מסכת שבת דף י׳ עמוד א׳

לא שכיחא שכרות אין דרך להשתכר מבע"י לפיכך גומר ויתפלל אבל בלילה עשוי להשתכר בסעודתן:

הכון לקראת אלהיך התנאה לפניו:

רמי פוזמקי נותן אנפילאות חשובים ברגליו ובלע"ז קאלצו"ס:

שדי גלימא משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב:

ופכר ידיה חובק ידיו באצבעותיו מרצי"ר בלע"ז כאדם המצטער מאימת רבו:

חיי עולם תורה תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות:

נגה איחר:

מסרהב ממהר לעמוד:

התם לא שכיחא שכרות וא"ת דבריש פ' בתרא דתענית (דף כו: ושם) אמרינן שחרית ומוסף דכל יומא לא שכיח שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה דשכיח שכרות חיישינן אלמא גם במנחה שכיח שכרות וי"ל דהתם לענין נשיאת כפים שאני דאפילו לא שתה אלא רביעית אסור לישא את כפיו:

טריחותא למיסר המייניה ועוד ליקו הכי וליצלי ומשני משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל - ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל ובמחזור ויטרי מפרש דטעם דבעינן אזור שלא יהא לבו רואה את הערוה ודוקא להן שלא היה להם מכנסים לכך היו צריכים לאזור בשעת תפלה אבל לדידן שיש לנו אבנט של מכנסים אין אנו צריכין לאזור:

רמי פוזמקי מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בט' באב ויו"כ:

אי איכא דאית ליה דינא ליעול משמע דעדיף דין מתלמוד תורה והא דאמרי' בפ' בתרא דמ"ק (דף יז.) גבי ההוא דטרקיה זיבורא ושכיב עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני וקבלוהו התם בדיינין שאינן מומחין שפעמים נוטין אחר השוחד:

דין אמת לאמיתו לאפוקי דין מרומה:

אי הוו עסקי בדינא אחרינא משיפתחו בעלי הדין טענותיהן ואי לא משיתעטפו הדיינין:

עד מתי יושבין בדין עד זמן סעודה ואסיקנא ארבע זמן סעודה לכל היא:

כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו סייע במעשה בראשית מ"ט במעשה בראשית כתיב ויהי ערב ויהי בוקר והכא כתיב ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב:

פיסקא עד שיתפלל אריב"ל כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום קודם שיתפלל תפלת המנחה אין הלכה כי הא דריב"ל וכבר פירשנוה בברכות בפ' תפלת השחר:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דכי איכא צערא [בעלמא] שדי גלימיה וכסי ידיה ומינח כרעיה כעבדא לקמיה מריה ומצלי. וכד איכא שלמא לביש ומכסי ומעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וכן ראוי לעשות:

אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם במרחץ ואותיבנא עליה מהא הנכנס למרחץ. מקום שבני אדם עומדים לבושים יש שם מקרא קריית שמע ותפלה ואין צריך לומר שאילת שלום ומניח שם תפלין ואין צ"ל שאינו חולץ.

מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים יש שם שאילת שלום ואין שם קרית שמע ולא תפלה ולא תפלין ואם היה לבוש אותם חולצן מקום שב"א כולן ערומין אין שם שאילת שלום ואין צ"ל ק"ש ותפלה וחולץ תפלין אחד מרחץ ואחד ביהכ"ס.

ושנינן כי קאמר רב אדא במרחץ חדש ואשמעי' דהזמנה במרחץ לאו מילתא היא אבל הזמנה בביהכ"ס לא איפשיטא ונקטינן לה לאיסורא:

המתפלל ראוי לעמוד באימה וביראה ובהכנעת לב ועם כל זה ראוי לו לציין עצמו בבגדים נאים ובטלית נאה שנ' הכון לקראת אלהיך ישראל ובשעת הצרות מ"מ ראוי לו להפליג בהכנעה הרבה כמי שמכיר בעצמו שהוא נזוף:

