מסכת פסחים דף נ״ב עמוד ב׳

אוכלין על של בין הכיפין דרך דקלים להיות בעיקרן קוצים סביב והיינו שיצים ומן הדקל עצמן הן ולמעלה עלין שלו עשויין כסדרן כמין כפות תמרים וכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארין באותן כיפין ולמטה בשיצין וקאמר רבן שמעון דכל זמן שמצויין בכיפין אוכלין מאותן שבבית אבל אין אוכלין מן הבית על סמך אותן שבשיצין לפי שאין החיה יכולה ליטלן מפני הקוצים ומתניתין הכי קאמר תנא קמא כלה לגמרי אף מבין השיצים חייב לבער אבל כלו מן הכיפין ועדיין יש בשיצין אינו חייב לבער רבי יהודה אומר צא והבא לך אף אתה ממקום הראוי ליטלן ולא תמצא ולחומרא אמרה רבי יהודה:

שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור שאין זו סומכת על זו משכלו בה ואע"פ שלא כלו בחבירתה:

ושלש ארצות בכל אחת ואחת שחלוקות במנהג קיום פירותיהן שפירותיהן כלות של זו קודם לזו ואעפ"כ עשינו כולן אחת לביעור כדמפרש ואזיל:

ולמה אמרו שלש ארצות הואיל ושלש ארצות לכל אחת הרי כאן תשע ארצות למאי הילכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:

שיהיו אוכלין בכל אחת עשאום לשלש שבכל אחת כאילו הן אחת ואוכלין בכל אחת ואחת מהשלש החלוקות לביעור עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה אוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצותיה וכן בעבר הירדן וכן בגליל:

מנא הני מילי דאוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצות שבה אבל אין אוכלין ביהודה ע"י אותן שבגליל:

וגמירי מסורת מאבותינו:

דאין חיה שביהודה מתרחקת כל כך לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה:

עד שיכלה אחרון שבה פ"ה עד שתכלה האחרונה שבארצותיה והשלש ארצות שבכל אחת שוות הן ואין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר"י דתנן בפ"ט דשביעית (מ"ב) שלש ארצות לביעור ושלש ארצות בכל אחת עד שיכלה האחרונה שבה ר"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלתנא קמא שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור"ש נמי מודה להו ביהודה לכך י"ל דאחרון שבה היינו פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפילה עד שיכלה אחרון שבשפילה ובירושלמי יש אמר ר'. חייא בר' עקיבא בשם ר' יוסי בר חנינא שיערו לומר אין חיה שבהר גדילה בעמק וחיה שבעמק אין גדילה בהר ולפי זה משמע דהוי מדאורייתא ולא תיקשי הא דאמרינן בשמעתין דאין חיה שביהודה גדילה על של גליל דמיירי אפי' מהר להר והיינו דמסקינן בשילהי שמעתין דתניא אמר רשב"ג סימן להרים מילין וכו' דנפקא מינה נמי לג' ארצות שביהודה והא דלא קאמר לקמן נפקא מינה לביעור משום דחילוק הר ושפלה ועמק לא שייך אלא ביהודה גרידא כדקתני במסכת שביעית בהדיא אבל ביכורים ונחל איתן שייכים בכל א"י ובגמ' דירושלמי במסכת שביעית עלה דההיא סימן להרים מילין קאמר אית דבעי למימר למידק הדא איתמר פירוש לענין שלש ארצות נאמר אותו סימן:

מתבערין בכל מקום פ"ה שנותנין אותן למרמס חיה ובהמה ולא נראה דהא מותרין אחר ביעור לעניים לכ"ע דתנן התם (משנה ח) מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים וא' עשירים אוכלים אחר הביעור ובתוספתא קתני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכיניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו והולך ואוכל עד שיכלו ואומר ר"י הא דמשמע בכל מקום לאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמשהה בביתו בחזקת שלו אבל אם מפקירו ומוציאו מרשותו שיאכל כל מי שירצה הן אדם והן חיה מותר להכניסו ולאכלו אחר הביעור:

רב ספרא אפיק גרבא דחמרא מא"י לח"ל הקשה ריב"א דתנן בפ"ו דשביעית (משנה ה) אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לח"ל ותירץ דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת אי נמי בשוגג הוציאו:

וגרסי' בירושלמי מאי טעמא דר' אליעזר הראשון נותן טעם באחרון מ"ט דרבי (אליעזר) [יהושע] אחרון נותן טעם בראשון: רבינא אמר בפלוגתא דהני תנאי דתניא אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער רשב"ג אומר אוכלין על של בין הכיפים פי' הנסבכין בין האמידין שאיפשר לאדם ללקטן ואין אוכלין על של בין השיצים כגון שנסבכו על קוצין שמכין היד שכל הרואה אותן מתיאש מהן ואין נכשרין אלא לעופות. ת"ק כי הני ור' יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה ממקום שאתה בו ואם כלה מאותו המקום לא חיישינן מפני שיש בצוער:

תנן התם שלשה ארצות לביעור כו' ולמה אמרו שלשה ארצות שיהיו אוכלין כל אחת ואחת עד שיכלה אחרון שבה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך ופשוטה היא:

ת"ר פירות שיצאו מארץ לחוץ [לארץ] מתבערין בכ"מ שהן ר"ש בן אלעזר אומר יחזרו למקומן ויתבערו במקומן וטעמא מאי דמשמע שנאמר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואקשי' והא אפקתיה הא דדרשת ביה ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כ"ז שחיה אוכלת בשדה האכל גם אתה לבהמתך ממה שיש לך בביתך וכו' ושני' קרי ביה בארץ כלומר היה לו לומר לחיה אשר בארץ למה כתב בארצך ש"מ תרתי.

אי נמי מאשר:

ביד רב ספרא נפיק מארץ לחוצה לארץ גרבא דחמרא דשביעית אמר להו לרב כהנא ולרב הונא מי איכא בכו דשמע מר' אבהו אם הלכתא כר' שמעון בן אלעזר דמצריך להחזיר פירות שביעית לארץ ולבערן התם או לא רב הונא בר רב הונא בר אבין אמר הכי אמר ר' אבהו אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אלא מתבערין בכל מקום שהן ורב כהנא אמר הילכתא כר' שמעון בן אלעזר אמר רב ספרא נקיט דרב הונא בר איקא בידך כלומר זה שאמר רבי אבהו אין הלכה כר' שמעון בן אלעזר הוא האמת שמדקדק דברי רבותיו ועומד בהן על בוריין כרחבא דהוה דייק בין ר' לרב שלא תתחלף לו שמועה ויאמר אותה בשם זולתי האמרה וכיון שנסתפק לו בעל השמועה מי הוא אם רבי יהודה אמרה אם רב יהודה היה גורסה בשם שניהם דאמר רחבה אמר ראבי יהודה הר הבית סטיו כפול מעוקל היה כו' קרי רב יוסף עליה דרב ספרא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כל המיקל לו מודה לדבריו כלומר כמו רב ספרא שהורה לרב הונא בר איקו ושבחו ואמר האמת עמו מפני שמיקל לו והתיר לו לבער גרבא דחמרא בחוצה לארץ ולא הטריחו להחזירו לארץ:

שלש ארצות נאמרו לענין ביעור שכל אחת משערין בעצמה הראשונה ארץ יהודה כלה והיא כוללת ההר והשפלה והעמק השנית עבר הירדן שפלה והרי לוד ומבית חורון עד הים השלישית ארץ הגליל והיא כוללת גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריא וכל אחת מן הארצות אוכלת בכלה עד שיכלה מן השדה באחרון שבה ואין מונעין בעיר אחת כשכלה ממנה שאף החיות הולכות בכל המחוז ואוכלות אבל אין אוכלין ביהודה על סמך גליל שאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכיוצא בזה ומ"מ כל הארצות שוות לקצת פירות והם בתמרים ושיעורם לכל הארצות עד שיכלה האחרון שבצער ואוכלין על סמך התמרים שבין הכיפין ר"ל אע"פ שנשרו מעוקציהן ונמצאים בין הענפים אבל כל שכלו אלו אע"פ שעדיין נמצאים מהם בין השיצין והוא בין עקרי הדקלים סמוך לקרקע שהם מקומות מלאים קוצים אין אוכלין על סמך של אלו מפני שהקוצים מונעים את החיה מליטול וכלה לחיה הוא קרוי מ"מ חכמים שיערו בתמרים שזמן כלויים בשדה עד פורים וכן אמרו בזיתים עד שיכלה האחרון שבתקוע ובגרוגרות עד שיכלו פגי בית ואני והוא מקום נודע ברוב תאנים אלא שהיו דקים הרבה ובענבים עד שיכלו דליות של אבל ר"ל אבל כרמים וחכמים שיערו בהם לזיתים עד עצרת ובענבים עד פסח של מוצאי שביעית ובגרוגרות עד חנוכה אלא שאם היו מאוחרים מהם במקומות שהזכרנו אוכלין על סמך שלהם:

פירות שביעית אין מוציאין אותם מן הארץ לחוצה לארץ ואם יצאו והגיעה שעת הביעור אין מטריחין אותו להחזירם לבערם בארץ ישראל אלא הרי הם מתבערים בכל מקום שהם ומפקירם במקום דריסת בהמה וחיה או מבערם בכל צד שירצה:

מותר לקוץ אילנות בשביעית קודם שיהא בהם פרי אבל משהתחילו בהוצאת פרי אסור שהרי מפסיד את הפירות וכבר דרשו לאכלה ולא להפסד ואם נתבשלו הפירות עד שהגיעו לעונת המעשרות מותר לקצצם שהרי מוציא פירותיו ומאימתי אתה קורהו הוצאת פרי שמשם ואילך תהא אוסרו בקציצת האילן כל האילנות משיוציאו העלין בימי ניסן וכבר קדמו הפירות להם וגדולי המחברים פירשו בה משיוציאו בוסר והחירובין משישרשרו ר"ל משיראו בהן אותן השרשרות המצויות בהם והגפנים משיגרעו ר"ל שיגדלו קצת עד שיהא קרוי גירוע על הדרך שיתבאר למטה והוא בוסר ושיעורו כפול הלבן והזיתים משינצו ר"ל שיצמחו בכדי שיהו נראות בתכלית צמיחתן עד שהנץ גדל סביבותם ונעשה להם כעין שומר ולמדת שהכפניות והם תמרים קטנים שלא נתבשלו אסור לקוץ דקלים שהם בו מפני הפסד הכפניות ואם הם כפניות שאין מטבעם להתבשל לעולם והן הקרויות נסחאני או ניסאני מצד שאדם רגיל לגדרם בניסן מותר שהרי אין כאן הפסד:

שומר לפרי חייב בערלה ושומר הגדל סביבות התמרים בקטנן כעין פקס הגדל סביבות אגוזים של יער הדקות הואיל ושומר לפרי הם חייבים בערלה אבל הסמדר מותר מפני שאינו פרי והרי הוא כעלין ולולבין אבל הבוסר אסור בערלה ואין צריך לומר כפניות כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה עד שיכלה כו' ולפי זה משמע דהוי מדאורייתא ולא תקשי כו' עכ"ל לפי דברי התוספות מהך משנה שהביאו נמי מוכח דג' ארצות לביעור ביהודה לחוד וגם בגליל ובעבר הירדן מ"מ איכא למימר דמדאורייתא לא קאמר בשמעתין דאין סומכין אלא ביהודה וגליל ועבר הירדן מטעמא דקאמר דאין חיה שביהודה גדילה כו' אבל בג' ארצות שביהודה לאו מה"ט אסרינן לסמוך אלא גזירה ג' ארצות דביהודה משום הנך ג' ארצות יהודה וגליל ועבר הירדן אבל בירושלמי דקאמר האי טעמא גופיה דאין חיה גדילה בג' ארצות שביהודה א"כ מוכח דהוי נמי מדאורייתא ודו"ק:

בא"ד והיינו דמסקינן בשלהי כו' דנ"מ נמי לג' ארצות כו' עכ"ל ר"ל והיינו דמסיק ומייתי להך מלתא דבשמעתין משום דהוי נ"מ לג' ארצות שביהודה כמ"ש התוספות והא דלא קאמר תלמודא האי נ"מ בהדיא משום דחילוק הר ושפלה כו' וק"ל:

ברש"י ד"ה וכשהרוח מנשב וכו' ומתניתין הכי קאמר וכו' ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה ממקום הראוי וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בתוספות בד"ה עד שיכלה האחרון שבהן פי' הקונט' עד שתכלה אחרונה שבארצותיה כו' ואין נראה כו' ועוד קשה לר"י כו' עס"ה. ובד"ה מתבערין בכל מקום פירוש הקונטרס כו' עס"ה. והרוצה לעמוד על עיקר פרש"י והתוס' בזה יעיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שמיטה הלכה ג' ובהשגות הראב"ד שם שהאריך ושם תמצא מבואר דשיטת רש"י כשיטת הראב"ד דשני ענייני ביעור הן ובזה נתיישב כל מה שהקשו התוס' כאן על פירש"י:

בגמרא רשב"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו משום שנאמר בארצך הא אפיקתיה כו' ופירש"י הא אפיקתיה למעוטי דאין סומכין בני יהודה על של גליל עכ"ל. ולכאורה מוכח מכאן דהך דרשא דשלש ארצות דרשא גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא דלענין אסמכתא לא שייך לאקשויי הא אפיקתא וא"כ תיקשי סוגיא דהכא על שיטת הרמב"ן ז"ל בפי' החומש שהבאתי בסמוך דכל ענין הביעור אסמכתא בעלמא נינהו אלא דלע"ד יש ליישב דאפ"ה מקשה שפיר והא אפיקתיה דאפילו לענין אסמכתא נמי שייך לאקשויי שפיר כיון שהם שני ענינים שונים דבהך אסמכתא דשלש ארצות משמע דפשטא דקרא בארצך לענין גידול התבואה איירי שלא כלה מאותו ארץ ובהך אסמכתא דרשב"א משמע דהאי בארצך לענין מקום הביעור איירי ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דעיקר מצות ביעור מן התורה היינו לאחר שכלה לגמרי דהיינו בפסח ועצרת והך מתניתין דשלש ארצות היינו אסמכתא בעלמא משא"כ לענין מקום הביעור שצריך לבערן במקומן דוקא בא"י שפיר מצינן למימר דדרשא גמורה הוא כן נראה לי ודו"ק היטב ותו לא מידי:

רש"י ד"ה משיוציאו תחלת העלין עיין ברש"י ברכות לו ע"ב ד"ה משיוציאו:

גמרא ומי פליגי וכו' והא תנן קשה לי, אמאי לא פריך מיד על ר' אילעא ממתני' זו דאין קוצצין:

גמרא אנן דבקיאין בקביעא דירחא, עי' במהרש"א שנתקשה בזה, ולענ"ד אין כאן סרך קושיא, דהוא היה במקום שמגיעים שלוחי תשרי ג"כ לשם, והלך בניסן למקום שמגיעים שם שלוחי ניסן אבל אין מגיעין לשם שלוחי תשרי, והם צריכים לעשות גם בפסח ב' ימים, כדאיתא בר"ה (דף כא ע"א):