מסכת פסחים דף פ״ו עמוד ב׳

יכול יהא עיקרו של פסח נאכל בשתי חבורות:

ת"ל בבית אחד יאכל וקסבר יש אם למקרא יאכל אפסח קאי ולא אגברי כלומר עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה אחת ולא יתחלק לשתי חבורות אבל גברא אי בעי קאי מהכא ואזיל ואכיל הכא דלא קפיד רחמנא אלא אעיקר תחלת אכילה מדקרינן יאכל הפסח ולא יאכל אגברא. ואני שמעתי חילוף ר' יהודה סבר יש אם למקרא בבית אחד ולא בשני מקומות ור"ש סבר יש אם למסורת שמסר אונקלוס הגר בחבורה חדא יתאכל אבל אשני מקומות לא קפיד וקשה לי לאומרו דלא שמעתי מסורת כזה מעולם ועוד דקיימא לן דר' שמעון יש אם למקרא ס"ל בשמעתא קמייתא דסנהדרין ועוד לישנא דברייתא דייקא כוותי דגבי חבורות נקט פסח נאכל ולא נקט שתי חבורות אוכלין אותו וגבי מקומות נקט האוכל אוכל ולא נקט פסח נאכל הלכך כי דרשינן בבית אחד יאכל במקרא אפסח משמע למעוטי חבורות וכי דרשינן יאכל אגברי משמע למעוטי מקומות:

ונפרסה מחיצה ביניהן גרסינן היו יושבין חבורה אחת ואוכלין פסח אחד ונפרסה מחיצה ביניהן ועשאום שני חבורות לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות גומרין אכילתן ואע"ג דמאן דאית ליה פסח נאכל בשתי חבורות אוסר לאדם לאכול בשני מקומות הכא לא נעשה לכל חבורה וחבורה מקומם כמקום אחר שהרי אינו רואה אויר שלא ראה עד עכשיו ואין כאן מקום חדש:

היו יושבין ב' חבורות בשני בתים ואכלו שם פסחיהם ונסתלקה המחיצה יש כאן אויר חדש ונעשה לכל חבורה כמקום אחר והוי ליה כאוכלים במקום הראשון ובשני הלכך לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלים:

פשיט ליה מפשט אומרה לשמועה זו פשוטה ומפורשת כמו שאמרנו שעשיית מחיצה עושה אותן שתי חבורות וסילוק מחיצה עושה אותן שני מקומות ולא מספקא ליה בה מידי:

מ"ט למה לה להפוך פניה ומאי אורחה בהכי:

מפני שהיא בושה לאכול לעיני האנשים על ידי שמסתכלים בה:

יתיב ומטה מקום הסב חשובין היא והקטנים יושבין על גבי ספסלין ונוהג עצמו בחשיבות:

ומר סבר יש אם למקרא וא"ת והא שמעינן ליה לרבי שמעון בפ"ק דקדושין (דף יח:) דאית ליה יש אם למקרא ולמסורת דדריש בבגדו בה בבוגדו בה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ולא לאישות אחר שפחות י"ל דהתם לא סתרי אהדדי ויכול לדרוש שניהם אבל הכא דליכא למידרש אלא חד דריש מקרא וכן בפ"ק דסנהדרין (דף ד.) והא דאמר לעיל (פסחים דף פה.) המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה הרי הוא בלא תעשה אתי אפילו למאן דאמר פסח נאכל בשתי חבורות דאחר שנחלק ולקחו כל חבורה חלקה אסור להוציא חלק חבורה זו לחבורה אחרת:

אין מסרבין לגדול אמאי דיתיב אפוריא לא שייך למימר משום דאין מסרבין דישיבת פוריא דבר גסות ושררה הוא ולא היה לו לישב אי לאו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה:

נכנסין בג' כו' פירש ר"ח חבורה שנמנו על הפסח ובאו מקצת מהן בעת שדרך בני אדם לאכול ושגרו הדיילא פי' שמש לחפש אחריהם ולא מצאן אם נתקבצו רק שלשה אוכלין את הפסח ואין עליהן להמתין עד שיבואו כולם אבל פחות משלשה לא אבל אם היו מקובצים יחד ויצאו ונתאחרו והדר בהו דיילא ולא מצאן אפילו לא נשאר רק אחד מהם אין צריך להמתין כיון שהיו שם ויצאו:

אמר רבינא ונותן דמים האוכל פסח ולית הלכתא כוותיה והנ"מ דעל בעידנא דעיילי אינשי והדר בהו דיילא:

פירוש משנתנו פסח אחד וחלקוהו ואוכלין אותו בשתי חבורות אוקימנא לרבי יהודה דתני בבית אחד יאכל ולא בשני בתים וכתיב קרא אחרינא אשר יאכלו אותו בהם מכאן שהפסח נאכל בשתי חבורות רבי שמעון אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל אוכלו בשני מקומות מכאן שהפסח נאכל בשני בתים יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת"ל יאכל ואמרי' במאי פליגי רבי יהודה סבר יש אם למסורת יאכל כתיב בבית אחד יש רשות לאוכל לאוכלו ולאוכל קא מזהיר רחמנא שלא יאכל אותו אלא במקום אחד בלבד ולא בשני מקומות ורבי שמעון סבר יש אם למקרא יאכל קוראים על הפסח קא מזהיר רחמנא להאכל בחבורה אחת ולא בשתי חבורות אבל חבורה אחת בשני מקומות רשאין וקיימא לן כרבי יהודה דתנן סתמא כותיה:

נפרצה מחיצה ביניהם ונתפרדו חצים לחד וחצים לחד נעשו כשתי חבורות בפסח אחד וכן אם היו שתי חבורות כל אחת בפסח שלה נסתלקה מחיצה מביניהם ונתערבו כאלו באו אלו לתוך אלו ואלו לתוך אלו ופשוטות הן:

הכלה הופכת את פניה ואוכלת פי' מפני שהיא בושה לאכול.

רב הונא כדאיקלע לבי רב נחמן בר יצחק אמרו ליה מה שמך אמר להו רב הונא פי' נסמכת בישיבה להקרות רב ובזה השם אני ידוע לפיכך אמר בעל השם אנא כלומר סמוך בישיבה אני וכו' ענינא מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול כל מה שאומר לך בעל הבית עשה והשותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן אלו כולם דברים פשוטין הן:

אמר רב הונא בני חבורה נכנסין אפילו בשלשה ויוצאין אפי' באחד כו' פי' בני חבורה שנמנו על הפסח ובאו מקצת מהן בעת שדרך בני אדם להכנס ולאכול הפסח ושגרו הדיאלא פי' דיאלא כגון השמש שהוא השמש שלהן וחפש אחריהם אחרי הנשארים מבני חבורה ולא מצאם אפי' [אם] לא נתקבצו מכל בני החבורה ובאו אלא שלשה בלבד אוכלין את הפסח ההוא ואין עליהן להמתין להם עד שיבואו כיון שנתאחרו לבוא מדרך בני אדם כולם אבל פחות משלשה לא יאכלו אלא ימתינו עד שיבואו שאר בני החבורה זה דין הנכנסין אבל אם היו מקובצין כולן וראו מקצתן למקצתן ויצאו ונתאחרו יתר מן השיעור שאמרנו והדר בא דיאלא ולא מצאם אפילו לא שאר מכל בני חבורה אלא אחד כגון שהיו שם כולם וראו זה את זה ויצאו אוכלו אפילו האחד הנשאר ואינם יכולין לומר לו למה לא המתנת אותנו ואמר רבינא ונותן דמים האוכל הפסח ולית הלכתא כותיה והני מילי דעל בעידנא דעיילי אינשי כרבה והדר בהו דיאלא:

כל שהוא תלמיד חכם מפורסם ובעל שם ויודע שהוא ניכר לרוב מקומות מהלכו לשמע אזן כששואלין לו באיזה מקום שנכנס שם מה שמו אין יוהרא אצלו להזכיר את שמו במלת רב או ר' וכן כל אדם הנכנס במקום ורצה בעל הבית לכבדו אם להסב בכבוד כגון שבני הבית מסובין בקרקע או בספסל והוא אומר לו להסב על המטה וכיוצא באלו מקבל ואינו נמנע כך אמרו בדרך ארץ כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה ואין גורסין בה חוץ מצא אלא שבקצת ספרים נמצא כן ודרך הגהת ליצנים נשתבשו בה הספרים ואם נתנו לו כוס לשתות אם בעל הבית או אחד מגדולי הבית נותנין לו מקבלו מיד בלא שום סירוב שאין מסרבין לגדול אבל אם נתנו לו עבד או שפחה או קטן מסרב תחלה עד שיפצר בו וכששותה אינו צריך להחזיר פניו לשתות שלא בפניהם שאין הבושת בדברים אלו מדה משובחת אלא לכלה וכיוצא בה ואינו שותה דרך גרגרנות כלו בבת אחת ולא דרך גסות הרוח להפסיק בו הרבה פעמים אלא מפסיק בו פעם אחת וחוזר ומסיים בשתייתו והוא שאמרו בשותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן שנים דרך ארץ שלשה מגסי רוח ומ"מ אם היה הכוס מועט בשיעורו רשאי לשתותו בבת אחת דרך צחות אמרו בר' ישמעאל ששתהו בבת אחת ושאלו לו לא סבר לה מר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן והשיבם דרך צחות לא אמרו בכוסך מועט ויינך מתוק ר"ל ערב וכרסי מרובה:

בסוגיא זו נאמר שבני חבורה נכנסין שלשה שלשה ויוצאים באחד אחד ונאמר עליה והוא דעלו בעדנא דרגילי למיעל והוא דרגש בהו דיאלא וכן שאין נותנין דמים ודבר זה גאוני ספרד פרשו שבקרבן הפסח נאמרה וענין הדברים הוא שכל שהיו בני החבורה מרובים היו רגילים להיות שמש הממונה לשמש את החבורה הולך בשבילם ואם היו קצתם שוהים לבא כל שנכנסו מהם שלשה בשעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול הפסחים ולא שהקדימו יותר מדאי וכן שכבר חזר השמש המעוררם שיבאו ולא באו יכולים אותם השלשה להתחיל ולאכול כל שבעם ואין ממתינים לשאר ואם אכלו הכל אין משלמין להם כלום אלא שמ"מ נראה לי לשיטה זו שצריכין על כל פנים להשאיר להם כזית לכל אחד אבל כל שהמקדימין פחות משלשה צריכין להמתין את השלישי ומ"מ כל שבאו כלם ואכלו קצתם אין צריכין להמתין האחד את חברו אפילו גמר אחד לבדו מלאכול אינו צריך להמתין לאחרים אלא הולך לו וחוזר לברכת המזון ולהלל ואף גדולי המחברים כתבוה בשיטה זו ונראין הדברים מצד דבר הלמד מענינו ומ"מ גדולי המפרשים מוחים בה מפני שנראה כשתי חבורות ומפרשים אותה כשיטת גדולי הרבנים שלא בפסח נאמרה אלא בשאר ימות השנה בחבורה שנזדמנה בפונדק או שנתחברו לאיזו סיבה ושוכרין להם שמש לסדר להם עניני מאכלם והשקאתם ואמר שכל שבאו שלשה מהם צריך השמש ליכנס ולשמשם ואינו יכול לימנע שלא ליזקק להם עד שיבאו כלם ולא יצטרך להם לשמש כמה פעמים אלא משמש את אלו ודוקא כשבאו אלו השלשה בשעה הראויה ולא הקדימו ביותר מדאי וכן מאחר שהשמש והוא הנקרא דיאלא מרגיש בהם שאין רוצין להתאחר יותר מדאי להמתין את האחרים הא פחות משלשה אינו זקוק להם לשמשם אחר שאין ראוים לזימון וזו של יוצאין אחד אחד פרשו בה שאם אחר אכילה נמשך אחד או שנים לאכול יש לו להמתין להם ולשמשם אע"פ שכל השאר השלימו אכילתם שכן דרך האוכלים אחד מאריך ואחר מקצר ואין המאריכים צריכים ליתן לשמש דמים יותר מן האחרים ולא להוסיף לו שכך הוא התנאי מן הסתם:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בד"ה ונפרסה כו' חבורה אחת ואוכלין פסח אחד כו' גומרין אכילתן כו' עכ"ל. לכאורה לפי מה שפירש"י לעיל למ"ד דאינו נאכל בב' חבורות היינו עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה א' כו' אבל גברא אי בעי קאי מהכא כו' קשה לכאורה דהכי נמי הכא כיון דעיקר תחלת אכילה היה בחבורה אחת אמאי נאסרין אח"כ בפריסת מחיצה ביניהם וי"ל דלא דמיא לדלעיל דמעולם גם אחר שאחד מהם הולך ואוכל שם לא נעשה ב' חבורות אלא דההוא גברא אוכל בב' מקומות משא"כ הכא דבמקומן נעשו שתי חבורות ממש ע"י הפריסה ומ"ל מתחלה ב' חבורות או בסוף וק"ל:

תוס' בד"ה ומ"ס יש אם כו' והא דאמר לעיל המוציא בשר פסח מחבורה כו' אתי, אפילו למ"ד כו' עכ"ל. לפי מה שפרש"י לעיל דאיירי בב' חבורות של ב' פסחים ודאי דלק"מ דלמ"ד דנאכל בב' חבורות היינו בפסח אחד אלא דמשמע להו דלעיל נמי בב' חבורות של פסח א' איירי ולמ"ד דאינו נאכל בב' חבורות ה"נ ה"ק דמחבורה לחבורה אסור משום דאינו נאכל בב' חבורות אבל למ"ד דנאכל בב' חבורות אמאי קתני דאסור מחבורה לחבורה דליכא למימר דאיירי דאכל כבר בחבורה ראשונה ואי הוציאוהו לחבורה שניה ה"ל אוכל בב' מקומות דא"כ לא הוה למתני מחבורה לחבורה אלא ממקום למקום משום דאינו נאכל בב' מקומות ודו"ק:

בתוס' ד"ה ומר סבר וכו' ולא לאישות אחר שפחות וכו' נ"ל שצ"ל ולא לשפחות אחר שפחות ועיין בקידושין דף י"ח:

האשה פרק שמיני :

גמרא רבי ישמעאל ברבי יוסי בירושלמי ספ"ג דמעשרו' איתא ר"א בר"ש:

מַאי טַעְמָא קָרִית לָךְ "רַב הוּנָא" יש להקשות למה המתינו בשאלה זו? והיה להם לשאול אותו על דבר זה כשאמר לו שמי רב הונא! ונראה לי בס"ד כי בתחילה תירצו בעדו משום ד'שרי לצורבא מרבנן להודיע עצמו באתרא דלא ידעי ליה' (נדרים סב.) אך אחר שראו בו עוד דברים אשר לפי דעתם טעה בהם חשבו דעדיין אינו תלמיד חכם גמור ולא נעשה שלם בחכמה כדי שראוי להודיע עצמו באתרא דלא ידעי ליה. ולכך הקשו לו איך קרא עצמו רב?! או יובן בס"ד כי הם בתחילה לא רצו להטרידו בשאלות וקושיות קודם שישב ויכבדוהו בכבוד האורח ולכן אחר דנח וישב וכבדוהו בכוס כמנהג האורחין אז התחילו לשאול אותו בהשגות אשר היו משיגים עליו. ומה שאמרו לו לֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא שכבדוהו בכבוד גדול להושיבו במקום גדולים ועדיין לא ידעו אותו, נראה לי בס"ד כי הם היו יודעים שהוא בנו של רב נתן ולכך כבדוהו בשביל כבוד אביו אף על פי שלא ידעו אותו עדיין אם הוא תלמיד חכם או לאו. ובזה יובן לתרץ דקדוק אחר מה שהוצרך מסדר הש"ס לפרש שהי' רב הונא ברי' דרב נתן דאקלע לבי רב נחמן בר יצחק וקשה מה צורך להודיעינו שם אביו? וסגי לומר רב הונא בסתם כי זו מעשה היא! ובזה ניחא שבא ללמדנו תירוץ דקדוק הנזכר.

כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה, חוּץ מִצֵּא קשה לפי פשוטן של דברים איך יתאכסן האורח אצל בעל הבית בעל כרחו? ונראה לי בס"ד הכוונה כָּל שירות שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת לעשות בתוך ביתו עֲשֵׂה, חוּץ מִצֵּא רוצה לומר חוץ משירות של יציאה שיאמר לך צא והבא לי דבר זה משוק פלוני או מבית פלוני וכיוצא בזה אין אתה מחוייב משורת דרך ארץ לעשות לו שירות חוץ לביתו. או נראה לי בס"ד צֵּא לשון מאיסות וטינוף כמו 'תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ' (ישעיה ל, כב) דפירושו הוא לשון טינוף וכן כתב רד"ק. וכאן רוצה לומר כָּל שירות שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה לו חוּץ משירות שיש בה טינוף ומאיסות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד חוּץ מִצֵּא ראשי תיבות מ ן צ רכי א שה דהיינו אם יאמר לך בעל הבית להתעסק בצרכי אשתו אין אתה מחוייב לעשות משום כי בשירות זו אתי לידי חשדא לכן התרחק משירות של צרכי אשה. או יובן חוּץ מִצֵּא ראשי תיבות מ ן צ דוקי א שה כלומר אם בעל הבית הוא צדוקי אין לך לשמוע דבריו אפילו בדברים דעלמא דילמא בעי מינך מידי שהוא הפך דברי חז"ל, וכן אם בעלת הבית היא אשה אינו נוהג מנהג דרך ארץ זה עמה משום חשדא. או יובן חוּץ מִצֵּא ראשי תיבות מ ן צ ד א יסור רוצה לומר דבר שאין בו איסור ממש אלא צד איסור נמי לא תשמע לו כגון שאומר לך לאכול ולשתות דבר שיש בו חומרא דאם הוא אסור זה פשיטא שלא ישמע לו. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש כָּל שירות ומעשה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת לעשות, עֲשֵׂה, חוּץ מדבר שאומר לך 'צֵּא משורת דרך ארץ' רוצה לומר דמבקש לעשות דבר הפך שורת דרך ארץ ונימוס העולם עכ"ד נר"ו.

מְסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא השיב כמו תשובה הראשונה 'כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה' ותירץ אותה תשובה היתה מהלכות דרך ארץ והא עדיפא שהיא מדינא דגמרא? עיין שם. ומקשים על תירוץ מהרש"א ז"ל נהי דתשובה זו עדיפא טפי מכל מקום הקושיא היא עליהם דקארי לה מאי קארי לה כיון שהם שמעו תשובה דְכָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת וכו' וקבלו אותה מה ראו לשאול שאלה זו השנית? ונראה לי בס"ד כי הם חשבו בדעתם מה שאמר 'כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה' לא אתמר על מידי דאכילה ושתייה אלא דוקא על ישיבה וכיוצא בה, משום דאכילה ושתייה יזדמן בהם דברים הכרחיים המעכבים את האורח מלעשות רצון בעל הבית דאולי הוא בתענית ויצטרך לגלות להם הטעם של הסירוב מפני שהוא בתענית או אולי יש לו מיחוש שאותו מאכל ומשקה יזיק לו או אולי הוא מתנהג בחסידות של סיגופים ועוד נמי יזדמן בשתיה דבר אחר אולי הוא חושש לעצמו שמא ישתה הרבה וישתכר ויתבזה, לכך חשבו דהאי כללא לא איתמר באכילה ושתייה אלא על ישיבה וכיוצא, ולכן אחר שראו שנתנו לו כוס יין שהוא דבר שתייה ולא סירב הקשו לו כי לדעתם לא איתמר אותו הכלל על אכילה וכל שכן על שתייה. אי נמי נראה לי בס"ד לתרץ כי בראשנה כשאמר לו 'לֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא' מסתמא בעל הבית אמר לו זה ועל כן אמר 'כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה', אך בנתינת הכוס אפשר דאחד מן בני הבית או אחד מן המסובין הושיט לו הכוס ולא היה בעל הבית אך היה אדם חשוב ולכן הוא לא השיב תשובה הראשונה וגם הם לא תירצו בעדו משום תשובה ראשונה כיון דבזה לא היה בעל הבית ולכך השיב תשובה ד'אֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל' כי היה אותו שנתן לו הכוס אדם חשוב וגדול. ומה שאמר שְׁלֹשָׁה מִגַּסֵּי־הָרוּחַ נראה לי סימן לדבר 'גאוה - ג' אוה' רוצה לומר אם אוה לשתות ג' הרי זה גאוה.

הַכַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה. נראה לי בס"ד עוד טעם אחר דרך דרש דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) 'שרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה' וכן אמרו (בבא מציעא נט.) 'אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו' ופרשנו הטעם מפני דעל ידי זווג איש עם אשתו אף על פי שאינה בת עיבור כגון שאין לה דמים שהיא עקרה או מעוברת על כל פנים מולדים נשמות מאותו זווג יען שבשביל מצות עונה זו גורמים שיתייחדו למעלה ספירת היסוד עם ספירת המלכות ובחיבורם יחד נולד אור נשמה אחת כמו ענין אשר תכה אבן באבן ויוצא מהם אור וגם עוד ממילא על ידי חיבור יסוד עם מלכות ימשך שפע ברכה לאדם אשר נעשה על ידו חיבור זה. ובזה פרשתי בס"ד המדרש 'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַהֳ' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ' (בראשית כה, כא) מלמד שהתפלל בעושר והוא תמוה! אך הכוונה שעשה בתפילתו חיבור יסוד ומלכות שהם מספר 'עושר' כי מספר 'יסוד ומלכות' עולה מספר 'עושר' [כלומר 496+80 =576] ולכך בחיבורם ימשך שפע של עושר. ועיין מ"ש בס"ד לעיל בפרק קמא דברכות על דף יו"ד במאמר 'וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' שסמך גאולה לתפלה עיין שם. נמצא הברכה באה לאדם מעת שהוא מזדווג עם אשתו שעל ידי כך מתעורר לעשות חבור יסוד ומלכות שבחיבורם ימשך שפע עושר וברכה לאדם, ומאחר שהברכה באה לאדם על ידי התחברותו עם אשתו, לכך נמצא אשתו אוכלת משלה ואינה מסוג מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה א, ג) אף על פי שאנחנו רואין שהאיש הוא המביא פרנסה לאשתו יען דבאמת היא יש לה שותפות עמו בהשתלשלות שפע הברכה הנעשה מכח זווגם זה עם זה, ואדרבא מצינו בדברי חז"ל שקראו הברכה על שמה שתלו אותה בה יותר. ברם כל זה הוא מעת שהתחיל להזדווג עמה ביאה שניה שהוא זווג הראוי להוליד בו נשמות שעל ידי כך יתעורר דוגמת זאת בספירות למעלה שיתחברו יסוד ומלכות שבחיבורם נולד נשמות וגם ישתלשל שפע ברכה אבל בביאה ראשונה שהיא אינה להוליד אלא רק לעשותה כלי דהא 'אין אשה מתעברת מביאה ראשונה' (יבמות לד:) עדיין לא התחיל להשתלשל שפע הברכה לאדם בשותפות אשתו על דרך האמור לעיל ולכן מה שתאכל בבית בעלה לאו משלה אוכלת ולכך ראוי שתתבייש בעת אכילתה ותחזיר פניה כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה. והנה ידוע שהכלה נקרא עליה שם כַּלָּה מעת כניסתה לחופה עד ביאה שניה ולכן פה עירנו מנהגם גם בטבילה שניה כשתלך לטבול בבית אביה יביאוה בלילה לבית בעלה באמבוהא ונירות מהלכים לפניה ואין נוהגים בה צניעות להסתיר טבילתה כדרך הנשים ורק אחר ביאה שניה נוהגת כשאר נשים להסתיר טבילתה ולכן אמר התנא הַכַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ רוצה לומר בעוד שיש עליה שם כַּלָּה אז הופכת פניה משום דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה וקודם ביאה שניה עדיין לא התחיל שפע הברכה בשותפות שלה ואין הברכה נקראת עדיין על שמה, ואמר זאת באכילת בשר הפסח ששחט עליה בעלה והוא גם כן יושב בחבורה זו דאכילת הפסח. ועוד נראה לי בס"ד לומר טעם אחר בזה, דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) 'שרוי בלא אשה שרוי בלא חומה בלא ברכה בלא שלום' ועל כן לפי זה אם האשה אוכלת משל בעלה אינה אוכלת בחינם דהא על ידה הוא שרוי בחומה וברכה ושלום ואם כן הנאתו ממנה יותר אך זה תינח אם היא התחילה להתעסק בצרכי הבית ולשמש את בעלה ולשמור לו ביתו וכליו שעל ידי כך הוא שרוי בתוך חומה וברכה ושלום אבל אם היא עודנה כלה יושבת בחדרה תוך כלת חתנים ואינה עוסקת בצורכי הבית ואינה תופסת כלום מכל כלי הבית ובית בעלה עודנו ביד אחרים לא הגיע עדיין ממנה הנאה לבעלה ואם כן אין זו אוכלת משלה ולכך היא בושה לאכול בחבורת הפסח ששחט עליה בעלה מפני שבעלה יושב שם כי 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה' אלא הופכת פניה ואוכלת. פז. "וְהָיָה בַיוֹם הַהוּא נְאֻם הֳ' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ יש להקשות ד'בַּעְלִי' צודק יותר בְּבֵית חָמִיהָ שכבר נבעלה וכמ"ש הרי"ף ז"ל. ונראה לי בס"ד דמה שאמר 'בְּבֵית אָבִיהָ' לא קאי על זמן שהיא ארוסה קודם נשואין אלא קאי על אחר נשואין שכבר נבעלה והולכת מבית חמיה לבית אביה והליכה זו היו תהיה בשני אופנים הא' הוא שבעלה אוהב אותה ומתנהג עמה בשלום ואהבה וחיבה והולכת לבית אביה לספר להם על טוב מצבה ומעמדה בבית בעלה כדי שישמחו. ועל זה האופן קאמר ' כְּכַלָּה ' שנמצאת שלמה בְּבֵית חָמִיהָ ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה וזו בהיותה בבית אביה היא אהובה לבעלה ואין לה מאיסה כלל. ואופן הב' הוא שבעלה אינו אוהבה ומראה לה פנים זועפות, ועושה לה הכעסות ועל כן הולכת ובורחת לבית אביה, וזו בהיותה בְּבֵית אָבִיהָ היא בפירוד ושנאה עם בעלה ומואס בה. נמצא האשה אחר שנשאת והולכת לבית אביה לפעמים היא עומדת שם באהבה ושלום עם בעלה ולפעמים להפך כמ"ש בשני אופנים הנזכרים, מיהו אם אנחנו רואין שהיא אינה זזה מבית בעלה שתמיד היא בבית חמיה ואינה הולכת לבית אביה זו הדבר יורה שהיא באהבה גדולה ועזה עם בעלה ולכן אינו יכול לעזוב אותה אפילו שעה אחת וגם היא אינה יכולה לזוז מאצלו שעה אחת ולכך יושבת עמו תמיד ואינה זזה מביתו. וכן ישראל ידמו לעתיד ככלה שהיא תמיד בבית חמיה ואינה יכולה להפרד מבעלה רגע, כן ישראל אין חוטאים כלל אלא תמיד הם מרוצים לפניו יתברך מה שאין כן עתה ידמו כְּכַלָּה שאתה מוצא אותה בְּבֵית אָבִיהָ, דזה יהיה בשני אופנים הא' לטובה שנמצאת שלימה ובאה להגיד שבחה בבית אביה, והב' להפך שיש בינה לבין בעלה שנאה והכעסות ולכך בורחת לבית אביה, ולכן על זמן הזה שדומה לכלה שהולכת לבית אביה קוראת אותו בשם 'בַּעְלִי' כי לשון בעל סובל שני פירושים הא' לטובה שהוא לשון בעילה חיבור איש ואשתו, והב' לשון מאיסה כמו געילה או בחילה שכן פירש הרד"ק ז"ל על פסוק 'וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם' (ירמיהו לא, לא) שכתב 'בָּעַלְתִּי' כמו בחלתי עניינו קצתי כמו 'וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי' (זכריה יא, ח) עיין שם. וכתוב בספר השרש שכן הוא הלשון בערבי שאומרים 'ב'על אל רג'ול ב'אל מרא' כלומר קץ בה וגירשה יעיין שם. הרי לשון בַּעַל סובל שני פירושים אחד לשבח ואחד לגנאי וזה השם ראוי להיות על אשה אשר תמצאנה הולכת מבית בעלה לבית אביה שהליכה זו היו תהיה בשתי אופנים אשר אמרנו אך תואר אִישִׁי אין בו משמעות לגנאי כלל אלא רק לשבח וזה יצרך על כלה שתראה אותה תמיד בבית חמיה ואינה הולכת לבית אביה כלל ובזאת אין מקום להסתפק בלגנאי אלא רק לשבח כיון שהיא עומדת תמיד עם בעלה באהבה ושלום ולכן אינה זזה מביתו. והנה הרב עיון יעקב ז"ל כתב, נראה לי הפירוש לפי שישראל בעולם הזה הם כפופים לשני אדונים כדאיתא בברכות ועירובין (ברכות סא. ועירובין יח.) 'אוֹי לִי מִיִּצְרִי וְאוֹי לִי מִיּוֹצְרִי' ודומין לארוסה בבית אביה דקיימא לן אביה ובעלה מפירין נדריה שיש עליה רשות בעלה ואביה מה שאין כן לעתיד שיסיר ה' אֶת לֵב הָאֶבֶן שהוא היצר הרע מקרבינו ולא יהיה עלינו רק רשות ה' אחד אז היא כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ שאין עליה רק רשות בעלה עד כאן לשונו. ואנא עבדא נראה לי בס"ד לפרש הקדמה זו ודרך הנזכר שדרך בו הרב ז"ל באופן זה והוא כי האדם מעת הלידה יבא יצר הרע וימשול בו דכתיב (בראשית ד, ז) 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ' ווכמו שנאמר בקהלת (קהלת ט, יד) 'עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים' אך אחר שיהיה בן י"ג שנה יבא גם היצר הטוב למשול בו והאדם יהיה תחת ממשלת שני אדונים שזה מושך אותו תחת ממשלתו וזה מושכו תחת ממשלתו כן האדם פעם יצר הרע מושל בו שיעשה האדם כדבריו ופעם יצר הטוב מושל בו שיעשה כדבריו כי האדם פועל טוב ופועל רע! וזהו ממש כְּכַלָּה בעודה בְּבֵית אָבִיהָ שיש לה שני אדונים שולטים בה שאביה ובעלה מפירים נדריה. אך לעתיד יתבטל היצר הרע ויתוקן לגמרי שיהיה נכלל ביצר הטוב ונמצא אינו שולט בישראל אלא יצר הטוב כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ אשר שליטת אביה בטלה ולא נשאר עליה אלא רק שליטת אדון אחד שהוא בעלה. ובזה יובן רמז הכתוב אשר בו נרמז דבר זה והוא כי אִישִׁי [321] עם הכולל עולה יֵצֶר הַטּוֹב [322] ותיבת בַּעְלִי הוא ' ב ' עָלַי ' רוצה לומר שני שרים יש עלי.