אע"פ שביארנו שמפסיקין ד"ת לתפלה מ"מ כל שמשנתו ערוכה לפניו ומניחה כדי להתפלל אין ראוי לו להאריך בתפלה כל כך וכן ראוי לו להמתין עד נקדת השעה שאי אפשר לדחות עוד את התפלה ולהעיר על ענינים אלו אמרו כאן רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה וכן אמרו ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא וקא עסקי בשמעתא נגה לצלויי הוה ר' ירמיה מסרהב קרי עליה ר' זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ונראה לי בפירושה שהיה רוצה להקדים לתפלה אע"פ שלא היתה שעתה עוברת עדיין ושאר מפרשים פירשוה לאחר שעברה השעה ובמי שתורתו אומנותו על הדרך שביארנו:

כבר ידעת שהדין הוא אחד מן הדברים שעליהם העולם עומד לפי' מצותו גדולה ביותר ואע"פ שבני אדם באים תמיד אצל הדיין ואין הדיין יכול לעמוד לדין כל היום מפני רוב הטורח והלאות עם צער התענית ראוי לדיין לקבוע שעות ידועות לכך והוא שאמרו ויעמוד העם על משה וגו' וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום תורתו אימתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר וזה אמת מצד שהמקיים את היישוב והעמידו הוא משלים כונת ממציאו:

כבר ביארנו בתלמוד סנהדרין שישיבת הדיינין הקבועים לב"ד של שלשה שבכל מקום ולסנהדרי קטנה היא עד זמן סעודת תלמיד חכם שהוא שעה ששית של ב"ד הגדול מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים:

מרחץ חדש שעדיין לא רחצו בו בני אדם אע"פ שהוכן לכך מתפלל אדם בו אבל כל שרחצו בו בני אדם אע"פ שאין שם אדם עכשיו אסור להתפלל בו הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושים יש שם ק"ש ותפלה וכל שכן שאלת שלום ומניחין בו תפלין וכ"ש שאין צריך לחלוץ נכנס למקום שבני אדם עומדים בו מקצתם ערומים ומקצתם לבושים הואיל ואין שם עכשיו אדם ערום הרי אין המקום מוחלט במקום מכוער ויש שם שאלת שלום אבל לא ק"ש ותפלה ואינו חולץ תפליו ולכתחילה אינו מניחן מקום שבני אדם עומדים שם ערומים אין שם שאלת שלום ואין צ"ל ק"ש ותפלה וחולץ תפליו ואין צ"ל שאינו מניח ושאלת שלום זה אף בלא הזכרת השם אסור שהשלום בעצמו משמותיו של הקב"ה הוא שנ' ויקרא לו יי' שלום מכאן למדו קצת חכמים שאין לברך ברכת הטבילה לנדות במקום שעומדות שם ערומות אע"פ שאינה ערומה עכשיו בשעת הברכה וי"א שלא נאמר אלא במרחץ חם שיש שם זוהמא וכן כתבנוה במסכת ברכות:

בית הכסא אע"פ שאין שם עכשיו דברים הנמאסים אסור להתפלל בתוכו ומ"מ אם הוזמן לבית הכסא ולא נפנה שם אדם עדיין אסור להתפלל בתוכו לכתחילה כמו שכתבנו במסכת ברכות וכנגדו מיהא מותר:

תוספות בד"ה דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה עכ"ל מ"ש מהר"י קארו בזה בח"מ עיין בחידושינו פ"ק דב"ב בזה לקיים פי' התוס' וק"ל:

בגמ' אי נמי במנחה כיון דקביע ליה זימנא מרתת וכו' וכה"ג הוי מצי לשנויי שם בסוכה דף ל"ח גבי מי שבא בדרך ואין בידו לולב וכו' ופריך למימרא דמפסיקים וע"ש בתוס':

יש שם מקרא ותפלה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מרחצאות וכו' היו לו פנימי להקיז וכו' ס"א להזיע וכו':

בתוס' ד"ה אי איכא וכו' התם בדיינים שאינן מומחים וכו' כצ"ל:

ד"ה דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה עיין במה שכתבתי בביאורי על הטורים בטור ח"ה סי' א':

ע"א בתוספת בד"ה טריחותא למיסר המייניה כו' ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא עכ"ל ולולא דבריהם היה נ"ל דשפיר מתרצא נמי קושיא קמייתא דדוקא למאי דלא אסיק אדעתיה טעמא דהכון וקס"ד דמה שצריך חגורה בשעת תפלה היינו משום הפסקה וכיסוי בעלמא כמו לענין ק"ש וא"כ בזה לא הוי טרחא כלל משא"כ למסקנא דחגורה היינו משום הכון א"כ אפשר דאיכא טרחא דבלא"ה הא פירש"י דבני בבל היו רגילין לאזור בחוזק וא"כ כ"ש לענין תפלה שצריך לחגור היטב ולציין בגדיו כעומד לפני המלך וכדאיתא בזבחים דף י"ט בעובדא דר"ה בר נתן ואזגדר מלכא ע"ש כנ"ל. וכל זה דלא כמחזור ויטרי שכתב דהא נמי הוי טעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ובלא"ה קשיא לי לדברי המחזור ויטרי א"כ מאי מקשה מעיקרא ליקו הכי וליצלי אטו מי לא הוי ידע דאסור להתפלל אם לבו רואה את הערוה ובפי' רש"י בברכות פרק מי שמתו מבואר להדיא כמו שכתבתי והובא ג"כ בב"י א"ח סימן צ"א ע"ש:

גמ' לביש ומתכסי עי' ברכות ל ע"ב:

תוס' ד"ה טריחותא וכו' ול"ח לשנויי קושיא קמייתא וכו' וכעין זה פסחים עח ע"א וכמו שכתב המהרש"א שם ובכתובות צה ע"א תד"ה התם איהו דאפסיד ובזבחים ז ע"א תד"ה דלמא. וברמב"ן פ"ב דב"ב במלחמות ד"ה ועוד כו' אלא אמר רבינא:

ד"ה דין אמת וכו' לאפוקי דין מרומה עי' מגילה ט"ו ע"ב תוד"ה הדן וב"ב ח' ע"ב:

אָמַר רַב אַשִׁי חֲזִינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא, כִּי אִיכָּא צַעֲרָא בְּעָלְמָא, שָׁדִי גְּלִימֵיהּ וּפָכַר יָדֵיהּ וּמַצְלִי. נראה לי בס"ד דבעת צרה מראה עצמו כעבד, מפני דרך העבד כשיבא לבקש דבר מן המלך ידבר בקשתו בדברים מצומצמים ויצא תיכף, וכן הענין בעת צרה אין להאריך בתפלה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על הים היה עומד משה רבינו ע"ה ומאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה ישראל עומדין בצרה ואתה מאריך בתפלה?! ולכן בצרת מרים התפלל תפלה קצרה, [במדבר יב, יג] אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ, אבל בעת שלום מראה עצמו כְּשַׂר שדרכו כשיבא לפני המלך לבקש דבר מאריך ואינו מדבר כמו העבד. אי נמי נראה לי בס"ד בעת צרה חושש מהמקטרגים שרואין מתכבד בלבושיו ועומד בתפלה, יאמרו זה מראה עצמו מהחשובים ונראה מה מעשיו, לכן בעת צרה כיון שיש להם תגבורת חושש מקטרוגם וקנאתם, מה שאין כן בעת שלום הם יהיו מוכנעים מאליהם ואינו חושש כל כך מהם. ומה שאמר על זה הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, נראה לי בס"ד 'הִכּוֹן' בהפוך אתוון 'כַּוָּנָה' רמז קישוט הפנימיות של האדם הוא כַּוָּנָה, וקשוט חציניותו הוא במלבושים חשובים, דכמו שצריך ליזהר בקשוט זה לכן הִכּוֹן הוא כַּוָּנָה, שעל ידי זה מתעורר בזה. והא דְּרַב הוּנָא רָמִי פּוּזְמְקֵי נראה לי בס"ד מפני שמתפלל בהרכנת הראש ורוצה שצלם פניו לא יראה כפות רגליו. אי נמי כדי להדמות למלאכים שאין להם חילוק אצבעות.

