מסכת שבת דף ק״ז עמוד א׳

גמ' תחת כנפיו תחת כנפי כסותו ואין יכול לצאת שננעל בפניו מאליו:

יושב ומשמרו כן ואינו צריך לפתוח לו חלון דאינו אלא שומר:

לנועל את ביתו דכל אדם עושין כן:

המפיס מבקע מורסא קויטור"א:

אם לעשות לה פה בתוספתא תני הכי אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח:

חייב משום בונה פתח או משום מתקן כלי מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי:

ואם להוציא לחה של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד:

פטור ומותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא:

וממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ למאי דמסיק בריש פ' הנחנקין (סנהדרין דף פה.) דאתיא כר"ש אתי שפיר דמיירי אפילו ודאי חביל ומשום שאינה צריכה לגופה שרי אבל לפי מאי דפריך התם והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל לא פשיט הכא מיניה שפיר דבמפיס מורסא דודאי עושה פתח שמא יהא אסור ואומר ר"י דאפילו למאי דס"ד התם פשיט שפיר דמסתבר דככולי עלמא אתיא אפילו כר' יהודה וכיון דרבי יהודה דאסר בעלמא דבר שאין מתכוין אפילו אינו פסיק רישיה שרי הכא משום צערא דגופא לר"ש נמי במפיס מורסא דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שרי לכתחילה מהאי טעמא:

מתני' שמנה שרצים החובל בהן חייב לשון שפי' הקונטר' משום נטילת נשמה עיקר כדפי' בפרק כלל גדול (לעיל שבת דף עה.):

הצדן לצורך חייב וא"ת מ"ש דאיצטריך הכא למיתני טפי הצדן לצורך חייב בכל חיובי דשבת נמי לא מחייב ר"ש אלא לצורך ואומר ר"י דלהכי תנא ליה הכא לאשמעינן דבשאר שקצים ורמשים שאין להן עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמיה לאו לצורך קיימי אבל בשמונה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו ניצודין לצורך עורן להכי תני צדן בהדי חובל דמחייב נמי משום עור:

שלא לצורך פטור פירש רש"י דאין במינו ניצוד ואינו נראה דהא מאן דפטר אין במינו ניצוד פוטר אפילו לצורך אלא יש לפרש דאפילו במינו ניצוד פטור משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ור"ת מחקו מן הפירושים:

אמר שמואל ר' יוחנן בן נורי היא דאמר שמונה שרצים יש להם עור - תימה לר"י דע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן אלא לענין טומאה אבל בשבת דילמא מודו ליה דהא עור של עגל הרך הוי כבשר לענין טומאה והחובל בו בשבת חייב וכן עור של עוף מסתמא הוי כבשר שרך הוא ותנן חיה ועוף שברשותו החובל בהן חייב וי"ל דעור של עגל הרך ושל עוף אע"ג דחשיב עור הוי כבשר לענין טומאה משום דרכיכין וראוין לאכילה אבל עור ח' שרצים סבר שמואל דטעמא דרבנן דחשיבי ליה כבשר משום דאזלי בתר גישתא כדמפרש בהעור והרוטב (חולין דף קכב:) ולא משום רכיכות דלא רכיך כולי האי וכיון דלית להו ממשות עור החובל בהן פטור כמו בשאר שקצים ורמשים:

ע"כ לא פליגי רבנן אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים וא"ת והא מסקינן בפ' העור והרוטב (שם) דבגישתא קמיפלגי ופי' בקונט' התם דרבנן לא דרשי הטמאים ואיכא למימר דרב דהכא לטעמיה דתני התם תנשמת ולא אזיל בתר גישתא ומיהו בלאו הכי א"א לומר התם כדפי' הקונטרס דאמאי איצטריך למימר התם רב תנא הוא ופליג והא ע"כ ברייתא דדריש הטמאים קיימא כרב ע"כ נראה דרבנן דמתני' דהתם נמי אית להו דרשה דהטמאים אבל לית להו למינהו הפסיק הענין וכתב הטמאים לרבות ואלה למעט ומוקמינן ריבויא אהנהו ארבע דלית להו גישתא האנקה והכח והלטאה והחומט ורב מרבה כל הנהו דכתיב בתר למינהו וגם תנשמת בכלל וקצת קשה דאמרינן לקמן מאן ת"ק רבי יהודה דאזיל בתר גישתא והא רבנן נמי אזלו בתר גישתא ואפילו הכי דרשי הטמאים וה"נ נימא לרבי יהודה וא"כ נמי נימא עד כאן לא פליג רבי יהודה אלא לענין טומאה דכתיב הטמאים אבל לענין שבת מודה:

במסכת יום טוב בפרק אין צדין (ביצה דף כד) גרסי היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כגון דאמרי הבא מצודה ונצודנו ולא יעלה על דעתך שמה שאמרו שם רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר דוחה מה שאמרנו כן אלא השני דברים מעיקר אחד הם והואי כי מה שעומד בביבר והוא עדיין מחוסר צידה פטור מן החטא' כשהוא שוגג כי מלאכת הצידה לא נגמרה ואם בעומדו בתוך נשלמה בו הצידה ואינו מחוסר צידה חייב חטאת לפי שעשה מלאכה גמורה ועל זה העיקר שפירשנו נמצא כל מה שהוא עומד והוא מחוסר צידה אסור ליקח ממנו ביום טוב כי לא נגמרה בו הצידה ולכך הוא בשבת פטור לפי שלא עשה מלאכה שהרי מחוסר צידה עדיין ומי שלוקח ממנו ביום טוב עובר על מה שכתוב (במדבר כח) כל מלאכת עבודה לא תעשו מפני שאי אפשר ליקח מה שיש בתוך הביבר אלא בעשיית צידה ולכן אמרו אסור ואם היה אותו ביבר אינו מחוסר צידה מי שרדף אחרי ציד עד שהגיעו לתוכו בשבת חייב כי עשה מלאכה ומה שהוא עומד בתוכו ביום טוב כבר נגמרה בו הצידה ומותר ליטול ולאכול ממנו לפי שמה שהוא לוקח כבר ניצוד ונגמרה בו מלאכה ולא עשה ביום טוב מלאכת עבודה ולפיכך אמרו בי"ט ושאינו מחוסר צידה מותר ואמרו בתוספתא דשבת (פרק יג) הצד יוני עלייה ויוני שובך וציפורים שקיננו בטפיחין או בבירה וכל שמחוסר צידה חייב לפי שעשה מלאכה האווזין והתרנגולין ויוני הרדסיות וכל דבר שאין מחוסר צידה פטור מפני שלקח ממה שנגמרה בו הצידה ולא עשה ביום השבת מלאכה ולפיכך הוא פטור כמו שפירשנו נתבאר לך עכשיו כי השני דברים שוין וכי דבר שחייב עליו בשבת מפני שנגמרה מלאכתו מותר לקחת ממנו ביום טוב ובדבר שפטור עליו בשבת מפני שלא נגמרה מלאכתו אסור ליטול ממנו ביום טוב שהרי מחוסר עשייה והרי עשה עבודה ביום טוב וכמו כן עוד התוספתא שוה למשנה ועיקר זה כי צד בשבת לביבר שאינו מחוסר צידה חייב והצד ממנו פטור והצד בשבת לביבר המחוסר צידה פטור והצד ממנו חייב ודברי המשנה הן אמורין בהצד לביבר ודברי התוספתא הן בהצד ממנו ואין ביניהן חלוקה בדין ושמור דבר זה שביארתי לך:

סליק פרק האורג.

פי"ד שמונה שרצים.

וחכמים אומרים לענין טומאה אין עור למה שמנו חכמים.

הרי זו אינה צידה ופטור וחכ"א אפי' טרדו לגינה או לחצר או לביבר וכלאו שם הרי זו צידה וחייב ורמינן מתניתין אהדדי תנא (בביצה דף כג) אבל צדין חיה מן הביברין בי"ט כי חיה שהיא בביבר זו (צידה בביבר) צידתה. וכשנוטלה מן הביבר אינו חשוב כצידה ותניא ביברין של חיה [ושל עופות] אין צדין מהן ביום טוב שמעינן מינה כי חיה שבביבר לאו כצודה דמיא ועכשיו הוא צד אותה ואוקימנא למתני' כחכמים דאמרי הצד חיה לביבר חייב ומשום הכי צדין אותה ביום טוב וברייתא כר' יהודה אלא עופות אעופות קשיא דמתניתין שריא למיצד עוף מן הביברין וברייתא אוסרת וכי תימא כי שריא מתניתין מביבר מקורה וברייתא כי אסרה מביבר שאינו מקורה והא בית דמקורה הוא ור' יהודה ורבנן מודו כי הכולא צפור בתוכו בשבת אינו חייב דלא דמו לצד ולאו הוא צד אלא בזמן שצדו למגדל וכל מאן דפטר על זה בשבת אסיר למיצד מיניה בי"ט וכל מאן דמחייב עליה בשבת שרי למיצד מיניה בי"ט וכ"ע על צפור למגדל מחייב בשבת על צפור לבית לא מחייב והכין קשיא היכי שריא מתני' עוף מן הביבר בי"ט ובשבת פטור עליה או היכי אפטר בשבת ובי"ט אוסר אמר רבה בר הונא הכא בצפור דרור עסקינן כו' פי' כי קתני בשבת הצד צפור לבית פטור בצפור דרור ואפי' כד מיבחשה לא חבשה נפשה בצידה לפי שאינה מקבלת מרות אבל צפור אחרת דלא רגילה בבית מאלתר שיסגו' עליה בית מקורה מקבלת מרות וכצודה דמיא וחייב עליה בשבת וכיון שחייב עליה בשבת שרי לצודה בי"ט. השתא דאתית להכי לענין עוף ואוקימתה זו ששנויה בשבת בביבר שאינו מקורה והשנויה בי"ט בביבר מקורה ונקטינן מהדדי חיה אחיה [נמי כי אקשי] לן ואוקימתיה חדא לר' יהודה וחדא לרבנן לא צריכין להכין אלא מתני' דקתני צדין חיה מן הביברין בביבר קטן וברייתא דתני אין צדין בביבר גדול היכי דמי ביבר גדול [היכי] דמי ביבר קטן ופירשנו בה ג' פירושי וכולן קיימין ואתו הדין פירוקא קרוב לדר' שמעון בן גמליאל דאמר לא כל הביברין שוין אלא כל ביבר המחוסר צידה וצריך למיצדיה בתר הכין פטור עליו בשבת ואסור לצוד ממנו ביו"ט וכל ביבר שאינו מחוסר צידה חייב עליו בשבת וצדין ממנו בי"ט והלכתא כר' שמעון בן גמליאל. ומפורש בי"ט היכי דמי מחוסר צידה ואסיקנא שבאות לכלובן ולא בעיין לרבויי פי' רְבַּיֵי שאורב להן בדרך שהצייד אורב לצודו כדכתיב יארוב במסתר גו' ידכה ישוח ומצפיר להן מיכן ומיכן והכין הצד צבי פתי סומא וישן חייב משום רבויי חיגר או זקן או חולה מחמת אוצנא פטור דלא בעי רבויי חגבין גזין והן ממיני דבורים צירעין ויתושין כל שבמינו ניצוד הצדן בשבת חייב וכל שאין במינו ניצוד הצדן בשבת פטור וחגבים ודאי יש במינו ניצד בשעת הטל אין יכולות לפרוח שאין בהן כח ואין צריכין צידה אלא ניטלת ביד ובשעת השרב אם מלקחות ובאות כמים הנשפכין או כדבר (הירוי) שהן באות כמו נופלות למקום אחד ואין בהן כח לילך לכאן ולכאן פטור עליהן כאלעזר בן מהבאי ואם מפורחות הן לדעתן חייב:

אף אנן נמי תנינא אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור מאי לאו פטור ומותר לא פטור אבל אסור. תמיהא לי והיאך אפשר לומר כן שיהא השני אסור, אטו אלו צד הראשון ובא שני ונטלו אחר שניצוד מה איסור יש בדבר. ועוד תמיהא לי מאי קאמר ר' אבא נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה, דאלמא דוקא יושב ומשמר אבל נוטל לא, ואמאי אפילו ליטול למה לא כיון שכבר ניצוד. ויש לומר דמדאורייתא ודאי מותר, אלא שאסור לטלטל משום טלטול דמוקצה, ומכל מקום אתא לאשמועינן דיושב ומשמר ולא גזרינן אטו צד לכתחילה, ומהאי טעמא נמי הוא דהוה מצי למימר השתא דשני פטור אבל אסור לישב שם אחר עמידת הראשון מפני שנראה כאילו הוא צדו עכשיו וגזרינן אטו צד לכתחילה.

תוספתא (פי"ג ה"ו) ישב אחד על הפתח ובא אחר וצדו מבפנים, היושב על הפתח חייב והצדו פטור, הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. פירוש: כאילו יש צבי ניצוד בתוך הבית והבית סגור, ובא זה ונועל עוד בפניו במנעול, אף על פי שגורם שמירה על שמירתו מותר, ולא אמרינן הרי זה כצדו שאלולי לא נעל הוא במנעול שמא היו דלתות נפתחות וצבי נמלט, כך שני זה אחר שישב הראשון, ואי נמי כשהיה שם צבי קשור ובא זה ונעל שאף על פי שנעל הצבי אין אומרים לזה שיפתח ביתו כדי שיצא הצבי, לפי שבשעה שנעל בהיתר נעל לשמור מה שבתוכו, ואפילו נתכוון לשמור הצבי שגם הוא מכלל חפצי ביתו הוא ונועל לשמרו לכתחילה.

תוספתא (שם) ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו, אע"פ שמתכוון לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידת צבי למחשבה, אין לך שהוא חייב אלא המתכוון לצוד, אבל קדמה צידה למחשבה פטור. ואפשר דפטור דקתני הכא פטור אבל אסור הוא, כיון שעל ידי מעשיו הוא ניצוד ולא היה נצוד מתחילה, והיינו דקא תני במתניתין לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו וכו', והכא קתני ונמצא צבי בתוכו. ויש לומר דפטור ומותר קאמר, לומר שאינו צריך לפתוח כיון שלא נתכוון לצידה ונמצא ניצוד בתוכו בלא מתכוון ואינו מוסיף עכשיו בצידתו למה יפתח ומאי דהוה הוה, דכיון דלא עביד איסורא דאורייתא בצידתו בתחילתו הרי הוא מותר בסופו. ובירושלמי (דפרקין ה"ו) נראה שהתירו לנעול לכתחילה ביתו לשמור ביתו וצבי שבתוכו, דכיון שהוא צורך ביתו אע"פ שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר, ובלבד שלא יתכוון לשמור את הצבי בלבד, דהכי גרסינן בירושלמי בפרקין דהכא: ר' יוסא בר' בון בשם ר' חונא היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול כדרכו בעדו ובעד הצבי מותר, ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר, ר' יוסי בר' בון בשם ר' חונא היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. ולפי זה הא דאמרינן ונתכוון לנעול בעדו, לא בעדו בלבד קאמר, אלא אם נתכוון לנעול אף בעדו קאמר, ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אע"פ שמתכוון שיהא הצבי ניצוד בתוכו (ע"כ).

מתני' הצדן והחובל בהן חייב. פירוש: החובל בהן עד שנצרר הדם, דכיון שיש להם עור הוא מעכב את הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא, וכיון שכן אין חבורה חוזרת וחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, אבל שאר שרצים ורמשים אילו נעקר הדם ממקומו לגמרי עד שתהא חבורה אף הוא היה יוצא בחוץ כיון שאין להם עור שיעכבנו, אבל אילו יצא לחוץ אף בשאר שקצים היה חייב ומשום נטילת נשמה. אבל רש"י ז"ל פירש, דאיסור החבלה משום צובע, ולדבריו פטור של שאר שקצים, משום שאין להם עור שיצטבע בדם. ואינו מחוור, לפי שבפרק אלו טריפות (חולין מו, ב) אמרינן בהדיא דאף שאר שקצים ורמשים אם יצא מהן דם חייב, ומפרש נמי טעמא דשאר שקצים משום דלא הדרא בריא ומשום נטילת נשמה, ועוד מה צורך בצביעת עורן, וכאותה שאמרו בפרק כלל גדול (שבת עה, א) שוחט מפני מאי מחייב, רב אמר משום צובע, אמר רב מלתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלה, צובע מאי ניחא ליה, ניחא דליתווס בית השחיטה דמה דליחזו אינשי וליזבנו מיניה, ואם כן הכא מאי ניחא ליה. אלא מיהו בירושלמי בפרק כלל גדול (ה"ב) משמע כדברי רש"י ז"ל, דגרסינן התם מה צביעה היתה במשכן, שהיו משרבטין בבהמה ועורות אלים מאדמים, אמר ר' אסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע, המאדים אודם בשפה חייב, והמוציא את הדם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ואולי אם הוא צריך לצבוע אותו מקום לשום ענין קאמר שהוא חייב אף משום צובע, ולהתחייב שתים משום צובע ומשום נטילת נשמה, וכדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת עה, א) משום צובע אין משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע.

והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור פירש רש"י ז"ל: שלא לצורך לפי שאין במינן ניצוד. ואינו מחוור, דאם כן אפילו לצורך נמי פטור. אלא משמע דשמונה שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק וכל צידתן היא לצורך, אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך, כלומר שלא יזיקו ומשום הכי תני פלוגתא בסיפא, והוא הדין לרישא. הרמב"ן ז"ל.

חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ירושלמי (ה"א): לא אמר אלא שברשות, הא אינו ברשות אדם חייב, אמר ר' יוסי הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב.

מי שנכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך ומותר לכתחלה כל פטור האמור במסכתא זו פירושו פטור אבל אסור חוץ משלשה והם צידת צבי כמו שכתבנו וצידת נחש ושאר המזיקין שאפי' לא היה צד סכנה בנשיכתם כל שמתכוין שלא ישכוהו מותר לצודם ר"ל שיהא כופה עליהם קערה או מקיף עליהם או קושרן וכן מפיס מורסא שאם לעשות לה פה לרפואה אסור שהרי הוא מתקן המכה והרי הוא כתקון כלי שעושה לה פה להכניס האויר לתוכה שלא תחזור לסורה וזה הוא צרך גופו שקפיד הוא על אותו הפתח שיעמוד פתוח אבל אם לא נתכון אלא להוציא ליחה שיש שם עכשיו ועוקצתו ואינו חושש אם תחזור ליסתם מותר וכבר ביארנו ענינם בפרק ראשון וכן מחט של יד נטלת לכתחילה ליטול בה את הקוץ שהוא מצערו וזהו תקון המורסא שהרי אינו חושש אחר שתצא אם יחזור הנקב ויסתם:

כופין לכתחילה את הקערה של חרס על הנר שלא תאחוז בקורה אע"פ שאפשר שתכבה לסיבה זו וכן על צואה של קטן שלא יוחלקו בה רגליו ויכשל וכן על עקרב שלא ישוך אפי' במקום שאין סכנה בנשיכתו כמו שביארנו:

דברים אלו כלם יתבארו בפרק שרצים שכלם לדעת ר' שמעון הם שנויות שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ולמדנו מהם שהלכה כר' שמעון כמו שביארנו בפרק שני ומ"מ יש טורחים להעמידם אף לר' יהודה וסוגית פרק שרצים סוגיא בעלמא הוא וכן יראה מדברי גדולי המחברים שפסקו כר' יהודה ופסקו באלו שפטור ומותר על הדרך שביארנום בפ' ראשון וכן ראיה שהרי שמואל הוא בעל שמועה זו של פטורים אלו שהם בדין פטור ומותר והוא בעצמו נאמר עליו בפרק שלישי שסובר כר' יהודה ואע"פ שיש טורחים לתרץ שלא אמר שמואל שמועת פטור ומותר אלא לדעת הסובר כר' שמעון שנויא דחיקא היא ואין לסמוך עליו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק ארבעה עשר בעזר הצור:

שמנה שרצים וכו' זה הפרק הכונה בו להשלים מה שכבר הותחל לבאר למעלה מעניני מלאכת הצידה ולהתחיל בו בביאור החלק השני שבמסכתא זו במלאכות האסורות מדברי סופרים ובפרט במה שנאסר מחמת שנראות כמלאכה לצרך חול ובמה שנאסר מחמת סרך רפואה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להשלים ביאור עניני מלאכת הצידה והשני בקצת מלאכות נאסרו מדברי סופרים מחמת שנראית כמלאכה הנעשית לצרך חול והשלישי בקצת מלאכות נאסרו מדברי סופרים מחמת סרך רפואה:

והמשנה הראשונה שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהם חייב ורמשים החובל בהם פטור הצדן לצרך חייב ושלא לצורך פטור חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהם חייב אמר הר"ם פי' דע כי החובל והעושה חבורה אינו חייב אלא בשני תנאים האחד שיעשה חבורה בנפש חיה שיש לה עור ויצא ממנו דם או שיהיה הדם צרור תחת העור כמו שיארע מהכאת האבן וכיוצא בו והתנאי השני הוא שיתכוין באותה חבורה שיהנה באותו דם או באותו בשר לרפואה או להאכילה לבהמה אבל אם לא נתכוון אלא להיזק הבהמה או לצערה הרי הוא מקלקל וכבר קדם להם העקר באמרם כל המקלקלין פטורין וזהו ענין אמרם החובל בצריך לכלבו והבעיר בצריך לאפרו אז יהיה חייב והשורף דבר מן הדברים ומתכוין לאפרו הוא מבעיר המנוי בכלל אבות מלאכות והחובל ונתכוון למה שזכרנו הוא תולדת לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו ואמר בכאן כי אלו השמנה מינים הנזכרים בתורה לענין הטומאה והם החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת הם כלם בעלי עור ולפיכך החובל בהם כמו שהתנינו יהיה חייב וזולתם מן השרצים והרמשים אין להם עור ולפיכך החובל בהם פטור לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו וכמו כן ההורגן פטור אלא הנולד מהם מזכר ונקבה וכבר נתברר במלאכת הרפואות כי העור כשנחבל לא ישוב כמו שהיה לעולם ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר שמנה שרצים האמורים בתורה והם החלד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחמט והצב והלטאה הצדן חייב שכלם מחוסרי צידה הם והחובל בהם חייב מפני שיש להם עור לענין שבת להיות חבורה שלהם נקראת חבורה שעורן קשה ליקרא עור כבהמה וחיה ועוף אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור שיהא קרוי עור לענין זה ולפיכך החובל בהם פטור ולענין צידה אין חלוק ביניהם לשמנה שרצים ולא הפליג ביניהם אלא לענין חבלה והצדן לצורך כגון לצורך רפואה חייב הואיל ומחוסרי צידה הם ושלא לצורך פטור מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף בשמנה שרצים כן ומשנתנו כר' שמעון ומ"מ גדולי המחברים פסקו כשיטתם בכלם שבין לצורך בין שלא לצורך כגון לשחק בהם חייב שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה ומ"מ חיה ועוף שברשותו שאין מחוסרים צידה הצדן פטור והחובל בהן חייב וצריך שתדע שחבלה הנזכרת במשנה זו לחייב בשמנה שרצים ולפטור בשאר שרצים הוא שנצרר הדם ולא יצא שמתוך קושי העור הדם נשאר נצרר במקומו והרי הדם נעקר לגמרי אלא שהעור מעכבו והרי היא חבורה שאינה חוזרת ואע"פ שלא יצא חבורה היא אבל שאר שרצים ושקצים ורמשים מתוך רכות העור אלו היה הדם נעקר לגמרי לא היה הדם עומד נצרר אלא יוצא היה שאין כאן עור שיעכבנו אלא שלא נעקר הדם לגמרי ואין כאן חבלה ומתוך כך כל שלא יצא הדם פטור הא מ"מ אם יצא הדם אף באלו חייב שמאחר שאם הרגן חייב מה לי קטלא כלה מה לי קטלא פלגא שאיסור חבלה משום נטילת נשמה הוא וכל הוצאת דם נטילת נשמה הוא כמו שיתבאר בגמרא וכן הלכה ושמא תאמר לר' יוחנן שפירש חובל חייב בצריך לכלבו נצרר הדם מה תקון יש בו כבר ביארנו למעלה שכך המנהג להכותם כדי שיצא הדם והרי נעשית מקצת כונתו והוא כשם משמעון שהוא חייב וגדולי הרבנים פירשו בחובל שנצרר הדם שחיובו משום צובע ואין נראה כן אלא משום נטילת נשמה שבאותו מקום ומ"מ בתלמוד המערב שבפרק כלל גדול נראה לכאורה כדבריהם והוא שאמרו שם מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ועושים עורות אלים מאדמים א"ר יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע המאדים אודם בשפה חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום אלא שיש מפרשו שכל שרוצה בצביעתו חייב אף משום צובע:

בד"ה וממאי דפטור כו' דאתיא כר"ש א"ש דמיירי אפילו ודאי כו' עכ"ל והוא הדין דאתיא נמי כר"י ואפילו ודאי חביל למאי דמסיק דמשום מקלקל שרי אלא דנקטו ר"ש דקיימינן הכא אליביה לאתויי דפטור ומותר במפיס מורסא ולמאי דס"ד מעיקרא היינו דלא ידע למשרי משום מקלקל לר"י אלא משום דהוי דבר שאינו מתכוין וא"כ ע"כ איירי באינו ודאי חביל דא"כ הוה פסיק רישיה וחייב חטאת לר"ש וכתבו התוס' דאפילו לפום אותה סברא דאינו ודאי חביל מייתי הכא שפיר מיניה למפיס מורסא למשרי משום צערא דגופה דמדברי ר"י נשמע לר"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר שמואל כו' תימה לר"י כו' דלמא כו' עור של עגל כו' עכ"ל אע"ג דלקמן לר"י דמוקמינן הברייתא כוותיה דלית להו עור גם לענין שבת ולא תקשי מעור של עגל הרך דאיכא לפלוגי מכל מקום לשמואל קשיא להו טפי מנליה דאיכא לפלוגי ואימא דרבנן מודו לענין שבת כיון דלא מצינו דפליגי עלה דר"י וק"ל:

בד"ה ע"כ לא פליגי וכו' ופי' בקונטרס התם כו' ואיכא למימר כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא דחו פי' הקונטרס דהתם דאי רבנן לא דרשי הטמאים כלל וטעמייהו משום גישת' לחוד אמאי מוקי לקמן הברייתא טפי כר"י מהנהו רבנן ודו"ק:

שמנה שרצים פרק יד

במשנה שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ופירש"י שני פירושים הפירוש האחד דחייב משום תולדה דשוחט והיינו משום נטילת נשמה ולפירוש השני משום צובע וכתבו התוספות דלשון משום נטילת נשמה עיקר כדפרישית בפרק כלל גדול דף ע"ה. ולכאורה המעיין שם יראה שלא הביאו שם ראיה לדחות טעמא דצובע אלא שכתבו שם ליישב ולפרש הטעם דנטילת נשמה דשייך נמי בנצרר הדם אע"פ שלא יצא כיון דיש להם עור סופו לצאת אלא שהעור מעכב אבל לא כתבו שם דלטעמא דצובע לא אתי שפיר הא דנצרר הדם ואדרבא לכאורה משמע דלישנא דצובע א"ש טפי דנצבע העור ע"י כך אע"פ שלא יצא וכמ"ש להדיא בחידושי הרשב"א בשמעתין בשם הירושלמי אלא באמת נראה דעיקר כוונת התוס' בפרק כלל גדול דלא משמע להו לפרש טעמא דחובל משום צובע והיינו מסוגיא דפרק אלו טריפות דף מ"ו ע"ב דמייתי הש"ס ברייתא בשאר שקצים ורמשים אינו חייב עד שיצא מהם הדם ומסיק הש"ס שם משום דהדרא בריא אלמא דטעמא דחובל משום נטילת נשמה ואתי שפיר כמ"ש שם התוס' דדוקא לענין נצרר הדם שייך לחלק בין שמונה שרצים לאינך כיון דביש להן עור תליא מלתא מה שא"כ אם נאמר דטעמא דחובל משום צובע לחוד א"כ בשאר שקצים ורמשים דע"כ אין להם עור מדפטרינן בנצרר הדם ולא יצא א"כ מה"ט גופא יש לפטור בהני אף אם יצא הדם כן נראה בכוונת התוס' וכמ"ש להדיא הרשב"א והר"ן ז"ל אלא דאפ"ה אין בזה סתירה גמורה דאיכא למימר נמי איפכא דודאי היכא שיצא הדם אליבא דכ"ע שייך בהו חיוב דנטילת נשמה ומשום הכי חייב אף בשאר שקצים ורמשים מה שא"כ בנצרר ולא יצא לא משמע ללישנא בתרא דשייך בכה"ג כלל טעמא דנטילת נשמה מש"ה הוצרכו לפרש משום צובע דשייך בנצרר ולא יצא אלא דאכתי קשיא קצת סוגיא דפרק אלו טריפות דתליא טעמא בהדר בריא ולענין צובע לא שייך שפיר מילתא דהדר בריא ויש ליישב בדוחק. לכך נראה יותר דאפשר דהאי לישנא דצובע לא משמע ליה כלל טעמא דנטילת נשמה כדמשמע לעיל פרק כלל גדול גבי חלזון והתוספות הוצרכו לידחק שם דדם חלזון מיפקד פקיד שהוא קצת כדברי נביאות ועוד דלפ"ז נצטרך לומר דמתניתין דהכא דפוטר בשאר שקצים ורמשים היינו דוקא בנצרר הדם ולא יצא הא ביצא חייב וסתמא לשון המשנה ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי אלא דיש עוד טעם אחר בחובל דחייב משום מפרק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ו מהלכות שבת ע"ש אלא דהרב המגיד ושאר מפרשים הקשו עליו דהא מפרק גופא לא מחייב להרמב"ם ז"ל אלא משום תולדה דדש וא"כ הא מסקינן לעיל פרק כלל גדול דהלכה כרבנן דחלזון דלא מחייב משום דישה משום דאין דישה אלא בגדולי קרקע ויישבה הרב המגיד ז"ל דדוקא בחלזון שגדל במים לא מיקרי גדולי קרקע ע"ש נמצא דלפי זה מצינו למימר דלישנא בתרא שכתב כר"י דשייך משום צובע ס"ל בהא כהרמב"ם ז"ל דשייך בחובל משום מפרק אלא דאפ"ה פטור בשאר שקצים ורמשים אף ביצא הדם משום דאין דישה אלא בגדולי קרקע משא"כ ברייתא דפ' אלו טריפות דמחייב אף בשאר שקצים ורמשים כשיצא מהם דם מצי סבר כרבי יהודא דמחייב משום דישה אף במה שאינו גידולי קרקע כנ"ל נכון:

בתוס' בד"ה הצדן לצורך חייב וא"ת מ"ש דאיצטריך הכא למיתני טפי וכו' ואור"י דלהכי תני וכו' אבל בח' שרצים דרישא סתמא ניצודין לצורך עורן וכו' עד סוף הדיבור. ואף שאיני כדאי להשיג על דברי תוספות מכל מקום ללמוד אני צריך דלכאורה נראה דוחק לומר דכל הני שעורן קשה לענין שבת וטומאה יהא העור שלהם סתמייהו ראוי לשום מלאכה וכל השרצים שבעולם קים להו לרבנן שאין ראוי לשום דבר ועוד דהא דבר הנראה לעינים הוא ולפי זה במאי קמיפלגי ר"י בן נורי ורבנן לענין שבת וטומאה ליחזי אנן אם עורן רגיל לעשות מהן מלאכה או לא ולכאורה אין עולה על הדעת דסתם צידת עכבר וכיוצא בו יהא בשביל העורות ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש בפשיטות דעיקר מלתא דמתניתין היינו לאשמעינן דהלכה כר"ש במלאכה שא"צ לגופה דנהי דאשכחן דפליגי לעיל פרק המצניע לענין הוצאת המת ובפרק במה מדליקין לענין מכבה את הנר אפ"ה הוי ליה מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם והיינו דתני לה הני ובאמת לשיטת התוס' ורוב הפוסקים קיי"ל בהא הלכה כר"ש במלאכה שאצ"ל ובהא דנקיט לה בצידה טפי מבשאר מלאכות היינו לרבותא דלא מיבעיא בשאר מלאכות שעיקר המלאכה כשצריך לגופה היינו באותו גוף עצמו כגון בנר כבוי לצורך פחמין ובהוצאת חפצים ובחופר גומא מש"ה שייך שפיר לפטור מסברא במלאכה שא"צ לגופה דלא מיקרי מלאכת מחשבת כיון שאין מחשבתם לאותו החפץ שנעשית בהן המלאכה משא"כ במלאכת הצידה דאף כשצריך לדבר הניצוד אפ"ה אין עיקר המלאכה נעשית כלל בגוף דבר הניצוד אלא בפריסת המצודה שעיקר המלאכה וא"כ סד"א דבכה"ג מיקרי שפיר מלאכה שצריך לגופה דנהי שאין צריך לדבר הניצוד אפ"ה צריך לעשות פריסת המצודה לגמרי כמו בפריסת המצודה לצורך דבר הניצוד והו"ל מלאכת מחשבת מש"ה קמ"ל דאפ"ה פוטר בה ר"ש משום דלא דמי למלאכת המשכן שהיו צריכין לגמרי לדבר הניצוד והיינו כמ"ש התוספות לעיל דף צ"ד וכה"ג יש לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל שם וכן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא כתבו כן:

בד"ה שלא לצורך עיין בספר מגיני שלמה למ"ז ז"ל:

בגמרא רבה בר רב הונא אמר רב וכו' ע"כ לא פליגי אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן אבל לענין שבת וכו'. מכאן קשיא לי על מה שפרש"י בפ' העור והרוטב דף קכ"ב דאע"ג דהטמאים איצטריך לרוטבן וצירן וקיפה שלהם אפ"ה ילפינן נמי לעורן דשקולין הן והי מינייהו מפקת ע"ש וא"כ לא הוי דחי הכא שפיר דאי ס"ד דרבנן מודו לענין שבת דיש להן עור ולא הוי כבשר א"כ תו לית לן למימר דשקולין הם וטפי אית לן למימר דכי היכי דלענין שבת מחייב ה"ה לענין טומאה דטהור כמו עור נבילה והך ריבויא דהטמאין היינו לצירן ורוטבן לחוד. מיהו יש ליישב כיון דכתיב הטמאים לרבות וכתיב נמי אלה למעט א"כ ע"כ אתא לענין טומאה דשייך לחלק בהו משא"כ לענין צירן ורוטבן לא שייך לחלק בין הנך להנך כמ"ש שם התוספות ולפ"ז הכא נמי סמיך אמיעוטא דאלה וכ"ש לרב גופא דדריש למינהו ומה שהוצרך רש"י ז"ל שם לפרש דשקולין הם היינו לאידך גיסא דלא תקשי דלמא ריבויא דהטמאי' לא אתא אלא לרבויי עורן ואכתי צירן ורוטבן מניין וע"ז כתב שפיר דשקולין הן דכיון דמרבינן מיהת שום עור לטומאה כ"ש דאתא לרבויי צירן ורוטבן בכולהו כן נ"ל נכון מיהו בתוס' שם דף קכ"ו ע"ב בד"ה בנבלתה כתבו דטובא הטמאים כתיבי ע"ש וא"כ א"ש טפי ודו"ק :

גמרא, וממאי דפטור, [דתנן גבי הצד נחש אם מתעסק בו שלא ישכנו הוא פטור] ומותר דתנן כופין קערה על הנר וכו' ועל עקרב שלא תישך. קשה לי הא אמרינן בברכות, הי' עומד בתפילה, ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק, הרי דעקרב הזיקו יותר קרוב לודאי מהיזק נחש, וא"כ דלמא בעקרב דוקא התירו מלאכה שאין צריך לגופו, ולא בנחש: