מסכת פסחים דף נ״ד עמוד ב׳

בגדו של אדם הראשון שהיו חקוקות בו כל מין חיה ובהמה והוא נמסר לנמרוד על כן יאמר כנמרוד גבור ציד (בראשית י׳:ט׳) ועשו הרגו ונטלו לפיכך היה איש ציד והן שכתוב בהן החמודות אשר אתה בבית (שם כז) ואני שמעתי בגדיו של אדם הראשון היינו כתנות עור שהיו לו:

ויום הנחמה של כל אדם מתי יתנחם מדאגתו:

ועומק הדין הרוב טועים בו אי נמי עומק הדין העתיד:

מלכות חייבת רומי שכתוב בה גבול רשעה ורשעה היינו חייבת:

עלו במחשבה ונתקיימו:

ואם לא עלו דין הוא שיעלו דאל"כ לא היה אדם מתקיים:

שיסריח שאל"כ הקרובים היו מצניעין אותו ורואין את צערן תמיד לפניהם:

ועל התבואה שתרקב שאל"כ היו בעלי בתים מאצרין אותה ומביאין רעבון לעולם:

אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב פ"ה לאכול מבעוד יום ולאסור במלאכה ושאר חומרי האמורים שם וא"ת תשעה באב מי הוי כתענית ציבור לאסור במלאכה וי"ל דה"ק אין תענית ציבור בבבל אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה:

אין בין תשעה באב ליום הכפורים הא דלא חשיב מלאכה שמותר בתשעה באב במקום שנהגו נראה לר"י משום דבסיפא מסיק לה לשריותא דמלאכה גבי אין בין ט' באב לתענית ציבור והא דלא חשיב תפילת נעילה דליתא בט' באב כדלקמן משום דבברייתא לא איירי אלא במידי דאיסור והיתר:

לאו דשרי בין השמשות דידיה תימה לר"י אמאי קתני גבי יוה"כ ספיקו הא אפילו ודאי יום אסור דתוספת יוה"כ דאורייתא ותירץ דנקט ספיקו לאשמועינן דבט' באב אפילו ספיקו מותר:

לקביעא דירחא אין לפרש כגון בני בבל שאין יודעים מתי הוקבע החודש בא"י שהיו צריכים לעשות יוה"כ שני ימים דבהדיא אמר בסוף פ"ק דר"ה (דף כא.) שאין עושין אלא יום אחד אלא ה"פ ספיקו אסור אם מסתפק אפילו בא"י מתי הוקבע החודש כגון שמהלך במדבר עושה ב' ימים כדין כל ספיקות דאורייתא דאזלינן לחומרא הקשה רשב"א דמשמע לקביעא דירחא הן חלוקין הא לכל דבריהן שוין והא יום הכפורים תוספתו אסור וט' באב תוספתו מותר ותירץ ר"י דלא מיירי אלא בדברים דשייכי בתענית עצמו:

והאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל כל היום אע"ג דר' יוחנן איירי דוקא בספק לא התפלל אבל ודאי התפלל אסור להתפלל כדמוכח במי שמתו (ברכות כא.) דקאמר ספק התפלל ספק לא התפלל אל יתפלל ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל כל היום וקאמר אם התפלל ומצא ציבור מתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלתו יחזור ויתפלל ואם לאו אל יתפלל מ"מ פריך שפיר כיון דר' יוחנן על הספק מחייב להתפלל א"כ בתשעה באב דדמי לתענית ציבור בכמה דברים ובתענית ציבור איכא תפלת נעילה בט' באב נמי יתפלל ומשני התם חובה והכא רשות פי' לא לגמרי רשות אלא לאו חובה הוי אלא מצוה מיהא איכא:

ת"ר שבעה דברים מכוסין מבני אדם יום מיתה ויום נחמה ועומק הדין ואין אדם יודע מה בלבו של חברו [ואין אדם יודע במה משתכר] ומלכות בית דוד מתי תבוא ומלכו' חייבת מתי תכל':

ת"ר שלשה דברים עלו במחשב' ליבראות ואילו לא עלו דין הוא שיעלו המת שיסריח וישתכח מן הלב והתבואה שתרקב ויש אומר' אף על המטבע שיצא מתני' מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין כו'.

אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד ופירושה דסבר שמואל אחד תענית צבור ואחד תשעה באב ביה"ש שלו [מותר] ואינן אסורין אלא משחשכה.

נימא מסייעא ליה אין בין תשעה באב ליום הכפורים אלא שיום הכפורים ספיקו אסור ותשעה באב ספיקו מותר מאי לאו בין השמשות ודחי' לא לקביעא דירחא כלומר אם מסתפק לך מתי נקבע החדש אתה תופס מספק שני ימים יום כפור ולא שני ימים תשעה באב וכדאמר רב שישא:

דרש רבא עוברו' ומניקות מתענות ומשלימות [בו כדרך שמתענות ומשלימות] ביום הכפורים ובין השמשות שלו אסור וכן אמרו משמא דר' יוחנן. פי' האלהים לא אמרה הכי בשבועה נשבע רבא דלא אמרה ר' יוחנן ואקשי' ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור מאי לאו לבין השמשות מכלל שבין השמשות שלו מותר ודחי רבא לא למלאכה מותר ואקשי' למלאכ' הא תנינא מקום שנהגו לעשות מלאכה בת"ב עושין דאי ס"ד איסורא היכא דנהגו במקום איסורא שבקי' להו אלא מאי אין תשעה באב כתענית צבור לתפלת נעילה כלומר אין מתפללין נעילה בתשעה באב. ומאי איכפת לן והא [אמר] ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ופרקי' הכא דאמר ולואי רשות הוא ובתענית צבור תפלת נעילה חובה. ואיצטריך למימר [דת"ב] אינו כתענית צבור בתעניות הראשונות דקילי כדתנן אוכלין משחשכה כו' אלא באחרונות דחמירן ובין השמשות שלו אסור ומותבי' על רבא מהא אין בין ט' באב ליוה"כ אלא שיוה"כ ספקו אסור וט' באב ספקו מותר מאי לאו ספקו בין השמשות וקתני מותר ודחי רב שישא מאי ספקו קביעא דירחא שיוה"כ תופס שני ימים וט' באב יום אחד דייקי' מינה מדקתני אין ביניהם אלא כך וכך הא לכל דבריהם ט' באב ויוה"כ שוין מסייע ליה לר' אלעזר דאמר אסור לאדם להושיט אצבעו במים בט' באב כדרך שאסור להושיט אצבעו ביוה"כ:

מיתיבי אין בין תשעה באב לתענית צבור אלא שתענית צבור אסור בעשיית מלאכה ומפורש בתענית פ"ק וט' באב מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו בו לעשות מלאכה דייקי' מינה הא לכל דבריהם זה וזה שוין אלו גבי תענית צבור תניא כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר.

פיסקא מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב. כתב הרי"ט ז"ל כל המפרשים הסכימו לדברי האמת דהא לאו כפשוטה שאין לציבור לעשות תעניות על הציבור בבבל דהא לא אפשר דודאי חובה לציבור בכל מקום להתענות ולשוב אל השם יתברך על כל צרה שלא תבוא על הציבור ונפקא לן מדכתיב כי תבאו מלחמה בארצכם (ו') ריבה הכתוב צרות הרבה וכדברי הרמב"ם ז"ל אלא שמואל הכי קאמר שאין חומר תענית ציבור בבבל ליאסר במלאכה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולהפסיק מבעוד יום אלא תשעה באב. ואף רש"י ז"ל כך כתב ומאי דנקט למיסר במלאכה אעפ"י שאין ט' באב אסור במלאכה כבר פירשו בתוס' דהכי קאמר שאין תענית ציבור בבבל ליאסר במלאכה חוץ מט' באב במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה וטעמא דהאי מלתא דשמואל מפרש רש"י ז"ל לפי שהיא תבוענית ואינן צריכין גשמים כתב הרי"ט ז"ל נראה מדבריו דבבל ממש קאמר שמואל גם לפי טעם זה אין דברי שמואל אמורים אלא בתענית גשמים אבל על שאר צרות מתענין בכל חומרי תעניות והקשה על רש"י ז"ל דא"כ היכי קאמר שמואל חוץ מט' באב הא איכא תעניות שאר צריכות ואולי רבינו ז"ל היה סובר דלעולם אין חומר תעניות נוהג אלא בשל גשמים ואם כך הי' דעתו זו קשה מן הראשונה שהרי אמרו על הדבר ועל המפולת מתענים ומתריעים והתרעה לא היתה אלא בתעניות החסרונות שנוהגות בהם כל החומרות הללו ע"כ: והראב"ד ז"ל פי' דכל חוץ לארץ קרי בבל וכן אמרו בכמה דוכתי ואמר שטעם דברי שמואל מפני הסכנה כי הארץ קרה ולחה ואין לאוסרם בנעילת הסנדל והם חלושים ואין לאוסרם באכילה מבעוד יום וכן ברחיצה וסיכה אלא במלאכה מפני שהם עניים וכיון שלא נאסרו בכל אלה לא נאסרו בתשמיש המטה וכתב הרי"ט ז"ל והטעם הזה חלוש מאד בטעמו וממשו ועוד דלכולהו פירושי למה תפס שמואל לשון זה אין תענית ציבור בבבל וכתב דהנכון כמו שפי' הרמב"ן ז"ל דשמואל בשם תענית ציבור איירי לומר שכל תענית שעושים צבור בחוצה לארץ אין שם תענית ציבור עליהם אלא תענית יחידים משום דאנן הדיוטות אנן ודעת ב"ד גוזרין על הציבור כדתנן התם להדיא ונפקא מינה טובא בהאי ענינא וכיון דלית לן ב"ד לגזור עלינו צריכין אנו שיקבל התעניות כל א' וא' מבעוד יום ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל ואולי יצא לנו מדברי שמואל לענין ציבור שגזרו תעניות ופגעו בהן ראשי חדשי' וחנוכ' ופורי' שמפסיקי' בהם כיחידי' אעפ"י שהתחילו ועדיין צריכין אנו לברר בדבריו ז"ל מה שלא בירר לנו אם יצא מכלל דברי שמואל הסכמה לפי' של ראשונים דכיון שהוא תענית יחידים לא ינהוג בו חומר תענית ציבור או לא ותלמידי רבי' אומרים כן משמו ע"כ לרי"ט ז"ל והוא ז"ל הוכיח כן ממאי דאמרינן בגמ' דכיון דאינו תענית ציבור בין השמשות שלו מותר אלמא קליש עניניה וכתב דטעם דבר זה לפי שכבר נתבאר במקומו שאין קבלת תענית נברר מנדרי קונם אלא מנדרי מצוה כמי שמקבל עליו לעשות מצוה ולשוב אל השם ב"ה ולפיכך אין כח תענית לתפוס קדושה בכל יום כיום הכפורים מערב עד ערב ואעפ"י שתעניתו חל מבעוד יום לענין תפלה ותחנונים ואמיר' עננו בתפלתו ואעפ"י שסופו לאכול כדברי הירושלמי וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל ואין אותה גזרה נתפסה אלא כשהיא בכח גזרת נשיא וב"ד סמוך שיש לו כח להתפיס בו קדושה מערב ועד ערב כיום הכיפורים ומעתה יש לומר שכך הדין לשאר חומרי תעניות שאינם נתפסים כיום הכפורים אלא בתעניות חמור וגזר ע"פ ב"ד שכחן יפה ואין דברינו אלא לומר שאעפ"י שקבלו עליהם אינן חייבים בהם מדין קבלתם ואם (נ"ל דחסר תיבות ביקשו, המעתיק) למנוע ממנו ומעתה אין ראוי לציבור לגזור אותם ולהתענות ולהמנות בהם דכיון שאינם חייבים באותה גזרה אעפ"י שקבל אותה כל יחיד מיחזי כי חובא אעפ"י כן אם רצו לעשות דבר פשוט הוא שאין למחות בידם: וכתב עוד הרי"ט ז"ל ונשאר לברר עוד שהרי אמרו כעס פקא שאין בתענית יחיד כ"ד ברכות ולא תפלת נעילה והוא הדין להתרעה בשופרות שלא מצינו התרעה בשופרות אלא על סדר ברכות כדמשמע בפרק סדר תעניות ומעתה על מה אנו נוהגים בתעניותינו בהתרעה ובכ"ד ברכות. ונראה שיש סמך גמור למנהגנו ממה שאמרו בפרק סדר תעניות ובגולה מתריעין על רוב הגשמים ואין התרעה בלא תענית וכ"ד ברכות ולפיכך יש לומר שלא אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא לענין חומרו ואיסורו של יום ליאסר במלאכתן ורחיצה וסיכה ולהפסיק מבעוד יום אבל להרבות תפלה ותחנונים אין זה מכח גזרת ב"ד שכל ציבור יכולין להתקבץ ולהרבות בזה כמו שירצו בלאו גזרת ב"ד ונשיא:

לא נמצא משיטת הריטב"א יותר:

המשנה הששית והוא מענין משניות שלפניה והוא שאמר מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים רבן שמעון בן גמליאל אומר כל אדם יעשו עצמם כתלמידי חכמים אמר הר"ם ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין פי' תשעה באב יום ענוי הוא ונאסרו בו רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ונעילת הסנדל שאף הם בכלל ענוי הם כמו שהתבאר בענין יום הכיפורים אבל מלאכה לא נאסרה בו ואע"פ שיום אבלות הוא ואבל אסור בעשיית מלאכה לא אסרוה אלא באבלות חדשה אבל באבלות ישנה לא אלא שבמקומות נהגו באסורה מתורת אבלות ומעתה מקום שנהגו לעשות עושין ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים אסורים בה שהם ראוים להכיר בחסרון המקדש יותר מן האחרים רבן שמעון בן גמליאל אומר יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים ר"ל שכל אדם רשאי ליטול את השם בדבר זה שלא לעשות מלאכה אף במקום שנהגו ואין כאן משום יוהרא וכן הלכה ולא עוד אלא שדרך כלל אמרו כל העושה [מלאכה בת"ב] אינו רואה סימן ברכה לעולם:

זה ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

תענית ציבור הוא שמפסיקין אכילה ושתיה מבעוד יום ושאר דינים האמורים בו במסכת תענית ולא היו גוזרין אותם אלא בארץ ישראל ובשביל מטר בתעניות אמצעיות ואחרונות הא לשאר צרות אף בארץ ישראל לא ובבבל אף למטר לא מפני שטבענית היתה ואע"פ שדין זה בכל הגולה הוא ואין בכל הגולה טבעני מ"מ כל הגולה נגררת אחר בבל והוא שאמרו אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד שהוא יסוד נביאים ואין צריך לומר יום הכפורים שהוא תורה ומ"מ דוקא כשקבלו עליהם תענית סתם אבל אם קבלו עליהם בפירוש תענית צבור נוהגים בו כל דינין שבתענית צבור אפילו יחיד שקבלו עליו ויש חולקים לומר שאף בארץ ישראל גוזרין תענית צבור לשאר צרות וזו של בבל טעם אחר הוא וכבר ביארנו כל הדיעות והסברות שבו במקומה בראשון של תענית בסוגיית המשנה החמישית:

לפי דרכך למדת שזה שאמרו כאן שתשעה באב ספקו מותר ויום הכפורים אסור לא על בין השמשות נאמר שאף תשעה באב בין השמשות שלו אסור וא"כ לא נאמר אלא על קבועא דירחא ופירשו בו גדולי הרבנים שהוא נאמר לזמן שמקדשין על פי הראיה שעושין שני ימים מיום הכפורים ולא מתשעה באב אלא יום אחד והקשו בתוספות שהרי במסכת ראש השנה אמרו שאין עושין שני ימים מיום הכפורים וכמו שאמרו שם לוי איקלע לבבל בחד סר בתשרי אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא דכפורי דמערבא אלמא שמן הספק לא היו עושים אלא יום אחד ומ"מ גדולי הדורות פירשוה שאם מנה מיום שלשים על סמך שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר והתענה בעשירי ונתברר לו בלילה שנתעבר אלול ושלמחר יהא עשירי צריך להתענות וכמו שאמרו שם ברב נחמן כל יומא יתיב בתעניתא ולאורתא אתא איניש אמר ליה למחר יומא רבה וכו' וכיוצא בזה בתשעה באב פטור וי"מ שזו שנראה במסכת ראש השנה שאין מתקינין שני הימים מספק פירושו כשיצאו שלוחים על אלול והיו מונים ליום שלשים ממנו על סמך שלא מצאו אלול מעובר אבל אם לא יצאו שלוחים מאלול עושין שני ימים מיום הכפורים ובתשעה באב אפילו לא יצאו עליו שלוחים אין מתענין אלא יום אחד ומונים מיום שלשים ודברים אלו כלם אין להם מקום אלא בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה אבל בזמן הזה הואיל ואין שני הימים בכל יום טוב אלא מנהג הקלו בו שלא להתענות שני ימים רצופים:

עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים וכבר ביארנוה במקומה בראשון של תענית:

אע"פ שתענית ציבור יש בו נעילה כמו שביארנו במקומו תשעה באב אין בו נעילה הואיל ואינו אלא לזכר אבלות ולא צורך שעה ומ"מ אם רצו להתפלל מתורת נדבה רשאים ויראה לי בכאן שאף הציבור מתפלל נדבה אע"פ שגדולי הפוסקים כתבוה בהפך כמו שפירשנו במסכת ברכות פרק מי שמתו אלא שלדבריהם אפשר לדחקה כאן בתפלת יחיד וכן תשעה באב ושאר צומות שבארבעת הצומות אין מוסיפין בתפלה שבהם אותן שש ברכות שהזכרנו וביארנו ענינם במסכת תענית:

ואסור לאדם להושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכיפורים ותענית צבור לא נאסר אלא בכל גופו ובחמין אבל פניו ידיו ורגליו אף בחמין או בצונן אף כל גופו מותר ולענין מלאכה תענית צבור אסור בעשיית מלאכה ונמצא תשעה באב קל הימנו שהמלאכה תלויה בו במנהג כמו שביארנו:

בד"ה אין תענית צבור כו' וי"ל דה"ק אין תענית צבור כו' אפילו במקום שלא נהגו כו' עכ"ל. הכא ליכא לאקשויי דבמקום שנהגו שלא לעשות תנינא במתני' כדפרכינן לר"י מלאכה תנינא כו' דהכא עיקר מילתיה לאו אתשעה באב אלא עיקר מילתיה אשאר תענית ציבור דאינן בבבל וק"ל:

גמ' ומי אר"י הכי כו' מאי לאו לבין השמשות כו' ולא ניחא ליה למימר דס"ל כשמואל דלעיל דתענית צבור בין השמשות שרי דא"כ הוה תלי ליה בדלא תניא דהא תנן בתענית צבור אוכלין ושותין מבע"י דמשמע הא בין השמשות אסור כדפרכינן לעיל לשמואל ודו"ק:

במשנה מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב עושין וקשיא לי אטעמא דמילתא דאמאי תלה לה במנהגא דנהי דלא מיתסר במלאכה מטעם ת"צ דמשמע בתלמודא בסמוך דתליא בפלוגתא דשמואל ורבי יוחנן בסמוך אי ט"ב הוי כת"צ לכל מילי או לא. אלא דאכתי אפילו לרבי יוחנן דלענין מלאכה אין ט"ב כת"צ אכתי מיהא ליתסר מטעם אבילות כדאיתא להדיא בברייתא בשילהי תענית דכל מצות הנוהגין באבל נוהגין בתשעה באב אפילו לקרות בתורה ע"ש דמשמע התם דליכא מאן דפליג אהך מלתא. ויותר יש לתמוה בסוגיא דהתם דלבתר הך ברייתא גופא מייתי הש"ס הך מתני' דהכא דמקום שנהגו. ולכאורה הוי כתרתי דסתרן אהדדי. והנלע"ד בזה דהיינו משום דגרסינן בפ"ק דר"ה דף י"ח דרמינהו קראי אהדדי דהנך ד' צומות קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה ומשני דברצו תליא מלתא בזמן שאין שלום ואין גזירת המלכות ומקשינן א"ה ט"ב נמי ומשני שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות. א"כ לפ"ז עיקר מילתא דט' באב בזמן הזה בין לענין אבילות ובין לענין תענית לא מיתסר מקראי דדברי קבלה אלא מדרבנן וכיון דהך מילתא גופא דאבל אסור בעשיית מלאכה לא הוי אלא דברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה כו' מש"ה לא רצו חכמים להחמיר בט"ב לענין מלאכה כדאשכחן בכמה דוכתי שחששו חכמים הרבה בביטול מלאכה והשתא לפ"ז א"ש נמי דמפלגינן לענין מלאכה בין תלמידי חכמים לשאר כל אדם ואמרינן נמי בסמוך דלשאר בני אדם הוי כיוהרא כדאשכחן נמי בב"ק גבי אלעזר זעירא דהוי סיים מסאני אוכמי ואמרו לו וכי כדי את להתאבל אירושלים אלמא דלענין אבילות ירושלים שייך ה"ט דיוהרא טפי משא"כ אי הוי טעם איסור מלאכה בט"ב משום תענית לא שייך לומר דהוי כיוהרא בשאר בני אדם טפי מבתלמידי חכמים כדמשמע בפ"ק דתענית דף יו"ד ע"ב כנ"ל ועיין בסמוך:

בגמ' אמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא ת"ב בלבד ופרש"י הואיל ואין צריכין לגשמים אם גוזרין על ד"א אין חומר ת"צ נוהג בה לאסור במלאכה כו' עכ"ל. ואע"ג דאיסור מלאכה בת"צ ילפינן לה בפ"ק דתענית מדכתיב ביואל קדשו צום קראו עצרה והתם לאו לענין גשמים איירי אלא בתענית של ארבה וחגב דמתענין ומתריעין עליהם כדאיתא בפ"ג דתענית מ"מ איכא למימר דהיינו נמי דוקא בא"י ולא בבבל אלא דלפ"ז לא הוי צריך רש"י לפרש הך טעמא דהואיל ואין צריכין לגשמים אלא אפילו אי הוו צריכין להכי נמי לא הוי שייך אלא בא"י. והנראה בזה דאפ"ה מדייק רש"י שפיר מדקאמר אין ת"צ בבבל ולא קאמר אין ת"צ בח"ל אלא תשעה באב בלבד אע"כ דלענין גשמים אין לחלק בין א"י לח"ל לענין ת"צ כדמשמע מסתמא דמשניות דתענית כן נ"ל ועדיין צ"ע. מיהו לולי פרש"י היה אפשר לפרש בדרך אחר דהא דנקיט שמואל בבל טפי משאר ח"ל היינו משום דבבבל הוי ט"ב כת"צ דכולה בבל הוי קים ליה לשמואל שנהגו שלא לעשות מלאכה משא"כ בשאר ח"ל לאו מילתא דפסיקא הוא ודוק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אין ת"צ בבבל פ"ה כו' וא"ת ט"ב מי הוי כת"צ לאסור במלאכה וי"ל דה"ק אין ת"צ בבבל אפילו במקום שלא נהגו כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אפילו במקום שנהגו שלא לעשות לאו משום חומרא דת"צ הוא אלא משום אבילות אם כן אין תירוצם זה מספיק ליישב שיטת רש"י ועיין בזה בסמוך:

בפירש"י בד"ה בין השמשות שלו אסור באכילה ובמלאכה דמחמירין על ספיקו כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא התם בפ"ק דתענית דף י"ב ע"ב משמע להדיא דת"צ הלילה מותר בעשיית מלאכה וילפינן לה מקרא דאספו זקנים מה אסיפת זקנים ביום כו' וליכא למימר דהאי בה"ש לאו בלפני ט"ב איירי אלא לאחר ט"ב דבסמוך לא משמע הכי דקאמר וכ"ת קסבר שמואל כו' והאנן תנן אוכלין ושותין מבעוד יום לאו למעוטי בה"ש משמע להדיא דלענין בה"ש דלפני ט"ב איירי ועוד דהב"י בריש הלכות תענית כתב בשם התוס' דיש לחלק בבין השמשות דעיולי יומא לבה"ש דאפוקי יומא ע"ש והנלע"ד בזה דאפ"ה פריך שפיר משום דהשתא משמע ליה להמקשה דעיקר מימרא דשמואל לא אתי אלא לאשמעינן הך מלתא דט"ב כת"צ גמור אף בזמן הזה שכבר בטלו הנך שלשה צומות דאין להם דין ת"צ לשום דבר כדמשמע בפ"ק דר"ה דברצו תליא מילתא אפי' הכי בט"ב כיון דהוכפלו בו צרות אף בזמן הזה דינו כדמעיקרא דקרי ליה קרא דדברי קבלה צום ומשו"ה כל דין חומר ת"צ עליו ולפ"ז ע"כ עיקר מימרא דשמואל היינו לענין דבה"ש שלו אסור כיון דמעיקרא ודאי הוי אסור דדברי קבלה כדברי תורה נינהו וספיקא דאורייתא לחומרא וע"כ דהכי הוא דאי לאשמעינן דט"ב בזמן הזה מיקרי ת"צ לענין שאר חומרות וכגון רחיצה וסיכה כו' האי לאו משום ת"צ לחוד מיתסר אלא משום אבילות דנוהג בט"ב ולאשמעינן דליל ט"ב כיומא נמי לא איצטריך דמילתא דפשיטא הוא בשילהי תענית שמפסיקין בו הרבה מבע"י כדתנן התם דערב ט"ב אסור לאכול ב' תבשילין ומוקמינן לה התם בסעודה מפסקת ומייתי התם נמי כמה ברייתות ומימרא דאמוראי דאיירי בסעודה מפסקת ואם כן מלתא דפשיטא היא דליליא כיומא ומעשים בכל יום נמי הכי הוא ואם כן בכה"ג לא קס"ד דלא איצטריך שמואל לאשמעינן וליכא למימר נמי דשמואל איצטריך לאשמעינן לאפוקי הנך ג' צומות דתמוז וטבת וג' בתשרי דאין עליהם דין ת"צ דקס"ד השתא דממתניתין דר"ה שמעינן לה שפיר דקתני על אב מפני התענית לאפוקי אינך כדאיתא התם אע"כ קסבר המקשה דלענין בה"ש לחוד אתי לאשמעינן דכיון דשם ת"צ עליהן כמו שארי תעניות דכולהו דברי קבלה נינהו וממילא דספיקא שלהן אסור כדמסיק בסמוך דהכי משמע ליה הא דתנן אוכלין ושותין מבע"י למעוטי בה"ש וא"כ לפ"ז ממילא דלא שייך לחלק בין עיולי יומא לאפוקי יומא כיון דעשאוהו לט"ב לגמרי כשל תורה ממילא דכל ספיקו לחומרא וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י נמי דלמאי דס"ד השתא דבה"ש אסור נמי בעשיית מלאכה מה"ט גופא לא מיבעיא בבה"ש דלאחריו אלא אפילו בבה"ש דלפניו דנהי דלא מיתסר משום חומר ת"צ אף בלילה מ"מ אסור מיהא משום אבילות דאבילות דאסור בעשיית מלאכה נמי מקרא דדברי קבלה ילפינן לה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה כו' כן נראה לי נכון ומוכרח ליישב פרש"י לפי סברת המקשה. מיהו לפי המסקנא דסבר שמואל בה"ש מותר ע"כ מפרשינן מימרא דשמואל לאשמעינן היא גופא דאין ת"צ בבבל כלל אפילו בשאר תעניות שגוזרין כגון חגב וארבה וכדפרישית לעיל בסמוך דכולהו חומרי דתעניות אינן אלא בא"י או שנאמר דשמואל אתי לאשמעינן נמי דט"ב לילו כיומו מעיקר הדין דאינך תעניתים תמוז וטבת דאפילו לענין אכילה אינו אסור אלא ביום וה"ה לענין שאר חומרות כגון רחיצה וסיכה ומלאכה דאפשר דאי לאו מימרא דשמואל לא הוי שמעינן לה שפיר ממתניתין דפ"ק דר"ה כן נ"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אין בין ת"ב ליה"כ הא דלא חשיב מלאכה כו' עס"ה לולי פירושם היה נראה לי דהא דקתני אין בין ת"ב ליה"כ היינו לענין דברים שאסורין משום צום משא"כ איסור מלאכה דביה"כ גופא לאו משום צום אסור אלא משום דמיקרי שבת שבתון ואם כן מה ענין ט"ב ליה"כ כנ"ל:

גמ' בה"ש שלו מותר עיין עירובין מא ע"א תד"ה אי אתם מודים:

שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכֻסִּין מִבְּנֵי אָדָם יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה. פירש רש"י ז"ל 'הוא יום הישועה של האדם העומד בצרה' יע"ש. ונראה לי בס"ד הטעם שאם יוכל להשכיל ולהבין לידע יום ישועתו, הן היחיד הן הציבור אז יהיה לבו שמח בישועתו קודם שיגיע זמנה וממילא יקל כובד הצער שיש לו מן הצרה שגזר עליו הקב"ה בשביל כפרה, ובאמת הקב"ה קצב לו שיעור צער שיספיק לו לכפרה ואם יקל מעליו הצער מחמת הידיעה שלו נמצא נחסר שיעור המוגבל ומדוד מאת השם יתברך בעבור כפרתו. ועוד נמי נפקא מינה לאידך גיסא כי שמא יום ישועתו רחוק ואז בראותו רחוק יכבד עליו הצער עשר ידות מה שאין כן עתה שאינו יודע מתי יהיה הנה הוא מצפה בכל יום ועל ידי זה יתקיים בעולם. ומה שהקדים ' יוֹם הַמִּיתָה ' מפני דהוא שייך בכל, אבל ' יוֹם הַנֶּחָמָה ' יש אדם שלא ראה צרה בעולם כדי שיהיה לו יוֹם הַנֶּחָמָה. אמנם מהרש"א ז"ל פירש 'יום הנחמה הוא יום הגאולה' ולפי פירושו מובן הטעם מה שהקדים 'יוֹם הַמִּיתָה'. אך צריך להבין למה קראו 'יוֹם הַנֶּחָמָה' ולא קראו 'יוֹם הַגְּאֻלָּה'? ונראה לי בס"ד דבגלות אין כבוד ה' נגלה לעיני הכל אבל בזמן הגאולה כתיב 'וְנִגְלָה כְּבוֹד הֳ' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הֳ' דִּבֵּר' כנזכר בישעיה (ישעיה מ, ה) וכן הוא אומר (ישעיהו ס, א) 'קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד הֳ' עָלַיִךְ זָרָח'. והנה 'כְבוֹד הֳ'' [58] הוא מספר נ"ח שהוא אותיות 'חן' ולכך כתיב על התורה (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' כי בה נִגְלָה כְבוֹד הֳ' שהוא מספר חֵן ולזה אמר (זכריה ד, ז) 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ'. גם ידוע דשם הוי"ה במלוי אלפין עולה מספר מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א=45] והוא מספר גְּאוּלָּה [45] ובגלות אות א' דמלוי ו א "ו אינו מתגלה בשלימות וישאר השם מספר מ"ד שהוא מספר גולה [44] וכאשר כתבתי הקדמה זו במקום אחר בשם רבינו האר"י ז"ל. נמצא בגאולה נזכה לשתים הא' גילוי 'כְּבוֹד הֳ'' שהוא מספר 'נח' ועוד שלימות שם הוי"ה דאלפין שהוא מספר 'מה' וזהו צירוף 'נֶחָמָה' שהוא 'נח מה' ולכן קרי ליום הגאולה בשם ' יוֹם הַנֶּחָמָה '.

עֹמֶק הַדִּין פירש רש"י ז"ל 'הרוב טועין בו' ונראה לי בס"ד כונתו בזה כי הרוב דנין על פי הטענות של בעל דין ועדות העדים ואינם מעמיקים בדבר להיות להם לב משכיל לידע שמא עדות העדים היא שקר ושמא התובע רמאי וטוען טענות במרמה וכיון דאין מעמיקים בדבר אין נקרא זה דין אמת לאמיתו. ולפירוש שני של רש"י דקאי על דין של מעלה, נראה לי כונתו דיש עשרה עשו עון בשוה ואין יתרון זה על זה במעשה כלל, אך באמת אין דינם ועונשם שוה למעלה וזהו עֹמֶק הַדִּין! וכל זה לפי פירוש רש"י ז"ל, אך נראה לי בס"ד עֹמֶק הַדִּין על היסורין הבאים מן השמים על האדם בעולם הזה שצריך כל אדם לחשוב אותם לטובה אף על פי שהוא רואה הרעה שלהם בעין והוא שישכיל לצייר בדעתו התולדות שאפשר להיות מהם כי אפשר שיהיה נולד מן הרעה טובה גדולה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תמיד לב.) אֵיזֶהוּ חָכָם? הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד! וכאשר תמצא בגמרא דברכות (ברכות ס:) דאמר רבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדי משמיא לטב, ומביא על זה מעשה אשר קרה לרבי עקיבא דבת במדברא והוה עמיה שרגא ותרנגולא וחמרא ואתא זיקא וכבא לשרגא ואתא שונרא ואכלה לתרנגולא ואתא אריה ואכליה לחמרא ועל כל הרעות האלה שבאו עליו החליט ואמר שהיו לטובה כי הביט בנולד שלהם וכן היה דבאותה הלילה באו חילות ושללו את העיר והוא ניצול עיין שם. ולכן תמצא כי אותיות דִּין שהם היסורין אם תמלאם כזה דל"ת יו"ד נו"ן תמצא במילואם אותיות נולדות לרמוז אם באו יסורין עליך שהם 'דִּין' תביט ב'נולדות' שלהם ואז תחליט שהם לטובה והנה הסתכלות זו שהיא בנולדות שרמוזים במלוי דין קורא אותם עֹמֶק הַדִּין כי המלוי הוא בעומק של הפשוט ואלו הנולדות נעלמו מן האדם שלא יוכל לצייר בדעתו איך הם הנולדות ומה עניינם ואיך יהיו ומתי יהיו.

וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אין הכוונה על המחשבה כי זה גם המלאכים אין יודעין אלא דוקא השם יתברך לבדו יודע! אך הכוונה יש מוכר חפץ מפני דוחקו או מפני רעתו ואם יוכל הלוקח להבין מתנועות המוכר שהוא מוכר מחמת כן אז יפסיד המוכר הרבה בזה שיתן ערך לשליש ולרביע, וכן נמי יזדמן שהלוקח צריך לו אותו חפץ מאד שאם לא יקנה אותו יפסיד הרבה ואם המוכר ירגיש מתנועות הלוקח ודבריו שהוא צריך הרבה יהיה נזק ללוקח כי אז יבקש בעדו ממון הרבה וזה מוכרח לקנות. ומה שאמרו וּמַלְכוּת פָּרַס מָתַי תִּפּוֹל מדבר על אומה אחרת והמדפיס שינה מחמת הפחד. ומצאתי כתוב דקאי על אומה שקליפתה חזיר דכתיב ביה (ויקרא יא, ז) 'כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא'.