קָרִי עֲלֵיהּ רַבִּי זֵירָא (משלי כח, ט) "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה". יש להקשות אמאי לא אמר לו נמי וְעוֹד מַנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה? כי בשלמא רָבָא לא אמר האי קרא על רַב הַמְנוּנָא מסני, כי רַב הַמְנוּנָא לא פסק לפניו מדברי תורה וקם להתפלל, אלא כבר עמד להתפלל תפלה בזמנה ורק חזיה דהוה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ? ונראה לי בס"ד דרש"י פירש צוֹרֵךְ חַיֵּי שָׁעָה 'לרפואה לשלום למזונות' ולפי זה רובה דתפלת י"ח הא חיי עולם, כי שלשה ראשונות הם שבחו של מקום, וְאַתָּה חוֹנֵן וְהֲשִׁיבֵנוּ וּסְלַח לָנוּ אינם חיי שעה אלא נחשבים חיי עולם, וכיון שהוא רוצה להתפלל תחלה בברכות אלו שהם חיי עולם איך יאמר מַנִּיחִין חַיֵּי הָעוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה?! אבל רבא אמר כן על רב המנונא משום דחזיה דהוה מאריך בתחנונים שאחר העמידה, יען כי ראה שכרע כריעה שלישית גם כן, ואם כן שם האריכות היא בשאלת צרכיו שהם חיי שעה, ולכן דקדק הש"ס לומר דְּקָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוּתֵיהּ ולא אמר 'בִּצְלוֹתָא' והיינו 'בִּצְלוּתֵיהּ' רצונו לומר בתפלה שמחדש לעצמו ולגופו ולא בעיקר התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק הרי"ף ז"ל דהקשה על מה שאמר גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה מאי 'גַּם'? שהרי אין דבר אחר נתעב עם התפלה! עיין שם. ובזה ניחא כי בתפילת העמידה איכא חיי עולם בְּאַתָּה חוֹנֵן וְהֲשִׁיבֵנוּ וּסְלַח לָנוּ, ואיכא חיי שעה בִּרְפָאֵינוּ וּבָּרְכֵינוּ וכיוצא, ואם מֵסִיר אָזְנוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אז גַּם תְּפִלָּה שאינו חיי שעה היא תּוֹעֵבָה שלא תעלה לרצון. מיהו הדבר יפלא כי שם תועבה על עבודה זרה ועל משכב זכור, ואיך משום שפסיק מדברי תורה קורא על תפלתו שם 'תּוֹעֵבָה'? ונראה לי בס"ד כי בגמרא אמרו דדרש בר קפרא על מלת 'תּוֹעֵבָה' האמור במשכב זכור נטרקון 'תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ' וכן נמי כאן קרי לה תּוֹעֵבָה לפי משמעות הנטרקון של זה, שרוצה לומר תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ, דהיינו התפלה זו שאתה פוסק מדברי תורה ומתפלל מוכרח שיהיה לבך תּוֹעֶה ולא תוכל לכוין בה היטב, מפני שלבך טרוד בדבר ההלכה שהיית צריך לומר. ולכן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת, מפני שהיו עוסקים בתורה בלילה וחוששין אם יתפללו תיכף תתבלבל כונתם מחמת עסק התורה, ולכן ישהו שעה עד שיסורו הרהורי תורה מלבם. ולכן תמצא בירושלמי דברכות (פרק ב, הלכה ד) א"ר חייא רובא [אמר רבי חייא הגדול] אנא מימייא לא כונית [אני מימי לא כיוונתי בתפילה], אלא חד זמן רציתי לכוין [אלא פעם אחת רציתי לכוון] והרהרתי בלבי [והרהרתי בלבי ואמרתי] מי יכנס לפני המלך קודם וכו', וכן אמר שמואל וכן אמר רבי בון יעוין שם. והדבר יפלא גדולי חכמי ישראל איך לא יכונו בתפלה?! ובזה ניחא שהם היתה תורתם אומנותם, שהיו אדוקים בעסק התורה ימים ולילות ולכן לבם טרוד הרבה בהרהורי תורה גם בעת התפלה, ואמר פעם אחת נתגברתי לדחות מלבי הרהורי תורה בעת תפלה, ובא בלבי מחשבה זרה שחשבתי 'מי נכנס תחלה' וכן שאר חכמים, ולזה אמר הכתוב מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה רצונו לומר שקם ופוסק באמצע ההלכה אז גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה, פירוש תועה בה כמו שאמר בר קפרא שהוא תועה בה בבלבול הכונה מחמת דברי תורה שהיה לומד בהם קודם שהתפלל, שלא גמר לימודו בהם ולא נחה דעתו עדיין.

רַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ יַתְבֵי וְגַּרְסֵי בֵּינִי עַמּוּדֵי, וְכָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא הֲווּ טַפְחֵי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא וְאַמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא, לֵיעוֹל וְלֵיתִי. פירוש היה מקישין על בריח הדלת. ויש להקשות למה לא מקישין על הדלת עצמו שכן הדרך להקיש על הדלת ולא על הבריח? ועוד למאי אצריכי להא דודאי מי שיש לו צורך לדין יבא מאיליו כי בית דין ידועים הם? ועוד מה שנאמר לֵיעוֹל נראה יתור לשון וסגי לומר לֵיתִי בלבד? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב קה"י [קהילת יעקב] ז"ל סוד הדין של בית דין כלול משבעה מידות, שהדיינים שלשה כנגד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת], והעדים שנים כנגד נצח והוד, והבעלי דינים הם יסוד ומלכות, שהתובע יסוד והנתבע מלכות, ולכן העולם שנבנה בשבעת ימי בראשית שהם כנגד חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] מתקיים על ידי הדין, ולזה אמר כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית' דייקא, ובעת שהדיינים יושבים ומתבוננים בדין לידע היכן הדין נוטה אז בזה מעלים חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] לחב"ד [חכמה, בינה, דעת] עד כאן דבריו ז"ל עיין שם. נמצא הנתבע שעליו יושבים בדין הוא כנגד מלכות שנקראת שער, בסוד שם אֲדֹנָי אשר במילואו [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] תַּרְעָ"א [671] שהוא לשון שַׁעַר, וזהו (זכריה ח, טז) שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם דהיינו בנתבע שהוא בחינת 'שַׁעַר' אך התובע כנגד היסוד הנקרא בריח הדלת, והוא עִיבְּרָא דְּדָשָׁא יען כי הוא בקו האמצעי, וידוע שהתפארת נקרא בריח התיכון כנזכר בזוהר הקדוש (פ' בלק דף קפ"ו), ולכן היסוד שהוא גם כן בקו האמצעי שעומד בין נצח והוד גם כן נקרא בריח מן הקצה אל הקצה, אך נקרא בְּרִיחַ הַדֶּלֶת מפני שהמלכות שהיא סוד דלת סומכת עליו, יען שהיא עומדת אחר גה"י כידוע, וכן היסוד נקרא עִיבְּרָא דְּדָשָׁא שהוא רוצה לומר בְּרִיחַ הַדֶּלֶת. גם אמרתי יצדק על יסוד שם בְּרִיחַ שהוא בַּר חַי, וגם הוא רַב, חי בסוד 'רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי' (בראשית מה, כח), וזהו צירוף 'בְּרִיחַ' ולכך מקישים על עִיבְּרָא דְּדָשָׁא הרומז לתובע דאית ליה דינא על הנתבע לֵיעוֹל וְלֵיתִי, כי התובע נכנס תחלה לתבוע הדין וממנו מתחיל יחוד הספירות הנזכר הנעשה על ידי הדין שדנין הדיינים, וז"ש לֵיעוֹל בבחינה הרומזת כנגדו שהוא בחינת היסוד, וְלֵיתִי לפנינו אנן בית דין בחינת חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] כדי לתבוע.

אֶלָּא לוֹמַר לְךָ כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. קשא נהי דהאי דאמר קרא מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב אינו כפשוטו אלא כונתו לומר דנעשה שותף מכח הגזרה שוה של וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, אך מה שאמר 'אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת' מהיכא מפיק לה, דמנא לן שהיה יושב משה רבינו ע"ה שָׁעָה אַחַת ודילמא ארבע או שש? ונראה לי בס"ד דמפיק לה מתיבת מֹשֶׁה דנראה יתיר, דהא כתיב (שמות יח, יג) וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם והוה ליה למימר וְיַעַמְדוּ הָעָם עָלָיו מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב מאחר דהזכיר כבר שמו בזה הפסוק? לכך דריש שם מֹשֶׁה נכתב לדרשה על שָׁעָה, כי מֹשֶׁה [345] עם נקוד החולם [10] מספרו שָׁנָה [355] ועם נקוד צר"י [30] מספרו שָׁעָה [375] וכאלו אמר וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה שָׁעָה, ואמר נמי מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב ללמדינו ענין השותף בגזרה שוה, ואין הדבר כפשוטו שהיה יושב מן הבקר עד ערב, ואף על גבי כי נקוד מֹשֶׁה הוא סגו"ל ולא צר"י לא אפכת בזה לענין הדרשה, מפני שבמבטא יוצא צר"י וסגו"ל שוין, וכזאת מצאתי דרשה במקום אחר. אי נמי נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ב"ד (בא"ח דף קל"ו) בשם תוספתא דברכות שהשעה מתחלקת לנ"ד [54] עונות יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שכתבו המקובלים ז"ל 'שָׁעָה' רומזת למלכות, והיינו כי המלכות היא בחינת שם אֲדֹנָי שיש בו כ"ד צירופים לכך נקראת שָׁעָה שהיא כ"ד עונות, אך התפארת נקרא יוֹם כי הוא בחינת שם הוי"ה שיש בו י"ב צירופים והיום הוא י"ב שעות, והנה 'בֹּקֶר' [302] מספר שב [302], ועם נקודות חול"ם וסגו"ל שהם מ' [40] הרי שמ"ב [342], וְ 'עָרֶב' [272] עם נקודות קמץ וסגול [46] עולה שיח [318], וההפרש שיש בין מספר שמ"ב [342] למספר שי"ח [318] הוא מספר כ"ד [24], שהוא שיעור שעה שהיא כ"ד עונות! וזה נרמז בכתוב, (שמות י"ח י"ג) וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב, דהיינו כ"ד עונות, שהוא שיעור שעה הנרמזים במספר שיש בין מספר 'בֹּקֶר' לבין מספר 'עָרֶב'.

עַד מָתַי יוֹשְׁבִין בַּדִּין? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת עַד זְמַן סְעוּדָה. אָמַר רַב חָמָא: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: (קהלת י, טז) "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר, וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי" בִּגְבוּרָה שֶׁל תּוֹרָה, וְלֹא בִּשְׁתִיָּה שֶׁל יַיִן. נראה לי בס"ד דהתורה נמשלה לאכילה ושתיה דכתיב, (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, והיינו לימוד תורה שבכתב נמשלה לאכילה, ולימוד תורה שבעל פה נמשלה לשתיה. גם ידוע תורה שבכתב בחינת חסד ותורה שבעל פה בחינת גבורה. והנה טבע העולם הניעור כל הלילה אינו תאב לאכול בבוקר, ועסק התורה אשר יהיה האדם ניעור בו כל הלילה הוא עסק תורה שבעל פה שהוא בחינת גבורה, ולזה אמר (קהלת י, יז) שָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, כמו שנאמר מהרש"א ז"ל שהוא רצונו לומר בשעה רביעית ולא בבוקר, והסיבה בשביל שכל הלילה היו נעורים בעסק הַגְּבוּרָה שבעל פה ולכך לא היו יכולים לאכול בבוקר אלא רק בעת הידוע שהוא שעה רביעית, אבל לא היתה הסיבה בשביל שהיו שותין כל הלילה יין ולכך אינם יכולים לאכול בַּבֹּקֶר, מפני שגם הנעור כל הלילה כשתיית היין אינו יכול לאכול בבוקר השכם, זה לא היה.

שִׁשִּׁית מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת נראה לפי זה אותם הַלוּדִים הרשעים שאכלו בשעה ראשונה אז כשאוכלים הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מתעכל מאכלם ותחסר בטנם, ובזה יובן בס"ד (משלי יג, כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר, ולפי זה אותם דיינים שאוכלים בבוקר דכתיב בהו (קהלת י, יז) וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, דומין ללודים שגונבים בני אדם ואוכלים אותם, זה שאמר (ישעיהו א, כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים. ומה שאמר מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת, נראה לי בס"ד כי לכן בי"ד עתים שמנה בקוהלת בעת השביעי אמר (קהלת ג, ה) עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, כי אחר שישית היא שביעית.