מסכת שבת דף קכ״ב עמוד א׳

של בית אביך דקטנות היו אבל גדולות אדם קובע להם מקום:

קרונות עשויות לבני אדם:

אי משום דסבר כרבי אליעזר דאמר במסכת ע"ז (דף לא.) יין מותר בחותם אחד:

אי משום אימתא דבי נשיאה שהיה הנכרי המביאו ירא מן הנשיא שהיה שליט על פי המלכות ומשום דאיירי ר' אבא בר כהנא לעיל גבי נחש נקט כל הני בשמיה:

מתני' אם בשביל ישראל אסור מדרבנן:

מילא מים מבור ברה"ר:

כבש עושין בספינה גדולה לירד בו מספינה ליבשה:

גמ' נר לאחד נר למאה כיון דנכרי לצרכו הדליקו ליכא למימר דבשביל ישראל אפיש:

אמר ליה כאותן של בית אביך פי' שהם גדולים או קטנים דאית להו חידקי כמו שפירשתי לעיל (שבת דף לה.):

משתמש ישראל לאורה ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ"ק דביצה (דף ג.) פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש ובמשקין שזבו שמא יסחוט משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהן דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינן קלין לעשות כל כך ואין אדם להוט אחריהן:

ואם בשביל ישראל אסור נראה דאסור לכל ישראל דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא ואע"ג דישראל המבשל בשבת בשוגג יאכל התם לא חיישינן אי שרית ליה לאכול דילמא אתי לבשולי במזיד דהא איכא איסור סקילה וחמיר עליה אבל בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו כך פירש רבינו שמשון הזקן:

משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור אומר ר"ת מדנקט בהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו דווקא להשקות בהמתו אסור משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור אבל הוא עצמו שרי דמטפס ועולה מטפס ויורד וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי והא דאסרינן בגמרא נכרי שליקט עשבים לצורך ישראל אע"ג דישראל יכול להעמיד בהמתו על גבי העשבים במחובר אומר ר"ת דהתם נמי איירי בתרי עברי דנהרא שלא היה יכול להביא הבהמה לשם ואע"ג דהך בבא דמילא מים משום חידוש דהיתרא קתני לה כדמוכח בגמרא מיהא בהמתו משום איסורא נקט לה וה"ר אליהו הביא ראיה להתיר מפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו שלא הפסידו היתירן הראשון כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מא:) ה"ה המים שמתחילה היה יכול לבא שם והביאו דרך רה"ר דשרו ולא דמי דהתם לא אתעבידא בהו איסורא דאורייתא מיהו לענין אותו ישראל עצמו לא מצינו חילוק ור"י אומר דה"ה לישראל עצמו אסור והאי דנקט בהמתו לאשמעינן רבותא דלא גזרינן דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל שבהמה רגילה לשתות הרבה אבל ישראל עצמו פשיטא דשותה אחריו דליכא למיחש כולי האי דילמא אתי לאפושי דבדלייה אחת מושך הרבה לצורכו ולצורך ישראל ולפי זה אם נמשכו המים לצורך ישראל זה אסור לכל ישראל אי איכא איסורא דאורייתא כגון שמביאם דרך רה"ר או מרה"י לרה"ר אבל בכרמלית שרי לישראל אחר ויש שרצו לומר דדוקא שתיה אסורה אבל לרחוץ ידיו ורגליו ושאר תשמישין שרי כדאמר בפרק חרש (יבמות דף קיד.) רבי יצחק אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא כו' אמר ליה דבר טליא וטליתא ליטיילו התם דאי משכח להו מייתי להו אלמא יכולין ליהנות ממפתחות להשתמש בהם בשבת ואין נראה לר"י כלל דהתם אין עושין לדעת ישראל ועוד דהרי כבש ונר וכמה דברים דאסור להשתמש בהם בשבת כשנעשין לצורך ישראל ה"נ לא שנא שתיה לא שנא שאר תשמישין אסירי:

איני והאמר רב הונא אמר רב חנינא מעמיד אדם כו' אבל לא על גבי מוקצה - והני עשבים נמי מוקצין נינהו שנלקטו היום מן המחובר וא"ת ולימא דהך ברייתא רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה וי"ל דמשני לה אפילו כר' יהודה א"נ מודה ר"ש במוקצה דמחובר כדפי' בקונטרס בפרק אין צדין (ביצה דף כד:) מדלא ליקטן מאתמול אקצינהו והוי כגרוגרות וצימוקים ובריש ביצה (דף ג.) דאסר פירות הנושרים משום גזירה שמא יעלה ויתלוש ולא אסר להו משום מוקצה משום דמוכנים לעורבים כי ההיא דבמקום שנהגו (פסחים דף נו:) והכא איירי כשאין הבהמה יכולה לבא ולאכול מן המחובר ולהכי הוי מוקצה א"נ עשבים מוקצין הם אפילו לר"ש לפי שאינו יושב ומצפה שילקטום אבל בנר יושב ומצפה מתי יכבה כדאמרינן לעיל (שבת דף מו:) וכן פירות הנושרין יושב ומצפה מתי יפלו ולהכי אי לאו טעמא דשמא יעלה ויתלוש הוו שרו:

מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת כדדרשי' במכילתין למען ינוח שורך וחמורך וגו' יכול לא יניחנו תולש לא יניחנו עוקר ת"ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער. ר"ת:

אמר אביי שלא בפניו הוה נראה לר"י דמודה אביי דנר לאחד נר למאה אלא דסבר דהכא אם היה בפניו עיקר היה נעשה לצורך ר"ג שהיה נשיא ושר וראש בספינה:

לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת:

אי משום דסבר לה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא ומימרא דר' אליעזר במס' ע"ז אין מעמידין בהמה (דף לא) דתניא אחד הלוקח וא' השוכר בית כו' ר' אליעזר מתיר בשתייה ואמרו מר סבר כי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בחותם אחד כו' ובפ' השוכר את הפועלין (שם דף סט) אמרו וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרשב"ג וכוותיה דר' אליעזר דלא חייש לזיופא:

סליק פרק כל כתבי הקודש.

אמר ליה כאותן של בית אביך ש"מ דניטלת בידו אחת שרי ניטלת בב' ידים לא איתברירא לן בהדיא.

וכן קרונות של בית רבי הניטלין בב' בני אדם לא איפשיטא והתיר ר' חנינא לשתות יין הבא בקרונות של נכרים בחותם אחת ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר אי משום אימתא דבי נשיאה:

נכרי שהדליק את הנר ת"ר נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. וכן מילא מים להשקות בהמתו וכו'.

כאותן של בית אביך פירש רש"י ז"ל: דקטנות היו. ואינו מחוור, דהא בפרק כירה (שבת מו, א) לא אסרו אפילו גדולה אלא בדאית בה חידקי וגזירה משום דחוליות, ומשמע התם אפילו גדולה ממש הניטלת בשתי ידים.

מתני' מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. כתבו בתוס' בשם ר"ת דדוקא להשקות לבהמתו אסור משום דאהנו ליה מעשיו דהא אי אפשר לבהמה שתרד לבור, אבל לשתות מהם ישראל שרי, דהא לא אהני ליה מידי דאי בעי מטפס ויורד מטפס ועולה וכן כתב גם הר"ז הלוי ז"ל בשם חכמי נרבונה ז"ל. אבל ר' יצחק ז"ל הקשה עליו, מדתניא (להלן בגמ') עכו"ם שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, והתם מאי אהני ליה, והא אמרינן מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים, ומפרש במכילתא (שופטים פ"כ, י"ב) למען ינוח שורך וחמורך, הנח לה והיא תולשת וזו היא נייחא שלה. ודחק ר"ת ז"ל כגון דקאי בתרי עברי דנהרא, דאי אפשר לה למיזל. והר"ז הלוי ז"ל דחק יותר והעמידה בעשבים מפוזרין לכאן ולכאן, שאין דרך להאכיל בהמה בדקאי לה באפה ואזלא. וזה יותר דחוק, והא דאמרינן דקאי לה באפה לאו אמחובר קאמרינן, אלא אמוקצה דתלוש ומשום גזירה דלמא מאכיל לה בידים וכמו שפרש"י ז"ל. ולפי דבריהם הא (דתניא) [דתנן] מילא מים לבהמתו, מן הבור דוקא קאמר, הא בממלא מן העין או מן הנהר אפילו בשביל ישראל מותר. ואינו מחוור, דאם כן היה לו למיתני בהדיא מילא מים לבהמתו מן הבור. ובתוס' אמרו עוד דאפילו לדברי האוסרים, יש מי שאומר דדוקא שתיה אבל שאר תשמישין מותר, וקא מייתו ראיה מההיא דאמרינן ביבמות (קיד, א) במפתחות בי מדרשא דאתאבידו ברשות הרבים, זיל דבר תמן טליא וטליתא דאי משכחו להו מייתי להו, אם איתא כי מטו להו מאי הוי, והא לא אפשר לאשתמושי בהו. והם הקשו על זה מנר וכבש ומרחץ דאסרינן הכא כשנעשה על דעת ישראל, וההיא דיבמות בקטן העושה לדעת עצמו. ולדידי נראה דאפילו לדבריהם מאן לימא לן דלהשתמש בהו השתא קאמר התם, דלמא כי היכי דלא ליזלו לאיבוד ולאשתמושי בהו לאורתא. אלא שאין צורך לכך אלא אפילו ליומן. וכמו שאמרו בתוס'.

הא דתניא עכו"ם שלקט עשבים ואם בשביל ישראל אסור. וכן נמי בנר וכבש ומרחץ. איכא למידק בהו, והלא המבשל בשבת בשוגג לר"מ יאכל (חולין יד, א), והלכתא כותיה לדעת רובן של פוסקים אלא דלא דרשינן ליה בפרקא. ויש לומר דשאני ישראל דליכא למיגזר ביה שוגג אטו מזיד, דאפילו שרית ליה שוגג מידע ידע דאסור לעשות כן לכתחילה, אבל במלאכות הנעשות על ידי עכו"ם אי שרית ליה בדיעבד, אתי למימר ליה, דמלאכות הנעשות על ידי עכו"ם קילי ליה, ואף על גב דאי אמר ליה נמי ליכא איסורא דאורייתא, לאו גזירה לגזירה אלא כולה חדא גזירה היא וכאותה שאמרו בשמעתא קמייתא דביצה (ג, א). ואדרבא איכא למידק ליקט לעצמו היאך מאכיל אחריו ישראל והדליק לעצמו היאך משתמש בו ישראל, והא תניא (ביצה כד, ב) עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר לקרקע אסור ולערב אסור בכדי שיעשו, ומי לא עסקינן אפילו רואה אותו לוקח מן השוק ומביא לו, דלא ליקטן בשביל ישראל, ועוד מאי שנא מפירות הנושרין או ממשקין שזבו. ויש לומר דמשקין שזבו ופירות הנושרין דממילא קא אתו אי שרית ליה אתי למעבד איהו בידים דמיחלף ליה, אבל כל מידי דלא אתי ממילא אלא תלי במעשה כגון אפיה ובישול ונר וכבש ונעשה על ידי עכו"ם בשביל עכו"ם, שרי אפילו לישראל דליכא למיגזר בהא מידי, דישראל בעכו"ם לא מיחלף, אבל כשעשאן בשביל ישראל אי שרית ליה לישראל אתי למימר ליה כמו שכתבנו. ומיהו פירות שתלשן עכו"ם ואי נמי משקין הבאין על ידי סחיטת עכו"ם אסורין, דאי שרית ליה אתי למיכל אפילו כשנשרו או כשזבו מעצמן וכולה חדא גזירה היא, וכדאמרינן התם בביצה (ג, א) משקין שזבו טעמא מאי גזירה דלמא יסחוט, היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזר גזירה לגזירה, אין כולה חדא גזירה היא. ומהא שמעינן דעכו"ם שאפה או שבשל מידי דלאו מוקצה ואי נמי מידי דלית ביה משום בשולי עכו"ם לעצמו בשבת אוכל אחריו ישראל, אבל במידי דאתי ממילא לא. ואם תאמר אם כן פירות האדמה שאינן נתלשין ממילא, (א"כ) לישתרו בשתלשן עכו"ם לעצמו. יש לומר דשאני התם דכיון דלא עבידי דאתו אסורין משום מוקצה, ואפילו לר' שמעון משום דכגרוגרות וצימוקין נינהו לדידיה דאסוחי אסח דעתיה מינייהו כיון דלא תלשן מערב שבת, ואפילו דעכו"ם נמי אסירי, דכיון דבשלו אסירי מהאי טעמא אפילו בשל עכו"ם אסור כדי שלא תחלוק. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק אין צדין (ביצה כד, ב) גבי מימרא דרב פפא דעכו"ם שהביא דורון לישראל. ועשבים דשרינן להאכיל אחריו ישראל לבהמתו, דאין מוקצה לבהמה אלא משום טלטולו של ישראל, והא אוקימנא לה הכא בדקאי באפה ואזלא ואכלה.

רבא אמר אפילו תימא בפניו נר לאחד נר למאה ומיהו ודאי מודה לאביי דכל שלא בפניו אפילו לאפושי בשביל ישראל שרי, והיינו ברייתא דעכו"ם שלקט עשבים לבהמתו, ובמכירו ובשלא בפניו נמי שרי והיינו דאביי, ואי מידי דליכא לאפושי בשביל ישראל כנר וכבש אפילו בפניו שרי והיינו דרבא. אבל אם עשאו בשביל ישראל לעולם אסור, ואפילו עשאו בשביל ישראל אחר אסור. ואם רוב עכו"ם מותר, והיינו מרחץ המרחצת בשבת ונר הדולק במסיבה. וטעמא משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא, וכאילו לא נעשה בשביל המיעוט דאין הולכין אלא אחר הרוב. ואי מחצה על מחצה נינהו, כיון דאיכא למימר דאדעתא דישראל עבד אסור, וכדתניא בברייתא בנר הדלוק במסיבה. והני מילי בשלא עשה לצורך עצמו, אבל עשאו לצורך עצמו אפילו היו שם כמה ישראלים מותר, דלעולם עיקר דעתו אינה אלא לעצמו, וכדמוכח בעובדא דבסמוך, [ד]ההוא מעשה היכי דמי אי רובא גוים היו אמאי אהדרינהו שמואל לאפיה מינייהו, ואי רובא ישראל הוו ואי נמי מחצה על מחצה כי אייתי שטרי וקא קרי בהו מאי הוי, אלא שמע מינה דכל שהוא עצמו משתמש בו שרי. וכן פירש רש"י ז"ל. וכן היא בירושלמי (בפרקין, ה"ט) דגרסינן התם: נכרי שהדליק לצורכו ולצורך ישראל, נשמיענו מן הדא, שמואל איתקביל גבי חד פרסי ואיטפי בוצינא, אזל ההוא פרסי בעי מדלקתה והפך שמואל אפוי, כיון דחמיניה מתעסק בשטרותיו ידע דלאו בגיניה הוא וחזר שמואל אפוי, א"ר יעקב בר אחא הדא אמרה לצרכו ולצורך ישראל אסור, אמר רבי יוסי שניא היא שאין מטריחין את האדם לצאת מביתו למה הפך שמואל אפוי. ע"כ בירושלמי. ונראה דלא גרסינן אסור אלא מותר, מדהדרינהו שמואל לאפוי קא מייתי ראיה, והיינו דקא דחי ליה ר' יוסא דשניא היא דאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, ואקשי ליה אי מהאי טעמא, אם כן מעיקרא אמאי אהדרינהו שמואל לאפוי.

ומכאן נראה לי גם כן שאפילו ישראל יושב ובא גוי והדליק את האש בשבת סמוך לו, אם אין הגוי מתחמם כנגדו אסור לישראל להתעכב ולישב שם, דהא סבר ר' יוסא למימר דאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, ואהדרו ליה אם כן שמואל למה הפך לאפוי. ולפי מה שכתבתי דכשהגוי העושה משתמש בו, אפילו עושה לצרכו ולצורך ישראל מותר, אני מגמגם קצת, מהא דאקשינן מדר"ג והא ר"ג מכירו הוה, והוצרך אביי לאוקומי בשלא בפניו, ורבא משני מטעמא דנר לאחד נר למאה, דאלמא לאביי אי בפניו אסור, ולרבא במידי דאיכא לאפושי בשביל ישראל אסור, ואע"ג דההוא לצורך ישראל ולצרכו הוה, ומעתה ההיא דשמואל לא הויא ראיה, דההיא נר הוה ונר לאחד נר למאה. ויש לפרש דשאני רבן גמליאל דכיון דנשיא ישראל הוה, עיקרו משום דידיה. ומכל מקום לפי תירוץ זה בעבד ושפחה המביא מים לצרכו ולצורך ישראל אדוניו אסור, דעיקרו משום אדוניו הוא. ויש לומר עוד דשמא אותו גוי שעבד את הכבש, לא מאותן שהיו בספינה הצריכין לירד היה אלא אחר שלא היה בספינה, אלא כדי שירדו משם הבאים בספינה. ובתוס' התירו בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין ישראל חייב למונעו, מדתנן (לעיל שבת קכא, א) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ואפשר שהוא כן, אלא שאין ראייתם מחוורת בעיני, דדלמא התם משום דבדליקה התירו, ותדע שאילו בעלמא מותר, רבי יוסף בן סימאי למה מנען (לעיל שם), אלא שהיה סבור דכי היכי דבעלמא אסור בדליקה נמי אסור, ושלחו ליה דלא. ומכל מקום במערים אסרו בתוספות, מדאמרינן בפרק הפועלים (ב"מ צ, א) גבי תורא דגנבין ארמאי, הערמה איתעבידא בהו ליזבון לגוים.

יין הבא בקרונות של גוים בחותם אחד מותר וכן כל יין של ישראל שביד גוי בחותם אחד ודוקא בחותם ע"י מפתח שכל שיש שם חותם אחד מפתח עומד במקום חותם שני ויש מתירין חותם אחד אף בלא מפתח כמו שביארנו במקומו ומ"מ ממה שאמר כאן אי משום אימתא דבי נשיאה ופירושו שהיה גוי המביא ירא מן הנשיא שהוא שליט על פי המלכות יראה שאף לדעת המצריכים חותם בתוך חותם במקום שיש אימת מלכות דיו בחותם אחד:

כל מה שהתרנו בענין דליקה בגוי אף עבדים שלא מלו וטבלו בדין זה ואין צריך לומר אם לא קבלו עליהם שבע מצות אלא אפילו קבלום שגר תושב מותר לעשות מלאכה לעצמו בשבת אף בפרהסיא ומה שנ' וינפש בן אמתך והגר ופירשו בגר זה שהוא גר תושב פירושו לרבו אבל לעצמו מותר ואם לא קבל עליו שבע מצות אף לרבו אין שביתתו עלינו ולא נאסרה מלאכתו אלא על הצדדין שנכרי שעשאה אסורה לנו כמו שיתבאר והילכך בדליקה מיהא כל שמותר לעשות מלאכה לעצמו מותר לכבות מעצמו וכן יראה לי בכל אלו להתירן בכל חולי שאין בו סכנה ולקצת חכמי הדור דעות אחרות במלאכת העבדים כבר ביארנום במסכת יום טוב פרק יום טוב:

המשנה הששית נכרי שהדליק את הנר מותר להשתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור עשה כבש לירד בו ירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מלא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו אחריו זקנים אמר הר"ם פי' אלו השמיענו נר בלבד היינו אומרי' נר לאחד נר למאה ולפיכך אם הדליק לעצמו משתמש אחריו ישראל אבל מים אפי' מלא לעצמו לא ישקה אחריו ישראל ואלו השמיענו מלא מים היינו אומרי' בזה בלבד אם בשביל ישראל אסור כי ניחוש שמא ירבה בשאיבת המים בשביל ישראל אבל נר אפי' הדליק בשביל ישראל ובשבילו מותר ואמרו כבש מקום חלק שיורדין בו ואין בו מעלות כמו סלם ולא זכר זה אלא להשמיענו מעשה רבן גמליאל וזקנים ודע כי כשיהיה גוי וישראל והוא יודע בו ומכירו אסור לו להשקות בהמתו אחריו כי מפני הכרתו וידיעתו בו שמא ירבה בשאיבת המים בשבילו ובזה כל מה שאפשר להרבות ולהוסיף עליו יהיה אסור בו זה הענין:

אמר המאירי המשנה הששית וענינה לבאר בה החלק הרביעי והוא שאמר נכרי שהדליק את הנר לצרכו ישתמש לאורו ישראל הואיל ולא בשבילו נעשה ואם בשביל ישראל אסור מדרבנן ר"ל לאותו ישראל שנעשה בשבילו:

מלא מים מבור שברה"ר שיש בו הוצאה מרה"י לרה"ר להשקות לבהמתו משקה אחריו ישראל הואיל ולא בשבילו נעשה ואם בשביל ישראל אסור לאותו ישראל ופירשו מקצת רבני צרפת שלא נאסר לזה אלא בבהמתו שנמצא שהועילו לו מעשי הגוי שהרי אי אפשר לבהמתו שתרד לבור ויש לחוש לומר לו לך והבא לי או לך ועשה מלאכה זו בשבילי אבל לשתות הוא עצמו מהם מותר שהרי אף בלא מעשיו הוא יכול לשתות מהם כמו שאמרו מטפס ויורד מטפס ועולה ונמצא שאם הביאה מן הנהר או ממקום שזה יכול להוליך הבהמה לשם להשקותה משקה מהם אף במלואו של גוי והבאתו לרה"ר ומעתה לא נאסרה שום הבאת הגוי ברה"ר אא"כ הביאה ממקום שלא היה הוא יכול לילך לשם ולשתות או לאכול שם או ללבוש כגון שהביא מחוץ לתחום ואף גדולי קדמונינו שבנארבונאה כתבוה כן וחכמי התוספות מקשים עליהם ממה שאמרו גוי שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור והרי לקוט עשבים לא הועילו לו מעשיו שהרי יכול להאכילה במחובר כמו שאמרו מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת ובמכילתא אמרו למען ינוח שורך וחמורך הנח לה והיא תולשת וזו היא נייח שלה ואעפ"כ בליקט גוי בשביל ישראל אסור ומ"מ הם פירשוה בשלא היה יכול להוליכה למקום הלקוט כגון מחוץ לתחום או בתרי עברי נהרא וכיוצא בדברים אלו ומ"מ דברים רחוקים הם שאם כן כשדקדק על מה שאמר מאכיל אחריו ישראל ואמר בשאין מכירו אבל במכירו אסור הי"ל לדקדק עמ"ש ואם בשביל ישראל אסור בד"א במחוץ לתחום אבל בתוך התחום מותר ומאחר שסתם נאמרה יראה שכל שהובא ברה"ר בשביל ישראל אסור אע"פ שיכול לילך שם לצורך אותו דבר וצריך שתדע בביאור משנה זו לענין פסק ששלשה דינים אלו שהוזכרו כאן והם הדלקת הנר ומלוי מים ועליית הכבש שביארנו שכל שהגוי עשאם לעצמו משתמש בהם ישראל דוקא כשאין מכירו ואין לחוש שמא ירבה בשבילו אבל אם היה מכירו אין הדין שוה בשלשתם אלא הדלקת הנר ועשיית כבש שאין לחוש בהם להרבות בשבילו שהרי נר וכבש לאחד נר וכבש למאה מותר. אבל מלוי מים וכיוצא בו אסור ודוקא כשעשה מלאכה זו בפניו אבל שלא בפניו אפילו מכירו מותר בכלם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו שמעמיד אדם בהמתו על המחובר להאכילה עשבים בשבת ואין לחוש שמא יתלוש בידו ויאכיל אבל גוי שלקט עשבים לצרכו שהתרנו להאכיל אחריו ישראל אינו מעמידה לגמרי שהרי מוקצין הם ואיסור מוקצה נוח לישכח ויבא ליטול מהם ולהאכילה אלא עומד לו בפניה שלא תפנה למקום אחר והיא הולכת שם ואוכלת:

מכלל מה שכתבנו למדת שאסור לישראל לומר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת ואפי' אמר לו מקודם השבת ואפי' אינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת ואם עבר ואמר לו לעשות מכין אותו מכת מרדות ואסור ליהנות עד לערב בכדי שתעשה אותה מלאכה כדי שלא ישתכר כלום בעשייתו ואם עשאה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסור ליהנות עד מוצאי שבת ומ"מ יראה שאין צריך להמתין בכדי שיעשו הואיל ומעצמו עשה וגדולי המחברים מצריכים אף בזו בכדי שיעשו ומ"מ דוקא בדבר שאינו מפורסם עד שיהו הכל יודעים שבשבילו נעשה שכל כיוצא בזו מחמירין בה לכדי שיעשה או אף ליותר לדעת קצת מפרשים עשאה הנכרי לעצמו באינו מכירו מותר ליהנות בה לאלתר וכן במכירו אם נעשית שלא בפניו אבל במכירו ובפניו כל שיש לחוש להרבות בשבילו אסור עד לערב ואם אין לחוש להרבות בשבילו כגון נר וכבש מותר:

בד"ה ואם בשביל כו' ואף על גב דישראל המבשל בשבת בשוגג כו' עכ"ל ולפי התירוץ שכתבו התוס' לעיל דבדבר שאינו קל לא גזרינן שיעשה הישראל בידים וא"כ נכרי שבישל בשבת נמי שרי לישראל וכ"ה במרדכי מיהו היינו בנכרי שבישל לעצמו אבל בשביל ישראל ודאי דאסור ולכך ל"ק להו אלא מישראל המבשל בשוגג דההוא מסתמא בשביל ישראל הוא ושרי וק"ל:

בד"ה משקה אחריו כו' דוקא להשקות בהמתו אסור כו' אבל הוא עצמו שרי דמטפס כו' עכ"ל. אבל אין לומר דנקט בהמתו לרבותא דרישא דאפילו לבהמתו דלא שייך בה מטפס כו' שרי במילא לעצמו דהא מילתא מרישא דנכרי שהדליק הנר נמי שמעינן ליה דשרי אע"ג שהישראל לא היה יכול לעשות כן וק"ל:

בא"ד מיהו לענין אותו ישראל עצמו לא מצינו כו' עכ"ל בפי' ראשון שפי' מהרש"ל דלישראל אחר מצינו חילוק בין איתעביד איסורא דאורייתא לדרבנן כמ"ש לעיל דבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר ובאיסורא דאורייתא כי הכא אסור לכל ישראל אבל לישראל עצמו שנעשה האיסור בשבילו לא מצינו בשום מקום חילוק בין איסור דאורייתא לרבנן וכיון דבהך דפירות שיצאו כו' וחזרו שלא הפסידו היתרן הראשון ומותרין לכל ישראל ה"ה הכא גבי מים כראיית ר' אליהו ואין להקשות לפר"י שכתבו לקמן דהכא גבי מים בכרמלית דלא הוה איסורו נמי רק מדרבנן ואמר דשרי לישראל אחר ולא לאותו ישראל וגבי פירות שיצאו וחזרו כו' אמרינן דמותרין לכל ישראל די"ל דר"י לא ס"ל הא דמחלק ר"ת דנקט דוקא בהמתו משום דאדם מטפס כו' אלא באדם נמי לא אמרינן דמטפס כו' ואסור ולא נקט בהמתו אלא לרבותא דרישא דלא גזרינן בה דילמא אתי לאפושי כו' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אבל מכירו אסור קס"ד דעביד נמי אדעתא דידיה עכ"ל ולכך היה המקשה רוצה לאסור במכירו אפילו בהך דר"ג דלא שייך ביה שמא ירבה בשבילו אבל למאי דמסיק נר לאחד נר למאה שרי אף במכירו אפילו אי עביד נמי אדעתיה דידיה צ"ל דמכירו אסור משום דשמא ירבה בשבילו ודו"ק:

תוס' בד"ה איני והאמר כו' והכא איירי כשאין הבהמה יכולה לבא כו' עכ"ל זה התירוץ אינו אלא לפי' ר"ת דבהכי איירי הא דנכרי שליקט עשבים כו' דקאי בתרי עברי נהרא מדאסר לה בשביל ישראל אבל לפר"י ליכא לשנויי הכי דמנליה למקשה דאיירי הכי ואימא דאיירי כשהבהמה יכולה לאכול מן המחובר כהך דר"ח דמעמיד אדם כו' ולא הוי מוקצה כלל וק"ל:

בגמ' והיתה בה מרחץ מחממת בשבת וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה משקה אחריו וכו' אומר ר"ת דהתם נמי וכו' ולא דמי דהתם כו' מיהו לענין אותו ישראל עצמו וכו' ר"ל על כל פנים לאותו ישראל בעצמו שהוא בשבילו אין ראוי להתיר אע"פ שהיה יכול בעצמו לילך לשם מ"מ היה צריך להטריח ועתה הנכרי טרח בשבילו ולא מצינו חילוק בזה להתיר כן משמע באשר"י וי"ל כוונת התוס' בהיפוך ור"ל לאותו ישראל בעצמו לא מצינו חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן ומאחר שבפ' מי שהוציאוהו התיר הפירות אפי' לאותו ישראל א"כ ה"ה הכא ושפיר הביא ר' אליהו ראיה משם להתיר ודו"ק וק"ל: