מסכת שבת דף י׳ עמוד ב׳

שאני בית הכסא דמאיס ושם מגונה עליו מש"ה מספקא לן בהזמנתו:

ויקרא לו גדעון להקב"ה ה' שלום:

הימנותא להזכיר אמונה בבית הכסא:

צריך להודיעו מתן פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה ומתוך כך מתרצין בדברים ואינו בוש בדבר וכן אם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו:

לדעת כי אני ה' וגו' להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם:

שייף ליה משחא ישפשפנו בשמן בין עיניו דבר הנראה שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר לה התינוק פלוני עשה וגם פת נתן לי:

ומלי ליה כוחלא נותן כחול סביב עינו וכן לשונו בתלמוד:

לכשפים שתחשדנו שכשפו:

שאני בית הכסא דנפיש זוהמא תימה בסוף פ"ק דנדרים (דף ז'.) גרס בעי רבינא הזמינו לבית הכסא והזמינו לבית המרחץ מהו אלמא במרחץ נמי מיבעי ליה ויש שמוחקין אותו שם מן הספרים משום הך דהכא ומיהו יש לקיים שם הגיר' והכא ה"פ מאי לאו כי היכי דלא איפשיטא ליה מבית הכסא ה"נ לא איפשיטא ליה מבית המרחץ ומשני שאני בית הכסא דנפיש זוהמיה להכי לא איפשיטא ליה אבל מרחץ בתר דבעיא הדר פשטא א"נ הזמינו לבית המרחץ אינו מדברי רבינא אלא הש"ס הוא דמסיק שאינו רוצה לחלק וכן יש בכמה מקומות:

דמתרגמינן אלהא מהימנא תימה דשלום נמי מתרגמינן דעבד ליה שלום וי"ל דהתם קראו שלום על שם שהוא עושה שלום דאי לא קראו שלום אלא בעי למימר ה' שלום ה' העושה לו שלום א"כ ה"ל למימר ה' שלומו:

הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו ודוקא במתנה שנותן לו ע"י אהבה שאין המקבל מתבייש אבל הנותן צדקה שהמקבל מתבייש מתן בסתר יכפה אף (משלי כ״א:י״ד):

יהבה ניהליה דמותרת לזרים כפירוש הקונטרס והכי מוכח בפרק הזרוע (חולין קלב.) והא דאמר בפ"ב דכתובות (דף כה.) חזקה לכהונה חילוק מתנות כגון שמעיד לו דבתורת כהונה יהבה ניהליה:

ה"ג נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ואע"ג דבלאו הכי נגזר דכתיב (בראשית ט״ו:י״ג) ועבדום וענו אותם שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ אלא ע"י זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים:

ושל סדום נ"ב שנה כמו שמוכיח בקונ' שהיה אברהם בן מ"ח שנה כשנבנית סדום ושלותה כ"ו שנים משמע שהיה אברהם בן ע"ג כשהרג את המלכים ובסדר עולם משמע שהיה בן ע"ה שנה כשהכה את המלכים דקאמר התם אברהם אבינו כשנדבר עמו בין הבתרים בן ע' שנה היה שנאמר ויהי מקץ שלשים שנה וגו' וחזר לחרן ושהה שם ה' שנים שנאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן וגו' ואותה שנה שיצא מחרן שנת רעב היתה ירד למצרים ושהה שם ג' חדשים בא וישב לו באלוני ממרא היא שנה שכבש את המלכים ולפ"ז לא היתה שלותה אלא כ"ד וצריך לומר שהיתה בשלוה ב' שנים בתחלה:

רב חסדא הוה נקט מתנתא דתורא בידיה רב חסדא כהן הוה ותמצא במסכת ברכות בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מד) אמר ר' יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנא שמה והיו בה שמונים זוגים אחים כהנים לשמנים זוגות אחיות כהנות ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו אלא תרתי בנתיה דרב חסדא כו' ואע"ג דאינהי כהנתא אינהו לא כהני:

אמר רב המנונא אסור ליתן שלום לחבירו בביהכ"ס שהשם גופיה איקרי שלום שנאמר ויקרא לו ה' שלום אבל לומר נאמן בבית הכסא מותר שאינו שם שנא' האל הנאמן ומתרגמי' אלהא מהימנא:

אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם. והני מילי במילתא דלא עבידא לאיתגלויי. אבל במילתא דעבידא לאיתגלויי לא. שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו:

אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו אחד משאר בניו שהרי בשביל ב' סלעים מילת שהוסיף יעקב אבינו ליוסף נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:

אמר רב לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה [שמתוך שישיבתה קרובה] עונותיה מועטין א"ר חנן מאי קרא שנאמר הלא מצער היא ותחי נפשי כלומר מצער עתה בקרוב נתיישבה. א"ר יצחק ישיבת צוער נ"א שנה היתה שנאמר אמלטה נא שמה נא בגימטריא הכי הוו.

ישיבתה של סדום נ"ב שנה הוה שהיתה מוקדמת לצוער שנה ושלותה כ"ו דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו הרי כ"ה שנה ובארבע עשרה למרידה בא כדרלעומר והחריבה נמצאת שלותה כ"ו שנים ותשולם נ"ב לישיבתה:

יש בני אדם שרגילים בדבריהם דרך שבועה לומר הימנותא וביאור ענינה כלומר באמונה או במי שהוא נאמן ומלה זו הואיל ואין גופה מיוחד לאחד משמותיו של הקב"ה מותר לאמרה אף בבית הכסא ואע"פ שהוא נגזר ממלת האל הנאמן אין מלת נאמן אמורה אלא דרך תואר מושאל אצלו ית' כמו שנודע למבינים ואע"פ שרוב שמות בדרך זה מ"מ יש מהן שנתייחדו בפי ההמון יותר ונאסרו על פי יחודם:

הנותן מתנה לחבירו ראוי לו להודיעו קודם שיתננה לו שמא אם יתננה לו בפתע יתבייש לקבלה ומתוך הודעתו מתרצה לו ואינו בוש לקבלה דרך צחות אמרו לדעת כי אני יי' מקדשכם אמר הקב"ה למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם וקראה מתנה מצד שהיה ענינה דבר מקובל לא תשיגהו החקירה ולא יכילהו המופת כמו שידוע למבינים ואם נתנה שלא בהודעה דרך מקרה אין כאן יוהרא ודרך התחסדות אם הוא משתדל שידע המקבל שהוא נתנה לו או לבני ביתו שמתוך כך אהבה מתוספת בין בני אדם והוא שאמרו הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו ר"ל שישתדל שתהא אמו יודעת שממנו בא הפת ליד התינוק והוא שאמרו עליה דשייף ליה מאותו המין כלומר שנותן מן הלחם פירורין בין שערות ראשו עד שתרגיש בהן האם ותשאלנו ומ"מ בדבר שעשוי ליגלות אין ראוי לו להשתדל שהרי מאליו הוא נודע ואם ימהר בהודעה דומה כמי שמכריז על מה שהוא עושה:

לעולם יהא אדם זריז לשמוע דבריהם של תלמידי חכמים ויהיו כל דבריהם נערכים בעיניו שאין אדם מכיר במעלת החכם אא"כ רוח חכמה לובשתו דרך צחות אמרו מילתא ללבשוהי יקירא ודרך הערה אמרו רב חסדא הוה נקיט מתנתא דתורא ר"ל זרוע לחיים וקיבה שכהן היה ונתנו לו מתנות אמר כל דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה וכבר ביארנו במקומו שהמתנות מותרות לזרים:

לעולם יהא אדם נזהר שלא להטיל קנאה בין בניו ואל ישנה לאחד מהם בין האחרים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים:

לעולם יהא אדם מחזר שתהא ישיבתו במקום שיושביו הולכים בדרך חיים ואין עיניהם משוטטות להיות רגליהם רצים לרע ולא בשאר מקומות כדי שלא ילמד ממעשיהם ואם רואה כל העולם שרוי בצער עד שלא ימצא מקום ליי' ומשכנות לאביר יעקב יהא מחזר לדור בעיר שישיבתה קרובה שלא הושקעו כל כך שלא תהא תשובתם קרובה דרך צחות אמרו מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערים:

פרש"י בד"ה הוה נקיט כו' ובימי רב נחמן ב"י נהוג כוותיה בראשית הגז ולא במתנות כו' עכ"ל הוצרך לזה דמשמע ליה דרב נחמן ב"י היה בזמן רב חסדא והרי נהוג היו במתנות דלא כרבי אלעאי וכן מוכח בפרק הזרוע דכולהו אמוראי נהוג היו במתנות גם רב נחמן ב"י גופיה קניס גלימא אבל רש"י בפ' ראשית הגז פי' הא דקאמר רב נחמן בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז וה"ה במתנות עכ"ל גם התוס' שם קיימו פירושו וכתבו ליישב לפירושו הך דפרק הזרוע ע"ש:

תוס' בד"ה ומתרגמינן אלהא כו' דהתם קראו שלום ע"ש שהוא עושה שלום כו' עכ"ל. ר"ל שלא ע"ש אותו המעשה שיעשה שלום לו אלא סתמא קאמר עושה שלום לכל עולם וע"כ נקרא שמו שלום אבל בהאל הנאמן מפורש בו לאוהביו וגו' ואינו נקרא שמו כן דלאו סתמא נאמן נקרא ודו"ק:

בד"ה ה"ג נתגלגל כו' שהרי ד' מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק כו' עכ"ל כתב מהרש"ל בתוס' מדוייקים אינו כו' אבל הגלות של ד' מאות שנה אינו מתחיל אלא משנולד יצחק כו' עכ"ל ע"ש באורך והנראה לקיים כל נוסחות התוס' שלפנינו כפי מה שאמרו חז"ל דקרא דומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות וגו' התחיל מגזירת בין הבתרים וכתבו המפרשים כי ארבע מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק שנאמר כי גר יהיה זרעך וגו' והשלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו ויהיה פי' הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד מלאת ת"ל שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם עכ"ל הרמב"ן והשתא אותן שלשים שנה קודם שנולד יצחק נמי הוו בכלל הגזירה שאז היתה גזירת בין הבתרים להתחיל מיד באברהם וזרעו להיותם גרים בארץ לא להם והשתא שפיר כתבו התוס' שהרי גזירת ארבע מאות שנה שנגזר על יצחק שיגור בארץ לא להם כבר נגזר ל' שנה קודם שנולד יצחק דהיינו בגזירת בין הבתרים על אברהם ודו"ק:

בד"ה ושל סדום כו' ובסדר עולם משמע שהיה בן ע"ה שנה כשהכה את המלכים כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בכל זה עיין בתוספות פרק קמא דברכות:

ברש"י ד"ה ומלי ליה כוחלא וכו' וכן לשונו בגמ' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ומתרגמינן אלהא דמהימנא וכו' וי"ל דהתם קראו שלום וכו' ר"ל שקרא שם הקב"ה שלום ע"ש שהוא עושה שלום בעולם דבקריאת שם לא שייך לקרותו ע"ש שעושה לו לבדו שלום אלא ע"ש שהוא עושה בכל העולם שלום ולכך כתיב שלום שהוא שם הכולל בלשון רבים אבל אי לא קראו שלום ושלום אינו שמו של הקב"ה אלא ר"ל ה' שעושה לו שלום לא הוי ליה לומר שלום שהוא שם הכלל אלא ה' שלומו שפירושו לו לשון יחיד לבדו:

ד"ה ה"ג נתגלגל חדבר וכו' ר"ל אבל לא גרסי' נגזר דהא לא בשביל זה נגזר אלא כבר נגזר בברית בין הבתרים כמו שדרשו רז"ל בשביל שאמר אברהם במה אדע וכו' אלא נתגלגל גרסי' ור"ל שע"י הכתונת פסים נתגלגל שירדו למצרים עתה תיכף בימי יוסף והתחיל בהן השעבוד של הגלות שאלו לא היתה הסיבה של הכתונת פסים לא היה יוסף נמכר למצרים והיה הגלות מתאחר עדיין להתחיל אז בהם כ"א בדורות שאחריהם ואעפ"כ היה מונה הקב"ה מנין הארבע מאות שנה משנולד יצחק שהיה לאברהם זרע ושייך לומר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם כי מאז היו בארץ לא להם כי גרות נגזר עליהם ארבע מאות שנה אבל מה שאמר ועבדום וענו אותם לא נגזר עליהם כמה שנים יהיה הענוי והשעבוד דהא גם עתה שירדו למצרים בימי יוסף לא היו ימי השעבוד והענוי ד' מאות שנה כי מנין הד' מאות שנה כבר התחיל הקב"ה למנות משנולד יצחק וא"כ אלו לא היתה הסבה שנתגלגל שע"י הכתונת פסים נתקנאו האחים ביוסף ומכרוהו למצרים היה השעבוד מתאחר להתחיל עוד יותר וחיו ימי השעבוד מועטים ביותר זאת היא כוונת התוס' בדבור זה וכך צריך לגרוס שהרי ד' מאות שנה התחילו משנולד יצחק והמגיה שהגיה קודם שנולד יצחק ל' שנה לא דק וע"ש ברש"י בפרשת בא אל פרעה פסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים וגו':

ד"ה ושל סדום וכו' וצ"ל שהיתה בשלוה ב' שנים בתחלה פירוש קודם שהתחילו לעבוד את כדרלעומר ואחר שנהרג כדרלעומר היו בשלוה כ"ד שנה ובין הכל הם כ"ו שנה:

דִּמְתַרְגְּמִינָן אֱלָהָא מְהֵימְנָא. נראה לי בס"ד קושית התוספות כיון דכתיב וַיִּקְרָא משמע דלקריאת שם נתכוון, מה שאין כן מה שאמר הָאֵל הַנֶּאֱמָן משמע שבח קאמר.

הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ לפי מה שכתב רש"י ז"ל שיאמר לו תחלה מתן פלוני אתן לך מדוקדק לשון 'הַנּוֹתֵן' שלא אמר 'אִם נָתַן' גם ניחא לפרש דברי רב בהכי דאם לא כן מאי מוסיף על רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, ולכך בחר רש"י בדרך זה בתחלה.

אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי, וְ'שַׁבָּת' שְׁמָהּ. יש להקשות למאי הוצרך לפרש 'טוֹבָה' הא ודאי דמתנת הקב"ה טובה היא? ונראה לי בס"ד רמז לו על אורות המוחין הנמשכים ביום שבת שהם אורות חו"ב [חכמה ובינה] שהם י"ה שמספרם ט"ו, וחלק תיבת 'טוֹבָה' לשתים ותקראנה 'ט"ו בה' ולכן א"ל בְּבֵית גְּנָזַי כי חו"ב נסתרים בסוד (דברים כט, כח) הַנִּסְתָּרֹת לַהֳ' אֱלֹהֵינוּ. ועוד נראה לי בס"ד אומרו בְּבֵית גְּנָזַי על דרך מה שכתוב בספר הכונות (דף ס"ג ע"ב וע"ג) ענין השבת יש בו ב' בחינות, אחת בחינת ז' שכל העולמות נעשים ז' ז' עד רישא עילא דלא אתידע הנקרא עתיק יומין, ובחינת הב' של י"ג שכל העולמות נעשים ביום שבת י"ג י"ג, וז"ס [וזה סוד] אַתָּה אֶחָד [13] וְשִׁמְךָ אֶחָד [13] י"ג י"ג עיין שם. גם כתב רבינו ז"ל בשבת מתגלה נועם מסוד הבינה שיש בה נו"ן [50] שערים כנזכר בספר הכונות יעוין שם. ועל זה רמז באומרו יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי תיבת גְּנָזַי היא ז' י"ג נו"ן. גם נראה לי בס"ד גְּנָזַי אותיות ג ' זי"ן רמז לשם 'אהיה' [21] שמספרו ג' פעמים ז' [3×7=21] והוא סוד הבריאה המתגלית ביום השבת, וכמו שכתוב בספר הכונות בסוד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נִתְעַלֶּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ.

וְאוֹמְרוֹ שַׁבָּת שְׁמָהּ משמע דרמז לו בזה חידוש אחר בקריאת השם ומחוי ליה למידק בשמה, ונראה לי בס"ד שרמז לו למידק בשם הַמַתָּנָה ומזה יבין מעלתה, כי עוצם מעלתה רמוז בשמה שנקראת 'שַׁבָּת' ואותיות אלו במילואם כזה שי"ן בי"ת ת"ו המה אותיות 'שנ"י תיבו"ת' ונרמז בזה מעלת השבת דכתיב ביה זָכוֹר וכתיב ביה שָׁמוֹר, ואמרו רבותינו ז"ל זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, ושני תיבות אלו של זָכוֹר וְשָׁמוֹר שנאמרו כדרך פלא הם זָכוֹר על קדושתו וְשָׁמוֹר על שמירת מצותיו, ולכן מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה וזהו לפי פשוטן, אבל לסודן זָכוֹר לדכורא שָׁמוֹר לנוקבה כנזכר בזוהר הקדוש. נמצא מעלות המתנה הזאת בנגלה ובנסתר רמוזים בשני תיבות של זָכוֹר וְשָׁמוֹר שנאמרו בדיבור אחד, והמה רמוזים בשמה שהוא תיבה אחת שאותיות 'שַׁבָּת' במילואם הם אותיות 'שנ"י תיבו"ת'. אי נמי נ"ל בס"ד הא דא"ל וְ 'שַׁבָּת' שְׁמָהּ מחוי ליה במחוג על הטוב שלה שרמוז בשמה, כי טוב של השבת הוא תוספות נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שהם רמוזים באות שי"ן שיש לה ג' קוין כנודע, ולכן נקראת שב"ת ב'ת ש'. אי נמי נראה לי בס"ד דרמוז בשמה ענין גדול שיהיה לישראל לעתיד לבא, שכל אחד מישראל משמשין לו שני אלפים ושמונה מאות [2800] עבדים וכנזכר לקמן (דף ל"ב), וזה נרמז בשם שַׁבָּת שהוא 'שב ת' והיינו שב רצונו לומר שבעה כמו 'שֵׁב שְׁמַעְתְּתָא' ושבעה פעמים ת' עולה שני אלפים ושמונה מאות [7×400=2800].

אָמַר לֵיהּ אָמַר רַב הָכִי? בַּתְרַיְתָא עֲדִיפָא לִי מִקָּמַיְתָא. יש להקשות מה שאמר 'אָמַר רַב הָכִי' נראה לשון יתר, ועוד מאי קא מתמה 'אָמַר רַב הָכִי' הלא בודאי אמר כן כיון דהכי קאמר רבא בר מחסייא משמו! ועוד קשא תיבת 'לִי' נראה ללא צורך? ועוד קשא איך בַּתְרַיְתָא עֲדִיפָא לֵיהּ והלא קמייתא היא מדברי תורה דיליף לה מן הפסוק ובתרייתא נראית מלתא בעלמא מכלל מילי דעלמא דאמרי אינשי? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מ"ה דעות) אמרו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שלא שיח שיחה בטלה כל ימיו וזו היא שיחת רוב כל אדם עיין שם. ומרן ז"ל בכסף משנה כתב שלא ידע היכן כתוב דבר זה בתלמוד על רב, כי בתלמוד נזכר דבר זה על רבי יוחנן בן זכאי ועיין מרכבת המשנה ז"ל מה שכתב בזה עיין שם. וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שמביא הוכחה מקור דבר זה בתלמוד על רב ממה שנאמר בחולין (קי"א) אתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח [מאכל העשוי מחָלָב] דנותן טעם הוא ושמואל אמר מותר דנותן טעם בר נותן טעם הוא, והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דרב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניה, עבדו ליה 'שייפה בצעא' פירוש עשו לו סם בשביל רפואת עיניו בקערה, בתר הכי רמו ליה תבשיל באותה קערה וטעם ליה טעם של אותו הסם, אמר יהיב טעמא כולי האי, ופירש רש"י ז"ל יהיב הסם טעם בקערה כולי האי שחוזר ונותן טעם בתבשיל, ומאן דשמע ממנו דברים אלו סבר דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם בעלמא לאסור עיין שם. ומכאן מוכח דלא שח רב שיחת חולין, דאם לא כן מנא ליה למידק שבא רב ללמדנו דין בענין נותן טעם בר נותן טעם בדיני איסורין, ודלמא שיחה בעלמא שח על אותו הסם לומר שהיה חזק הרבה, אלא ודאי לא שח שיחה בטילה של חולין ולא אמר דבר זה אלא כדי ללמדנו דין באסורין שיש לאסור נותן טעם בר נותן טעם ע"כ שמעתי או ראיתי. אך שיהיה מצינו דרב לא שח שיחה בטלה ודייקי לה מדברים הנזכר, ועל כן ודאי גם זה הדבר שאמר רבי מילתא אלבישייהו יקירא, אין דברים אלו כפשוטן שהם מילי דעלמא, כי רב לא שח שיחה כזאת ובודאי שאמר בזה דבר סוד עמוק ורמז אותו בדברים אלו. ולכן כששמע רַב חִסְדָּא דבר זה משמיה דְּרַב אמר רַב חִסְדָּא 'אָמַר רַב הָכִי?' פירוש אם היה אומר דבר זה חכם אחר היינו אומרים דברים אלו כפשוטן שהם ממילי דעלמא, אך כיון דאמר רַב הָכִי שהוא לא שח שיחת חולין דאמרי אינשי, ודאי דברים אלו יש בהם סוד נעלם ויקר מאד שהם מדברי חכמים וחידותם אשר ירמזון בדברים פשוטים סודות עמוקים. ולכן דאי בַּתְרַיְתָא עֲדִיפָא לִי מִקָּמַיְתָא 'לִי' דייקא, כי שאר בני אדם ששומעין זה חושבין זה ממילי דעלמא אך 'לִי' שאני יודע דרכו של רב דלא שח שיחה ממילי דעלמא עֲדִיפָא האי בַּתְרַיְתָא, כי אצלי ברור הדבר שהדברים אלו יש בהם סוד עמוק והם מדברי חכמים וחידותם.

וְאִי הֲוָה נָקִיטְנָא אַחֲרִיתָא, יָהִיבְנָא לָךְ מקשים כיון דְעֲדִיפָא לִי מִקָּמַיְתָא לא די לו באחת כי צריך שיתן יותר ממה שנתן על קמייתא? ויש בזה תירוץ פשוט דהכי קאמר אִי הֲוָה נָקִיטְנָא אַחַת עוֹד עם השניים שהיו בידי הייתי נותן את שלשתם לך על זאת השמועה. ועוד נראה לי בס"ד לעולם כונתו כפשוטה אי נקיטנא אחת עתה בידי הוה יהיבנא לך על שמועה זו האחרונה. ואף על גב דבאמת האחרונה עדיפה ליה מכל מקום הראשונה התנה עליה בפירוש בתחילה, ואם כן הוא היה מוכרח ליתן תרתי מתנתא דהוה בידיה כי כן התנה ואמר מעיקרא, אך האחרונה אמר לו רבה מאיליו ולא התנה שיתן לו כלום על דבר אחר שיאמר לו משמיה דרב, ואם כן אין לו חיוב בזה המתנה ולזה אמר הֲוָה יָהִיבְנָא לָךְ ואף על פי שאין אני חייב בזה שלא התניתי, ואתה אמרת גם כן לי בחנם מאליך שלא נתכוונת ליקח כלום.

שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מֵילָת פירש רש"י ז"ל שְׁנֵי סְלָעִים לאו דוקא עיין שם. ונראה לי בס"ד נקיט שְׁנֵי סְלָעִים רמז בזה לפי דרכו הסיבה שירדו למצרים ולא למקום אחר, והוא מפני שמצרים היו יונקים משני אותיות מ"י דשם אלה ים, שהם ב' גבורות הגדולים ביותר מן ג' גבורות של אותיות אלה, ולכן מצרים נקראו בְּנֵי חַיִּים כי בכל אות מהנזכר יש בו כ"ד צירופים ובין הכל הם ק"ך צרופים. וידוע כי הגבורה מכונית בשם סֶלַע ואמרתי בזה טעם, דלכן תמצא סֶלַע [160] עולה קַיִן [160] שהוא שורש הגבורות, ולזה אומר בִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים רמזו לפי דרכם על שני גבורות 'מי' דשם 'אלהים' לכך ירדו למצרים ולא למקום אחר, כי שם נמצאו השני סלעים הגבוהים שהם של אותיות 'מי'.

וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר, וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם יש להקשות מהו לשון 'נִתְגַּלְגֵּל'? ונראה לי בס"ד כי גזרת גלות מצרים היה ת' שנה ולא נתפרש שם המקום, אלא נאמר (בראשית טו, יג) בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם בסתם, וכבר התחילה הגירות בארץ כנען, כי אמרו רבותינו ז"ל שהסך של הגלות נחשב מלידת יצחק, ואם כן בדין הוא שיהיה נשלם בארץ כנען, אך נִתְגַּלְגֵּל הדבר של הגזרה מארץ כנען למצרים בשביל ענין המכירה. או יובן בס"ד על דרך מה שאמר הכתוב (תהלים קיט, פט) לְעוֹלָם הֳ' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, כלומר דבר היא הגזרה שהיא דבור קשה ישאר בשמים ולא ירד לארץ, וכנזכר בספרי המקובלים ז"ל, וכן הגזרה של ברית בין הבתרים בתחלה היתה נצבת בשמים ולא ירדה למטה, אך כיון שנעשה ענין קנאת השבטים עם אחיהם נִתְגַּלְגֵּל הדבר, אותו הדיבור של הגזרה נתגלגל מן השמים וירד לארץ ועל ידי כך יָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם. או יובן נִתְגַּלְגֵּל הדבר קאי על הקנאה, שאותיות קִנְאָה נתגלגלה ונעשית נַאֲקָהּ בצורת הגלות, דכתיב (שמות ב, כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם.