מסכת ראש השנה דף ט״ז עמוד א׳

מתני' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון כו':

כבני מרון מפרש בגמ':

שנאמר היוצר יחד לבם וגו' בגמ' מפרש ליה:

גמ' אילימא הא תבואה דקיימא השתא במחובר ומוכנת לקצור:

הרפתקי מקרות:

דעדו עלה שעברו עליה:

דמזדרעא שעתיד לזרוע במרחשון הבא:

דחד דינא פעם אחת:

בפסח על התבואה בפ' מי שמתו (ברכות דף יח:) גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר"ה משמע דבר"ה שמע שתי רוחות שמספרין זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא בשמים בר"ה היו מזכירים דין הנגזר בפסח אי נמי כר' יהודה דאמר הכל נידונים בר"ה וגזר דין בפסח על התבואה:

שאירע בה קרי מקרה לשון אולי יקרה (במדבר כ״ג:ג׳) אי נמי לשון קושי כמו אם תלכו עמי בקרי (ויקרא כ״ו:כ״א):

כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כרבי יוסי וא"ת לרבנן נמי מי לא מצלינן רפאנו וברכת השנים ועוד רבי יהודה דאמר הכא אדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ הא אמר בפ"ק דשבת (דף יב:) הנכנס לבקר החולה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל ואומר ר"ת דשלא יחלה ודאי לא מצלינן אלא לר' יוסי אבל שיתרפא מצלינן אליבא דכולי עלמא דמתי יחלו נגזר מתי יתרפאו לא נגזר ואמר בריש הנודר מן המבושל (נדרים דף מט.) אהך דרב יוסף קצירי קצירי ממש מריעי רבנן והשתא מצלינן אקצירי שיתרפאו ואמריעי היינו רבנן שלא יחלו ומה שמתפללין ברכת השנים היינו כדלקמן בפרקין (ראש השנה דף יז:) שאם פסקו גשמים מועטין שיורידם המקום בזמנן ועוד. י"ל דתפלה דרבים שאני דגזר דינם נקרע כדלקמן (שם) וההיא דשבת דר' יהודה נמי יש לישב כהאי גוונא דדמיא לרבים דהוה מצלי בהדיה על כל חולים:

בשופר של איל בפרק ראוהו ב"ד (לקמן ראש השנה דף כו.) תנן דרבי יוסי מכשיר אף בשל פרה אבל קיימא לן כרבי יהודה דתוקעין בשל אילים כפופים כדפסקינן התם בגמרא (דף כו:):

מתני' בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה פי' הרפתקי כגון רוחות ברקים וגשמין וכיוצא בהן שעברו עליהן מתי אתדון. למימר' דתבואה חד דינא מתדנא.

והתניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונת לשעבר כו'.

אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא.

מני מתניתין ואוקימנא כתנא דבי שמואל דתני בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים.

ואדם בר"ה וגזר דינו נחתם ביוה"כ.

וכי קתני מתני' אתחלת דין.

אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כל יומא כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום איבעית אימא לעולם כרבנן וכר' יצחק דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין:

ירושלמי מלתא דרב אמר הכל נידונין בר"ה וגזר דין הכל נחתם בר"ה דתני בתקיעתא דבי רב זה היום תחלת מעשיך וכו' ודלא כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל שעה שנאמר [ותפקדנו לבקרים] לרגעים תבחננו.

הא ד אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל למצוה מן המובחר קאמר, הא לעכובא תנן לקמן (ראש השנה כו, א) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה.

זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר כלומר, ובמה תמליכהו עליך ובמה יעלה זכרונך לפניו, בשופר. וכן נראה לי מן התוספתא (תוס' ר"ה פי"א הי"ב) דתניא התם, מלכיות שתמליכהו על מעשה ידיו זכרונות שיעלה זכרונך לטובה לפניו שופרות שתבא תפלתך בתרועה לפניו.

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן. הקשו בתוס' והא קא עבר משום בל תוסיף, ואי אפשר לתרץ דכיון דתקעו והריעו כשהן יושבין יצא ואחר כך הוה ליה כעבר זמניה, ואסיק רבא לקמן בשילהי ראוהו בית דין (ראש השנה כח, ב) דשלא בזמנו לעבור בעי כוונה, דהכא נמי מתכוין הוא למצוה והלכך איכא משום בל תוסיף. והם ז"ל תירצו דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים, וברכת כהנים נמי אפילו מברכין כמה פעמים ביום לצבור אחד אין זה בל תוסיף, אלא אם כן הוסיף ברכה אחרת משלו כגון, השם אלקי אבותיכם יוסף עליכם וכיוצא בזו. וכן אם נטל לולב וחזר ונטל ביום או אכל מצה וחזר ואכל כמה פעמים ביום אחד אין זה בל תוסיף, וכן הניתנין מתנה אחת אם נתן באותו קרן אפילו מאה פעמים ליכא משום בל תוסיף, והכא נמי אם תקע וחזר ותקע אפילו מאה פעמים, ואפילו מתכוין למצוה ליכא משום בל תוסיף. והם ז"ל טרחו להעמיד שטה זו ולא עלתה יפה בידם. ומסתברא דלא קשה כלל דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף, אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה, ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבעה וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה (דברים יז, יא) על פי התורה אשר יורוך. ותדע לך, דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם וישנין ואוכלין בה למצוה ואע"ג דבקיאין השתא בקבועא דירחא, ומכריז ר' יוחנן היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעברו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי (לקמן ראש השנה כא, א), אלמא כל לצורך בית דין גוזרין ומוסיפין והרשות בידן. והוא הדין בבל תגרע לצורך כגון יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אע"ג דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך. והכי נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע, ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור, כך נראה לי. ופירוש לערבב את השטן. יש מפרשים להכניע היצר, כדכתיב (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ושטן הוא יצר הרע וכדריש לקיש דאמר (ב"ב טז, א) הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. ובערוך (ערך ערב א') פירש דבירושלמי גרסינן בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח) וכתיב (שם כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כד שמע שטן קול שופר זמנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד תנינן ליה אמר ודאי ההוא שופרא דתקע שופר הגדול מטא זמניה להתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטיגוריא.

מתני׳ בד׳ פרקים וכו' פי׳ בשעת יצירתן דהיינו תשרי שבו נברא העולם מבין כל מעשיהם יחד שנסקרין כולן בסקירה אחת ובגמרא אוקימנא כר׳ ישמעאל דסבר הכי שכל א׳ וא׳ נידון בזמנו ואיכא מאן דסבר דהכי הלכתא דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתניתין ואע״פ שאמר בתקיעות דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב איזו לשובע דמשמע דבר״ה דנין על השובע ועל הרעב ולא בפסח י״ל דרעב ושובע דאמרינן התם היינו רעב של מהומה שהבהמות אוכלין ואינן שבעין וזה דין האדם בעצמו בר״ה אבל דין ריבוי התבואה או מיעוטא בפסח הוא וכן פר״ת וליתא שהרי אמר בירושלמי אית תנא תני כל א׳ וא׳ נדון בזמנו ואית תנא כולן (נמנין) [נדונין] בר״ה מילתיה דרב אמרה הכל נדונין בר״ה וגזר דין שלהם נחתם בי״ה דתני בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו׳ אלמא סתם מתניתין דלא כרב וה״נ סוגיין במס׳ ברכות במעשה דאותו חסיד שהקניטתו אשתו בר״ה ולן בבה״ק ושמע [כו'] מאחורי הפרגוד כל הזורע ברביעה פ׳ כך וכך יהי׳ אלמא דין התבואה בתשרי הוא וכן הלכה ואע״ג דרבא בגמרא אמר ש״מ בתרי דינא מתדנא אליבא דההוא תנא ברא אמרה וליה לא ס״ל מ״מ הרי״ף דסתמה סתומי משמע דס״ל דהלכתא כסתם מתניתין וכדרבא ור״ע ומה שכתבנו עיקר מפי׳ רבינו נר:

גמ׳ (האי) [הי] תבואה [כו'] והתניא פי׳ קרי בידי שמים במכת מדינה אונס בידי אדם וכן פי׳ הגאונים ז״ל ובהלכות מפורש בדרך אחרת והא דאמרינן נדון להבא לאו דוקא אלא לפסח או לי״ה שעבר עכשיו קרי להבא לפי שנדונין בהם כל ענייני השנה הבאים ורש״י פי׳ שמפני שעבר עתה בסמוך קרי ליה להבא ואינו נכון אבל י״ל דהשתא בין פסח לפסח בין ר״ה לי״ה קיימינן ועלה דיינינן:

ה״ג אמר רבא [ש״מ] תרי דיני מתדנא כלומר התבואה ומאן דגריס מתדנא שתא שתא דתבואה קאמר. והא דרבא לאו אמתניתא קאי דא״כ מאי קמ״ל פשיטא אלא אמתניתין קאי וה״ק ממתניתא שמעינן פירושא דמתניתין נמי דאפילו לתנא דמתניתין תרי דינא מתדנא והא דקתני בפסח על התבואה לאו בחד פסח הוא אלא בשני פסחים דלא מוקמינן בין תנא דידן ותנא ברא פלוגתא בכדי ותנא ברא פרושי קמפרש:

כמאן מצלינן האידנא וכו' וא״ת תיפוק ליה אמאי מצלינן האידנא רפאנו ה׳ ונרפא וכוליה תפלת י״ח ר״ל דהתם כיון דצרכי רבים לכ״ע מצלינן להו דגזר דין דצבור מקרע אבל דיחיד הוא דקשיא לן ואסיקנ׳ דאפי׳ תימא כרבנן וכדר׳ יצחק דאפילו ביחיד יפה צעקה אף לאחר גזר דין והאי אוקמיתא עיקר והכי סוגיין בכל דוכתא דתלמודא ואע״ג דלית הלכתא כר׳ יוסי והכי מנהגא דעלמא. והא דמצלינן אקצירי ואמריעי דוקא בחול אבל בשבת לא מצלינן אלא במסוכן ליומו כדכתי׳ בתעניות בס״ד. והא דאמרינן דאדם נידון בר״ה וגזר דין שלו נחתם בי״ה יש לשאול מה הפרש יש בין דין לחתימה דהא סתם נידון היינו לומר פלוני זכאי ופלוני חייב וי״ל דבר״ה רואין דינו אם הוא זכאי או חייב ואומר כך וכך היה חייב אבל אין גוזרין עליו להענישו בדינו עד י״ה:

תניא [וכו'] ר״ע וכו' וא״ת מה ענין שתי הלחם שהוא מין דגן לרצות על פירות האילן דתינח עומר וניסוך המים הוה מאותו מין ואיכא למימר דאתיא כמאן דאמר דחטה מין אילן הוא דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה והנכון דמשום דב׳ הלחם הם מנחת ככורים ובאות להכשיר הקרבת בכורי אילן דאין מביאין קודם שתי הלחם דשתי הלחם הי׳ מתיר חדש לגבוה ועומד להדיוט ומתוך כך ראויין ב׳ הלחם לרצות על פירות האילן והא מתניתא כפום פשטא משמע דאתיא כסתם מתניתין וכר׳ ישמעאל דאמר כל א׳ וא׳ נידון בזמנו אבל הרמב״ן ז״ל כתב דאתיא אליבא דהלכתא שאע״פ שכולם נדונים בר״ה צוה הקב״ה שנתרצה לפניו בדברים אלו כל א׳ וא׳ בזמנו כדי שנזכה בהם לר״ה הוא כשידונו עליהם לשנה הבאה והא דפריש בבתריתא טעם ר״ה משום דאידך כולהו דאורייתא אקדימינהו בתר הכי נקט ברכות ר״ה דאינון דרבנן וכדאמרינן בשלהי מכילתין ב׳ עירות בא׳ תוקעין ובא׳ מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין אע״ג דהא ודאי והא ספק מ״ט הא דאורייתא והא דרבנן והיינו דלא קאמר הכא מפני מה אמרה תורה כדקאמר בסמוך והא דקאמר אמר הקב״ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות משום דאע״ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא מ״מ ממה שאמרה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז״ל בספרא מפסוק והי׳ לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה׳ אלהיכם שאין ת״ל אני ה׳ אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא ומ״ה קתני ר״ע שאמר הקב״ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו׳ שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק (העיד) [העיר] הקב״ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך ח״ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו כמ״ש ועשית ע״פ הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע״פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח״ו שהיא חסירה כלום:

ובמה בשופר עיקר הפי׳ דאכולהו קאי במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר שכן כתיב ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות ותרועה בשופרות וכן נראה מן התוספתא דתניא התם מלכיות שתמליכהו על מעשה ידיו זכרונות שיעלה זכרונך לפניו לטובה שופרות שתעלה תפלתך לפניו בתרועה וכי תימא ועדיין לא נתן טעם לפסוקי שופרות י״ל דלא צריך דהא פשיטא דכיון דאיכא שופר איכא נמי פסוקי שופר. וי״ל עוד דה״ק ובמה בשופר ממש ובפסוקי שופרות שברכת השופרות היא ע״ש השופר שאף כשאין לו שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה וכך לשון התוספתא שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה כלומר בהזכרת תרועה והיינו נמי זכרון תרועה:

א״ר אבהו פי׳ לאו למימרא שיהא חובה לתקוע בשופר של איל דהא תנן כל השופרות כשרין כשהוא שופר חלול ושמו שופר לאפוקי של פרה שנקרא קרן וכדבעינן למימר קמן בדוכתא ולמצוה מן המובחר בעינן שופר כפוף דכמה דכייף אינש ליביה טפי מעלי בין שהוא של איל או של דבר אחר ממין שופר אלא לפי שנהגו כל ישראל לתקוע בשופר של איל קבעי ר׳ אבהו מאחר שכל שופר כפוף סגי ואפילו למצוה מן המובחר מפני מה נהגו לתקוע בשופר של איל. ודכותיה במס׳ תעניות למה מתכסין בשקין שפי׳ למה נוהגין להתכסות בשקין דלא אשכחן בשום מתניתין או מתניתא שיהא חובה להתכסות בשקין בתענית צבור אלא ודאי כדאמרן. והא דמהדרינן אמר הקב״ה אע״ג דאינו אלא מנהג מ״מ הרי הבטיח הקב״ה לאברהם שכל זמן שמחזיקין בדרכיו ועושין המצוה בחבה שיזכור להם עקידתו שנאמר בהר ה׳ יראה ומ״ה אפשר לומר אמר הקב״ה תקעו לפני בשופר של איל שאתם מחבבין מצוה בו זכר לעקידת יצחק והולכין בדרכיו מעלה אני עליכם כאלו אמרתי לכם לעקוד עצמיכם לפני ועשיתם מפי מורי:

למה תוקעין פי׳ וליכא למימר דבעי טעם התקיעות דהא פי׳ ר״ע וקרא נמי זכרון תרועה כי התרועה לזכרון כדברי ר״ע ועוד דא״כ הו״ל למנקט לישניה מפני מה תוקעין כלישנא דר״ע:

המשנה השניה בארבעה פרקים וכו' כונת המשנה לבאר שזמן זה ר"ל ר"ה הוא מיוחד להעיר בני אדם בו לתשובה ועל ידי גלגול זמן זה ביאר שאר הזמנים שהם נידונים על שאר ענינים וכלל הדברים במשנה זו שהשם ית' משגיח על כל עניני בני העולם לפי מעשיהם אם טוב ואם רע כאמרו לפקוד על יעקב כדרכיו וכפרי מעלליו ועניניהם נדונין כל אחד בזמנו הראוי לו לפי מעשיהם ואמר על זה בארבעה פרקים וכו' בפסח על התבואה מפני שהפסח הוא זמן שנתבכר בו בישול אחד ממיני התבואה והוא השעורים וכשנתבשל דעתו של אדם לקצור ונגזר עליה איזה מקרה יארע לה קודם שתקצר וכל זה להעיר האדם שאף על מה שהוא סבור שהוא בידו קשי מעשיו מונעו הימנו וכן לתבואה שתזרע בשנה זו שמאחר שהותרה רצועת הדין על המתבשל הרי היא מתפשטת אף על העתיד ליזרע ונמצא שתבואה הלוקה קודם הפסח קודם שנתבשלה נדונת לפסח שעבר משל אשתקד בכלל הראויים ליזרע ואם לוקה לאחר הפסח לאחר שנתבשלה מעט או הרבה נידונת בפסח שעבר עכשו בכלל הראויים ליקצר וזהו גם כן להעיר האדם לידע שהכל ביד בחירתו להרע או להטיב והוא הענין בעצרת על פירות האילן מפני שבאותו זמן מתחילין הפירות להתבשל.

בר"ה נדונים על גופם בחייהם ובמיתתם בעונג ובצער בריוח ובהפסד וסבת בחירת זה הזמן נודע למבינים ואחת מן הסבות מתוך שהוא זמן הבעיטה וזמן התגאות האדם על אסיפת גרניו ועל הכנסת הטוב באוצרותיו היה מחכמת דרכי הדת לעוררו ולהבינו לבל יקשה ערפו וכל עוד אשר יגדל טובו ירך לבו מפני פחד י"י ומהדר גאונו כבני מרון ר"ל אחד אחד והוא שפירשו בגמרא הכא תרגימו כבני אמרנא ר"ל הצאן העובר תחת השבט למעשר שנמנין אחד אחד ורומז אל השגחה פרטית ובחג נדונין על המים מפני שהוא התחלת זמן הגשמים.

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם.

אע"פ שאמרו שבר"ה בני אדם נדונים ומושגחים כפי מעשיהם לעולם יהיו עיניו של אדם נשואות בתשובה בכל יום הרי אמרו אדם נדון בכל יום והכל אמת למבינים.

אע"פ שכל השופרות כשרים בר"ה חוץ מקרן פרה כמו שיתבאר עקר המצוה ומובחר שבה לתקוע בשופר של איל כדי שיתעוררו מתוכו לעקידת יצחק ויבחינו גבול אהבה ויראה עד היכן הוא מגיע ומתוך כך מעלה עליהם הקב"ה כאלו הם בעצמם נעקדו כמהו לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

וכן אע"פ שתקעו כשהן יושבין חוזרין ותוקעין כשהם עומדין על סדר ברכות כדי לערבב את השטן המסית והמדיח בהתמדת המצוה ודין בל תוסיף אין כאן שכל שכופל את המצוה אין בו משום בל תוסיף כמו שיתבאר בפרק אחרון כ"ח ב' אלא שאינו חוזר ומברך:

בד"ה כמאן כו' נחתם ביוה"כ הא קאמר בפ"ק דשבת כו' מצלי בהדיא על כל כו':

במשנה בארבעה פרקים העולם נידון כו' ובחג נידונין על המים וקשיא לי האיך אפשר לומר כן הא מקרא מלא הוא והארץ אשר אתה עובר שמה למטר השמים תשתה מים ארץ אשר תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה ופשיטא לן דההיא מראשית השנה היינו ר"ה דהא מהכא ילפינן לעיל בפיסקא דבאחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות דילפינן שנה שנה א"כ משמע להדיא דבר"ה נידונין על המים ולמאי דהוי ס"ד מעיקרא בגמרא דמתניתין מיירי בגמ' דין הוי א"ש אלא למאי דמסקינן דמתני' איירי בתחלת דין קשיא. ובתלמוד ירושלמי מצאתי וז"ל אית תנויי תני הכל נידונין בר"ה וגזר דין בר"ה ואית דתני הכל נדונין בר"ה וגזר דין ביה"כ ואית דתנא הכל נדונין בר"ה וגזר דין של כל אחד בזמנו בפסח על התבואה כו' ואית דתני הכל נידונין בזמנן וגזר דינן בזמנן. מתניתין סוברת הכל נידונין בר"ה וגזר דינן כ"א בזמנו מן מאי דתני ובחג נידונין על המים עכ"ל. וכל מפרשי הירושלמי נתקשו בפירושו ולמאי דפרישית דברי הירושלמי מבוארין היטב בלי גמגום דכי היכי דבחג נידונין על המים ע"כ היינו גמר דין דתחלת הדין ודאי בר"ה כדכתיב מראשית השנה במים א"כ כולה מתניתין איירי בגמר הדין. ואי תיקשה אי הכי קשיא אדם יש לומר דהירושלמי סובר כמו שאפרש בסמוך אבל תלמודא דידן קשיא:

והנלע"ד בזה דתלמודא דידן דמכיון דע"כ מוקמינן מתני' כתנא דבי ר"י דהנהו ד' פרקים איירי בתחלת דין היינו משום דלא שייך תחלת דין וגמר דין אלא באדם לחוד שתולין להם עד יוה"כ משא"כ באינך מסתמא תחילת דינן וגמר דינן כא' ולפ"ז כיון דאשכחן דאמרה תורה נסכו מים בחג ע"כ היינו משום דבאותו הזמן נידונין על המים תחלת דין וגמר דין וע"כ שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה דההיא מראשית השנה לאו אחד בתשרי הוא אלא דחג נמי אשכחן דאיקרי ר"ה כדכתיב בחג האסיף בצאת השנה וחג האסיף תקופת השנה דהוי ר"ה לחמה דזימנין דמשכה תקופת תמוז עד החג ועוד דבחג שהוא חצי תשרי מתחיל זמן הזרע כדאיתא בפ' המקבל דף ק"ב ע"א הבאתי לעיל בפיסקא דאחד בשבט ר"ה לאילן דלרבי מאיר חצי תשרי חשון וחצי כסליו זרע וא"כ שפיר מקרי מראשית השנה לענין דין המים שהוא לצורך הזרעים והא דפשיטא לן דאחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות ולערלה וילפינן שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה דעיקר הילפותא אינו אלא שהוא בתשרי ולא בניסן כדמשמע לישנא דגמרא לעיל אבל בהא סמכינן בכל הנך אסברא דמסתמא הוא בא' בתשרי ולא בט"ו בו דכיון דנפקא מיניה דידהו היינו לענין דינא דאורייתא דשביעית וערלה ומעשר א"כ הא קיי"ל דאין חודש א' מתחלק לשני שנים כדאיתא בירושלמי דיליף לה מחדשי השנה ואע"ג דמקשה שם מט"ו בשבט לבית הלל כבר כתבתי בע"ה ליישב בפיסקא דאחד בשבט ר"ה לאילן ע"ש ותמצא נחת דלתלמודא דידן לא קשה מידי כנ"ל נכון ליישב שיטת המשנה לפי פשט לשון המקרא מראשית השנה ודוק היטב:

בגמ' אלא תבואה דמזדרעא למימרא דחד דינא מתדנא והתניא כו' אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא. ולכאורה הסוגיא תמוה והנראה בזה דמעיקרא לא הוי משמע ליה כלל לומר דתנא דמתני' ס"ל דתרי דיני מתדנא דמהיכי תיתי הא כל הנך ימי הדין ילפינן להו בסמוך מטעמא דקרא ובכולהו לא משמע אלא חד דינא לבר מאדם דאיכא תחלת דין וגמר דין ואפילו אי תימא דבכולהו בעי' תחלת דין וגמר דין מ"מ לא הוי דומיא דהנך תרי דיני דהכא דלמ"ד הכל נידונין בר"ה הוי לבר מהנך תרי דיני בשני פסחים ולפ"ז ניחא ליה למימר דלתנא דמתני' הוי תבואה דומיא דאינך דחד דינא מתדנא והיינו תבואה דמזדרעה ואע"ג דזימנין שלוקות התבואה דקיימא אחר פסח והיינו שכבר נידונה מפסח שהיה קודם הזריעה אפ"ה לא איכפת לן בהא אלא דמקשה מברייתא דסברה דתרי דיני מיתדני והיינו משום דלא משמע ליה שתהיה התבואה נידונית מפסח שעבר שתלקה לאחר פסח הסמוך לקצירה ומשו"ה ניחא ליה טפי לומר דתרי דיני מתדני אע"ג דלא הויא דומיא דאדם גופא שאינו נידון אלא בתחילת הדין וגמר דין והכל משנה לשנה ולא יותר והיינו דמסיק רבא דתנא דמתניתין נמי הכי ס"ל אע"ג דהשתא לא הוי דומיא דהנך כנ"ל ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי שיטת הירושלמי דמקשה רבי חייא בר אבא תבואה שלקתה בערב פסח ובני אדם שמתו בין ר"ה ליה"כ מאיזה דין נידונין ומשני לא שמיע ליה הא דאמר ר' כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר"ה של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים. ונדחקו בדברי הירושלמי כל המפרשים ובחדושי העליתי לנכון בע"ה ויבואר קצת בסמוך. מיהו האי תנא דברייתא דהכא משמע לן דלית ליה האי דרבי כרוספדאי דאלת"ה מאי קפסיק ותני אדם שלקה קודם יה"כ נידון לשעבר והיינו ע"כ מיה"כ דאשתקד דומיא דתבואה ומאן סליק לעילא ואתי דלמא זה שמת קודם יה"כ נידון בר"ה העבר בספרן של רשעים שנכתבין ונחתמין לאלתר למיתה אע"כ דלא ס"ל הכי אלא שגמר דין של כל בני אדם נחתמין ביה"כ כן נ"ל וק"ל ועיין בסמוך:

שם מני מתניתין כו' אי ר"י קשיא אדם לכאורה לענין תבואה נמי לא אתי שפיר מתני' כרבי יהודה דלמאי דאוקמינן מתניתין בתבואה דתרי דיני מתדני חד בפסח שקודם הזריעה והיינו תחלת דינם ואידך בפסח שקודם הקצירה דהיינו גמר דין אם כן מאי הוי כר"י דאמר הכל נידונין בר"ה תחלת דין תו קשיא לי בהא דמקשה מאדם ומאי קושיא דלמא כרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן אתיא וא"כ שפיר איכא למימר דמתניתין דקתני ר"ה לגמר דין באדם היינו צדיקים ורשעים ולענין בינונים לא פסיקא ליה כ"כ דלא שכיח שיהיה ממש מחצה על מחצה וכיון דקתני מנינא דד' פרקים לא פסיקא ליה למיתני נמי מיה"כ משא"כ רבי יהודה דלא נקיט מנינא שפיר קתני דאדם נידון בר"ה וגמר דין שלו ביה"כ וע"כ לרבי כרוספדאי היינו לענין בינונים לחוד ועוד דאמרינן ספ"ק דקידושין לעולם יראה אדם עצמו כאילו מחצה זכיות ומחצה עונות זכה מכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו' וא"כ רבי יהודה נמי עצה טובה קמ"ל שכל אדם ישוב תשובה שלימה בין ר"ה ליה"כ ואפ"ה מתוקמא מתניתין שפיר כוותיה כדפרישית. ובדרוש העליתי דאין ה"נ דכל זה קשיא ליה לגמרא משום דאיכא למימר דהא בהא תליא דלכאורה הא דמסקינן בתבואה דתרי דיני מתדני היינו לענין פסח וה"ה לענין ר"ה ומדכתיב כי חק לישראל משפט כו' ואקדמי' רחמנא חק שהוא גמר דין למשפט שהוא תחלת דין וע"כ היינו משום שהכל נידונין נמי בר"ה וא"כ לענין תבואה הוי ר"ה גמר דין מעיקרא לאותה תבואה שהיה תחלת דינה בפסח העבר שתלקה קודם פסח הבא ונגמר דין זה בר"ה והוי ר"ה נמי תחלת דין אח"כ לתבואה שלא היה תחלת דינה בפסח העבר אלא תחלת דינה בר"ה שתלקה לאחר פסח הבא סמוך לקצירה ונגמר דין זה בפסח שאחר ר"ה וע"כ מוקי לקרא בהכי אע"ג דאיכא למימר דעיקר קרא באדם איירי והא דאקדמיה חק למשפט היינו דחק הוי גמר דין לצדיקים ולרשעים ומשפט שהוא תחלת דין היינו לבינונים אלא דא"א לומר כן דהא תנא דברייתא לית ליה הא דרבי כרוספדאי כדפרישית בסמוך ורבי כרוספדאי דמוקי לקרא דחק ומשפט שפיר באדם לחוד א"כ בתבואה ס"ל דחד דינא מתדנא כיון דליכא ילפותא וא"כ מקשה שפיר לרבא ואביי דמשמע להו דתנא דמתני' סבר דתרי דיני מתדני א"כ תו לא מתוקמא כר"י דקשיא אדם ודוק היטב ובדרוש הארכתי ליישב סוגית הירושלמי על דרך זה והמשכיל יבין ואין להאריך יותר:

שם תניא אמר ר"י משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח כו' ולכאורה י"ל דבעלמא אשכחן לר"י דלא דריש טעמא דקרא והכא דריש וי"ל דאפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא היינו במידי דנ"מ לדינא או לאיסור והיתר כגון הך דאלמנה אין ממשכנין אותה דפרק המקבל והך דלא ירבה לו נשים בפ' כ"ג משא"כ האי דהכא דהאי טעמא לא הוה אלא לעניני אגדה דה"ט דעומר ואינך דברייתא שאינן אלא ענין אגדה ואין בהם לא איסור ולא היתר לכו"ע דרשינן כדאשכחן בפ"ק דקדושין דרבי יוחנן ב"ז דרש מה ראה אוזן לירצע כו' וכה"ג איכא בתלמוד אלא דאכתי איכא למידק דמאי קשיא ליה האי דעומר ושתי הלחם וניסוך המים דקריבין ברגלים טפי משאר קרבנות רגלים שכל אחד חלוק מחבירו במנין פרים ואילים וכבשים וכבשי עצרת וכיוצא תו קשיא לי אדקשיא ליה לר"י ור"ע מניסוך המים שאין מפורשים בתורה אלא דרך רמז או הל"מ וטפי הו"ל למימר מפני מה אמרה תורה ליקח בחג ד' מינין שבלולב מפני שבחג נידונים על המים כדאמרינן להדיא בריש מסכת תענית שד' מינים הללו אינן באים אלא לרצות על המים ע"ש. לכך נראה לפע"ד דודאי לא בעינן למידרש טעמא דקרבנות ומצות דשייכי ברגלים אלא דווקא הנך דעומר ושתי הלחם וניסוך המים הוא דקשיא ליה דשלשתן הם משונים משארי עניני דקרבנות עומר לפי שבא מן השעורין וכל המנחות דיחיד ודציבור מן החיטין ושתי הלחם נמי נשתנו שאין בהם למזבח כלום ואפ"ה קריה רחמנא קרבן וכ"ש ניסוך המים דלא אשכחן דכוותייהו כלל במזבח בכל ימות השנה וכיון שג' רגלים הללו נשתנו כ"א בענין משונה ודאי טעמא בעי ויפה דרשן ר"ע שהטעם שכ"א ר"ה כנ"ל נכון:

שם ואמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות כו' הכא לא קאמר מפני מה אמרה תורה כמו בהנך שאינם אלא מדרבנן כדאיתא שלהי מכילתין:

שם למה תוקעין רחמנא אמר תקעו כו' ולא שייך למימר הכא שבא ליתן טעם על מצות השופר כמו בהנך דלעיל דאם כן הו"ל למימר מפני מה אמרה תורה תקעו בשופר משא"כ ל' למה תוקעין משמע דאמעשה בכל יום קשיא ליה משו"ה קשיא ליה רחמנא אמר תקעו:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן נראה לי בס"ד אמר בָּאֵי עוֹלָם כי אותיות 'עוֹלָם' במילואם כזה עי"ן וא"ו למ"ד מ"ם יש באותיות המלוי אותיות 'אדמונים' רמז על בני אדם שנבראו 'מִן הָאֲדָמָה' (בראשית ב, ז) וכמו שנאמר על דוד המלך ע"ה דכתיב ביה (שמואל א' טז, יב) 'וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם' קראו אַדְמוֹנִי על שהיה גלגול אדם הראשון שנוצר מן האדמה ואם כן בני אדם שהם רבים נקראים אַדְמוֹנִים לשון רבים גם רמזם בשם 'אדמונים' על שם העונות שהם אֲדוּמִים כַּשָּׁנִים כמו שנאמר (ישעיהו א, יח) 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ' שהם מתלבנים על ידי התשובה שעושים בימים אלו דנתנו לקבלת התשובה. ולזה אמר 'כָּל בָּאֵי עוֹלָם' הם האדמונים הבאים בתוך אותיות הפשוט של עוֹלָם.

וּבֶחָג, נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם מקשים למה נקיט כאן 'נִדּוֹנִין' להדיא והוה ליה למימר 'וּבֶחָג עַל הַמַּיִם' בדרך דנקיט בפסח ובעצרת? ונראה לי בס"ד נקיט 'נִדּוֹנִין' רוצה לומר כל אותם הנזכרים למעלה שהם התבואה ופירות האילן ובאי עולם, כי המים הכל צריכין להם וגם כי בהם תלוי חיי נפש שיש מקומות שאין להם לשתות אלא מי גשמים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם. מקשים פסוק (תהלים פא, ה) 'כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב' רבי יוסי מאי עביד ליה? ונראה לי בס"ד דודאי רבי יוסי מודה שהאדם נידון בראש השנה עם כל העולם על כל המעשים שעשה בכל השנה ועל פי מעשיו נגזר עליו על כל השנה הבאה מתחילתה ועד סופה הן לטוב הן להפך, אך סבירא ליה דאדם דוקא נידון לבדו בכל יום על מה שנגזר עליו בראש השנה בשביל אותו היום שאם נגזר עליו טובה והוא עשה מעשים רעים שאינו ראוי לאותה טובה תשתנה אותה הפסיקה של הטובה שפסקו לו בראש השנה בעבור אותו היום וכן להפך אם נגזר עליו רע בראש השנה באותו היום והוא עשה מעשים טובים בו ביום נדחה ממנו גזרת הרע ותשתנה ועל דרך זה נידון האדם בכל יום ויום דהיינו על פסיקה שפסקו לו בראש השנה על כל יום ויום של השנה כולה הן לטוב הן להפך, אך על גוף המעשים שיעשה בכל יום ויום הן לטוב הן להפך נידון הוא בראש השנה הבאה אחר אותה השנה.

אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא: (מלכים א' ח, נט) "לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ, וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". הקשה מהרש"א ז"ל והלא בברייתא לא מייתי לה מהאי קרא אלא מקרא (איוב ז, יח) 'וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ' ואינו נראה שמחקו מברייתא? ונראה לי בס"ד דפסוק ותפקדנו בדברי רבי יוסי ופסוק 'לִרְגָעִים' בדברי רבי נתן לאו רבי יוסי ורבי נתן אמרי ליה אלא מסדר הברייתא מייתי הני קראי אבל רבי יוסי לא אמר אלא 'אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם' כמו דנקטו רבי מאיר ורבי יהודה דלא מייתו קראי הוכחה לדבריהם ורב חסדא בא לפרש טעמו דרבי יוסי מהאי קרא, אבל מסדר הברייתא סבירא ליה טעמו דרבי יוסי מקרא ד'וַתִּפְקְדֶנּוּ' ולא חש להאי קושיא דהש"ס דסבירא ליה דהבחנה יש לפרשה עיוני טפי מלשון פקידה דמצינו מקראות לשון פקידה על גזרת הדין כמו (תהלים יט, ט) 'פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים' וכמה מקראות יש עוד דקורא למצות שהם גזירות בלשון פקודים אך רב חסדא אשכח קרא מרווח טפי לדברי רבי יוסי.

מֶלֶךְ וְצִבּוּר, מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לַדִּין היינו טעמא משום 'דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא מֵאִבְּרָאִי' או 'מִקַּמֵּי דְּלֵיפּוּשׁ חֲרוֹן־אַף'. מקשים והלא אמרינן שהכל נסקרין בסקירה אחת? ונראה לי בס"ד דמה שאמר בסקירה אחת קאי על גמר הדין ומה שאמר 'מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה' קאי על עיון הדין, ומה שאין עושה גם זה בסקירה אחת הוא לטובתם כדי שבין הביניים יעשו תשובה ונכתבים לטובה, ועוד כדי שהמימינים והמשמאילים כל אחד יעסוק במלאכתו. ומה שאמר 'מִקַּמֵּי דְּלֵיפּוּשׁ חֲרוֹן־אַף' אף הכוונה שאם יצאו הציבור חייבים גם הוא ילקה בחובם דכתיב (ויקרא ד, ג) 'אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם' לכן נגמר דינו קודם. וכמדומה לי שראיתי טעם זה בספרים של דרושים.

כְּמַאן מַצְלִינָן הָאִידְנָא אַקְצִירֵי וְאַמְרִיעֵי? כְּמַאן? כְּרַבִּי יוֹסֵי הקשו התוס' ז"ל ולרבנן מי לא מצלינן רְפָאֵנוּ וּבִרְכַּת הַשָּׁנִים? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל הרי שהיו בראש השנה רשעים ופסקו עליהם גשמים מועטים ואחר כך חזרו בהם להוסיף אי אפשר אלא שמורידן בזמנם על הארץ הצריכה וכן הוא להפך, ולכן גם לרבנן מברכין בִּרְכַּת הַשָּׁנִים לומר אם נגזר טל ומטר מועט יורידם באופן שתתברך בהם הארץ שיועילו כמרובה. וכן בִּרְפָאֵינוּ אם נגזר עליהם חולי יקדים הקב"ה רפואה למכה שיתן כח ובריאות בגוף שאז החולי הנגזר לבא עליו אינו עושה בו רושם של נזק כמי שזורק אבן על ברזל ולא כזורק אבן על זכוכית או חרס ועל זה מתפללין רְפָאֵנוּ לרבנן.

אִמְרוּ לְפָנַי מַלְכֻיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. 'מַלְכֻיּוֹת', כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם. נראה לי בס"ד קישור הדברים דידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל הטעם דלא מהני התשובה אלא לישראל ולא לעכו"ם כי העכו"ם הם תחת ממשלת השרים והמה חלקם ונחלתם לכן נוהג בהם דין תורה ד'נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' (יחזקאל יח, ד) ולא מהני להו תשובה שהיא לפנים משורת הדין, אך ישראל הם חלקו יתברך ואינם תחת ממשלת השרים אלא רק תחת ממשלתו יתברך דלכן הקב"ה נקרא 'מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל' ולא נקרא 'מֶלֶךְ הַגּוֹיִם' וכמו שאמר הסבא ע"ה בפרשת משפטים, על כן מן הראוי כמו שהקב"ה קיים לעד כן ישראל יהיו קיימים ולא יכלו ואם לא יתנהג עמהם בחסד התשובה צריך לכלותם בעבור עונותיהם לכן נוהג עמהם לפנים משורת הדין לקבלם בתשובה וימחול להם. וזהו שאמר 'מַלְכֻיּוֹת' כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי 'עֲלֵיכֶם' ובזה יתברר שאתם חלקי ואז ממילא יבא זכרוניכם לפני לטובה שאמחול לכם ולא אתנהג עמכם בדין תורה לומר 'נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' וּבַמֶּה תהיה זאת המחילה לכם לפנים משורת הדין לא שתהיו נשארים מלוכלכים בעונות אלא תהיה 'בְּשׁוֹפָר' היא התשובה הרמוזה בשופר שהוא משמעותו שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם ובזה יָבֹא זִכְרוֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה. ועוד נראה לי בס"ד דידוע ששם אהו"י שהוא ראשי תיבות (דברים יא, יז) 'אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה' הוא בחינת דעת דמלכות המקבלת גבורותיה מדעת דתפארת והוא מספר טוֹבָה [22] כמו שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל. וידוע כי המלכות היא שתי בחינות סוד לאה וסוד רחל אם כן גם שם אהו"י הוא כפול לשניהם. ונראה לי בס"ד שזה רמוז במלוי אותיות שׁוֹפָר כזה שי"ן וא"ו פ"ה רי"ש אותיות המלוי לבדם הם אותיות 'שני אהו"י'. וזהו שאמר 'מַלְכֻיּוֹת' שֶׁתַּמְלִיכוּנִי שבזה אתם עושים עילוי במלכות העליונה ו'זִכְרוֹנוֹת' כְּדֵי שֶׁיָּבֹא זִכְרוֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה שעל ידי מלוי שתעשו במלכות תזכו לטובה וּבַמֶּה תזכו לטובה מצד המלכות? אמר 'בְּשׁוֹפָר' כלומר על ידי 'שני אהו"י' הרמוזים בתוך אותיות 'שׁוֹפָר' שכל שם מספרו טוֹבָה ושני שמות אלו הם במלכות שהם אחד מצד לאה ואחד מצד רחל.