מסכת פסחים דף ס״ה עמוד א׳

ועולה גופה מנלן שמתן דמה במקום שיש תחתיו יסוד למעוטי מזרח ודרום חוץ מאמה למזרח אצל צפון ואמה לדרום אצל מערב דהכי תנן (מדות פ"ג מ"א) אוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת:

אל יסוד מזבח העולה גבי חטאת [נשיא] כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה וה"ל למיכתב אל יסוד המזבח למה לי דכתיב מזבח העולה אלא הכי קאמר אל יסוד מזבח תעשה העולה:

עצלנית מפני שנתעצלה להיות אחרונה:

והא לא סגי דלאו הכי דמצוה לשלש כתות:

לזרוזי נפשייהו להיות מן הראשונים:

שלא ברצון רבי אליעזר דאמר בעלמא גבי מכבד דהיינו דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש כשכבר נעשה צורך גבוה אסור:

החולב מושך החלב מן הבהמה:

מחבץ מעמיד החלב ועושה ממנו חביצין שקורין מטונ"ש (גושים (של חלב חמוץ)) :

החולב כגרוגרות הקשה ה"ר אפרים דתנן בפ' המוציא (שבת עו:) דשיעור המוציא חלב כדי גמיאה ושיעורי שבת הן שוים לכל המלאכות הוצאה טחינה וקצירה ותירץ דסתם חלב כדי גמיאה שהוא שיעור גדול אבל הכא בחולב לגבינה דאחשובי אחשביה שיעורו כגרוגרות דזוטר אבל אי כדי גמיאה זוטר צריך לומר דסתם חלב לגבינה ולכך הכא שיעורו כגרוגרת והא דמיחייב בכדי גמיאה היינו במפרש בהדיא לאכילה ולשתיה דאי סתם חולב לאכילה ולשתיה ולא לגבינ' אפילו היה מפרש בהדיא לגבינה היה לו להתחייב בכדי גמיאה דזוטר הואיל וסתמו לאכול ולשתות כדאמרינן בסוף כלל גדול (שבת עו.) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב אף על גב דלגמל לא הוי שיעורא בהכי הואיל וסתמא לפרה מיחייב אשיעורא דפרה ויש מפרש דכשהחלב כבר בעין מיחייב בכדי גמיאה אבל חולב לא מיחייב אלא בכגרוגרת דאין אדם טורח לחלוב בפחות מגרוגרת וכי האי גוונא מפליג בהמוציא (שבת עט.) גבי עור לעשות קמיע:

המכבד והמרבץ ע"כ לאו פסיק רישיה הוא דבפסיק רישיה לא הוה שרי ר"ש לרבץ לכתחלה בשילהי המצניע (שבת צה.) ותימה לר"י דא"כ אמאי מחייב רבי אליעזר כיון דיכול להיות בלא גומות ודוחק לומר דפליגי אי הוי פסיק רישיה אי לא ונראה לר"י דבהא פליגי דר' אליעזר סבר סתם מכבד ומרבץ מתכוון להשוות גומות אף על פי שא"צ להשוות גומות מיחייב לרבי יהודה הואיל והשוה גומות לבסוף ורבנן סברי דאין מתכוון אלא לכבד ולרבץ בעלמא וליכא אלא שבות. תימה לר"י היכי מתוקמא מתניתין כרבי אליעזר והא בעזרה שהיה לה רצפת אבנים לא שייך בה אשוויי גומות ואפילו לכתחלה שרי כדאמר בשילהי המצניע (גם זה שם) אמימר שרא זילחא במחוזא אע"ג דגזרינן בבמה מדליקין (שבת דף כט:) עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא מחוזא היתה כולה רצופה באבנים לא גזרינן אטו דעיר דעלמא ואור"י דבעזרה בין רובד לרובד היו גומות אי נמי דלרבי אליעזר דאיכא איסורא דאורייתא בכיבוד דעלמא גזרינן עזרה אטו כיבוד דעלמא דכמה שבות אשכחן במקדש בפ' בתרא דעירובין (דף קב:) אבל לרבנן דאפילו בעלמא ליכא אלא איסורא דרבנן אין שבות כי האי במקדש כיון דליכא איסורא דאוריית' בשום מקום. פסק בהלכות גדולות דכיבוד מותר כדאמרינן בהמצניע (דף צה.) גבי ריבוץ האידנא קיימא לן כרבי שמעון דשרי לרבץ לכתחלה ואין נראה לר"י דהא מזיז עפר ממקומו אסרינן בכירה (שבת דף לט.) ובביצה (ד' ח.) ועוד בפרק כל הכלים (שבת דף קכד:) אמרינן אמר רבי (אליעזר) אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל ופריך אי מחמה לצל בהא לימא רבי (אליעזר) כו' משמע דפשיטא דהוי מלאכתו לאיסור לכולי עלמא ואף על גב דריבוץ שרי לכתחלה לרבי שמעון בכיבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מריבוץ:

שמא לא נתקבל בכלי פי' בקונטרס ולא תועיל זריקה משום דנשפך מצואר בהמה וקשה לר"י דמ"מ יזרוק דתועיל זריקה לאותו שנשפך אחר שנתקבל ונראה לר"י דהכי פי' שמא לא נתקבל בכלי ואסור להעלות דם פסול על גבי המזבח כדמוכח בכמה דוכתי דדוקא אם עלו בדיעבד לא ירדו וקאמר אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל דסמכינן אזריזות כהנים כדמסיק ודוקא מדם הראוי להתקבל פריך אבל דם התמצית כמים בעלמא חשיב כיון דאינו ראוי לכיסוי אינו אוסר להעלותו וכי פריך והלא דם התמצית מעורב בו ומבטיל ליה ברוב לא פריך מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין אין מבטלין זה את זה אפי' לרבנן כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כב:):

שהיו הכהנים מדיחין העזרה [בשבת] שלא ברצון חכמים אמרי' מאן חכמים ר' אליעזר אבל חכ"א אין שבות במקדש אלא כל דבר שאיסורו משום שבות מותר הוא במקדש: והדחה מנא לן דמשום שבות היא מיהא החולב בהמה והמגבן והמחבץ כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביום טוב לוקה דברי ר"א וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות. רב אשי אמר שלא ברצון רבי נתן דתני [שבות] שצריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וזה ההדחה אינה צורך עבודה במקדש:

תניא רבי יהודה היה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות שאם נשפך אחד מהן אחר שנתקבל בכלי זה מכשירו ואף על גב שדם התמצית מעורב בו אין דם התמצית מבטל דם הנפש ולא תימא דדם התמצית לר"י אינו דם אלא דם מעליא הוא דתנן דם התמצית באזהרה רבי יהודה אמר בכרת ואפילו הכי לענין כפרה [מודה] ר' יהודה כי דם הנפש בעינן שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצא בו הוא מכפר:

החולב בשבת חייב משום מפרק שהוא תולדת דדש שמוציא האוכל מכונס בתוך הקליפות מפרק הוא והמחבץ חייב משום בורר והמגבן חייב משום בונה ואע"פ שאין בנין בכלים להתחייב עליו בדיעבד וכ"ש באוכלין לא נאמר אלא במנורה של חוליות וכיוצא בה מן הדברים המתפרקים תמיד אבל עשיית כלי מתחילתו חייב ושיעורם בכגרוגרות והמשוה את הגומות חייב משום חורש ומתוך כך אסור לכבד את הקרקע גזירה שמא יבא להשואת גומות במתכוין הואיל ודרך השואה בכך אלא שאם היה רצוף באבנים מותר וכן יש בזו לקצת מפרשים תנאים אחרים יתבארו במקומן אבל לרבצו מותר שהרי אינו מתכוין להשוות וכן שזו אינה דרך השואה אבל אסור לרדות דבש מכוורתו שאע"פ שאין כאן גזירת תלישה מ"מ דומה הוא לתלישה ודברים האסורים בשבת מדברי סופרים יש לאסרם מגזירה שמא יבא לידי איסור תורה ויש מהם שאע"פ שאין לגזרה מקום בה נאסרו מצד שדומים למלאכה ודברים אלו כבר ביארנום בארוכה במקומם:

ולענין ביאור זה שאמרו כאן וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה משום שבות לא על חולב ומגבן ומחבץ הוא חוזר שכל אלו ודאי מלאכה גמורה הם אלא על שלש אחרונות ר"ל מכבד ומרבץ ורודה שר' אליעזר מחייב בהן באיסור תורה וחכמים משום שבות וה"ה להדחה שאע"פ שהיא גדולה מן הרבוץ מ"מ מין אחד הוא ויש בה שבות ואין שבות במקדש וכבר ביארנו במשנה שאף שבות שאינה צריכה הותרה במקדש:

כשם שביארנו שאין דם התמצית כשר לזריקה אף לענין אכילה אין בו חיוב כרת אלא שמ"מ ישנו באזהרה ולוקה וכבר ביארנוה במסכת חולין פרק כל הבשר:

תוס' בד"ה החולב כו' אבל אי כדי גמיעה זוטר צ"ל דסתם כו' עכ"ל מפורש בתוס' בר"פ המוציא יין דבגרוגרת איירי ביבש ואפשר שבתחלה היה יותר מכדי גמיעה ע"ש ומה שיש לדקדק בדבריהם הכא והתם ע"ש בחידושינו:

בד"ה המכבד כו' דא"כ אמאי מחייב לר"א כיון דיכול להיות בלא גומות כו' עכ"ל מפורש בתוס' פרק המצניע דדבר שאין מתכוין לר' יהודה נמי מותר מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת עכ"ל ע"ש:

בא"ד סתם מכבד ומרבץ מתכוין להשוות גומות אע"פ שא"צ כו' מחייב לר' יהודה כו' עכ"ל לענין מתכוין נמי הוה מחייב ר"ש אלא דפוטר ר"ש ביה כיון שא"צ להשוות גומות ואע"פ שמתכוין פטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ודו"ק:

בא"ד אע"ג דגזרינן בב"מ כו' מחוזא היתה כולה רצופה באבנים לא גזרינן כו' עכ"ל עכ"ל ולרבנן דלא התירו הכא אלא משום דאין שבות במקדש היינו משום דאל"ה הוה גזרינן מקדש אטו כולה ירושלים דלא הוה רצופה ובחידושינו פרק המצניע כתבנו שם ד"א ע"ש ודו"ק:

בא"ד בכיבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מריבוץ עכ"ל היינו מזיז עפר ממקומו דפ' כירה וביצה כפירש"י שם ועיין בתוס' וק"ל:

בד"ה שמא לא נתקבל כו' לא פריך מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין כו' עכ"ל לכאורה מדם הראוי להתקבל ונשפך דהיינו שלא נתקבל כלל ממנו וכהך דלעיל אבל קשה דהא מסיק דכהנים זריזין הן ולא חיישינן כלל ללא קבלוהו ונראה לפרש דאין דרך להתקבל כל דם הראוי ובודאי דמכולהו נתקבל מהן קצת דמן דכהנים זריזין הן אבל שאר דם הראוי להתקבל נשפך מצואר בהמה והיינו דם הראוי להתקבל ונשפך ועולה הוא כיון דנתקבל קצת ממנו כבר ושוב אחרי העיון ראיתי שם בגמרא דקאמר דצריך לקבל כל דם הפר הראוי להתקבל וע"כ נראה דר"ל דמעיקרא דאכתי לא ידע הא דכהנים זריזין הן לא הוה ק"ל מדם הראוי להתקבל ונשפך משום דעולין הן כו' ודו"ק ומיהו קשה דא"כ דם פסול הוא ואמאי קרי ליה עולין דלא אמרי' שם דעולין אין מבטלין זה את זה אלא בכגון פר ושעיר של י"ה דשניהם דם כשר הן:

תוספות ד"ה המכבד מתכוון להשוות גומות אף על פי שא"צ וכו' לא זכיתי להבין דאם הוא מתכוין לשיווי א"כ צריך שיהי' כן ובעלמא משכחת מכוין ואין צריך לגופו שמכוין לכבו' חשוך הבית אבל לא בשביל הפחם וכן חופר גומא שמכוין לחפור לצורך העפר אבל לא להשתמש בגומא אבל הכא דשיווי הגומות הוא מעשה בנין ואם מתכוין להשוות גומות הוי מתכוין לגופו:

גמרא המכבד והמרבץ כו' חייב חטאת, דברי ר' אליעזר טעמיה דר"א דסובר סתם מכבד ומרבץ מתכוין להשוות הגומות ככתוב בתוס' ומלאכה שא"צ לגופה לא שייך כאן, דמלאכה שאצ"ל משכחת רק במכבה שמכוין לכבות ולא בכדי לעשות פחם ובחופר גומא שמכוין לחפור כי צריך לעפר, ולא בכדי להניח דבר בתוך הגומא, אבל הכא דאשוויי גומות זהו מעשה הבנין, וכיון דמכוין לכך הוי צריך לגופו. והתוס' כתבו אעפ"י שא"צ להשוות גומא חייב לר' יהודה, איני מבין מה אעפ"י ומה ארי' לר"י, הא לכאורה בזה לכ"ע חייב כיון דמכוין להשוות גומות וזה עיקר המלאכה שישוה הגומות ומקרי צריך לגופה, גם ק"ל לפי דבריהם דדוקא לר"י חייב משמע דלר' שמעון אע"ג דמכוין להשוות גומות פטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה, וכ"כ המהרש"א א"כ איך אמרינן שם בשבת והאידנא דקיי"ל כר"ש זילחא שרי, והיינו אף דר"מ ס"ל דהוא מכוין מ"מ בזה קיי"ל כחכמים דלא מכוין, אלא דרבנן. ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור, וממילא לדידן דקיי"ל כר"ש שרי זילחא, [וכסגנון שכתבו תוס' בשבת לפי דפליגי אי הוי פסיק רישא] ומזה קשה מנ"ל דרבנן פליגי במציאות עם ר"א וס"ל דאינו מכוין דלמא ס"ל ר"א דהוא מתכוין אלא דס"ל כר"ש דמלאכה שצ"ל אסור רק מדרבנן, וממילא גם לדידן אסור, וד' יאר עיני: