקר טלטול בהיתר כמו שכתבנו והאיסור מיטלטל אגבו ומותר בדבר שלא נעשה בסיס לדבר האסור שכל שנעשה בסיס לדבר האסור אף לאחר שניטל האיסור אם על ידי גוי אם שנפל מאליו נאסר הבסיס לטלטלו מפני שהוקצה לאיסורו והוא שאמרו בפרק כירה הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור ובזו הנר והפתילה והשמן צריכים הם לאיסור שאין לאיסור מקום בזולתם וכן מעות שעל הכר הרי הכר נעשה בסיס למעות וצריך להם שלא היה להם היכן להניחם וכן אבן על פי חבית הוא צריך לשמירת האבן ונותן לה מקום בפי החבית ונמצא בכל אלו שההיתר הוא בא לצרך האיסור אבל בכאן החררה אינה באה לצרך הגחלים ולא הפגה לצרך התבן ואדרבה התבן והגחלים באים לצרך ההיתר ר"ל הפגה והחררה ועל דרך זה קדרה שטמנה או כסה בדבר שאינו ניטל אין הקדרה נעשית בסיס להטמנה וכסוי ואדרבה הם באים בשבילה ולפיכך התירו לנער את הקדרה ומ"מ אנו מצריכים אותה למגלה מקצת שאם אינה מגלה מקצתה אי אפשר לעשות לה טלטול מן הצד אחר שהכיסוי מקיפה מכל צד עד הקרקע וכן מת שעל גבי המטה אין המטה בסיס לדבר האסור שאם מת בשבת הרי נעשה בין השמשות בסיס לדבר המותר ואפי' מת מערב שבת אין המטה צריכה לו כלל אדרבה כל עצמנו אנו צריכים להטילו בקרקע ומפני זה הותר לטלטל את הכר שתחתיו וכן הטומן לפת וצנונות אפילו מלמטה למעלה ר"ל שהעלין למטה והקצר מלמעלה שנמצא מזיז העפר כשהוא שולפו משם ואעפ"כ מותר הואיל ומגלה קצת אין הלפת והצנון תשמיש להטמנה אדרבה העפר תשמיש להם ואף באלו יש אומרים שאם לא היו מגלים כלל תוחבן בכוש או כרכר אחר שאינן קבועים שם אלא דרך הטמנה משנתלשו ויש לחלוק בה הואיל ומגביה העפר שאף בן תדאי לא התיר אלא בשישמט החררה מתחת הגחלים והגחלים נופלות מאליהן ומ"מ בזו של לפת וצנונות יש בה טעם אחר שלא ליקרא בסיס לדבר האסור במגלה קצת שהרי ההיתר נח על האיסור ולא האיסור על ההיתר:

ולעיקר השמועה יש שואלים תינח פגה שטמנה אבל חררה על גבי גחלים הרי הוא מכבה או מבעיר בנדנוד הרמץ ומ"מ אנו פירשנוהו בפרקים שעברו בשאין שם עכשו גחלת כלל אלא אפר ומ"מ מוקצה הוא ומ"מ גדולי הדורות פירשוה אף כשיש שם גחלים ומשום דבר שאין מתכוין ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא לכבות ולא להבעיר והוא שאמרו בירושלמי ר' אלעיר בן תדאי ור' שמעון אמרו דבר אחד:

זה שהתרנו במשנתנו לטלטל מחט של יד ליטול בה את הקוץ דוקא במחט שלימה אבל אם ניטל חררה או עוקצה אסור לטלטלה שאינה עשויה אלא להשליכה בין גרוטאות שלו ובטל שם כלי ממנה אבל גולם של מחט ר"ל העתידה לינקב אע"פ שלענין טומאה אינו כלי שהרי לא נגמרה מלאכתה לענין שבת מ"מ כלי הוא שנמלך הוא ואינו נוקבה ועושה אותה כלי כמות שהיא לנטילת הקוץ ולמדת שיש כלים שאינן כלים לענין טומאה והם כלים לענין שבת וכענין קנה של זיתים האמור במשנתנו ובורית טהורה האמור בפרק במה אשה וכן הרבה ואף רבא שאמר מדלענין טומאה לא הוי מנא לענין שבת לא הוי מנא לא אמרה אלא בסוף טומאה ר"ל שהיתה מקבלת טומאה ונשברה בדרך שהופקעה טומאתה ומאחר שלענין טומאה פרחה טומאתה מצד שבטל תורת כלי ממנה אף לענין שבת כן:

אסובי ינוקא נחלקו בה בסוגיא זו רב נחמן ורב ששת רב נחמן אוסר ורב ששת מתיר וענין אסובי ינוקא פי' בו גדולי הרבנים קטן שנולד ואבריו מתפרקין שמותר להחליק סדר אבריו בידיו ולישבם ואין זה לפופי ינוקא שנאמר עליו מותר לדברי הכל שהלפוף אינו אלא שמעטפו וקושרו בחגורות אבל זה דומה למ"ש שאין מעצבי' את הקטן בשבת ופירשנוה דוקא בחומרי דשדרא מפני שנראה כבונה ומעתה אסובי ינוקא שארי חוץ מחומרי השדרא והלפוף מותר על כל פנים וודאי לענין פסק הן הן הדברים אבל לענין פירוש יש להקשות עליהן היאך אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתניא אין עושין אפיקטיויזין בשבת ר"ל משקה להקיא ומה ענין אפיקטיויזין בזו ומ"מ גאוני הראשונים פירשו שכשנופלת ערלת הגרון של תנוק ומעכבת מאכלו משימה החיה אצבעה בפיו ומגביהתה ורוב פעמים בא התינוק בסבה זו להקאה וזהו שמדמה לה לאפיקטיויזין ויש מפקפקי' אף בזה שהרי עיקר הרפואה אינה מצד ההקאה וההקאה בלא מתכוין היא באה עד שפירשו שאין מדמין אותה לאפיקטיויזין אלא שכמו שסתימת פי האסתומכא אסור לעשות לה פה ברפואת אפיקטויזין כך סתימת הגרון אסור לעשות לה רפואה כדי לפתחה ומה שאמרו מותר ליחנק בשבת ופירשו בו עצם הגרון אינו כן לשטה זו אלא חולי אחר ידוע בספרי הרפואה והותרה רפואתו מפני שהוא סכנה וי"מ באיסובי ינוקא כפי' הרבנים ומ"מ לא ביום הלידה שזו לא הוצרכה להזכירה כאן אלא אף לאחר חדש או שני חדשים:

בד"ה פגה כו' מיירי שהניחה על מנת ליטלה כו' עכ"ל דבהניח לכל השבת לכ"ע תקשי דהוי בסיס לדבר איסור ואפילו במגולה מקצתה ליאסר אבל אי מיירי בהניחה על מנת ליטלה ל"ק להו הכא מאי טעמא דמאן דאסר דהא כשכח דמי ואפי' טלטול גמור שרי כו' וכ"ש טלטול מן הצד כדקשיא להו לקמן גבי פוגלא די"ל דאימא דמאן דאסר הכא דהיינו ת"ק תנא הוא ופליג וס"ל דטלטול מן הצד וכ"ש טלטול גמור אסור שפיר בשכח והך דהתם כר"א בן תדאי אתיא אבל גבי פוגלא קשיא להו שפיר לרב נחמן מסתמא דמתני' דמתיר אפי' טלטול גמור בשכח ולכך הוצרכו לדחוק ולחלק אליביה דאע"ג דכשכח דמי כו' מכל מקום לא היה להניח באותו ענין כו' כמ"ש לקמן ודו"ק:

בד"ה האי פוגלא כו' אי במניח מ"ט דשרי מלמטה למעלה הא אפילו ניעור לא שרי כו' עכ"ל וליכא לאקשויי לפי האמת מנליה לאוקמא האי פוגלא במניח על מנת ליטלה ותקשי ליה מדרב נחמן אדרב נחמן ומסיק דהדר ביה מההיא אימא דלא הדר ביה מהך דפוגלא וקושטא דאיירי במניח שם לכל השבת דיש לומר דבמניח לכל השבת לא הוה אצטריך ליה לרב נחמן לאשמעינן דאסור טלטול מן הצד כיון דאפילו ניעור אוסר ביה ודו"ק:

בד"ה מדלענין כו' תימה הא דתנן לקמן כל הכלים הניטלין שבריהן כו' עכ"ל ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו מהך דתנן בסמוך גבי קנה של זיתים שאם אין בראשו קשר אינו מקבל טומאה וניטל בשבת דהכא אפילו ע"י יחוד לא הוי לטומאה מנא כיון שהוא פשוטי כלי עץ והר"ן תירץ בזה וז"ל וכי אמרינן דשבת וטומאה כי הדדי נינהו הני מילי בדבר שהוא כלי מעיקרו ונשבר כגון מחט שניטל חורה או עוקצה אבל בכלי מעיקרו שבת וטומאה לאו כי הדדי נינהו כו' עכ"ל אבל התוס' אי הוו נמי סברי האי תירוצא א"כ לכאורה לית ליה ראייה מגלמי דאימא דהוי כלי לענין שבת משום דהוי כלי מעיקרא וי"ל כיון דלא נעשה הגלמי מעיקרא על דעת זה שיהיה כלי כמו שהוא ה"ל כמו שברי כלים ואי לאו שראוי לייחדה כך לא הוה מנא נמי לשבת וק"ל:

בתוס' ד"ה האי פוגלא וכו' אי במניח מ"ש דשרו מלמטה למעלה וכו' ר"ל מדאמר למימרא וכו' משמע דלר"א בן תדאי מותר וק"ל:

בא"ד הא אפי' ניעור וכו' ר"ל משום בסיס:

בא"ד מגביה ומטה כ"ש טלטול מן הצד וי"ל וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה הני נמי עלי ומדוכה ע"ל פא ע"א ברש"י ד"ה מדוכה קטנה:

תוס' ד"ה פגה שהטמינה וכו' מיירי שהניחה עיין לעיל דף נא ע"א תוס' ד"ה או שטמן:

תוס' ד"ה מדלענין וכו' לאו מנא אפילו ע"י יחוד ע"ל דף מט ע"ב תוס' ד"ה לא אמרו:

תוס' ד"ה אסובי ינוקא וכו' אין עושין אפיקטויזין וכזה כתבו תוס' בשם ר"ת שבועות דף ט ע"ב ד"ה כדאמר ושם מא ע"א ד"ה ומאן דתני ובגיטין דף פ ע"ב ד"ה זו דברי ר"מ ובנזיר דף נד ע"ב ד"ה למדני. ובברכות דמ"ה ע"א תוס' ד"ה ג' שאכלו אינן רשאין לחלק ובמעילה דף יב ע"ב תוס' ד"ה חלב המוקדשים:

בעין משפט אות ו' סי' פכ"א מהלכות שבת לא נמצא שם מזה. וע"ש בהלכה ל"א ובהה"מ: