מסכת ראש השנה דף כ״ד עמוד ב׳

של חמשה נרות:

ושל ששה נרות:

ואפילו של שאר מיני מתכות לפי שכיוצא בהן כשירה לפנים כדתניא (מנחות דף כח:) ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תיעשה חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת:

אף של עץ לא יעשה שכיוצא בה כשירה לפנים דר' יוסי בר' יהודה דריש ליה לקרא ברבוי ומעוטי מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט חרס והכי מפרש לה במנחות (שם):

כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי כשגברה ידם על היונים והוציאום מירושלים וטיהרו את המקדש והיו עניים ולא יכלו לעשותה של זהב:

בבעץ שטיינ"ו בלע"ז:

דמות ארבעה פנים לגוף אחד כעין חיות הקדש דהיינו אתי שכסא כבוד רכוב עליהן:

פרצוף אדם לחודיה תשתרי שהרי הוא אחד מהן בחיות ואפ"ה אמר עד דאיכא כולהו בהדי הדדי:

שפודים של ברזל הא דקרי ליה שפודים משום שלא היו גביעים כפתורים ופרחים אלא א"כ באה זהב כדאי' בהקומץ רבה (מנחות דף כח. ושם):

חוץ מפרצוף אדם תימה מאי קושיא דלמא הכא במוצא וכדרבא דמוקי לה כר' יהודה בפ' כל הצלמים (ע"ז דף מג. ושם) אבל עשייה שריא וי"ל דסוגיא דהכא כאביי ולית ליה דרבא ומוקי לה בעושה ולפ"ז מותר לעשות צורת אדם דקיימא לן כרבא לגבי דאביי ומיהו אין ראיה דבלא שום קושיא יכול רבא לדרוש לא תעשון אותי וכן תניא לקמן טבעת שחותמה שקוע אסור לחתום בה:

לא תעשון אתי וא"ת ומאי קאמר אלא דמות ארבעה פנים תיפוק ליה משום צורת אדם לחודיה וי"ל כי איכא שאר פרצופין עם אדם שרי טפי א"נ אם מצא צורת אדם אסור להשלים לד' פנים ומיהו קשיא דפרצוף אדם לחודיה תיפוק ליה מכרובים שעל הכפורת וי"ל דלא מקרו שמשיי וכרובים שבשמים לא נתבררה צורתם:

לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון הני תלת מילי דאביי לא הדר ביה בכל זמנא דכולה אמת וה"ק לא אסרה בשמשין של מטה אלא בית תבנית היכל ואכסדרה תבנית אולם ובשמשין התחתונים אסרה חמה ולבנה וכוכבים ובמדור העליון דמות ד' פנים:

ממעל לרבות מלאכי השרת למאי דסליק אדעתיה דאיירי בעשייה הוה מצי לאקשויי דמות שמשיי מלא תעשון נפקא:

שאני ר"ג דאחרים עשו ואע"ג דבכל מילי אמירה לנכרי שבות כדמוכח בפ"ב דמו"ק (דף יב.) ואפילו בדרבנן איכא שבות ובפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צ.) יש בעיא אי איכא שבות בלאו או לא גבי חוסם פרה ודש בה הכא לא גזור משום מצוה וצריך ליזהר כשמלוין לנכרים ומחתמין החוב בחותם של שעוה שתלוי באגרת דלא סמכינן אדרבא כדפרישית דלא פליג רבא ואם הנכרי מביא לו חותם מעצמו מותר:

סמי עיניה דדין אלמא אסור להשהותו שמא יחשדוהו שעשה ועבר על לא תעשון ור"ג נמי ליתסר ומשני כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע"ז הוא לו אבל אחשדא דלא תעשון לא חיישינן ומפרש בה"ג דההיא דרב יהודה בצורת דרקון משום דתנן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מב:) מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה דרקון יוליכם לים המלח ומפרש התם משום דהני חשיבי להו וה"נ חשיב טפי חשדא משאר:

והא רבן גמליאל יחיד תימה והא צורה דר"ג לא היתה בולטת וי"ל דמ"מ שייך בה חשדא דגבי לבנה אין חילוק כיון דאינה בולטת ברקיע:

ומנורה תבנית מנורה בשבעה קנים אבל עושה של ששה של שמונה. של שבעה לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות. אבל דמות לבנה שאי אפשר לו לאדם לעשות לבנה לא אסרה תורה. ואקשינן תוב והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום וכי אפשר לאדם לעשות דמות חיות הקודש.

ופריק אביי לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים כאחד אי הכי פרצוף אדם לחודיה לשתרי אלמה תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם.

ואסיקנא לא תעשון אתי פי' לא תעשון אותי כגון דמות אדם שאני מראה לנביאים בחזיונם. כדכתיב ביחזקאל דמות כמראה אדם עליו מלמעל' (אתי). והתניא בהדיא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כו' ודחינן [כי] תניא היא לעבדם היא דתניא ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחוה להם ולא תעבדם לרבות שלשול קטן. ועשייה בלא לעבדם שרי והתניא לא תעשון אתי פי' כל שמשין שאתי כגון חמה ולבנה כו'. ופרקינן הוא עצמו אסור לעשות אבל אחרים לא ור"ג אחרים עשו לו. ואסיקנא אם הוא כגון טבעת וחותמו בולט אסור משום חשדא.

ומי חיישינן לחשדא והא ההוא אנדרטא פירוש צורת איש דהוה קאי בכנישתא דשף יתב בנהרדעא והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי ומצלי התם. ופרקינן רבים שאני. כלומר במקום שיש רבים לא חיישינן לחשדא. ור"ג נמי כיון דנשיא הוא רבים שכיחי גביה ולאו יחיד הוא. איכא דאמרי דמות צורת לבנה של חוליות היתה איכא דאמרי להתלמד מותר שנאמר לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות:

שפודין של ברזל היו להכי קרי להו שפודין, דאינה באה גביעים וכפתורים ופרחים, אלא אם כן באה זהב, כדמוכח במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות כח, א).

לא תעשון אתי קרי ביה לא תעשון אותי ואם תאמר אם כן למה לי דאסר דמות ארבע פנים בהדי הדדי, תיפוק ליה משום פרצוף אדם לחודיה דאית בהו. יש לומר נפקא מינה בשהיה שם כבר פרצוף אדם שאסור להוסיף עליו דמות שלשה פנים האחרים. ואי נמי, כל היכא דמצרף ארבע בהדי הדדי לאו היינו לא תעשון אותי ולא ליתסר, קא משמע לן לא תעשון דמות שמשי. ואם תאמר מאי קא מקשה ואזיל מדתניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם, דילמא התם במוצא וכדמוקי לה רבא התם בעבודה זרה בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מג, א) ומשום איסור הנאת עבודה זרה נגעו בה, אבל עשייה שריא. ויש לומר דהכא אליבא דאביי מקשינן ואיהו מוקי לה בעושה ודלא כרבא. ומיהו ליכא ראיה מהכא למישרי עשיית פרצוף אדם כרבא ומשום דאביי ורבא הלכה כרבא, דדילמא רבא נמי אפשר דאסר, משום דבלא שום קושיא אפשר למדרש לא תעשון אתי לא תעשון אותי.

אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון והני תלת מילי דאביי לא פלגינן אהדדי ולא מהדר קא הדר ביה מחדא מינייהו. אלא מעיקרא הכי קאמר, לא אסרה תורה בשמשין של מטה אלא בית תבנית היכל ואכסדרה תבנית אולם, ובשמים שבמדור התחתון אסרה דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ובמדור העליון לא אסרה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי.

שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו ואע"ג דאמירה לגוי אסירה בכל מידי דמיסר לישראל למעבד, כדמוכח בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ, א) גבי בעיא דמהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה. אפילו הכי שאני הכא דלמצוה שרי דאמירה לגוי אינה אלא מדבריהם, והכא במקום מצוה לא גזור.

התם בחותמה בולט ומשום חשדא והשתא הוה מצי למפרך מיד, אי הכי ר"ג נמי הא איכא משום חשדא, אלא דעדיפא מינה אקשי ומי חיישינן לחשדא, וכיון דשני ליה דאיכא לחלק בין חשדא דיחיד לחשדא דרבים הדר אקשי ליה והא ר"ג דיחיד הוא ואם כן ליתסר משום חשדא.

הא דתניא טבעת שחותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה. בצורת אדם, אי נמי בצורת חמה ולבנה היא, דאיכא משום עשייה ומשום חשדא דע"ז, והלכך בחותמה בולט אסור להניחה משום חשד ע"ז לפי שאלו צורות נעבדות ואותן הנעשין לעבודה אין עושין אותן אלא בולטות. ומותר לחתום בה דאי משום איסור עשייה, לא אסרה תורה אלא כעין שמשין שבמדור שהן בולטין. אבל אי אפשר לפרש בצורת דרקון דההיא ליכא משום איסור עשייה, דעשייה שלא לשם ע"ז מישרא שרי, כדאמרינן התם בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מב, ב) ואי בצורת דרקון בעשייה מי אסיר. והלכך חותמה שוקע היה מותר בין להניחה בין לחתום בה, והא דר"ג הוא הדין דהוה מצי לשנויי שלא היו בולטות. ובפרק כל הצלמים הארכתי בשמועה זו יותר בסייעתא דשמיא.

מתני' ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. פירש רש"י ז"ל משום רבותיו, ראינוהו הישנה בשחרית במזרח ואת החדשה ערבית במערב. וקאמר עדי שקר הם, משום דעשרים וארבעה שעי מיכסי סיהרא. והקשה הוא ז"ל, דאם כן מאי שייך בהא פעמים בא בארכה פעמים בא בקצרה דקאמר ר"ג בברייתא. ומשום הכי פירש הוא ז"ל, דכולה בחדשה קאמרי כלומר, ראינוהו בשחר במזרח ובערב במערב, ומשום הכי קאמר עדי שקר הם שאי אפשר שילך כל כך מן המזרח למערב משחרית לערבית, ועלה קאמר ר"ג דפעמים שהיא [באה] בקצרה. ומיהו בירושלמי (ר"ה פ"ב, ה"ו) משמע כפירוש הראשונים, דגרסינן התם אמר ר' שמלאי טעמא דר' יוחנן בן נורי כל חדש שנראה קודם שש שעות אין כח בעין לראות את הישן, ותני כן נראה ישן שחרית לא נראה חדש בין הערבים נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן שחרית, אמר ר' חייא בר אשי ולמה קבלן רבן גמליאל שכן מסורת היא מאבותיו פעמים שבא בארכה פעמים שבא בקצרה.

כדתניא טבעת וכו' פי׳ הא ודאי בחותם שאסור בעשיה בלי הנחה ושאסור בהנחה בלי עשיה משום שכיוצא בו נעבד כגון צורת אדם לד״ה א״נ צורת חמה ולבנה למאן דסבר מדרבנן דבולטין אסורין לעשותן ושוקעין מותרין וכרסבר ר״ת ז״ל דאלו צורת דרקון וכיוצא בו לא מצינו בו איסור עשיה אלא איסור הנחה משום חשדא וכדאמרינן התם וצורת דרקון בעשיה מי אסור אלא ודאי כדאמרן וכבר פי׳ כל דינין אלו במקומן:

אנדרטא פי׳ צלם מלכים העשוי לכבוד:

איבעית אימא דפרקים הוה פי׳ לתירוצא קמא קאי דלעולם ר״ג הוא עצמו עשה וכיון דפרקים הוה שרי שהרי אינו דמות חמה ולבנה ומינה נמי דליכא משום חשדא דלעבדה לא עבדי לה לפרקים וי״ל דהאי (פרכא) [אפרכא] דחשדא קאי אבל בעשיה אפי׳ דפרקים אסור ואכתי קיימינן כפי׳ קמא דאחרים עשו לו ולא נהירא מדהדר אמרינן איבעית אימא להתלמד עבד וההיא ודאי למשרי אף בעשיה הוא וכיון דכן דכותיה דפרקים באיבעית אימא קמא אעפ״כ למעשה ראוי להחמיר:

הא דתנן ראינוהו שחרית במזרח וערבית במעריב פרש״י דכולה בחדשה מיירי כלומר ראינוה בשחר במזרח ובערב במעריב ומ״ה קאמר עדי שקר הם שא״א דמשחרית עד ערבית ילך ממזרח למעריב ור״ג קאמר שפעמים שבא בקצרה ובשם רבותיו פי׳ ז״ל ראינו את הישנה שחרית במזרח ואת החדשה ערבית במעריב וקאמר עדי שקר הם דב״ד שעי מיכסי סיהרא וכן נראה בירוש׳ א״ר שמואל טעמיה דר״י בן נורי כל חדש שנראה קודם שש שעות אין כח בעין לראות את הישן ותני כן נראה שחרית ישן לא נראה חדש בין הערבים נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן שחרית א״ר חייא בר אשי ולמה קבלן ר״ג שכן מסורת בידו מאבותיו פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה ע״כ ומאי דאמרינן כ״ד שעי מיכסי סיהרא אפי׳ לר״ג היא אלא שעל הרוב נאמרו דברים אלו כדכתיבנא לעיל פ״ק:

כל צורה הנעשית בדמות שמשים שבמרום הן שבמדור העליון כגון מלאכים ושרפים הן שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות אף עשייתן אסורה ואפילו שלא לכונת עבודה וכל צורה שמגלגל הירח ולמטה כגון הרים וגבעות ימים ונהרות ואילנות וחיות ועופות ודגים עשייתם מותרת הואיל ולא נעשו לכונת עבודה הא אם נעשו לכונת עבודה אע"פ שאינו עובדם לא הוא ולא ישראל חבירו אפילו צלצול קטן ר"ל תולעת אסור ויצא מכלל זה שתי צורות שעשייתן אף שלא לכונת עבודה כדין שמשים שבמרום והם צורת ארבע חיות הנזכרות בנבואה בדפוס אחד ר"ל נשר ושור ואריה ואדם או צורת אדם אפילו לבדו עד שיפחוס את צורתו כל אלו הצורות שנאסרה עשייתם אף בלא כונת עבודה אם אחרים עשו לו ר"ל גוים מותר בשוקע ואסור בבולט היה הדבר עומד במקום שרבים מצויים שם או שהיא של פרקים ושל חליות או שהשתדל בעשייתו כדי להתלמד מותר אף בבולט כך יראה לי פסק זה ברור ויש מחדשים ומחליפים בפסק זה דברים שלא נראו לנו ובמס' ע"ז מ"ג א' יתרחבו הדברים בענין בע"ה.

בית המקדש וכליו אסור לאדם לעשות כמותם אא"כ משנה בהם מעט לא יעשה בית תבנית היכל ר"ל שיהא שוה לו באורך וברוחב ובגובה בלא שום שנוי וכן לא אכסדרה כנגד אולם חצר כנגד העזרה שלחן כנגד שלחן מנורה כנגד מנורה וכן כלם אבל אם שנה בהם מעט כגון שעשה מנורה בת חמשה קנים או בת שמונה מותר וכן כלם אבל בת שבעה לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות ובשל עץ הואיל ומין אחר הוא מותר אף בבת שבעה.

רצה לציירן על גבי כלים יראה לי שמותר הואיל ואין מפורדים כל אחד בעצמו וכל שכן שהן צורות קטנות שאין שוות להן בכמותן וזו של רבן גמליאל צורות מפורדות היו.

טבעת שהיה חותמה מדברים שנאסרה עשייתם אם היה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה היה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה:

בד"ה חוץ מפרצוף כו' ומוקי לה בעושה ולפי זה מותר כו' לדרוש לא תעשון אותי וכן תניא לקמן כו' כצ"ל:

בד"ה לא תעשון כו' אסור להשלים לארבע פנים כו' כצ"ל:

בד"ה ראינוהו כו' קודם שש שעות אין כח בעין לראות את הישן נראה ישן כו' מן הגדולות פעמים מכסיא פורתא כגון כו' כצ"ל:

בגמרא אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי ולכאורה האי בהדי הדדי לישנא יתירא הוא דבמאי דהוה משני לא אסרי תורה אלא דמות ד' פנים הוי סגי ועוד דהא דמקשה בתר הכי אלא מעתה פרצוף אדם לישתרי ומקשה מברייתא דכל הפרצופין כו' נמי יש להקשות דבלא מילתא דאביי היאך הוה אתי ליה שפיר מ"ש פרצוף אדם משאר פרצופין. ונראה ליישב דאביי לא מצי לשנויי בפשיטות דלא אסרה תורה אלא באופן ד' פרצופין ואפילו חד מינייהו דא"כ תיקשה ליה טובא ממעשים בכל יום שמציירים צורת אריה וצורת שור ונשר ותקשה נמי מכסא של שלמה שהיו עומדין אריות אצל ידות הכסא וכמו שהקשו בתוספות פרק הוציאו לו (יומא דף נ"ד ע"ב) ומסקו שם דע"י אחרים מותר וא"כ למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דאחרים עשו לו מותר ע"כ צריך לאוקמי דפרצוף אחד מהפרצופין שרי והטעם בזה כדפרישית דאדרבא מסתברא דאותן הפרצופין שאין ידוע לנו מהותן אין לאוסרן ואם כן באותן הפרצופים של ד' פנים שלא ניתן לשום עין לראותן כ"א לנביאים במראה הנבואה וביחזקאל גופא הא כתיב וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת ורגליהם רגל ישרה ופרש"י שאין להם קפיצין וכף רגליהם ככף רגל עגל נמצא שאין דומין כלל לאותן פרצופין שור אריה ונשר שבינינו ולפ"ז לא הוה מצי אביי לאוקמי קרא על אותן הפרצופים כ"א בחמה ולבנה שצורתן ידוע במראית עין ומש"ה איצטרי' לאוקמא דאיירי שפיר בכה"ג וכגון שעושה ד"פ בהדי הדדי ומש"ה אסירי דבזה הענין דמי מיהא לפרצופין שלמעלה שיש להם ד' פנים בהדי הדדי ואהא מקשי שפיר א"כ פרצוף אדם לשתרי אלמה תניא דבלאו מימרא דאביי הוי אתי ליה שפיר הא דכל הפרצופין מותרין מטעמא דפרישית אבל פרצוף אדם אסור שדומה לדמות עליון כביכול דמקרא מלא הוא כי בצלם אלהים עשה את האדם ויברא את האדם בדמותו ובצלמו וא"כ אתי בק"ו משאר שמשין שאפשר לצייר דמות שלם כגון חמה ולבנה מכ"ש פרצוף עליון ממש ועוד דבלא"ה פרצוף אדם שבכס' הוא פרצוף אדם ממש כדאיתא שדמות יעקב אבינו חקוק בכסא וע"י זה נתקנאו המלאכים שראו צורתו ממש משא"כ לשינויא דאביי דלא איירי קרא דאתי אלא אתי ממש דהיינו חיות הכסא ודוקא ד"פ וכדפרישית דבענין זה נושאות הכסא ומקרי שמשיי משא"כ אחד מהם אינו משמש כלום א"כ פרצוף אדם לשתרו מהאי טעמא גופא ועוד דאי ס"ד דאסור א"כ ד"פ למה להו קרא ות"ל דבלא"ה אסור כקושית תוס' ומשני שפיר דקרינן נמי אותי מדלא כתיב עמי וא"כ ע"כ דד"פ אסירי מדכתיב אתי דהיינו פשטא דקרא לפרצוף אדם לחוד נמי אסור מאותי וע"כ היינו כמו שתירצו בתוספת כן נ"ל נכון ודוק היטב. ובאמת לא ידעתי מאי קשיא להו להתוספת ביומא מאריה שעשה שלמה כיון שאינן כלל כדמות אריה של מעלה ועוד דלא מיתסר אלא ד"פ בהדי הדדי וכמ"ש התוספת דלמסקנא נמי לא הדר ביה אביי אלא דבלא"ה מסקו התוספת שפיר דאחרים עשו לו שרי כמסקנא דהכא ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה חוץ מפרצוף אדם תימא מאי קושיא כו' דילמא הכא במוצא וכדרבא כו' עד סוף הדיבור. פירוש דאע"ג דהכא אליבא דאביי קיימינן אפ"ה לאביי נמי רישא וסיפא דברייתא ע"כ איירי במוצא מדאסר בצורת דרקון דלא שייך ביה איסור עשיה ומדמפליג נמי בין כוכבים ומזלות לחמה ולבנה וע"כ היינו במוצא א"כ פשטא דברייתא משמע במוצא ומאי מקשה הכא ועי"ז תירצו שפיר כיון דמציעתא דפרצוף אדם א"א לאוקמי במוצא אלא אליבא דרבי יהודה ואביי לא בעי לאוקמי כר"י א"כ מקשה שפיר ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בסמוך:

בא"ד וכן תניא לקמן טבעת שחותמה שקועה כו' עכ"ל לכאורה יש לתמוה מאי ראייה מייתי דהא לקמן כתבו התוס' להדיא בד"ה סמי עיניה דדין דההוא דחותם בולט היינו משום חשדא דע"ג ובצור' דרקון. ונראה מזה דלא כתבו כן לקמן אלא למאי דמשני מעיקרא אדר"ג דלסברת המקשה בעשיה דאחרים נמי שייך חשדא ולפ"ז ע"כ דלסברת התרצן לא שייך חשדא אלא לענין ע"ג והיינו ע"כ בצורת דרקון כמו שאבאר משא"כ בסוף המסקנא דמשני בהא דר"ג בכמה גווני דלא שייך חשדא וא"כ לעולם דבעלמא שייך חשדא אף לענין עשיה וממילא מתוקמא שפיר דההיא דטבעת שחותמה שקועה משום חשדא דעשיה ואתי אליבא דכ"ע ועוד דסתם חותם היינו צורת אדם כמ"ש התוס' בסוגיא זו בפרק כל הצלמים ע"ש וא"כ ע"כ דדריש לא תעשון אתי כן נ"ל ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה לא תעשון אתי כו' וא"ת ומאי קאמר כו' ר"ל משום צורת אדם כו' וי"ל כי איכא שארי פרצופין עם אדם שרי טפי עכ"ל. ולא ידענא מאי מספקא להו בהא כיון דצורת אדם שבד' פרצופים לא דמי כלל לצורת אדם ממש דהא כתיב וארבע פנים לא' וכנפיהם וכמו שתירצו התוספות בפרק כל הצלמים לענין צורת מלאכים דכיון שאין להם עורף לא הוי בכלל צורת אדם כ"ש הנך פרצופים דד"פ ואפשר דהתוספת דהכא לא פסיקא להו האי מילתא דבעינן צורה שלימה ממש אלא דמקצת צורה נמי אסור והיינו כדפרישית כיון דמקשה בשמעתין אדמות לבנה של ר"ג אע"ג דלא הוי צורה שלימה מיהו בדברי התוספת דע"ז ודפ' הוציאו לו צ"ע ודו"ק:

בד"ה לא אסרה תורה כו' הני תלת מילי דאביי לא הדר ביה כו' עד סוף הדיבור. נראה מדבריהם דהאי שינויא דלא אסרה אלא ד' פנים בהדי הדדי ודאסירי שאר שמשים שבמדור העליון כגון שרפים ואופנים ומלאכים חדא שינויא חשיב להו דהא דלא אסרה תורה אלא ד' פנים בהדי הדדי לאו לשנויי מתני' אתא אלא כדפרישית אלא דאכתי בעיקר כוונתן תמיה לי טובא שאם רוצין לומר דלענין הדין כולן אמת דהנך כולן אסורין ומש"ה לא הדר ביה הא מילתא דפשיטא היא דברייתות מפורשות הן ואי לענין שינויא דאביי הא ודאי הדר ביה ממאי דקאמר בכל חד מינייהו לא אסרה תורה והא ליתא דהא לקושטא דמילתא כולהו אסורין ועוד דממאי דקאמר לא אסרה תורה אלא שבמדור העליון ודאי הדר ביה דהא אפילו שבמדור התחתון אסור ודוחק לומר שבא למעט שאר דברים שברקיע ולכאורה היה נ"ל לפרש דבריהם לפי מה שכתבו בפרק הוציאו לו לחלק דאותו שבמדור העליון אסור אף כשאחרים עשו לו ואפשר דה"ה בהיכל תבנית היכל כיון שאפשר לעשות כמותן ממש אסור נמי אף ע"י אחרים משא"כ בחמה ולבנה מותר מן התורה באחרים עשו לו כדילפינן התם מקראי והשתא הוי אתי שפיר דכולהו שינויי דאביי קושטא נינהו ולא הדר ביה כלל דמעיקרא נמי דמשני לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן היינו לענין אחרים עשו לו ועיקר שינויי דאביי לאוקמא הא דר"ג בלבנה שאחרים עשו לו כדמסיק בסוף וה"ה בכולהו שינויי דידיה וכן משמע מפירוש הרי"ף ז"ל בפ' כל הצלמים ע"ש אלא דלענ"ד א"א להעמיד דברי התוספת דהכא בכך חדא דא"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפ' הטעם שיש לחלק מדאורייתא בין מדור העליון למדור התחתון באחרים עשו לו כמו שפירשו שם מדרשא דקראי ובפירושא דשמעתין. ועוד דא"כ מאי מקשה בשמעתין בסמוך אשינויא דאחרים עשו לו מדא"ל שמואל לרב יהודא שיננא סמי עינא דדין ומפרשי התוספת בסמוך משום חשדא ומנא לן דלמא שאני התם דצורת אדם הוי ואסור מדאורייתא אף על ידי אחרים מלא תעשון אתי ומכ"ש משאר פרצופים שבמדור העליון משא"כ בחמה ולבנה שזה עיקר התירוץ דאביי לפירושם בפ' הוציאו לו ובשלמא לפירושם שם לא קשה מידי דאיכא למימר דהוי פשיטא ליה לתלמודא טובא דהא דר"י דא"ל סמי עינא היה ג"כ צורת חמה או לבנה ומזלות ושייך בהו ג"כ סמי עינא כמ"ש הר"ן ז"ל ומשני ליה דאפ"ה אסור בחותמו בולט משום חשדא דעכו"ם משא"כ בפי' התוס' דהכא א"א לומר כן דהא כתבו בסמוך דלמסקנא הא דר"י צורת דרקון הוה וכתבו ג"כ דבחמה ולבנה אין לחלק בין שוקע לבולט וא"כ ע"כ לא היו צורת חמה ולבנה אלא דמספקא ליה אי הוה צורת אדם או צורת דרקון ואם כן מעיקרא לא הוי מקשה מידי אע"כ דהתוספת דהכא לא נחתו להאי פירושא דפ' הוציאו לו דבלא"ה כתב מהרש"א ז"ל שם שאינם מדברי התוספת אלא לשון מהר"ם מרוטנבורג ז"ל וא"כ נראה מדבריהם בסוגיא דשמעתין דלענין אחרים עשו לו אין לחלק דמדאורייתא כולהו שרי וכמו שאבאר עוד בסמוך. ובכך אני תמה על הר"ן ז"ל שמפרש דהא דמקשה מר"י היינו דלאו צורת אדם הוי אלא א' ממשמשי מדור התחתון ויש לתמוה דא"כ מאי משני דחותמו בולט הוה דהא הר"ן ז"ל גופיה כתב דבחמה ולבנה אין לחלק בין בולט לשוקע לענין חשדא ומשמע דה"ה לכוכבים ומזלות כמ"ש כל הפוסקים. ועוד דבשאר כוכבים ומזלות לא שייך חשדא דעכו"ם דהא קיי"ל כל המזלו' מותרין חוץ מחמה ולבנה וכמו שאבאר בסמוך וצע"ג ליישב דברי הר"ן ז"ל מיהו בשיטת התוספות דפ' הוציאו לו ע"כ צ"ל דבחמה ולבנה נמי שייך לחלק בין שוקעת לבולטת וכמו שאבאר לקמן ודוק היטב:

בד"ה שאני ר"ג כו' הכא לא גזור משום מצוה כו' עכ"ל דוקא לענין אמירה לעכו"ם שבות משמע להו לחלק דמצוה שאני משא"כ לענין חשדא דבסמוך לא שייך לחלק דאלת"ה לא הוה מקשה מידי בסמוך והא ר"ג יחיד הוה וכן לפי' התוספת בסמוך בד"ה סמי עינא דמעיקרא נמי הוה מקשה משום חשדא דעשיה וצ"ל דלענין חשדא דעשיה נמי פשיטא ליה דלא שייך לחלק בין מצוה לשאר דברים וכל זה דוחק ועיין בסמוך:

בד"ה סמי עינא דדין אלמא אסור להשהותו שמא יחשדוהו שעשה כו' עכ"ל כבר כתבתי דמה שהוכרחו לפרש כן ולא ניחא להו לפ' בפשיטות דמקשה דאפילו אחרים עשו לו נמי אסור היינו משום דלא נחתו הכא כלל לשיטת התוספות דפ' הוציאו לו ופשיטא להו הכא טובא דלא שייך איסור לא תעשון אלא בעושה לעצמו. ולפ"ז צ"ל דבכל השקלא וטריא הוה סבר דר"ג עשה בעצמו דמות הלבנה שבטבלא ולכאורה יש לתמוה דהיאך לא סליק אדעתיה דאחרים עשו לו שאין דרך אדם חשוב כמותו כר"ג דנשיא הוה לעשות מלאכות כאלה בעצמו ואפשר דס"ד דא"א לכוון הדמויות על ידי אחרים או שנאמר דבכל השקלא וטריא דמעיקרא הוי סבר דכיון דאיכא איסורא דאורייתא בעשיה דלבנה פשיטא דיש לחוש לחשדא והיינו מדאמר ליה שמואל לר"י סמי עינא וקס"ד דצורת אדם הוה דהכי אורחא דמילתא ולא שייך ביה חשדא דעכו"ם כיון דקיי"ל המוצא צורת אדם דמותר לרבנן דר"י בפ' כל הצלמים והיינו משום דלא עבידי דפלחי לאדם וא"כ כ"ש דמהאי סברא אין לחוש בישראל לחשדא דעכו"ם דמה"ת נתלי בכך כיון דלא שכיח דפלחי צורת אדם אע"כ דטעמיה דשמואל משום חשדא דעשיה וא"כ מקשה שפיר כיון דשמעי' מברייתא דצורת חמה ולבנה אית בהו איסור עשיה מדאורייתא קשיא דר"ג אמאי לא חייש לחשדא וע"ז משני הש"ס שפיר לעולם דלא חיישי' לחשדא דעשיה אלא התם בדשמואל היינו משום חשדא דעכו"ם והיינו כמו שמפרש בה"ג דלהתרצן ע"כ צורת דרקון הוה דלא שייך ביה איסור עשיה אלא חשדא דעכו"ם כדאיתא פרק כל הצלמים אבל בחמה ולבנה לא ניחא להו לאוקמא אף להתרצן משום דלשון סמי עינא לא משמע שפיר בחמה ולבנה ודלא כשיטת הר"ן ז"ל כך נ"ל בכוונת התוספת דהכא ואכתי איכא למידק א"כ למאי דס"ד דהא דשמואל לר"י היינו משום חשדא דעשיה ובצורת אדם ומקשה מעשיה דאדם על עשיה דלבנה דא"כ בלא"ה דהא דר"ג הו"מ להקשות בפשיטות משאר כוכבים ומזלות שאוסר בברייתא מדאורייתא דלא תעשון ואפ"ה תנינן בפרק כל הצלמים דכל המזלות מותרין ואע"ג דאוקמי' לה במוצא אכתי ליתסר משום חשדא דעשיה כי היכי דאוסר שמואל בצורת אדם ונ"ל דמשום הא לא איריא דההיא דכל המזלות מותרין לאו היינו להשהותן דודאי אסור אלא דמותרין בהנאה קאמר ולאפוקי ממזל חמה ולבנה דאסירי בהנאה לגמרי כדקתני התם יוליך לים המלח דחיישי' שנעבדו לעכו"ם כיון דחשיבי להו:

כל זה נ"ל לפרש לפי שיטת התוספת דהכא אבל לשיטת התוספת דפרק הוציאו לו שכתבתי לעיל שהיא ג"כ שיטת הר"ן ז"ל בפרק כל הצלמים דלמסקנא צורת אדם אסור מדאורייתא אפילו ע"י אחרים משא"כ בחמה ולבנה כוכבים ומזלות א"כ קשיא לי טובא מאי דוחקיה דאביי לאוקמי ברייתא דפ' כל הצלמים רישא וסיפא במוצא ומציעתא בעושה דהא מצי לאוקמא שפיר לכולה בבי בין במוצא ובין בעושה ע"י אחרים דהיינו סתמא ולענין להשהותן איירי דצורת אדם אסור מדאורייתא להשהותן דהא אפילו ע"י אחרים אסור וממילא דאסור נמי במוצא וחמה ולבנה ודרקון נהי דלא שייך איסורא דלהשהותן משום עשיה דדרקון מותר לגמרי וחמה ולבנה מותרים מיהו ע"י אחרים וחשדא דעשיה נמי לא שייך למסקנא אלא דאפ"ה אסור להשהותן לגמרי משום חשדא דעכו"ם וכ"ש דאסורין במוצא שמא כבר נעבדו ובשלמא לרבא התם לא שייך להקשות כן משום דלשון אסורין משמע ליה דהיינו בהנאה לגמרי וצריך שיוליך לים המלח ומש"ה לא מתוקם ע"כ אלא במוצא משא"כ לאביי דמוקי מציעתא בעושה וע"כ דמותרין ואסורין היינו לענין להשהותן ולא לענין איסור הנאה א"כ שפיר הוי מצי לאוקמא רישא וסיפא נמי בכל גווני כדפירש ברישא וצריך לומר דלשיטת התוס' דיומא שייך למסקנא נמי חשדא דעשיה וכמו שאבאר וא"כ מדקתני התם במציעתא כל המזלות מותרין ע"כ היינו דמותרין בהנאה אבל להשהותן אסור משום חשדא דעשיה א"כ ע"כ דמציעתא איירי לענין איסור הנאה דמזל חמה ולבנה יוליך לים המלח ומש"ה מוקי לה במוצא דוקא ומכאן נמי מוכח דהתוס' דהכא לא ס"ל כשיטת התוספת דיומא דוק היטב כי נכון הוא בעז"ה: