בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ראש השנה דף ח׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ראש השנה דף ח׳ עמוד א׳

    מסכת ראש השנה דף ח׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־375 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    והרי יובל שהוא תלוי בתקיעה:

    רב אשי אמר האי דלא חשיב במתניתין אלא ארבעה לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בראשי חדשים ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרינן רגל שבו ולהכי לא תני נמי ר"ה דעומר ושתי הלחם:

    ופרכינן א"כ באחד בשבט סתם לן תנא ברישא כב"ש דאי כב"ה הא אמרי בט"ו בו:

    ה"ק כו' תנא דמתניתין סתם ברישא אחד בשבט בראשי שנים והדר פריש ואזיל בסיפא באחד בשבט ר"ה לאילן דברי ב"ש למימרא דהא דסתם ברישא ארבעה ראשי שנים בראשי חדשים לאו דברי הכל היא אלא אב"ש קאי:

    [שלשה לדברי הכל לאו דוקא] דהא אחד באלול נמי פלוגת' היא דר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי [אלא אב"ה קאי]:

    לבשו כרים הצאן מקרא הוא בספר תהלים לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו לבשו כרים הצאן מתלבשות הכבשים שמתעברות:

    יעטפו בר שהזריעה צומחת וניכרת יפה:

    יתרועעו אף ישירו בניסן כשיגיע זמן הקציר והתבואה בקשים שלה והרוח מנשבת והן נוקשים זו על זו נשמע הקול ונראות כמשוררות:

    ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Rosh Hashanah 8a · Sefaria · מהדורה: WikiSource Rashi · Public Domain

    תוספות

    והרי יובלות יש תימה מאי ס"ד הא לא מיתוקמינן כלל אלא לרבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב לקמן:

    [באחד בשבט כבית שמאי פי' בתמיה]:

    שלשה לדברי הכל ואחד בשבט מחלוקת הא לא מתוקמא כר"ש דלית ליה אחד באלול אלא כר"מ אתיא [ואכתי] צריכי למימר דנסיב לה אליבא דתנאי דלרגלים לא מיתוקמא כר"מ:

    לבשו כרים הצאן מתרגמינן יעלון דוכרייא עילוי ענא והוא לשון נקיה ובקונט' מפרש לקמן (ראש השנה ד' יא.) לגבי הא דאמר רבי יהושע בניסן נברא העולם דקאמרינן באותו הפרק זמן בהמה וחיה שמזדווגים זה עם זה ובכאן לא פירש כן:

    סמוך לגמרו עשורו ואע"ג דתנן בפ"ק דמעשרו' (מ"ג) התבואה והזיתים משיביאו שליש מ"מ אין דרך ללקטם אלא כשנגמרו:

    מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי כדתנן בפירקין (דף ב.) ולירקות דהיינו למעשר כך מפרש בגמ' (דף יב.) ומיהו לא מפרש מנלן ושמא נפקא לן מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה כדלקמן (ע"ב) גבי לשמיטין [ועי"ל דטעמא דבתשרי כדפירש רש"י פ"ב דכתובות (דף כה.) דלא נתחייבו ישראל במעשר עד שהתחילו למנות שמיטין א"כ מעשר בשמיטין תלה רחמנא ושמיטין הוי תשרי ר"ה]:

    רב חסדא כר' זירא דמוקים ליה למתני' לתקופות והא דלא תנא תשרי ר"ה למלכי אומות העולם משום דבאומות העולם לא קמיירי:

    לתקופות כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ומונין מולד הלבנה והתקופה מאחד בתשרי ורבי יהושע מונה מניסן ויש נפקותא מרובה בדבר במה שקודם מנין של זה למנין של זה חצי שנה והא דקיימא לן פרק כיצד מעברין (עירובין ד' נו. ושם) דאין תקופת ניסן נופלת אלא בארבעה רבעי היום אם בתחילת היום וכו' היינו משום דהתם כולהו כר' יהושע דתניא בברייתא כוותיה דשמואל סבר כר' יהושע דלר"א בכ"ה באלול נברא העולם ולר' יהושע בכ"ה באדר היינו דכשנברא אדם בששי קדש החדש וזה טעם למחשבי העבור לאחר שצרפו כל השעות והקפה של כל מחזורים שמסירין ז"ט תרמ"ב פי' ז' ימים תשע שעות תרמ"ב חלקים דרגילים לומר לפי שהיתה הלבנה נזופה ע"י שקטרגה ונהגה נזיפה בעצמה ז"ט תרמ"ב ולא מצינו טעם זה בכל מקום אלא זהו הטעם לפי שהמונה מבריאת העולם לא מונה ר"ה עד יום ששי שנברא אדם הראשון ובשעה תשיעית נצטווה כדאמר פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לח:) ומסתמא אז קדש החדש ומשקדש החדש ע"כ היה המולד ו' שעות קודם דשית שעי מכסי סיהרא ונמצא המולד בתחילת שעה ט"ו דהיא שעה שלישית של יום וסימן וי"ד פי' ביום ו' בסוף שעה י"ד היה המולד מאחר שלא היה ר"ה עד יום ו' שקידש אדם הראשון החדש נמצא שנברא העולם בכ"ה באלול ואותה שנה של תוהו שמונין משום דיום אחד בשנה חשוב שנה וכשתדקדק על מולד ניסן של תוהו שלפני תשרי של יישוב שבו נברא אדם תמצא מולד ניסן ברביעי בתשע שעות תרמ"ב חלקים שאתה צריך להשליך ב' ד' תל"ח לאחריו ב' ימים ד' שעות תל"ח חלקים ומולד תשרי של תוהו שלפניו שנמצא ב' ה' ר"ד ולתקופה מניסן של תוהו מונין שהיתה התקופה בתחילת ליל ארבעה ונמצאת תקופת תשרי של יישוב של אחריו ביום ד' ט"ו שעות כדאמרינן בפרק כיצד מעברין אין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום וז' שעות ומחצה נמצא דשתי תקופות ט"ו שעות ונמצא דקדמה תקופת תשרי למולד א' כ"ג פי' יום אחד כ"ג שעות ונמצא דקדמה תקופת ניסן את המולד ז' ט' תרמ"ב דל חצי (שעה) עודפת התקופה על המולד ה' י' תרמ"ב פי ה' ימים י' שעות תרמ"ב חלקים וכשתצרף ה' י' תרמ"ב עם א' כ"ג עולה ז' ט' תרמ"ב והרי עכשיו נוהגין למנות מתשרי של תוהו שנות העולם כדפי' דיום אחד בשנה חשוב שנה ותקופת ניסן מונין מולד תשרי ב' ה' ר"ד וזקוקים להסיר ז' ט' תרמ"ב ודבר תימה הוא במה נחלקו ר"א ור' יהושע דתניא לקמן (ראש השנה דף יב.) מונין לתקופה מניסן ולמולדות מתשרי והלא היו יכולים לברר הדבר דכ"ד שעות מיכסי סיהרא בין חדתא לעתיקא כדאיתא בסוף פ"ק דערכין (דף ט: ושם) והם מרחיקין המולד זה מזה ב' ד' תל"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו בו שני ימים:

    Tosafot on Rosh Hashanah 8a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    והרי יובלות שיש להן מעשה תקיעת שופר ושלוח עבדים וחזרת ממכר ופרקינן מתני' ר' ישמעאל היא דאמר מר"ה (שנא') חייל יובל. והני כולהו אינן אלא ביום הכפורים ופריק רב אשי פירוק אחר ואמר הכי קתני ד' ראשי שנים הן ג' לדברי הכל שהן ראשי חדשים באחד בניסן ובאחד באלול ובאחד בתשרי. אבל הרביעי באחד בשבט מחלוקת ב"ש וב"ה.

    ר' אלעזר ור' שמעון אומרי' באחד בתשרי א"ר יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו לבשו כרים הצאן וגו' עד אימתי נעשו הצאן מלבוש לכרים שהן הטלאים כלומ' מתעברות בזמן שהעמקים יעטפו בר. ואימתי מתכסים העמקים מצמחי התבואה באדר הלכך מתעברות באדר ויולדות באב לה' חדשים. ר"ה שלהן אלול.

    ור"א ור"ש אומרים בזמן ששבולת אומרת שירה מתעברות כלומר שהתבואה גדולה ונעשית קמה. ובזמן שהרוח מנשבת בהן נשמע מתוכה בקול הברה וזו היא כעין שירה. ואימתי מגיעות בזה הגבול בניסן. הלכך מתעברות בניסן ויולדות באלול. ר"ה שלהן תשרי. פירוש חרפתא. הבכירות. אפלתא. האפילות. בשלמא האי קרא דייקא כר' מאיר שמתעברות באדר בזמן שהעמקים יעטפו בר באדר ומשתכחי נמי באדר. בכירות שעומדות קמה ואומרות שירה.

    אלא לר"א ולר"ש איפכא הוא והכי הוה ליה למכתב לבשו כרים הצאן יתרועעו אף ישירו. ועמקים יעטפו בר כלומ' מתעברות בניסן בזמן שיתרועעו אף ישירו. ואיכא נמי עמקים [יעטפו] בר (באפליאתא) [בחרפייתא]. ופריק רבא לדברי הכל באדר מתעברות כדמפרש קרא ובאקושי מעשר בהמה למעשר דגן פליגי ופשוטה היא.

    באחד בתשרי ר"ה לשנים ואוקמה רב חסדא כר' זירא [מתני לה] דאמר ר"ה לחשבון תקופות. ור' אליעזר הוא דאמר כדבעינן למימר לקמן בתשרי נברא העולם.

    רב נחמן בר יצחק אמר ר"ה לדין דכתיב מראשית השנה עד וגו' מראש נידון מה יהא בסופה.

    וממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחודש שופר וגו' ופשוטה היא.

    Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 8a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    ואי בעית אימא רב חסדא כר' זירא מתני ואם תאמר ולרב חסדא ליתני בהדיא באחד בתשרי ראש השנה למלכי האומות. ויש לומר דקסבר רב חסדא דמתניתין במלכי ישראל מיירי במלכי אומות העולם לא מיירי.

    Rashba on Rosh Hashanah 8a · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    ריטב"א

    הא דאמר (ד') [ג'] לד״ה פי׳ לדברי ב״ש וב״ה דלא חזינן להו דפליגי במלתא דאלו ד״ה ממש ליכא לפרושי דהא בא׳ באלול פלוגתא דר״מ ור״ש וכן פרש״י:

    מתעברות באדר ויולדות באב פי׳ שזמן עיבור בהמה [דקה] ה׳ חדשים ויהבינן כוליה אדר לעיבור וכוליה אב ללידה ולכל אחד ליכא [אלא] ה׳ חדשים כי המתעברות בתחלת אדר יולדות [בתחלת אב] והמתעברת בסוף אדר יולדת בסוף אב והמתעברת באמצע יולדת באמצע ואין לנו אלא לקבוע זמן כללי השנה בכולן דרך כללי:

    גרש״י בקמייתא ההיא באפילתא דהוה בניסן ובבתריתא בחריפתא דהוה מאדר ופי׳ אפילתא וחריפתא על הבהמות שיש בכירות להתעבר מאדר ויש אפילות להתעבר בניסן אליבא דאידך תנא אבל בספר גורס בקמייתא בחריפתא דהויין מאדר ובתריתא באפילתא דהויין בניסן וקאי אשבלים ושירה שלהן שעושין ע״י הרוח:

    לשנים למאי הילכתא כלומר לאיזה ענין שייך ר״ה ואין פי׳ כן בההיא דלעיל כדפרי׳ התם. והא דלא פריך (רבא) [הכא] לשטרות ולשתוק מיד משום דניחא ליה לברורי מלתא למה הוצרכו לקבוע יום ידוע לכך דכיון דאמר לשטרות ממילא משתמע דבעי למימר לשטרות דאנו מונין למלכים שכבר ידוע היה להם ומשום דתנינן לעיל דאחד בניסן ר״ה למלכים הוצרכו לשאול כאן לשנים למאי הילכתא וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון אחד וענינם מתחלף כנ״ל:

    רב חסדא מתניתין אתא לאשמועינן וליכא למימר דרב חסדא פריש לן איזה מהן למלכי ישראל ואיזה מהן למלכי עובדי כוכבים ומזלות דהא נמי פשיטא לן דלמלכי ישראל מניסן כעין יציאת מצרים וכדאשכחן במלכות שלמה ולמלכי עכומ״ז בתשרי:

    (אי') [ואיבעית] אימא רב חסדא כר׳ זירא מתני לה לתקופה ור״א כו' וא״ת [ולמה] לא קתני תנא ר״ח למלכי עובדי כוכבים ומזלות כאחד בתשרי וי״ל דאה״נ דלא חשיבי ליה למתנינהו:

    איזהו חג שהחדש מתכסה בו פרש״י שהירח מתכסה בו מפני שהוא בן יומו אינה נראית לרחוקים כגון שחרית לבני מזרח וערבית לבני מערב וכן נראה בויקרא רבה פ׳ אמור דאמר התם תקעו בחדש שופר וכו׳ והלא כל החדשים חדש אלא בכסה והלא כל החדשים מתכסים אלא ליום חגינו והלא ניסן חדש ונכסה ויש בו חג אלא שאינו בן יומו אין לך חדש שהוא נכסה ויש בו חג וחג בן יומו אלא תשרי וכן פר״ת ונסתייע מן המדרש הזה ומצינו לבנה שנקרא חדש מאימתי מברכין על החדש. וי״מ שענין ר״ח מתכסה בו לפי שאין מקריבין בו שעיר חטאת דר״ח ושעיר שיש בר״ה חובת היום הוא ואע״פ שמלבד שעירי הרגלים כלם מנו בתוספתא דפ״ק דשבועות י״ב שעירים לר״ה אומרין דההוא לשנה מעוברת ומסתעיין מזה מן המקרא שאומר בקרבנות ר״ה מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב וחטאתה ואין פי׳ זה נכון כי טעם שלא הזכיר הכתוב מלבד חטאת החדש לפי שלא הי׳ צריך וכמו שכתוב יפה בפי׳ החומש לרבינו הגדול וכמו שכתבתי בפי׳ הלכות שלי. וי״מ שהחדש מתכסה בו שאין מזכירין ר״ח בתפלה וקדוש וליתא דא״כ היכי לא מייתי לה בעירובין דשקלי וטרי בה אמוראי אם עולה זכרון א׳ לכאן ולכאן או לא. וי״מ שר״ח נקבע מלשון ליום הכסא וכן בכסא ליום חגנו לשון קביעות זמן ונקיט תלמודא לישנא דקרא דדריש ביה והנכון שר״ח מתכסה בו שאינו עולה על הלב דקיי״ל (כדרבא מיניה) [כדרבה] ואין אדם מזכירו בשום דבר וכל שעושין בו עושין לשם ר״ה:

    Ritva on Rosh Hashanah 8a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei HaRitva, Konigsberg, 1858. · Public Domain

    מאירי

    חשבון העבור וידיעת מותרות של כל שנה מבריאת העולם הן לחשבון הלבנה הן לחשבון החמה הכל נמנה מתשרי ואחד בתשרי ר"ה לענין זה והוא הרמוז בגמרא בענין לתקופה:

    Meiri on Rosh Hashanah 8a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה ה"ק כו' דהא דסתם ברישא כו' לאו ד"ה הס"ד ואח"כ מה"ד שלשה לד"ה לאו דוקא דהא אחד באלול נמי פלוגתא היא דר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי אלא אבית הלל קאי הס"ד ואח"כ מה"ד לבשו כו' כצ"ל מצאתי מוגה מכתיבת ידי אמ"ו ז"ל ודו"ק:

    בד"ה ר"א היא כו' לקמן בפרקין הס"ד:

    תוס' בד"ה שלשה לד"ה כו' אלא כר' מאיר אתיא ואכתי צ"ל דנסב לה כו' כצ"ל מת"י:

    בד"ה לבשו כרים הצאן בב"ר אמרו לבשו כו' ובקונט' מפרש כו' באותו הפרק זמן בהמה כו' כצ"ל מת"י גם מ"ש מפ"ה דלקמן בת"י אינו כי תלמוד ערוך הוא לקמן ודו"ק:

    בד"ה מה מעשר כו' כדתנן בפירקין ולירקות כו' ושמא נפקא לן כו' שנה שנה וגמר שנה כו' כצ"ל ובת"י תירץ בע"א וז"ל דטעמא דבתשרי כדפרש"י פ"ב דכתובות דלא נתחייבו ישראל במעשר עד שהתחילו למנות שמיטין א"כ מעשר בשמיטין תלא רחמנא ושמיטין הוי תשרי ר"ה עכ"ל:

    בד"ה לתקופות כו' במה שקודם מנין כו' דשמואל סבר כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Rosh Hashanah 8a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    בתוס' בד"ה והרי יובלות תימא מאי ס"ד הא לא מתוקמא כלל אלא לרבי ישמעאל עכ"ל. ולכאורה נראה מסידור דיבורי התוס' דקושייתם כאן אסוגיא דשקלא וטריא אליבא דמ"ד מידי דתליא במעשה לא קחשיב קאי וכבר צווחו קמאי דקמן למה לא הקשו כן אמקשה קמא דקאי אשקלא וטריא למ"ד מידי דחייל מאורתא לא קחשיב ונהי דאפשר דאין מוקדם ומאוחר בלשון התוספות בזה כדאשכחן בדוכתי טובא מ"מ כיון דדשו בה רבים אנא נמי אימא. והנלע"ד משום דודאי עיקר תמיהת התוספות היינו אליבא דרבא דאמר דלד"ה ד' לדידיה ודאי קשה אחד בתשרי עשרה בתשרי הוא דליכא למימר דאה"נ דבעשרה בתשרי קאמר ורגל שבו קאמר דאם כן הו"ל חמשה מה שאין כן לרב נחמן בר יצחק דאמר ארבע חדשים ובהן כמה ראשי שנים לא שייך קושיית התוספות שהרי אין הכרח לאוקמי כרבי ישמעאל אלא לוקמי כרבנן ורגל שבו וכמו שכתבו התוספות להדיא לקמן ע"ב בדבור המתחיל בעשרה בתשרי ועיין במהרש"א ובחדושינו וא"כ לפ"ז לא מצי התוס' להקשות קושייתם לדברי המקשן הראשון דאפשר דהקישא לא קאי אמלתא דרבא אלא אליבא דר"נ דמשמע ליה להמקשה דהא דר"נ לא אמר כרבא היינו מה"ט גופא משום דיובלות בעשרה בתשרי ואפ"ה לא קחשיב חמשה וכיון דשינויא דר"פ דמידי דחייל מאורתא לא קחשיב קאי בין לרבא ובין לר"נ א"כ הקשה המקשה שפיר והרי יובלות והיינו אליבא דר"נ דמוקי ליובלות כרבנן וכדכתיבנא. אבל על המקשן השני דקאי אשינויא דרב שישא בר אידי דמידי דתליא במעשה לא קחשיב משמע לתוספות דע"כ דוקא אליבא דרבא קאי דאי אליבא דר"נ ב"י לא הוצרך לשנויי מידי דתלי במעשה לא קחשיב דבלא"ה א"ש דמשום דקתני אם הביא כשר מש"ה לא קחשיב שתי הלחם כדאמרינן לענין תרומת שקלים ובשלמא לר"פ י"ל דאליבא דר"נ קאי ולית ליה האי שינויא דאם הביא יצא לא פסיקא ליה והא דלא קחשיב תרומת שקלים היינו משום האי טעמא גופא דתרומת שקלים לא חייל מאורתא וכדפרישי' לעיל דלא קי"ל כרבי דעצים איקרי קרבן משא"כ להאי שינויא דלא תליא במעשה שכבר כתבו התוס' דמשמע להו דלא מצי לשנויי הכי אתרומת שקלים וא"כ ע"כ מדלא קחשיב תרומת שקלים היינו משום דאם הביא יצא לא פסיקא ליה וא"כ תו לא צריך לשנויי כלל אליבא דר"נ לענין שתי הלחם אע"כ דאליבא דרבא לחוד משני רב שישא בר אידי אפ"ה מקשה הש"ס והרי יובלות ואם כן מקשו התוספת שפיר מאי קושיא הא אליבא דרבא בלא"ה לא מתוקמיה אלא כרבי ישמעאל ודו"ק. אף שהתוספות לא כיוונו לזה מ"מ כתבתי דרך פלפול ובעיקר תמיהת התוספת כתבתי לקמן ליישב תמיהתם בפיסקא דיובלות ע"ש:

    שם בגמרא רב אשי אמר ד' ראשי השנה בד' ראשי חדשים לכאורה יש לדקדק דאכתי ליתני ר"ה לעומר ולשתי הלחם כדקתני לרגלים אף על פי שאינו מן המנין הכי נמי ליתני הני ואפשר דרב אשי נמי אית ליה הני שנויי דלא קתני אלא מידי דחייל מאורתא או דתליא במעשה ולא פליג אאוקימתיה דרבא אלא במאי דקאמר רבא רבי נסיב אליבא דתנאי ולר' אליבא דנפשיה אבל יותר נראה דרב אשי לא חש לתרץ אלא אהא דנקט ד' ראשי שנים דמשמע דטפי ליכא אבל במאי דלא קתני עומר ושתי הלחם לא חש להשיב דאטו תנא כי רוכלא ליתני:

    בגמ' ה"ק ג' לד"ה עיין ברש"י ותוספות והמכוון בזה דנהי דא' באלול נמי פלוגתא היא מ"מ כיון דרבי גופא ס"ל כר"מ לא שייך לומר ד"ה משא"כ באחד בשבט לא שייך לומר כן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועיין מה שאכתוב בסמוך מזה:

    בתוס' בד"ה לבשו כרים וכו' כדאמרינן לקמן לבשו דוכרייא ובקונט' מפרש לקמן וכו' וכאן לא פי' כן עכ"ל. וכתב מהרש"א דבת"י אינו וכתב עוד דבהדיא מבואר לקמן בגמרא. ולענ"ד כוונת התוספות לפ' עיקר לשון לבישה דלפרש"י כאן ההתלבשות היא מהולד שמתעברות ולהתוספת קאי אזכר וע"ז כתבו שכן פירש בקונטרס לקמן על הא דקאמר הש"ס בשעה שמזדווגין פרש"י שם אלמא ניסן זמן זיווג בהמות הוא ומדלא קאמר זמן עיבור אלמא דל' לבשו לא קאי אעיבור אלא אזיווג דזכר אלא דממילא ילפינן הכא שמתעברות באותו זמן. ולפ"ז א"ש מ"ש התוספות וכאן לא פירש כן וק"ל:

    בגמרא ר"מ סבר מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו הא דמקשינן למעשר דגן ולא לתירוש ויצהר דהוו מיני אילנות ואזלינן בתר חנטה ור"ה שבט ולא הוו סמוך לגמרן אלא דבהאי קרא דעשר תעשר כתיב תבואת זרעך ומשמע דאדגן קאי ולא אתירוש ויצהר דלאו מיני זרעים נינהו אלא נטעים וא"כ מסתמא כי אקיש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב בהדיא קאי. אבל קשיא לי טובא כיון דמן החדש על הישן איסורא דאורייתא הוא ואפילו דיעבד אינו תרומה אם כן מאי ראה ר"מ לומר דר"ה הוא דוקא א' באלול דלמא סוף אב שהוא נמי סמוך לגמרן ועוד דנהי דבאלול אכתי ממאי דבריש ירחא דלמא בד' או בה' בירחא ולא בא הכתוב לסתום ול"ל דר"מ סבר כשיטת הירושלמי דדרשי' מלחדשי השנה שאין חודש א' מתחלק לשני שנים וא"כ ע"כ כל ר"ה דוקא בר"ת הוא הא ליתא דא"כ יסבור בא' בשבט כבית שמאי. ולפ"ז לא א"ש הא דאמר לעיל ג' לד"ה דהא לבית הלל דאית ליה ט"ו בשבט ולא דרש דרשא לחדשי השנה א"כ ע"כ לא מצי סבר היקשא דמעשר בהמה לאחד באלול דסמוך לגמרן דאכתי מי ידעינן דדוקא בריש ירחא הוי סמוך לגמרן ויבואר לקמן בעז"ה בפיסקא דא' בשבט ע"ש ותמצא נחת:

    בגמרא ואי בעית אימא רב חסדא כר' זירא מתני לה לתקופה ור"א היא וכו' הא דפסיקא לתלמודא לאוקמי דר"ח כר"ז ולא מוקי לדרב חסדא כדרב נחמן בר"י דאמר לדין נראה משום דאשכחן לר"ח בסמוך דאמר מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין ויליף מדכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו וא"כ מפרש להאי קרא לענין דינו של אדם ממש. ולפ"ז ע"כ סובר ר"ח כר' יוסי דאמר אדם נדון בכל יום דהא כתיב בהאי קרא דבר יום ביומו ונהי דרבנן מפרשי דהכא לאו במשפט ממש איירי אלא לפקידה בעלמא או כמ"ש מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות ע"ש מ"מ ע"כ ר"ח לא ס"ל בהא כרבנן דא"כ מנ"ל הא דדריש מלך וציבור מלך נכנס תחילה כנ"ל וק"ל:

    בתוס' בד"ה לתקופות כר"א וכו' ויש נפקותא מרובה בדבר עכ"ל והיינו לענין עיבור שנים אי משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן כדלקמן ד' כ"א וכן בתקופת תשרי לענין סוכות כדאיתא בסנהדרין וחשבון התקופות תלוי הכל בתחלת בריאת עולם שהיתה תחלת ליל ד' למר בתקופת ניסן ולמר בתקופת תשרי:

    Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 8a · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ראש השנה, דף ח׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־375 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 111 מילים

      נפתחת ב״וַהֲרֵי יוֹבְלוֹת! רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי…״

    2. קטע 211 מילים

      נפתחת ב״וְרַב אָשֵׁי אָמַר: אַרְבַּע רָאשֵׁי הַשָּׁנִים הֵם…״

    3. קטע 318 מילים

      נפתחת ב״בְּאֶחָד בִּשְׁבָט — כְּבֵית שַׁמַּאי? הָכִי קָאָמַר:…״

    4. קטע 450 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי.…״

    5. קטע 528 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵימָתַי ״לָבְשׁוּ…״

    6. קטע 621 מילים

      נפתחת ב״וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ״!…״

    7. קטע 738 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, כְּדִכְתִיב: ״לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן״…״

    8. קטע 831 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״לָבְשׁוּ כָרִים…״

    9. קטע 947 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר…״

    10. קטע 1020 מילים

      נפתחת ב״בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים. לְמַאי הִלְכְתָא?…״

    11. קטע 1114 מילים

      נפתחת ב״וְהָתְנַן: בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים, וְאָמְרִינַן:…״

    12. קטע 129 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, כָּאן לְמַלְכֵי…״

    13. קטע 1322 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ…״

    14. קטע 146 מילים

      נפתחת ב״לָא, רַב חִסְדָּא קְרָאֵי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן.…״

    15. קטע 1519 מילים

      נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב חִסְדָּא כְּרַבִּי זֵירָא מַתְנֵי…״

    16. קטע 1618 מילים

      נפתחת ב״רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לַדִּין, דִּכְתִיב:…״

    17. קטע 1712 מילים

      נפתחת ב״מִמַּאי דְּתִשְׁרִי הוּא? דִּכְתִיב: ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וַהֲרֵי יוֹבְלוֹת! רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא.

    וְרַב אָשֵׁי אָמַר: אַרְבַּע רָאשֵׁי הַשָּׁנִים הֵם שֶׁהֵן בְּאַרְבַּע רָאשֵׁי חֳדָשִׁים.

    בְּאֶחָד בִּשְׁבָט — כְּבֵית שַׁמַּאי? הָכִי קָאָמַר: שְׁלֹשָׁה לְדִבְרֵי הַכֹּל, בְּאֶחָד בִּשְׁבָט — מַחְלוֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל.

    רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ״. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: אֵימָתַי לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן — בִּזְמַן שֶׁעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר. וְאֵימָתַי עֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר — בַּאֲדָר, מִתְעַבְּרוֹת בַּאֲדָר וְיוֹלְדוֹת בְּאָב, רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלָּהֶן אֱלוּל.

    רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵימָתַי ״לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן״ — בִּזְמַן שֶׁ״יִּתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ״, אֵימָתַי שִׁבֳּלִים אוֹמְרוֹת שִׁירָה — בְּנִיסָן, מִתְעַבְּרוֹת בְּנִיסָן וְיוֹלְדוֹת בֶּאֱלוּל, רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלָּהֶן תִּשְׁרֵי.

    וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ״! הָהוּא בְּאַפְלָתָא, דְּהָוְיָין בְּנִיסָן. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר״! הָהוּא בְּחָרַפְיָיתָא, דְּאָתְיָין מֵאֲדָר.

    בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, כְּדִכְתִיב: ״לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן״ — בִּזְמַן שֶׁ״עֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר״, וְאִיכָּא נָמֵי ״יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ״. אֶלָּא לְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן״ — בִּזְמַן שֶׁ״יִּתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ״, וְאִיכָּא נָמֵי דַּ״עֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר״.

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן״ — בִּזְמַן שֶׁ״עֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר״ בַּאֲדָר, וְהָכָא בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ — בִּשְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר: אֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעֲשֵׂר דָּגָן.

    רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן: מָה מַעֲשֵׂר דָּגָן — סָמוּךְ לִגְמָרוֹ עִישּׂוּרוֹ, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה — סָמוּךְ לִגְמָרוֹ עִישּׂוּרוֹ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבְרִי: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן: מָה מַעֲשֵׂר דָּגָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ תִּשְׁרִי — אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ תִּשְׁרִי.

    בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב פָּפָּא: לִשְׁטָרוֹת. דִּתְנַן: שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין — פְּסוּלִין, וְהַמְאוּחָרִין — כְּשֵׁירִין.

    וְהָתְנַן: בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים, וְאָמְרִינַן: לְמַאי הִלְכְתָא — וְאָמַר רַב חִסְדָּא לִשְׁטָרוֹת.

    לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, כָּאן לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

    אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מִתִּשְׁרִי מָנִינַן — רַב חִסְדָּא מַתְנִיתִין אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?!

    לָא, רַב חִסְדָּא קְרָאֵי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב חִסְדָּא כְּרַבִּי זֵירָא מַתְנֵי לַהּ. דְּרַבִּי זֵירָא אָמַר: לַתְּקוּפָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

    רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לַדִּין, דִּכְתִיב: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״, מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה נִידּוֹן מָה יְהֵא בְּסוֹפָהּ.

    מִמַּאי דְּתִשְׁרִי הוּא? דִּכְתִיב: ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ״, אֵיזֶהוּ חַג