דף ביאור
מסכת פסחים דף פ׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף פ׳ עמוד ב׳
מסכת פסחים דף פ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־409 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
טהרה מדחיא טומאה לשני כי עבדי ציבור בטהרה:
בראשון לא עבדי דהא טמאי מתים מיעוטא ובשני לא עבדי דהואיל וטהרו זבין עכשיו נמצאו רוב ציבור צריכין לו ורובא דציבור בשני לא עבדי:
מתני' הפסח שנזרק את דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הפסח או הדם:
הציץ מרצה ופטור מפסח שני:
נטמאו בעליו טומאת הגוף במת:
אין הציץ מרצה וחייב לעשות פסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:
הנזיר דכתיב ביה (במדבר ו) וכי ימות מת וגו' והימים הראשונים יפלו אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:
הציץ מרצה על טומאת הדם ותגלחתו כשירה ומותר לשתות יין ולטמא למתים:
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 80b · Sefaria
תוספות
בראשון לא עבדי הגדילו זבין על הטהורין כו' נראה לר"י דס"ל כרב ולא כשמואל דאמר ויעשו את הפסח במועדו מאי עבדת ביה דלדידיה כיון שאין רוב טהורין לא מידחו טמאים לפסח שני:
נזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא כו' פי' בקונטרס שהוא טמא הדם או הבשר וקשה לריב"א דבטומאת בשר ע"כ ציץ לא מרצה לאכילה אלא לפטור מפסח שני וכמ"ד הציץ מרצה על אכילות וכר' נתן דלא בעי אלא גברא דחזי וא"כ היכי דייק טעמא דנזרק ואח"כ נודע הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ציץ והיינו לפוטרו מפסח שני וע"כ הא דלא מרצי היינו מדרבנן מדמפליג בין שוגג למזיד וכן אמר בהאשה רבה (יבמות דף צ. ושם) והיכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הוי חולין בעזרה ועוד הא לעיל (פסחים דף עח:) תנן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם והיינו מדרבנן דמוקי לה כרבי נתן וא"כ הא דדייק רב לעיל אם זרק הורצה היינו אפילו מדרבנן ונודע קודם זריקה מיירי מדקאמר לא יזרוק ונראה לריב"א דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם והא דדייק בגמ' הא נודע ואחר כך נזרק לא היינו להתיר בשר באכילה אבל פטור מלעשות פסח שני מיהו יש ליישב פירוש הקונטרס דהא דקאמר הציץ מרצה היינו להקטיר האימורין הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה להקטיר האימורים ופטור מפסח שני:
הוא הדין נודע ואחר כך נזרק וא"ת א"כ מאי דוחקיה דר' שילא לחלק בין טומאה לזריקתו כיון דלאו דווקא קתני במתניתין נזרק ואח"כ נודע ואומר ר"י דר' שילא לאו אהך קושיא אמרה אלא אמאי דפריך בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) אהך ברייתא דעל מה הציץ מרצה מברייתא דקתני דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והכא אסיק ליה אגב תירוצא דרבינא:
לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ וא"ת היכי שייך טומאת התהום בשרץ והא לא מטמא אלא במגע וטומאת התהום אינה בגלוי אלא מכוסה וטמון בעפר בתבן או בצרור כדתניא לקמן (פסחים דף פא:) ויש לומר כגון שהכניס ידו בעפר ונגע:
אי בנזיר וכי ימות מת עליו אמר רחמנא תימה לר"י דילמא לעולם בנזיר ונפקא מינה אם שחט קרבנות ונטמא דלא מרצי ציץ וכן קשה בסמוך דקאמר אלא למ"ד שוחטין וזורקין כו' הא מכל מקום נפקא מינה לאם שחט פסחו כדפי' ואומר ר"י דלא בעי למימר הכי דא"כ תיפשוט דבזיבחא גמירי לא שנא בבעלים ול"ש בכהן:
Tosafot on Pesachim 80b · Sefaria
רבנו חננאל
שלישתן טהורין ושלישתן טמאי מתים ושלישתן זבין אותן טמאי מתים בראשון לא עבדו הגדילו זבין על הטהורין והוו להו טמאי מתים מיעוטא ומיעוטא נדחין לפסח שני בשני נמי לא עבדי דזבין וטמאי מתים בשני שוין הוו להו בשני רובא ורובא בשני לא עבדי:
מתני' הפסח שנזרק דמו ואחר כך (נזרק) [נודע] שהוא טמא הציץ מרצה וכו' ופשוטא היא ואסיקנא הוא הדין דאפילו נודע שהוא טמא ואחר כך נזרק הציץ מרצה והאי דקתני נזרק ואחר כך נודע איידי דבעי מתני סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפילו נזרק ואחר כך נודע לא משום הכי קתני רישא נזרק ואחר כך נודע:
נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה.
בעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהן של ישראל הותרה לו טומאת התהום או לא ופשט רבא מהא דתאני רבי חייא לא אמרו טומאת התהום שהציץ מרצה אלא במת בלבד ודייק מדקתני במת בלבד מכלל דטומאת התהום בשרץ לא הותרה אלא לכהן ודחה רב יוסף ואמר לא לעולם בבעלים דפסח ולמעוטי טומאת התהום בזיבה דלא הותרה להן.
Rabbeinu Chananel on Pesachim 80b · Sefaria
מאירי
היו שלישיתן זבים ושלישיתן טמאי מת ושלישיתם טהורים הרי הטהורים עושים את הראשון לעצמם והזבים שהם מיעוט נדחין לפסח שני וטמאי מת אין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי מיעוט הם בהיקש לטהורים וזבים ולא שני שהרי הזבים עושים את השני ואם הם עושים את השני נמצא רוב צבור עושין את השני ואין צבור נדחה לפסח שני ויש מפרשים שאף הזבים אין עושין את השני כטעם טמאי מת אלא שבטמאי מתים הוצרך לפרש הטעם מפני מה אינו עושה את הראשון אבל בזבים אינו צריך ולא יראה כן:
המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה אמר הר"ם ואח"כ נודע שהוא טמא ר"ל הדם שנטמא ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם הקדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם הוא משנה ראשונה וטומאת הגוף שנטמא הכהן המקריב אותו וטומאת התהום היא טומאת מת נסתר ולא נודע לעולם כאלו היה בתהום ולפיכך הציץ מרצה לפי שאי אפשר בה ידיעה לעולם כי אין בעולם אדם שידע כי באותו מקום מת או קבר ונקוה שידענו וידע שנטמא ויטהר א"כ כל קרבן שיקריב והוא טמא בקבר התהום כשר והציץ מרצה עליו והיות הציץ כפרה על הפסול הנולד ההווה בקדשים הוא לשון התורה אמר ית' והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים ואמר בברייתא בטומאת התהום אי זו היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום ואני עשיתי לך דמיון בקבר התהום לפי שהעקר אצלנו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד:
אמר המאירי הפסח שנזרק דמו כלומר בחזקת טהרה ואח"כ נודע לו שהוא טמא ר"ל שבשר הפסח היה טמא כגון שנטמא אחר שנשחט הן שנטמא בשוגג הן שטמאו הוא במזיד הואיל ומ"מ נזרק הדם בשגגת טהרה הורצה הואיל ולא בזדון טומאה זרק וזהו שאמרו בגמ' טומאתו בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה שהציץ מרצה על טומאת הבשר או האימורין הקריבה בשוגג בחזקת טהרה אע"פ שנטמא הכל ר"ל בשר ואימורין ואינו צריך להביא אחר אלא שמ"מ אינו נאכל שלא אמרו נאכל בטומאה אלא בצבור נטמא הגוף כלומר והיה ראוי לידחות לפסח שני אלא שלא ידע בטומאתו ונמנה על הפסח ונזרק דמו בחזקת שהוא טהור ונודע לו אחר זריקה שטמא היה לא הורצה וצריך לעשות פסח שני שאין הציץ מרצה על טומאה הידועה אלא בקבר התהום כמו שיתבאר בסמוך ומה שביארנו למעלה שאם נטמאו בעלים לאחר שחיטה יזרק הדם ההוא בצבור:
שהנזיר ועושה פסח הציץ מרצה בהם על טומאת הדם פי' וכל שכן על טומאת הבשר והאימורין ומ"מ זו שאמרו טומאת הדם הוא לדעת משנה ראשונה שהיו אומרין שדם קדשים היה מקבל טומאה אבל לענין פסק הלכה כמשנה אחרונה שאין דם קדשים מקבל טומאה כלל ואתה צריך לומר בה שהציץ מרצה על טומאת הבשר והאימורין ולא על טומאת הגוף אלא בפסח נדחה לפסח שני ובנזיר סותר מנינו על הדרך שהתבאר במקומו ומ"מ אם נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה אפילו על טומאת הגוף הואיל ובשוגג היה:
וטומאת התהום פירשו ענינה בגמ' שלא ידע בה שום אדם בעולם אלא שהיתה טומאה נעלמת מן הכל כאלו היתה בתהום כגון שנפל כותל בלילה ואירע שהיה אדם תחתיה ומת שם ולא נודע לשום אדם בעולם וערב הפסח נתגלה התל ונמצא שם ונודע שאותו נזיר או עושה פסח עבר שם אבל כל שהטומאה נודעת אפילו לאחד שבסוף העולם אינה קרויה קבר התהום והוא הדין שבשאר זבחים ציץ מרצה על טומאת בשר ואימורין ומשום טומאת התהום הוא שתופשה בנזיר ועושה פסח שלא נאמרה טומאת התהום אלא באלו ואף באלו דוקא שנודע לו אחר שהביא קרבנותיו:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כשם שביארנו שטומאת התהום הותרה בנזיר ועושה פסח כך הענין בכהן המקריב את קרבנותיהם שאם הקריב ואח"כ נודע שהוא טמא בטומאת התהום הורצה שהציץ מרצה טומאת התהום בנזירות ובפסח בכהן כבבעלים שבזבחים אלו ר"ל פסח ונזירות הותרה בין בבעלים בין בכהן הא אם נודע שנטמא בטומאה ידועה פסול ואף טומאת התהום לא הותרה בו אלא בטומאת מת אבל טומאת זיבה או טומאת שרץ ונבלה לא הותרה בכהן ואי אתה צריך לדון טמאות אלו אלא לענין זה בבעלים שאם שאם לענין פסח הרי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואם בנזיר הרי אין סתירה במנינו אלא על ידי טומאת מת ואם בזיבה אף היא טומאת התהום שבבעלים הותרה בו:
לפי דרכך למדת שכל שטומאתו נעלמת מכל אדם נקרא טומאת התהום וזהו שראוי לומר טומאת התהום בזיבה שצריך למנות שבעה ואם היה בשביעי שלו הואיל וראוי לאכול לערב כגון שראה שתי ראיות שהוא זב לספירה שבעה ולא לקרבן ונמצא שאינו מחוסר כפורים שוחטין וזורקין עליו ואם שחטו וזרקו עליו ואח"כ ראה וסתר הציץ מרצה אלא שאינו אוכל ופטור מפסח שני וזו היא טומאת התהום שבו שהרי בשעת זריקה לא נודעה טומאה זו לשום אדם וכן הדין בשומרת יום כנגד יום שטבלה ביום השמור ששוחטין וזורקין עליה על סמך שלא תראה ותאכל לערב ואם ראתה אחר זריקת הדם פטורה מפסח שני שהציץ מרצה אלא שאינה אוכלת אבל זב בעל שלש ראיות ונדה וזבה הואיל וטעונין קרבן אין שוחטין עליהם בשביעי שלהם שהרי מחוסרי כפרה הם וצריכין להביאה בשמיני:
Meiri on Pesachim 80b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה בראשון כו' ולא כשמואל כו' דלדידיה כיון שאין רוב טהורין לא מדחו כו' עכ"ל אף שיש לחלק לכאורה כדקאמר מאי עבדת ליה מה שאין כן הכא דעבדי ליה מיעוט טהורין מ"מ כיון דע"כ גלי לן קרא דרוב טהורין דוחין הטמאי מתים לפתח שני ולא רובן זבין וא"כ הכא בשליש טהורין ושליש זבין נמי נימא לא מדחו טמאי מתים לפסח שני דאדרבה נימא לחומרא דהגדילו טהורין על הזבין וה"ל כאילו רובן זבין ומיעוטא דטמאי מתים לא מדחו לפסח שני לסברת שמואל ויעשו אותו בראשון ועיין במהרש"ל בזה ודו"ק:
בד"ה נזרק דמו כו' מדרבנן מדמפליג בין שוגג כו' והיכי מחייבי ליה רבנן בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות דמאי פריך מההיא דקתני דציץ מרצה בין אשוגג ובין אמזיד דאימא התם מדאורייתא קאמר והכא מדרבנן קאמר דאינו מרצה בנודע וק"ל:
בא"ד ועוד הא לעיל תנן נטמא בשר וחלב קיים כו' היינו אפילו מדרבנן ונודע קודם זריקה כו' עכ"ל. יש לעיין בזה דמשמע מתוך שמעתין דלעיל דלא בעי תרתי וסגי בחלב קיים או בשר קיים ולא בעי ריצוי אלא בליתנהו תרווייהו וא"כ הכא במתני' דקתני הציץ מרצה ע"כ דהבשר וגם החלב נטמא ולכך בעי ריצוי ומאי קשיא ליה מהך דמתני' דלעיל דחלב קיים דלא בעי ריצוי ולכך אפילו בנודע הורצה אפי' מדרבנן בלא ריצוי ציץ ודקתני התם לא יזרוק לכתחלה היינו משום דאכילה מעכבא לכתחלה אפילו לר' נתן כדאמרי' לעיל ודו"ק:
בא"ד ונראה לריב"א דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם כו' היינו להתיר בשר באכילה אבל פטור כו' עכ"ל ק"ק לפי' זה מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דההיא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבוהו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתני' דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן ודו"ק:
Chidushei Halachot on Pesachim 80b · Sefaria
מהר"ם
בגמ' ובמאי אי בנזיר כי ימות מת עליו אמר רחמנא וכו' כן צריך להיות:
Maharam on Pesachim 80b · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה אי בנזיר כו' נ"מ לאם שחט פסחו ק"ל הא לשחוט לטמא כשר ולזריקה ובעלים כהן ומדין הזריקה בטומאה הא זהו האיבעיא ורוצה באמת לפשוט מזה דלכהן הותרה וכדאמרינן אלא לאו בכהן ובודאי אין חילוק בזה אם הזורק כהן הוא הבעלים או כהן אחר וצע"ג:
Gilyon HaShas on Pesachim 80b · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
תוס' ד"ה אי בנזיר כו' לאם שחט פסחו לא זכיתי להבין, הא שחיטה כשרה בטמאים, ואי לזריקה הא זה רק בכהן, והיינו באמת הא דאמרינן אלא לאו בכהן, דפשיטא דאם בטומאת כהן לא אשתרי אין חילוק בין טומאת כהן בעלים או כהן אחר, וד' יאר עיני:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 80b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף פ׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־409 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״טׇהֳרָה מְדַחֲיָא, טוּמְאָה לָא מְדַחֲיָא. וּמָר סָבַר…״
- קטע 225 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר: הָיוּ שְׁלִישִׁיתָן זָבִין, וּשְׁלִישִׁיתָן טְהוֹרִין, וּשְׁלִישִׁיתָן…״
- קטע 340 מילים
נפתחת ב״בָּרִאשׁוֹן לָא עָבְדִי: הִגְדִּילוּ זָבִין עַל הַטְּהוֹרִים,…״
- קטע 434 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע…״
- קטע 56 מילים
נפתחת ב״נִטְמָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם — הַצִּיץ מְרַצֶּה.…״
- קטע 614 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע, אֲבָל…״
- קטע 724 מילים
נפתחת ב״וּרְמִינְהוּ: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה? עַל הַדָּם…״
- קטע 817 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא: טוּמְאָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד…״
- קטע 918 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שֵׁילָא אָמַר: זְרִיקָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין…״
- קטע 1018 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד,…״
- קטע 1126 מילים
נפתחת ב״וְהָא דְּקָתָנֵי: דָּם שֶׁנִּזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע,…״
- קטע 1229 מילים
נפתחת ב״וְהַאי דְּקָתָנֵי נִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע, מִשּׁוּם…״
- קטע 1339 מילים
נפתחת ב״נִטְמָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם וְכוּ׳. בָּעֵי רָמֵי בַּר…״
- קטע 1422 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא:…״
- קטע 1518 מילים
נפתחת ב״וּבְמַאי עָסְקִינַן? אִי נֵימָא בִּבְעָלִים, וּבְמַאן —…״
- קטע 1630 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא בְּעוֹשֵׂה פֶסַח. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין…״
- קטע 1710 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לָאו — בְּכֹהֵן, וּשְׁמַע מִינַּהּ הוּתְּרָה…״
- קטע 1811 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא, לְעוֹלָם בִּבְעָלִים, וּבְפֶסַח.…״
- קטע 1916 מילים
נפתחת ב״וְטוּמְאַת תְּהוֹם דְּזִיבָה לֹא מְרַצֶּה? וְהָתַנְיָא, רַבִּי…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת פסחים דף פ׳ עמוד ב׳ · קטע 18 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא, לְעוֹלָם בִּבְעָלִים, וּבְפֶסַח. וּלְמַעוֹטֵי טוּמְאַת…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת פסחים דף פ׳ עמוד ב׳ · קטע 8 — “אָמַר רָבִינָא: טוּמְאָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — הוּרְצָה.…”
לשון המקור
טׇהֳרָה מְדַחֲיָא, טוּמְאָה לָא מְדַחֲיָא. וּמָר סָבַר — אֲפִילּוּ טוּמְאָה נָמֵי מְדַחֲיָא.
אִיתְּמַר: הָיוּ שְׁלִישִׁיתָן זָבִין, וּשְׁלִישִׁיתָן טְהוֹרִין, וּשְׁלִישִׁיתָן טְמֵאֵי מֵתִים — אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: אוֹתָן טְמֵאֵי מֵתִים אֵינָן עוֹשִׂין לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא הַשֵּׁנִי.
בָּרִאשׁוֹן לָא עָבְדִי: הִגְדִּילוּ זָבִין עַל הַטְּהוֹרִים, דְּלָא עָבְדִי בְּטוּמְאָה, הָוֵה לֵיהּ טְמֵאֵי מֵתִים מִיעוּטָא — וּמִיעוּטָא לָא עָבְדִי בָּרִאשׁוֹן. בַּשֵּׁנִי לָא עָבְדִי: נִצָּרְפוּ זָבִין עִם טְמֵאֵי מֵתִים, דְּלָא עָבְדִי בָּרִאשׁוֹן, הָווּ לְהוּ רוּבָּא — וְרוּבָּא לָא מִדְּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי.
מַתְנִי׳ הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא — הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף — אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַנָּזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַגּוּף.
נִטְמָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם — הַצִּיץ מְרַצֶּה.
גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע, אֲבָל נוֹדַע וְאַחַר כָּךְ נִזְרַק — לֹא מְרַצֶּה.
וּרְמִינְהוּ: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה? עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִיבּוּר!
אָמַר רָבִינָא: טוּמְאָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — הוּרְצָה. זְרִיקָתוֹ, בְּשׁוֹגֵג — הוּרְצָה, בְּמֵזִיד — לֹא הוּרְצָה.
רַבִּי שֵׁילָא אָמַר: זְרִיקָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — הוּרְצָה. טוּמְאָתוֹ, בְּשׁוֹגֵג — הוּרְצָה, בְּמֵזִיד — לֹא הוּרְצָה.
אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, הָכִי קָאָמַר: נִטְמָא בְּשׁוֹגֵג, וּזְרָקוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — הוּרְצָה.
וְהָא דְּקָתָנֵי: דָּם שֶׁנִּזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע, טַעְמָא דְּנִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע, אֲבָל נוֹדַע וְאַחַר כָּךְ נִזְרָק — לָא, הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ נוֹדַע וְאַחַר כָּךְ נִזְרַק.
וְהַאי דְּקָתָנֵי נִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע, מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא: נִטְמָא הַגּוּף אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, דַּאֲפִילּוּ נִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע — לָא, קָתָנֵי רֵישָׁא נָמֵי: נִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע.
נִטְמָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם וְכוּ׳. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: כֹּהֵן הַמְרַצֶּה בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶן, הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם, אוֹ לָא? מִי אָמְרִינַן כִּי גְּמִירִי טוּמְאַת הַתְּהוֹם — בִּבְעָלִים, בְּכֹהֵן — לָא גְּמִירִי, אוֹ דִילְמָא: בְּזִבְחָא גְּמִירִי, לָא שְׁנָא בְּכֹהֵן וְלָא שְׁנָא בִּבְעָלִים.
אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֹא אָמְרוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד. מֵת לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי טוּמְאַת הַתְּהוֹם דְּשֶׁרֶץ?
וּבְמַאי עָסְקִינַן? אִי נֵימָא בִּבְעָלִים, וּבְמַאן — אִי בְּנָזִיר, מִי מַהֲנֵי בֵּיהּ? ״כִּי יָמוּת מֵת עָלָיו״ אָמַר רַחֲמָנָא.
אֶלָּא בְּעוֹשֵׂה פֶסַח. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵאֵי שֶׁרֶץ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵאֵי שֶׁרֶץ, הַשְׁתָּא טוּמְאָה יְדוּעָה הוּתְּרָה לוֹ, טוּמְאַת הַתְּהוֹם לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
אֶלָּא לָאו — בְּכֹהֵן, וּשְׁמַע מִינַּהּ הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם!
אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא, לְעוֹלָם בִּבְעָלִים, וּבְפֶסַח. וּלְמַעוֹטֵי טוּמְאַת הַתְּהוֹם דְּזִיבָה.
וְטוּמְאַת תְּהוֹם דְּזִיבָה לֹא מְרַצֶּה? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלֶיהָ