מסכת פסחים דף ס״ח עמוד ב׳

כשירין כל הלילה כדכתיב (ויקרא ו׳:ב׳) על מוקדה על המזבח כל הלילה ויכול להקטירן כל הלילה ואע"פ כן אין ממתינין להם עד שתחשך אלא מחללין שבת עליהן כדכתיב (במדבר כ״ח:י׳) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אלמא חביב למהר מצוה בשעתה:

חותכין יבלת במקדש דלא גזרו על השבות במקדש:

הא והא ביד שחותכה בידו ולא בסכין דאין בה אלא משום שבות ואפילו הכי אסור בלחה הואיל ומצי למיעבד מאתמול וההיא דעירובין ביבשה דאפילו שבות ליכא וכר' אליעזר לא מצי לאוקמא לההיא דעירובין ונימא ר' אליעזר היא דאמר במתני' דוחין משום דקתני התם ואם בכלי דהוי מלאכה גמורה כאן וכאן אסור ואי ר' אליעזר היא הא אמר מכשירי מצוה דוחין את השבת אפילו במלאכה גמורה במסכת שבת (דף קל.) דתנן ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת:

הא דעירובין ביד ומתניתין בכלי דהוי מלאכה גמורה ובעירובין בפרק בתרא איתא נמי כולה הך סוגיא ומקשינן התם והא גבי שבות תני לה דקתני אלו שמשום שבות לא אידחו כו' אלמא לאו בכלי קאי:

מפרך פריכא ולא קרי לה חתיכה:

מאי טעמא לא אמר הא ביד הא בכלי ונוקמא למתני' דעירובין נמי בלחה:

הא קתני התם בעירובין דאסור ולמה לי למיהדר למסתמא הכא בפסחים:

ור' יהושע דמפיק שמחת יום טוב ראיה לפסח אזיל לטעמיה דאמר שמחת יום טוב מצוה היא ואפ"ה לא דחיא שבות הראוי לעשות מבעוד יום:

מפרך פריכא הילכך ההוא דעירובין ליכא לאוקמא ביבשה דהא קתני סיפא ואם בכלי כאן וכאן אסור ויבשה כיון דמפרכא אפילו בכלי נמי שריא והכי מוכח בפרק בתרא דעירובין (דף קג):

ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו כו' תימה לר"י מה קל וחומר הוא זה דלמא שאני הני משום דאפשר לעשותן מערב שבת ור' אליעזר גופיה אית ליה זה החילוק ומשום הכי בפ' רבי אליעזר דמילה (שבת קלב.) מצריך תרי קראי חד למילה וחד למכשיריה משום דאפשר לעשותן מערב שבת דאמר התם מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר' אליעזר מנא ליה לרבי אליעזר הא דאמר קרא וביום השמיני ביום ואפילו בשבת והדר קאמר ע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא במכשירים אבל מילה דברי הכל דחיא מנא לן והשתא מאי קבעי מנא לן תיפוק מההוא קרא דביום דדריש מיניה ר' אליעזר מכשירים אע"כ משום דבעינן תרי קראי למילה ולמכשיריה כדפרישי' ונראה לר"י דודאי לר' אליעזר לא צריך האי קל וחומר דהא אפילו מכשירי פסח דהוו מלאכה גמורה דחו שבת אע"ג דאפשר לעשותן מערב שבת כדקאמר (לקמן פסחים סט.) בגמרא וליעבריה דהא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר מכשירי מצוה דחו והא דקאמרינן הכא ק"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אף על גב דאפשר לעשותן מערב שבת כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירם משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אף על גב דאי אפשר לעשותה מבערב ותימה לר"י מכשירי פסח מנא ליה לרבי אליעזר דדחו שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי וכי תימא דגמר מסוכה ולולב ומצה ושופר ועומר ושתי הלחם דמוכח התם דדחו מכשיריהם שבת הא איכא למיפרך דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה ועוד אי מהתם יליף אמאי איצטריך במועדו גבי פסח דקאמר ר' אליעזר עקרת מה שכתוב בתורה במועדו אפי' בשבת:

הכל מודים בעצרת דבעינן לכם תימה לריב"א א"כ מאי קאמר רבי אליעזר מה ראיה רשות למצוה דנימא עצרת תוכיח שהיא מצוה וי"ל דהא דבעי רבי אליעזר בעצרת לכם לאו דוקא מקרא אלא מסברא:

ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו כו' תימה לר"י מה קל וחומר הוא זה דלמא שאני הני משום דאפשר לעשותן מערב שבת ור' אליעזר גופיה אית ליה זה החילוק ומשום הכי בפ' רבי אליעזר דמילה (שבת קלב.) מצריך תרי קראי חד למילה וחד למכשיריה משום דאפשר לעשותן מערב שבת דאמר התם מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר' אליעזר מנא ליה לרבי אליעזר הא דאמר קרא וביום השמיני ביום ואפילו בשבת והדר קאמר ע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא במכשירים אבל מילה דברי הכל דחיא מנא לן והשתא מאי קבעי מנא לן תיפוק מההוא קרא דביום דדריש מיניה ר' אליעזר מכשירים אע"כ משום דבעינן תרי קראי למילה ולמכשיריה כדפרישי' ונראה לר"י דודאי לר' אליעזר לא צריך האי קל וחומר דהא אפילו מכשירי פסח דהוו מלאכה גמורה דחו שבת אע"ג דאפשר לעשותן מערב שבת כדקאמר (לקמן פסחים סט.) בגמרא וליעבריה דהא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר מכשירי מצוה דחו והא דקאמרינן הכא ק"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אף על גב דאפשר לעשותן מערב שבת כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירם משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אף על גב דאי אפשר לעשותה מבערב ותימה לר"י מכשירי פסח מנא ליה לרבי אליעזר דדחו שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי וכי תימא דגמר מסוכה ולולב ומצה ושופר ועומר ושתי הלחם דמוכח התם דדחו מכשיריהם שבת הא איכא למיפרך דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה ועוד אי מהתם יליף אמאי איצטריך במועדו גבי פסח דקאמר ר' אליעזר עקרת מה שכתוב בתורה במועדו אפי' בשבת:

מה ראיה רשות למצוה משמע דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יו"ט אסירי לר' אליעזר והקשה ר"ש כהן דבריש תולין (שבת ד' קלז:) אמרינן דרבי אליעזר עדיפא מדר' יהודה ושרי אפי' מכשירי דאפשר מערב יו"ט ותירץ לו ר"י דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי:

אמר רב חיננא עתידין הצדיקים להחיות את המתים כתיב הכא ורעו כבשים כדברם וכתיב התם ירעו בשן וגלעד כימי עולם: והקטיר חלביו דוחה את השבת תניא אמר ר' שמעון ראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך מ"ש אלא מקטירין אותן בשבת לקיים מצוה בשעתה: הרכבתו אינו דוחה השבת. דלא כר' נתן דאמר בפרק המצניע כי החי נושא את עצמו והטוענו בשבת פטור והני מילי חוץ לירושלים אבל חוץ לעזרה לא: הבאתו מחוץ לתחום אין דוחה את השבת כר' עקיבא דאמר בסוטה בפרק [כשם] תחומין דאוריי'. ירושלמי הרכבתו לא אמרו אלא חוץ לירושלים אבל חוץ לעזרה מותר משום שבות שהתירו במקדש: חתיכת יבלתו אין דוחה את השבת יבלת לחה או בכלי והא דתנן בסוף עירובין חותכין יבלת במקדש ביבשה וביד: מתני' ר' אליעזר אומר דוחין אמר ר' אליעזר ומה אם שחיטה שהוא אב מלאכה דוחה את השבת אלו שמשום שבות לא ידחו את השבת אמר לו ר' יהושע יום טוב יוכיח שהתיר בו כל מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש ואוסר בו דבר של שבות כדתנן ביום טוב אלו שהן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין אמר לו רבי אליעזר יהושע מה ראיה שבות דרשות לא עולין באילן לשבות דמצוה שהיא הבאת הפסח כדי שישחט ור' יהושע אמר לך יום טוב נמי מצוה לשמח בכל מיני מאכל הוא והתרתה לשחוט ולבשל ולא התרתה להביא מחוץ [לתחום] וכיוצא בו ולעשות שמחת יו"ט ור"א אומר יום טוב או כולו לך או כולו לה' וכיון דאי בעי למיעבד כולו לה' ולקרות היום כולו הרשות בידו כאלו אין כאן שמחת יום [טוב]: איכא למיפרך ומה יום טוב שהתירו בו מלאכה דרשות כגון הא דאמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך לא התירו שבות לעלות באילן לשוט על פני המים (ולהביא) [ולהוציא] משם אש לבשל אפי' דיום טוב שבת שלא התיר בה אלא כגון שחיטת הפסח וכיוצא בו מלאכה של מצוה בלבד אינו דין שלא נתיר שבות דעמה ור' אליעזר אמר לך אפי' הכי שבות דמצוה עדיפא:

אמר רבא הכל מודים בשבת דבעי' לכם כלומר אין לישב היום כולו ולקרות ולבטל שמחת שבת דכתיב וקראת לשבת עונג:

מר בריה דרבינא כוליה שתא הוה יתיב בתעניתא בר מעצרת ופורים וערב יום הכפורים רב ששת הוה אמר חדאי נפש כלומר שמחי לך לקראתי כדי שתהא שוכנת בטח לעולם הבא ואע"פ שהעולם אינו מתקיים אלא בזכות תופשי התורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי עיקר מיהת כי עביד איניש לנפשיה עביד:

כבר ביארנו במשנתנו שלדעת ר' יהושע שמחת יום טוב באכילה ושתיה מצוה היא ומעתה למדנו שאסור להתענות בהם אפי' על דעת לישב כל היום ולשנות שכך הוא דעתו של ר' יהושע במה שכתוב במקום אחד עצרת לה' אלהיך ובמקום אחר כתיב עצרת תהיה לכם שיהא חציו לשם וחציו לכם ולא כדברי ר' אליעזר שהיה אומר או כלו לה' או כלו לכם כלומר ששמחת אכילה ושתיה שבו רשות ויכול להפקיעה על ידי ישיבה למשנתו ונראין הדברים לפסוק כר' יהושע שהרי בכל מקום שנחלק בו עם ר' אליעזר הלכה כמותו ואף לר' אליעזר שבת ועצרת ופורים יצאו מן הכלל שלא להתענות בהם ונראין הדברים שאף הוא מודה בתשיעי של תשרי כדי לקיים מצות עינוי בעשירי וכמו שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי כלומר הואיל ואף אכילתו שבתשיעי אינה אלא כדי להכין עצמו להתענות תענית של עשירי הא שאר ימים טובים במחלוקת אעפ"כ הלכה בהם כר' יהושע ודרך כלל אמרו באחרון של יומא פ"א ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים וכו' ובמסכת ברכות מ"ט ב' בענין שכח ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון שבת ויום טוב דלא סגיא דלא אכיל חוזר וא"כ מר בריה דרבינא שנאמר עליו בסוגיא זו כולה שתא הוה יתיב בתעניתא בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי אם בשבת היה מתענה אף שלא כר' אליעזר היא ואם לא נאמרה אלא על ימים טובים שבכל השנה היא שנויה כר' אליעזר ושלא כר' יהושע וא"כ אין הלכה כמותו ולא עוד אלא שאף לר' אליעזר לא הותר להתענות בימים טובים אלא כשישיבתו במשנתו מביאתו לכך אבל לקבוע בהם תענית לא ולשון יתיב בתעניתא משמע קביעות תענית ואחר שכן אי אפשר לקבוע הלכה כמותו ואע"פ שקצת גאונים פוסקים כמותו ומעמידין דבריו לדעת ר' אליעזר אין הדברים מתישבים אם מפני שהלכה כר' יהושע בכל מקום אם מפני שהדבר מוכיח שקובע היה בהם תענית וזו אף לר' אליעזר אסור ומתוך כך נראין הדברים שמר בריה דרבינא היה דרכו לקבל עליו תעניות בכולל בשבועה או בנדר והתענית חל בכולל אף לשבתות וימים טובים כמו שביארנו בשלישי של שבועות ר"ל שאם קבל עליו בנדר או בשבועה תענית לכל ימי השנה או החדש או השבוע מתענה אף בשבתות ואם קבל עליו לכל שני וחמישי ואירע בו יום טוב מתענה בו ואף עצרת ופורים ותשיעי של תשרי בכלל זה אלא שהוא היה פורטם לרוב חיבת השמחה שבהם ולא בא מעשה שלו ללמד אם כר' אליעזר אם כר' יהושע שלדברי הכל כל שמקבל בכולל כך הוא הדין אבל כל שלא בדרך קבלה כל שבת ויום טוב אסור להתענות בהם לא לישב ולשנות ולא לשום סבה בעולם אפי' תענית שבדרך מקרה וכל שכן לכוין לקבוע בהם תענית ומ"מ ראש חדש וחולו של מועד וחנוכה וימים שבמגילת תענית כל קביעות תענית אסור בהם וכמו שאמרו בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים וימים שבמגילת תענית אלא שכל אלו הואיל ושמחתם רשות ואין באכילתם מצוה לא נאסר בהם תענית הבא במקרה אם מטרדת עסקים אם מטרדת ישיבה במשנתו אלא שנאסר לקבוע בהם תענית לשום סבה ובכל מתענין פירושו קביעות תענית והוזכרו בו אף אלו לאיסור וכן בתלמוד המערב אמרו ר' אחא מפקד לספרייא מאן אתי שאיל מנכון אתון אמרין ליה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים וודאי מה שאמר מאן אתי שאיל מנכון פירושו מי שרוצה לקבוע תענית לעצמו ולא הותר תענית לכל הימים אלא תענית חלום ואף זה מצד צערו ואעפ"כ צריך להתענות יום אחד על שעבר הא לשאר הדברים אסור בשבתות וימים טובים אפי' לישב ולשנות או לתפלה ותשובה או לגזר דין של צרה אפי' דרך אקראי ובראש חדש וחבריו אסור אף בכל אלו דרך קביעות תענית אבל דרך אקראי מותר וזהו שאמרו לענין שכח ולא הזכיר של ראש חדש בברכת המזון ראש חדש דאי בעי אכיל וכו' ויש בהם חלוק אחר שהשבתות וימים טובים אינו יכול (לעבור) [לצאת] בהם במיני תרגימא אלא צריך קביעות סעודה ואין קביעות סעודה אלא בפת שראוי לשלש ברכות שהרי זה שאמרו לא סגיא דלא אכיל פירושו בפת שטעון שלש ברכות אבל ראש חדש וחבריו הואיל ולא נאסר בהם אלא קביעות תענית אין צריך לומר שדיו באכילת פירות ומיני תרגימא שהרי אף שלא לאכול כלל דרך מקרה מותר ומה שאמרו במסכת סוכה כ"ז א' בשם חכמים אין לדבר קצבה אלא לילי יום טוב הראשון בלבד אלמא שלמחרתו שהיה יום טוב אינו צריך לאכול ואי אפשר לומר הואיל והיום הולך אחר הלילה סמוך הוא על אכילת הלילה שהרי אף רוב התעניות כך הם מ"מ אפשר שקובע סעודתו על אכילה שאינה מחוייבת בסוכה כגון פחות מכביצה פת עם מיני פרפראות ומיני תרגימא:

זהו הכלל הנראה לי בדין זה ואע"פ שבקצת מקומות כתבתיה בדרך אחרת על זו אני סומך וכל השמועות מתישבות בו:

ולקצת מפרשים ראיתי שפירשו ענין מר בריה דרבינא בלא קבלה ומעמידים את שיטתו כר' אליעזר ומתוך כך פוסקים כר' אליעזר אלא שלדעתי אף לר' אליעזר לא נעשית שמחת יום טוב רשות אלא למי שמחליפה ביושב ושונה וממה שראו בראש חדש שבמקום אחד נאמר בו שאסור בתענית ובמקום אחר נאמר בו דאי בעי אכיל וכו' נתערבבו הדברים אצלם וכדי לישבם הם מחלקים את התעניות למינים חלוקים הראשון תענית מתוך צער ואבל ומרירות לב והוא אסור בכולם וכמו שסמכו במגלת תענית דלא למספד בהון עם דלא להתענאה והשני תענית הבא במקרה מטרדת עסקים או אכילת מיני תרגימא והוא אסור בשבתות ובימים טובים ומותר בראשי חדשים וחבריו וזו של סוכה פרשו שנשען הוא על אכילת הלילה או שיום טוב זה נשתנה משאר ימים טובים לקיים בו תשבו כעין תדורו ומה דירה דאי בעי אכיל וכו' והשלישי לבקשת רחמים לקרוע גזר דין או חלום או תשובה ורוב תפלה והוא מותר בכל יום שבעולם אפילו בשבת אלא שמוציאין ממנו יום פורים משום פרסומי ניסא ויש בו רביעי שדומה במקצת לזה והוא שיושב ושונה והוא מותר בו בכל הימים חוץ משבת ועצרת ופורים וערב יום הכפורים:

זהו שורש דבריהם וקשה לי עליהם מה שאמרו מגילה ט"ו א' במרדכי שעבר יום טוב של פסח בתענית כלומר שעשה שלא כהוגן כשהתענה בו והרי אותו תענית לקרוע גזר דין של צרה היה ועוד שלדבריהם מתענה לחלומו למה הוצרך תענית למחרתו על שעבר והרי ברשות התענה ולשיטתם מיהא אומר אני שתענית של קריעת גזר דין לצרה המתרגשת הרי הוא כתענית של מרירות לב וצער ואבל ואסור בכל יום טוב אלא שבתענית חלום התירוהו לפכוחי פחדא ואף זו הזקיקוה לתענית של מחרתו מפני שעבר ומ"מ עיקר הדברים לדעתי כמו שכתבנו תחלה ומכאן אני רואה לאסור כל תענית שבימים טובים אפילו בראש השנה שנהגו קצת זקנים להתענות כדי לעורר לבם לתשובה ואני קורא בה מצוה הבאה בעבירה ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שתהא כונתו לשמים:

תוס' בד"ה מפריך כו' ליכא לאוקומא ביבשה כו' אפילו בכלי נמי שריא כו' עכ"ל ודלא כפרש"י דדייק ליה לשון חותכין וק"ל:

בד"ה ומה שחיטה כו' תימה לר"י מה ק"ו הוא זה כו' ונראה לר"י דודאי כו' והא דקאמרינן הכא ק"ו לדבריהם כו' עכ"ל לא הוה צריך לכל זה דבפשיטות מצי לתרוצי קושייתו דהכי עביד ק"ו דאע"ג דאפשר לעשותן מע"ש כיון דליכא אלא שבות יותר יש להתירה משחיטה דהיא מלאכה אע"ג דא"א כו' אלא דקושטא קאמרי דלר"א אפילו מכשירי מלאכה גמורה שרי כדקאמר בגמרא ולא אצטריך ליה ק"ו למכשירין שאינן אלא משום שבות אלא לדבריהם דרבנן דאסרי מכשירי מלאכה גמורה ומהרש"ל כתב בזה בדוחק וק"ל:

בד"ה מה ראיה רשות כו' דבריש תולין כו' עדיפא מדר' יהושע ושרי אפי' כו' דלא שרי אלא דוקא במשמרת כו' עכ"ל כצ"ל מתוס' שם דה"ל כעין אהל עראי וק"ל:

בתוס' ד"ה ומה שחיטה וכו' לדבריהם דרבנן קאמר וכו' כלומר אע"ג דאפשר וכו' הא דאצטריך לומר לדבריהם דרבנן משום דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מה ק"ו הוא זה וכו' אבל השתא קאמר דכי אליעזר כיון דלדידיה לא צריך האי ק"ו וכו' אודו לי מיהת אתם מכח הק"ו וכו' אע"פ שאינו ק"ו גמור:

בא"ד משום דבעינן תרי קראי למילה ולמכשיריה וכו' ר"ל כיון דבלאו הכי צ"ל לר"א דאיכא עוד קרא דיליף מיניה מילה גופה פריך נמי לרבנן:

גמ' ואין ממתינים להם עי' טורי אבן ר"ה ל ע"ב ד"ה נתקלקלו:

שם אר"א הכל מודים בעצרת עי' ר"ה ט ע"ב תוספות ד"ה כאילו התענה:

"עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. נראה לי בס"ד טעם לזה כי יום טוב יש לו שתי שמות שהם מוֹעֵד [120] בלשון תורה וְ' יוֹם טוֹב ' [73] בלשון חכמים ומספר שניהם עולה קצ"ג וידוע דשם כוז " ו שהוא אותיות הדבוקים בשם הוי"ה במילואם כזה כ"ף וא"ו זי"ן וא"ו עולה מספרם קצ"ג [193] וגם סְעוּדָה גְּדוֹלָה [193] שהיא כל היום כולו עולה מספר קצ"ג לכן סבירא ליה אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם כי מספר שמותיו שהם קצ"ג הם מספר שם כוז"ו המחובר עם אותיות השם וגם הם מספר 'סעודה גדולה' שנמשכת כל היום כולו וזהו גדולתה. אבל רבי יהושע סובר חציו של יום זה שמספרו קצ"ג נחשוב אותו לה' שהוא מספר שם הנזכר וחציו של יום זה נחשוב אותו על פי מספר 'סעודה גדולה' שתהיה נמשכת כל חציו של יום. או הכוונה חֶצְיוֹ לַה' דהיינו נלך בתר מספר שם אחד שהוא בלשון חכמים ' יוֹם טוֹב ' שעולה ע"ג לַה' שהוא מספר שם הוי"ה במלוי יודי'ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] עם הכולל ומספר שם השני שהוא מוֹעֵד בלשון תורה נחשב אותו על חצי השני של היום כי 'מועד' גימטריא ק"ך שעולה מספר 'מזון טוב' [120] שהוא רומז על רבוי אכילה ושתיה וזהו לָכֶם.

הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת, דְּבָעִינָן נַמִּי 'לָכֶם', מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא. קשה אדרבא כיון דנתנה בו תורה יהיו כולו קודש לה' בעסק התורה? ונראה לי בס"ד דהקשו המפרשים ז"ל מאחר דיעקב ועשו חלקו העולמות, איך יש לזרע יעקב מותרות בעולם הזה שהוא חלק עשו ותירצו דזוכים במותרות מכח עסק התורה המקיים העולם כדין מציל מזוטו של ים עד כאן דבריהם. ולפי זה ראוי שיום זה שניתנה בו תורה נרבה באכילה ושתיה כדי להורות שאנחנו זוכים ברבוי אכילה ושתיה מכח התורה ואינם גזל בידינו. ונראה לי בס"ד ש בת פ ורים ע צרת ראשי תיבות ' שפע ' כי בהם נרבה בשופע.

רַב יוֹסֵף, בְּיוֹמָא דַּעֲצַרְתָּא אָמַר עָבְדוּ לִי עֶגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר: אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא. הנה המפרשים ז"ל פירשו דרב יוסף היה לו יתרון גדול מצד הזכירה שהיה זכרן ולא שלטה בו שכחה, גם אמרו דהשכחה שלטה בעולם בשביל שנשתברו לוחות ראשונות, גם אמרו הטעם דנשתברו בשביל שנתנה תורה ביום ושלטה עין הרע של אומות העולם ואם היתה בלילה לא היה עין הרע ולא נשתברו, ולכן אמר רב יוסף 'אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא' עד כאן דבריהם. ועדיין צריך להבין מה קשר יש לדברים אלו בְּעֶגְלָא תִּלְתָּא? ונראה לי בס"ד דמה שאכל עֶגְלָא תִּלְתָּא ביום שבועות זכר לשלשה ימים שקידש משה רבינו ע"ה את ישראל בהם כדי לקבל התורה וידוע כי השם יתברך לא אמר לו אלא 'הַיּוֹם וּמָחָר' שני ימים בלבד ורק יום אחד הוסיף מדעתו, והטעם שהוסיף יום אחד שרצה שיהיה הקידוש שלם בשלשה ימים ושלשה לילות, ולכן כיון שאמר לו השם יתברך ביום רביעי בשבת 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' (שמות יט, י) וכנזכר בגמרא (שבת פז.) מה עשה? חשב יום רביעי וליל חמישי ליום אחד ויום חמישי וליל שישי ליום אחד ויום שישי וליל שבת ליום אחד, ובזה נשלם קידוש שלהם, ולכך ניתנה תורה ביום שבת וכיון דנתנה ביום שלטה עין הרע ונשברו הלוחות ונעשה שכחה ואז נמצא יש רבותא גדולה לרב יוסף בענין הזכירה וזה עולה כפי הרמז של עֶגְלָא תִּלְתָּא. אבל אם לא היה מוסיף משה רבינו ע"ה יום אחד אלא היה דן בדברי השם יתברך כפשטן דאמר ליה ביום רביעי 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' דקאי על יום רביעי ויום חמישי בלבד. נמצא נשלם קידוש שלהם בסוף יום חמישי ואז היה זמן נתינת התורה חל בליל שישי והיתה התורה ניתנת בלילה ולא היה שולט עין הרע ולא היו משתברים הלוחות ולא היתה שולטת השכחה ואם כן מאי רבותיה דרב יוסף בכח הזכירה שיש לו ולכן הוה אמר כן כד הוו עבדין ליה עֶגְלָא תִּלְתָּא. ובזה יתורץ דקדוק אחר למאי נפקא מינה הביא הגמרא דברי רב יוסף? ובזה ניחא ללמדינו דיש לחוש לעין הרע אפילו בדברים שבקדושה.

רַב שֵׁשֶׁת כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדַּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא. נראה לי בס"ד הטעם שאומר דבריו אלו כשהולך ועומד אצל הפתח כדי לרמוז בזה המוסר אשר אמר שלמה המלך ע"ה בפסוק 'הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ' (משלי כו, יד) שפירשו המפרשים ז"ל הכוונה דהדלת כבד מאד ואי אפשר להניעו ורק על ידי שיש לו ב' ציר למעלה ולמטה אז גם ילד קטן יוכל להניעו לפתחו ולסגרו וכן העצל שאינו עוסק בתורה תדמה בעיניו משא כבד מאד וכל זה הוא בשביל שאין לו רצון מצד העליון שהוא המוח ומצד התחתון שהוא הלב ולזה אמר 'הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְהֶעָצֵל עוֹדֶנּוּ עַל מִטָּתוֹ'? בתמיה! כי אם הוא רואה את התורה משא כבד כל זה בשביל חסרון הצירים שהם רצון המוח והלב עכ"ד. ולכן רב ששת שהיה זהיר וזריז בלימודו דהוה מְהַדַּר לֵיהּ כָּל תְּלָתִין יוֹמִין היה אומר דברים אלו השייכים לעסק התורה אצל הדלת כדי לעורר לב השומעין והתלמידים שיקחו מוסר מן הדלת כמו שאמר שלמה המלך ע"ה ויזדרזו בעסק התורה כמוהו והיה עושה זה כל שלשים לחדש תלמודו כי ישראל נמשלו ללבנה שמתחדשת כל ל' יום וגם הם עתידים להתחדש כמותה. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף ז' שפירש במאמר זה דרב ששת היה גלגול בבא בן בוטא ולכך היה אומר כך יעיין שם נראה לי בס"ד, לכך היה אומר דברים אלו 'כַּד הֲוָה תָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא' לרמוז על גלגול בבא בן בוטא יען כי 'בבא' בלשון תלמוד הוא 'דשא' ודוק היטב.

חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, חֲדָאִי נַפְשָׁאִי נראה לי בס"ד כפל לשונו, האחד על עולם הזה ואחד על עולם הבא דהצדיקים יש להם שמחה גדולה בתורה ומצות בעולם הזה מעין עולם הבא על דרך מה שאמרו (ברכות יז.) 'עולמך תראה בחייך' ובזה יושלם שמחתם בעולם הבא דלא בהילי לאסתכולי באפי שכינה. או כפל דבריו אחד על חלק המעשה ואחד על חלק התלמוד, וזהו חֲדָאִי נַפְשָׁאִי בחלק המעשה חֲדָאִי נַפְשָׁאִי בחלק התלמוד, ואם תאמר והלא אתה עיקר עסקך בחלק התלמוד שהוא תיקון הרוח והוא שמחת הרוח, ואיך תאמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי שהוא הנפש בחלק התלמוד? ולזה אמר לָךְ קָרָאִי, לָךְ תָּנָאִי, כי התלמוד מביא לידי מעשה ואם לא יש תלמוד איך ידע לעשות ולכן ראוי שהנפש תשמח גם בחלק התלמוד. או יובן בס"ד הטעם שכפל הלשון חֲדָאִי נַפְשָׁאִי חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, על פי מה שאמרתי בס"ד בפסוק 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' כי אנחנו עושים שני בחינות בירור בי"א סמני הקטורת האחד בבחינת התפארת בפסוקים תורה שבכתב כפסוק קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה וכו' (שמות ל, לד) שבזה נרמזו י"א סימנים והב' בבחינת המלכות באמירת הברייתא ד'תָּנוּ רַבָּנָן, פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד וכו' (כריתות ו.) שהיא תורה שבעל פה בסוד המלכות. ולזה אמר 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי' רמז בתיבת 'אֵי' הראשון על בירור י"א סימנים שהם בבחינת התפארת בסוד אמירתינו פסוקים תורה שבכתב, ורמז בתיבת 'אֵי' השניה באומרו 'וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' על בירור י"א סימנים של בחינת המלכות באמירת הברייתא דתנו רבנן שהוא סוד תורה שבעל פה שהיא סוד המלכות. וכן כאן אמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי כפלים כי חֲדָאִי אותיות ח"ד י"א וזהו חד אֵי שהוא בסוד המקרא חד א"י שהוא בסוד המשנה והברייתא ולזה אמר לָךְ קָרָאִי, המקרא בעבור בירור חד אֵי וְלָךְ תָּנָאִי הברייתא בעבור בירור חד א"י. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דהתורה נקראת אם דכתיב (משלי ב, ג) 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא', אַל תִּקְרֵי אִם אֶלָּא אֵם, וכמו שהאם הגשמית יש לה ב' דדים להניק את בנה כן אֵם הרוחנית יש לה ב' דדים דכתיב (משלי ה, יט) 'דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת' והם דד ימין זו תורה שבכתב ודד שמאל זו תורה שבעל פה ושני דדים אלו הם מניקים לנפש והנה דד בלשון חכמים הוא חדיה וזהו שאמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי חֲדָאִי נַפְשָׁאִי את תשמחי בדד ימין ובדד שמאל יען לָךְ קָרָאִי המקרא שהוא דד ימין לָךְ תָּנָאִי המשנה שהוא דד שמאל. ומה שהיה רב ששת מדבר בדברים אלו יותר משאר חכמים מפני שהיה סגי נהור ולא היה גופו נהנה מן הכבוד שעושים ההמון לתלמידי חכמים הן מצד הקימה הן מצד מושב המקום מאחר דאינו רואה בעיניו מה שאין כן שאר חכמים שרואים בעיניהם איך קמים כל העם מלוא קומתם מפניהם ואיך הם יושבים בראש הנה בעל כרחו נהנים מן הכבוד הזה אף על פי שאין לבם חפץ בו ולכן הוא היה אומר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי לָךְ קָרָאִי לָךְ תָּנָאִי שהנאת הלימוד מגעת לך דוקא ולא לגופי.