מסכת שבת דף קט״ז עמוד ב׳

דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא היה מוציא עליו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי דינין הבאין לפניו והיה מקבלו בסתר:

א"ל פילוסופא לר"ג מיומא דגליתון כו':

שפילית כל סוף הדבר הוא תחתית שלו ושייך למימר שפילית לסיפיה:

נהור נהורך כשרגא הנהר אורך כשרגא רמזה שנתנה לו מנורה בשוחד:

אמר לו ר"ג אתא חמרא ובטשא דחפתו לארץ כלומר אני נצחתי בשוחד [והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו ומי הוא]:

בזמן בית המדרש קודם אכילה היו דורשים:

שלא בזמן בית המדרש לאחר אכילה לא דרשו משום שכרות:

פסקי סדרא בכתובים [היו רגילים לקרא בבהמ"ד פרשה בכתובים]:

ושמואל דאמר כר' נחמיה ולא פליג אדרב דשפיר מודה דלמתני' דמפרש טעמא מפני ביטול בית המדרש קורין שלא בזמן בית המדרש אלא בא לומר דר' נחמיה פליג עלה דמתני':

וכ"ש בשטרי הדיוטות פירש בקונטרס איגרות ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום ולטלטלן ודאי שרי דהא ראויין לצור ע"פ צלוחית ונראה לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן אבל איגרות שרי דפעמים שיש בהן פקוח נפש ואפי' יודע שאין בו פקוח נפש מתיר ר"ת דלא הוי שטרי הדיוטות כיון שאין צריך למה שכתוב בה לפי שיודע מה שבאיגרות ואם אינו יודע שמא יש בו צורך גדול או פקוח נפש ושרי וכ"מ בירושלמי דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי משמע דווקא כעין חובות ושטרות קאמר וכן פי' רש"י לקמן גבי גזירה שלא יקרא בשטרי הדיוטות דבשטרי מקח וממכר קאמר וכן הגיה בפי' כתב ידו ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמן שבת קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר דהו"ל כמושב לצים:

פליגי בטלטול כו' פי' אחר שנפשט כל העור פליגי דרבנן שרו לטלטל שעדיין צריך לבשר שלא יתלכלך ור' ישמעאל אסר אבל כשאינו מופשט אלא עד החזה שרי לכ"ע לטלטל כדמוכח בסמוך ואע"ג דר' ישמעאל לא שרי להפשיט אלא עד החזה מ"מ פליגי במופשט כולו כגון שעבר והפשיט אי נמי בתמידים ומוספים דמותר להפשיטן:

חזר ופירש מפני מה אין קוראין בכתובים מפני ביטול בהמ"ד ומסייעא לה הא דתני העוסק במקרא מדה שאינה מדה כו'. ובית תלמוד טפי עדיף [מהעוסק] במקרא. אמר רב לא שנו שאין קורין בהן אלא בזמן בית המדרש. פי' בשעה שהחכמים יושבי' במדר' ומתעסקין בתלמוד. אבל שלא בזמן בהמ"ד כגון שכבר עמדו בעלי מדרש ונכנסו לבתיהן קורין.

ושמואל [אמר] במקום שיש מדרש קבוע כו'.

ואסקה רב אשי הכי לעולם כדקאמרינן מעיקרא אמר רב אין קורין בזמן בהמ"ד כדאמרן אבל בזמן שלא בהמ"ד קורין.

ושמואל אמר בין בזמן בהמ"ד בין שלא בזמן בהמ"ד אין קורין דסבירא ליה כר' נחמיה וגזירה היא משום שטרי הדיוטות והלכתא כלישנא קמא בזמן בית המדרש אין קורין שלא בזמן בית המדרש קורין:

ירושלמי (ה"א) אמר ר' יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק. הדורשה מתחרך. השומעה אינו מקבל שכר. מיומוי לא איסתכלית בה אלא חד זמן. ואשכחית כתוב בה קע"ה פרשיו' דיבור אמירה צווי שכתוב בתורה כנגד שנות [של] אהע"ה. שנא' לקחת מתנות באדם. וכתיב האדם הגדול בענקים. קמ"ז מזמורו' שכתוב בתילים כנגד שנות יעקב אבינו ללמד שכל קילוסין שישראל (עושין הללויה) מקלסין להקב"ה כנגד שנותיו של יעקב שנא' ואתה קדוש יושב תהלות ישראל קכ"ג פעמים שישראל עונין הללויה כנגד שני אהרן שנאמר הללויה הללו אל בקדשו לקדושו לאהרן קדוש ה' אפילו כן הוינא מיבעיא בליליא:

מצילין תיק הספר עם הספר אמרי רבנן דהאי תיק קאי לחודיה. ונוטלין ממקו' שהוא עם הספר וכן תיק [של] תפילין:

י"ד שחל להיות בשבת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר מפשיטין את הפסח עד החזה. סבר כיון דאיתעביד ליה צורך גבוה שיכול להוציא החלבים לא יפשוט יותר מזה. ורבנן סבר מפשיט כולו. וטעמא כל פעל ה' למענהו. מאי למענהו לעשות כבוד לקדשים:

פי' יומא דאסתנא יום שמנשבת רוח צפון שאין הבשר מסריח בו רבא אמר שלא יהו קדשים מוטלין בעורותיהן כנבילה. אבל אם הוא מוטל בשלחן של זהב שהוא דרך כבוד לא יפשיט יתר למטה מן החזה וכו'. וגרסי' בפסחים בפרק תמיד [נשחט] שהיו מפשיטין. דתנן י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו כו'. ואמרינן עלה. תנא כל אחד נוטל פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר רב עיליש טיית. פי' שהערביים מפשילין כליהן לאחוריהן.

רב אשי אמר לעולם כדאמרן ושמואל דאמר כרבי נחמיה פירש רש"י ז"ל: והא דפסקי סדרא בנהרדעא בכתובי, היינו משום דכיון דרבנן פליגי עליה דרבי נחמיה דרבים נינהו, הנהיגן הוא כדברי חכמים. אבל הר"ם בר יוסף ז"ל פירש דרבי נחמיה תרתי אית ליה משום ביטול בית המדרש ומשום שטרי הדיוטות והלכך אפילו שלא בזמן בית המדרש אסור משום שטרי הדיוטות, אבל למפטר בבי כנישתא במנחתא שרי, משום דאינהו רגילי לבתר אפטרתא דדרשי בה דבכי הא ליכא משום שטרי הדיוטות וכדתניא אבל שונין בהן ודורשין בהן.

הא דאמרינן התם טלטול הכא מלאכה. תמיהא לי מאי קאמר התם טלטול, דלא הוה ליה למימר אלא התם הוצאה דרבנן והכא מלאכה, דהא לאו משום טלטול הוא אלא מחמת הוצאה למבוי. ואולי משום דטלטול מחמת הוצאה הוא דאסרו כדאיתא בפרק קמא דביצה (דף יב, א) נמצא שהטלטול וההוצאה כענין אחד, ולפיכך אינו מקפיד מלהזכיר ההוצאה בלשון טלטול. ואי נמי מפני שהתחלת ענין זה הוא הטלטול שמטלטלו כדי להוציאו, לפיכך נקט טלטול.

פליגי בטלטול ופליגי במלאכה פירוש דרבנן סברי דמותר לטלטלו ואפילו לאחר הפשטת כולו, ורבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אסר אפילו לא נפשט אלא עד החזה, ואפילו לטלטלו מחמה לצל. ופירש רש"י ז"ל משום דעור לאו בר טלטול הוא, ולא דמי לשלחין דאמרינן בפרק במה טומנין (שבת מט, ב) שמטלטלין אותם, דהתם עור דבהמה גסה דחזי למשטחיה ולמיזגא עליה, והכי קאמרי ליה רבנן לא נטלטל עור אגב בשר, דבשר ראוי הוא לטלטלו מחמה לצל משום כבוד שמים שלא יסריח, והלכך אף העור נטלטל אגב הבשר כשם שמטלטל תיק עם הספר, ופריק מי דמי התם הספר מותר הוא לטלטלו ולפיכך אף התיק נעשה בסיס לדבר המותר ומטלטל אף להצלה אגב הספר, אבל בשר לר' ישמעאל צורך הדיוט הוא והוא עצמו אסור לטלטלו, והלכך אפילו היה העור מותר לטלטלו מצד עצמו, מחמת הבשר היה נאסר לפי שנעשה בסיס לדבר האסור, וכל שכן שהעור נמי אסור לטלטלו וכדאמרינן. ואינו מחוור, דאם כן היאך חוזר ואומר אם מטלטלין תיק הספר עם הספר ואע"פ שיש בתוכו מעות לא נטלטל עור אגב בשר, כיון דאסיק דבשר עצמו אסור לטלטלו מצד עצמו. ועוד דמה שכתב הוא ז"ל, דעור בהמה דקה אסור לטלטלו דלא התירו אלא עור בהמה גסה, אינו מחוור, דהא תנן בפרקין (קכ, א) פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל מפני שהוא מחרך.

והרבה פירושים נאמרו כאן, והנכון מה שפירש בו הרמב"ן ז"ל, דעור מותר היינו שלחין דהא חזי למזגא עלייהו, ובשר אסור לדברי ר' ישמעאל דהא לא חזי עד לערב שאינו נאכל אלא בלילה וצלי ולית ביה כבוד שמים בנאכל להדיוט, וכמו שפירש רש"י. והשתא לדבריו קאמרי ליה, והכי קאמרי ליה לא נטלטל עור בבשרו וכדקאמרינן (לעיל שבת מז, א) מטלטלינן כנונא אגב קיטמא דפירושו בקיטמיה, כלומר אע"ג דאית ביה קיטמא, והכי נמי אע"פ דאית ביה בשר דאגיד ביה, ואמרינן מי דמי התם העור הוא שנעשה בסיס לבשר ונעשה כמוהו וכיון דבשר אסור אף העור נעשה כמוהו ואסור כמוהו.

כבר ביארנו במשנה שלא נאסרה קריאה בכתובים בשבת אלא בזמן בית המדרש והיא שעה שהצבור בבית הכנסת שהם מתכנסים לשמוע הדרשה אבל שלא בזמן בית המדרש ר"ל אחר הדרשה קורין אפי' במקום בית המדרש ר"ל בבית הכנסת עצמה מעתה אין צריך לומר ששונין בהם ר"ל במדרש שלהם ודורשין בהם ושאם נצרך לו פסוק אחד מביא ספר ורואה ומ"מ בתורה ונביאים היו מתירין להם לקרות קודם הדרש מפני שהדרש הוא מענינים אלו וכשהקדימו בקריאת הספר וההפטרה הם מבינים יותר בעניני הדרשה וכתבו גדולי הראשונים שעכשיו שאין נוהגים בדרשות אלו מותר לקרות בכתובים ובכל שאר הספרי' כתורה ונביאים עצמן ומ"מ שטרי הדיוטות כגון של חשבונות וספורים אסור לקרות בהם בשבת וגדולי הרבנים כתבו כן אף באגרות השלוחות והרבה למדו מדבריהם שאגרות השלוחות אסור לטלטלם ומ"מ נהגו עכשו לקראם מפני שכל שאין אדם יודע מה כתוב בה אינו קרוי שטר הדיוטות שמא יש בה דברי תורה או צרך מצוה ויש נוהגין לקרותה בעודה בכפו של גוי שמא אין בהם צרך כלל ואם התירו הקריאה מספק אין מתירין בטלטול אלא שרוב בני אדם מקילין בה אף בטלטול:

ברביעי של גיטין התבאר שכל הקובע סעודתו בשעת המדרש יצפה לעונש המיועד לו מדה כנגד מדה ודרך הערה אמרו שתי משפחות היו בירושל' אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת ושתיהן נעקרו:

קרבן הפסח אחר ששחטוהו ושפכו את דמו מפשיטין אותו וקורעין את בטנו ומוציאין את אמוריו ומקטירין אותן חלבי כל זבה לבדו וכל אחד ואחד הולך לביתו עם הזבח והעור ואוכל פסחו לערב חל ארבעה עשר להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואין אומרי' שלא להפשיט אלא עד החזה ולהוציא אמוריו ולהקטירן שכבר נעשו צרכי גבוה והרי אפשר להוציא אמוריו בכך וימתין גמר הפשטתו עד לערב שאין מן הדין להטיל קדשי השמים כנבלה וכ"ש שלא יוציא את האמורין קודם הפשטת העור שהרי יש לחוש להיות נימין של צמר נדבקין באמורין:

לענין ביאור הסוגיא מה שאמרו כאן מאי אהדרו ליה חבריה וכו' כך היא ביאורה פליגי בטלטול ופליגי במלאכה ולענין מחלקת מלאכה לא השיבו לו דבר אלא שר' ישמעאל אוסר בהפשט מן החזה ואילך אפי' קודם הוצאת אימורין ורבנן התירו להפשיט את כלו אפי' לאחר הוצאת אימורין שלא יהו קדשים מוטלין כנבלה או שלא יסריחו ובענין מחלקת הטלטול חכמים מתירין אף טלטול העור עם הפסח ואפילו נפשט מן החזה ולמעלה הואיל ומחבר עמו מעט ור' ישמעאל אוסר אחר שכבר הוציא את האמורין ועל זה השיבו אם מצילין תיק הספר עם הספר אף לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שאינו משותף לא נתיר לטלטל עור אע"פ שאינו ראוי לטלטל אגב בשר אף לאחר שהוציא את האמורין שאף הבשר מ"מ קדש הוא וטלטול העור אגבו כטלטול התיק אגב הספר שהותרה מפני קדשת הספר והקשה מי דמי התם תיק הספר נעשה בסיס לדבר המותר שהרי הספר אף באותם שאין קורין בו עכשיו הרי מ"מ קורין בהם בו ביום לאחר הדרשה כמו שכתבנו ואף לדעת האוסר כל היום שונין בהם ודורשין בהם ואם הוצרך מביא וקורא ואף התיק עצמו מותר בטלטול אבל זו הרי העור בסיס לדבר האסור שהבשר אסור בטלטול ואע"פ שאמרו בפרק מפנין בשר חי מותר לטלטלו אינה אלא מפני שהיא ראויה לאכילה אבל בשר הפסח אינו ראוי לאכילה עד לערב ואפילו לאכילת כלביו שהרי אסור להאכילה לכלבים ואף העור עצמו אסור בטלטול מחמת עצמו והיאך נתירהו דבר האסור מצד עצמו הוא וכן שהוא בסיס לדבר האסור ואין זה דומה לשלחין שאמרו בפ' טומנין שניטלין בשבת שביאורה מפני שראוי לישב עליהם אבל זו מתוך לחותן אין ראוין לישב עליהם עדיין כלל וכן שעדיין מחוברים מעט בבשר ותירץ אלא הכי קאמרי ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות ושהתיק נעשה בסיס להן ואנו מתירין כן משום קדושת הספר לא נתיר עור אגב בשר ג"כ מתוך קדשת הבשר שלא להטילה כנבלה וחזר והקשה התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ר"ל לספר ולמעות הכא אין כאן בסיס אלא לדבר האסור וחזר ופירש אם מביאים תיק שיש בו מעות מעלמא להציל בו ס"ת וכו' וחזר ושאלו זו מנין לך שאם תאמר מדהיכא דאיתיה לא מצרכינן למשדייה אייתויי נמי מייתינן לא דמי דאי מצרכת למשדיי אדהכי והכי נפלה דליקה אבל מעות אדהכי והכי לישדינהו ומסקנא כמו שפירשוה תחלה ולא נחלקו אלא בטלטול וזה שאמרו אם מצילין וכו' לא נפשיט את הפסח מעורו שנראה שבגוף המלאכה נחלקו פירושה לענין טלטול והוא שחכמים התירו להפשיט אף לאחר הקטרת אימורין מפני כבוד הבשר הואיל ואין כאן מלאכה אלא טלטול ועליו השיבו אם מצילין תיק הספר וכו' שהרי מתוך שהאמורין ראויים להקטיר בו ביום הרי הם דבר המותר וכל שאר הבשר כבית יד לאלו ונמצא העור בסיס לדבר המותר והרי הוא כתיק הספר עם הספר וטלטולו מותר אע"פ שהפשיט בכדי לקיחת האמורין שמאחר שהותרה כדרכה עד החזה מתירין אותה מן החזה ולמעלה בשלא כדרכה ר"ל בצד שאין בה מלאכה כגון שאין מתכוין לצורך העור ואינו דומה להפשט אלים מאדמים ותחשים שהפשטתן לצורך עורן היתה ואע"פ שמ"מ פסיק רישיה הוא שקיל לה בברזי כלומר בחתיכות חתיכות מלשון מעיקרא עוצבא והשתא אברזין שמראה שאינו רוצה בעור והרי הוא מפשיט וחותך מפשיט וחותך שאין זו הפשט ואין כאן אלא שבות ואיסור טלטול אין כאן כמו שביארנו ושמא תאמר ומה ענין פסיק רישיה בדבר המתכוין ואין כאן אלא טעם מלאכה שאין צריכה לגופה אף הוא כך דעתו לומר והלא אף כשאין מתכוין שמותר בפסיק רישיה מיהא אסור ואף בזו על כרחך אף הוא עושה לצורך גופו שהרי בודאי צריך הוא לעורו עד שתירץ לו שהוא מראה ומגלה דעתו שאינו רוצה בו ומ"מ ר' ישמעאל אע"פ שמודה בהיתר הטלטול אוסר בהפשטה אפילו בזה אחר שנעשו צרכי גבוה ויכול ליטול אמוריו בלא הפשטה גזירה שמא יפשיט כדרכו:

זהו ביאור השמועה לדעתנו ולענין פסק הלכה כחכמים ואין צריך למסקנה זו אלא אף הפשטה גמורה מותרת בה ואין צריך לומר טלטולה כל שהיא מחוברת מעט בבשר אלא שיש מוסיפין בהיתר הפשטת כלו דוקא קודם הקטרת אמורין שנראה כמפשיט לצורך הקטרה ולענין פרטים הנזכרים בה כל שהוא בסיס לדבר המותר מותר לטלטלו אגבו ואם היה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר אם אינו יכול לזרוק את האסור מטלטלין אותו אגב המותר הא אם יכול לזרוק זורק ומטלטל את המותר כמו שיתבאר בפ' נוטל בענין תרומה טהורה וטמאה ובכלכלה מלאה פירות שהאבן בתוכה ולענין הבאת תיק שיש בו מעות להציל ספר תורה אם יכול לזרוק המעות זורקן ואם הוא בדרך שאינו יכול לזרקן בפתע ומתירא שמא מתוך איחורו תפול הדליקה על הספר מביאו עם המעות ומציל:

תוס' בד"ה וכ"ש בשטרי כו' ואפילו בחול לא ידע ר"י מי התיר כו' עכ"ל. משמע דאמלחמות הכתובין בלע"ז קאי אבל אכתב שתחת הצורה מוכח בהדיא התם דשרי מדקאמר ודיוקנא עצמה אף בחול אסור משמע שכתב שתחתיו אינו אסור אלא בשבת ואפשר דלא הוי מושב לצים כ"כ כיון שאינו אלא דבר מועט משא"כ אותן מלחמות כו' דהוי הרבה ומושכין לבא לקרות בו ולבטל מדברי תורה ועוד יש לדקדק דכתב שתחת הצורה לא אסרו שם אלא משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כפרש"י שם ואמאי לא נגזור כן באגרות אף שא"צ למה שכתוב בהן כו' לפי' ר"ת לעיל ויש לחלק ודו"ק:

פרש"י בד"ה יומא דאסתנא כו' אבל אסתנא ע"כ צפונית היא ונוחה כו' עכ"ל זו היא עיקר הראיה דהא דקאמר דצריכה שמעתא צלותא כיומא דאסתנא כו' משמע דנוחה היא וכולה צוננת כמו רוח דרומית אינה נוחה אלא צפונית דאינה חמה ולא צוננת היא ודאי נוחה ודקאמר שוב ורוח דרומית היא בלשון ארמי כו' אינה ראיה אלא דקושטא אשמעינן דזו היא שמה ועיין בתוספות פ"ג דגיטין:

גמרא ור"י בנו של ריב"ב האי פעל כו' שלא יוציא כו' מ"ט א"ר הונא כו' ולעיל הוה ניחא ליה לר"י בנו של ריב"ב דקאמר בשלמא לר"י בנו של ר"י ב"ב דהא כו' וי"ל משום דהוה סבירא ליה דאי אפשר להוציא אמורים אלא בהפשטת עור עד החזה אבל השתא דקאמר דלית ביה טעמא אלא משום דפעל ה' למענהו הוא שפיר קשיא ליה מיניה כו' מה טעם דפעל ה' למענהו דמשום כבוד אית ביה ודו"ק:

ברש"י ד"ה פסקי סדרי בכתובים היו נוהגים לקרות בבהכ"נ פרשה של כתובים כצ"ל והוא סוף דבור:

גמ' דבנהרדעא פסקי סדרי ע"ל דף כד ע"א תוס' ד"ה שאלמלא:

אָמַר לְהוּ שְׁפִּילִית לְסֵיפֵיהּ דְּסִפְרָא. יש להקשות למה הוצרך לומר שראה דברים אלו בסוף הספר, דמאי נפקא מינה אם היה בשלישי או ברביע או באמצע? וסגי לומר אחר אותם הדברים ראיתי דברים אלו. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל שהם לא נתנו לו השרגא והחמרא אלא רק הראו לו אותם לו, ואמרו לו שבגמר הדין שיתקבל הדין על בעלי דין אז ינתן לו השחד הנזכר עיין שם. ולכן ביום השני לא רצה שיתארך הענין בדין ודברים שבין רבן גמליאל ובין אחותו, אלא רצה לפסוק הענין בו ביום כדי שיקבל השוחד, וחש פן היא תשיב לו עיין עוד בזה היום בספר ההוא שמא תמצא אחר חזרה זו חזרה אחרת שהיא לזכותי, לכך אמר להם שְׁפִּילִית לְסֵיפֵיהּ דְּסִפְרָא ולא נשאר בו עוד דברים לעיין בהם וזהו סוף דבר.

וּכְתִיב בֵּיהּ אֲנָא, לָא לְמֵיפַּק מֵאוֹרַיְתָא דְּמֹשֶׁה אַתִּיתִי. יש להקשות וכי שוטה היה אותו פלסוף שאומר דברים אלו, דאם לא אתא למפק מידי מתורת משה אם כן למה כתוב בתחלת הספר הפך תורת משה?! ובודאי היה אומר להם דברים אלו בפומבי ואיך לא חש שכל השומע יצחק על דבריו וידע שהוא משקר? ונראה לי בס"ד דאמר להם שכתוב בסוף הספר שהוא לא נאמר בשביל ישראל שנתנה להם כבר תורת משה שהם צריכים לילך על פי תורת משה, ורק הלכות הספר הזה כולם המה לשאר אומות ולא לישראל.