מסכת פסחים דף נ׳ עמוד א׳

כאיסורו של חמץ ובשר קודש נמי משנפסל ביוצא אסור באכילה:

יקרות וקפאון איידי דאיירי בירושלים ביציאות שעריה דקתני וכן מי שיצא מירושלים כו' פתח בהא פרשתא דבעינן למימר קמן שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים:

אור שיקר בעולם הזה כשחמה מאירה בגבורתה ואורה גדול אותו אור חשוב ויקר שלה יהא קפוי וקל לעולם הבא כל דבר קל קרי קפוי צף על המים ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו׳:ו׳) :

בני אדם שיקרים עשירים וחשובים ואינן טובים למקום:

איתנגיד גוע ופרחה רוחו:

עליונים למטה אותן שהיו כאן חשובים ראיתי קלים:

ואנן תלמידי חכמים היכי איתינן התם:

הרוגי מלכות ותו לא לא היתה בהן מעלה אחרת שיחשבו עליה אלא זו בלבד:

מתני' מקום שנהגו אור"י בשם ריב"א דמפרש בירושלמי מאי שנא ערבי פסחים משאר י"ט משום דזמן הפסח מחצות ואילך ואף יחיד קאמר התם בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה ופריך אם כן יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא אחר חצות כדנפקא לן מבין הערבים ופריך אם כן קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני שאני תמיד שהתורה הוציאה מן הכלל דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להן דגן ומשמע התם דמדאורייתא אסורה ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם:

וכיון שהזכיר אם לא עבר הצופים חוזר דש"מ עד הצופים מירושלים הוא חשוב הוצרך מהאי קרא והיה ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' ואמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שעה שהסוס רץ ומציל פי' חצי היום שהצל של סוס תחתיו ומפני זה פתח והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון פי' ר' אלעזר אור שהוא יקר בעולם הזה כלו כדכתיב (משלי ו כג) כי נר מצוה ותורה אור וכתיב (שמואל א ג א) ודבר ה' היה יקר בימים ההם קפוי הוא מצוי לעולם הבא וכל דבר מצוי ביד הרבים בזול הוא דכתיב (יואל ג א) ביום ההוא אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו ריש לקיש דרשו בתלמוד נגעים ואהלות שהוא יקר עכשיו כו' ור' יוחנן אמר אלו בני אדם שנראין בעולם הזה יקרים ונכבדים קפויים הם לעולם הבא כי הא דיוסף בריה דר' יהושע בן לוי חלש כאלו פרחה נשמתו איתפח אמר ליה אבוה מאי חזית אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה כלומר היקרים החשובים בעולם הזה כדכתיב (ישעיה יג יב) אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר ראיתי אותם תחתונים במדרגה התחתונה והיורדים בעולם הזה ראיתי בעליה למעלה מאלו אמר ליה בני עולם ברור ראית כלומר האמת שם הוא שהוא לשם עליון הוא העיקר אמר ליה ואנו אנה מקומנו אמר ליה אנו חשיבותינו התם כי הכא ושמעתי אשרי מי שיבא לכאן ותלמודו בידו יש מי שאומר שגורס על פה כי הלך וגרסתו עמו ויש מי שמפרש מי שיבא בכאן ומעשיו מיסדים ותלמודו שקיים כל מה שלמד נמצא כאלו הביא ראיותיו עמו והרוגי מלכות אין כל בריה ולשון יכולה במחיצתן ואסיקנא לאו ר"ע וחבריו דהללו מעלתן גדולה זולתי מצות הריגתם אלא שני אחים שהיו בלוד בשעה שנמצאת בת קיסר הרוגה ובקשו להרוג כל יהודי בשבילה ואמרו שני האחים אנו הרגנוה כדי להציל כל ישראל ונהרגו הן וכו':

והיה ה' למלך [על כל הארץ] ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד [יהיה] ה' אחד שאין שם בשורה רעה שצריך לומר ברוך דיין האמת אלא הטוב בכל שהכל טוב שאין שם רע ושמו אחד כר"נ בר יצחק דאמר בעולם הזה שמי נכתב ביוד הא ונקרא באלף דלת אבל בעולם הבא כולו אחד כשאני נכתב כך אני נקרא:

רבה סבר למדרשה בפירקא ולגלותו א"ל ההוא סבא זה שמי לעלם חסר ו' כתיב כלומר עלמיה [וזה] זכרי כשאני נקרא עכשיו באלף דלת ובעולם [הבא] בשמי שנא' זה שמי לעולם:

הדרן עלך ואלו עוברין.

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין כו' ומתמהי' מאי אריא ערבי פסחים אפי' כל ערובה נמי דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ושני' התם עד המנחה ולמעלה הכא מחצות אי נמי התם ברכה לא חזי הכא בערב הפסח העושה מלאכה מחצות היום ולמעלה זולתי שהתירו להם חכמים משמתינן ליה:

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. פי' ומחצות ואילך אינו תלוי במנהג אלא מן הדין אסור והטעם פי' רש"י ז"ל לפי שיש לו לטרוח בענין מצה ומרור שתהא לו מוכנת לכשתחשך לאלתר. ובירושלמי פי' הטעם לפי שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ובתוספתא סברו לומר דאיסורא דאורייתא הוא וכתב הרי"ט ז"ל דאינו בדין כלל אלא איסורא דרבנן בעלמא: וכתב רבינו זרחיה ז"ל כי לפי הירושלמי עכשיו שאין הקרבן דינו כשאר הימים טובים וכל היום תלוי במנהג: והרמב"ן ז"ל הגיה עליו שזה אינו שאם כן היו שונים במשנתנו בערבי פסחים בפירוש ואין הירושלמי אלא נותן טעם למה חייבו זה לכתחילה אבל משנאסר הדבר נאסר לעולם שכל דבר שבמנין אעפ"י שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויבטל וכל שכן בזה שהדבר מוטל וצריך בזמן הזה לענין מצה ומרור כדברי רש"י ז"ל וכך כתבו בתוס' כדברי הר"ם ב"ן ז"ל וכן הוכיח הרי"ט ז"ל מדברי רבינו אלפסי ז"ל דכתבה למתני' וגמרא בעלה כפשוטה בהלכות:

ההולך ממקום למקום כו' כתב הרי"ט ז"ל דהא דאמרינן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם הני מילי כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור הרי דינו כעיר שהלך לשם ובגמ' יתבאר יותר בע"ה:

אמרו בירושלמי כל האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ואיכא מרבנן דנקיט לה כפשוטי ובכולי יומא ובכל מצה. וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון שלא נאמ' אלא במצה הראויה לצאת בה שהיא הארוסה כי היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל וכן לא נאמר אלא משעת איסור החמץ דהשתא מתחיל ארוסי המצוה נמצא דעד ארבע שעות מותר אפי' במצה הראויה ומשם ואילך אסור במצה ראויה ומותר במצה שאינה ראויה כגון במצה עשירה או שנילושה שלא במים ומשקין עד סמוך למנחה דמשם ואילך לא יאכל אדם עד שתחשך שום פת אלא שמטפל בבשר וקרבים ובני מעים וכיוצא בה כדאיתא בפרק ערבי פסחים: ובירושלמי אמרו רבי לא היה אכיל לא חמץ ולא מצה ופי' ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הטעם משום דרבי בכור היה והבכורים מתענין בערב פסח אנן כר' סימון משמיה דר' יהושע בן לוי קיימא לן ובפי' אמרו במס' סופרים הבכורים מתענין בערב פסח מנהג שריר וקיים:

מקום שנהגו וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק החמישי שבזאת המסכתא שבא לבאר דין איסור מלאכה בארבעה עשר ושזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר זה החלק לבד אלא שעל ידי שתלה מקצת דברים שבענין זה במנהג הזכיר בו הרבה דברים שלא מכוונת המסכתא שהן תלויות במנהג גם כן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אחד במה שהוא עיקר הכונה לבאר דין מלאכה בי"ד והשני לבאר הדברים שנתגלגלו על ידי זה מן הדברים התלויים במנהג גם כן:

ובמשנה הראשונה החל לבאר החלק הראשון והוא שאמר מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת אמר הר"ם לפי שאמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה התנה ואמר כי זה הדין לא שייך והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת ומה שהכריחנו לחייבו שלא לעשות במקום שעושין כל זה אינו נראה שנוי שיבא ממנו מחלוקת אבל השנוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין או יעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם אבל הבטלה אין בה מחלוקת:

אמר המאירי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין ר"ל עד חצות היום ומקום שנהגו שלא לעשות אף עד חצות כדי שלא ימשך אחר המלאכה ויבא לידי שכחת ביעור חמץ אין עושין הא מחצות ולמעלה אין הדבר תלוי במנהג אלא בכל מקום אין עושין ופירשו בתלמוד המערב הטעם אינו דין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו ואע"פ שתמיד נשחט כל השנה בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ובערבי פסחים נשחט (בשש) [בשבע] ומחצה וקרב (בשבע) [בשמונה] ומחצה והפסח אחריו כמו שיתבאר בפסח שני מ"מ כבר אמרו שם הדא דתימא למצוה אבל לעכב תנינן שחטו קודם חצות פסול לאחר חצות מיד וקודם תמיד כשר ומכיון שהוא כשר אף הוא קרוי זמן הפסח ואינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו:

ומכאן דקדקו קצת מחברים שבזמן הזה שאין בו קרבן אף מחצות ולמעלה תלוי במנהג עד המנחה שמן המנחה ולמעלה מיהא אף שאר ערבי ימים טובים נאסרו הא עד המנחה מיהא תלוי במנהג ואין הדברים נראין שלא הזכירו טעם זה בתלמוד המערב אלא להפליג באיסור אבל מתחילה עיקר הכונה צריך הוא להשתדל שלא להתרשל בענין הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת שאדם צריך לטרוח בהם מוסף על שאר צרכי ימים טובים ועוד שהרי בכמה דברים העמידו התקנות אף לאחר חורבן וכן כל דבר שבמנין אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה והרי מצינו בפרק זה שר' מאיר וחכמים נחלקו בגמר מלאכה והתחלתה ולא נחלקו על זמן בית המקדש שהרי בימיו של ר' מאיר לא היה בית המקדש קיים אלא ודאי אף בזמן הזה כן וכן ראיה ממה שאמרו בפרק אחרון ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך ונסתפק להם אם משום פסח אם משום מצה ואמר על זה רב ששת הוה יתיב בתעניתא כולי יומא ואמרו נימא ס"ל דמשום פסח הוא וס"ל כמ"ד מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר ואע"פ שתירצה שלא מטעם זה היה אלא מפני שהוא אסטניס ואילו היה אוכל בשחרית לא היה אוכל בערב מ"מ משמע שאילו היה הטעם משום פסח לדעת האומר שזמנו כך היום ראוי היה לו להתענות כל היום אע"פ שבטל קרבן וכן הדין לדעת פסק שזמנו מחצות ולמעלה צריך להתענות מחצות ולמעלה אילו היה משום פסח אע"פ שאין כאן קרבן וכן הדין באיסור מלאכה שהיא לדעת תלמוד המערב משום פסח שאף בזמן שאין פסח אסור וכל שכן שיש בזו צירוף שאר דברים כגון צורך טורח הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת על הדרך שביארנו:

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין לו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואין עושין אם במקום שעושין מצד חומרי מקום שיצא משם ואם במקום שאין עושין מצד חומרי מקום שהלך לשם ומה שאמר ואל ישנה אדם מפני המחלוקת א"א לפרשה בדרך אחר אלא על אחת מהן וכשתפרשנה על הראשונה ר"ל ממקום שעושין למקום שאין עושין פירושו אל ישנה אדם לעשות מלאכה בכאן מפני המחלוקת שכשיראוהו עושה מלאכה והם אינם עושים והם בטלים ועוסקים בצרכי יום טוב מבזים אותו ומעמעמים עליו וכשתפרשהו על האחרונה ר"ל ממקום שאין עושין למקום שעושין אף בזו אל יעשה וא"ת והרי נמצא משנה שהם עושים מלאכה והוא יושב ובטל ויש כאן מחלוקת וכבר אמרת אל ישנה אדם מפני המחלוקת כך פירושו זו שאמרנו להחזיק כמנהג מקומו ושלא לעשות אף במקום שעושין אל ישנה בו מצד יראת מחלוקת שאין בזו מחלוקת כלל שכל האחרים שרואים אותו בטל אין דנין אותו שמצד איסור הוא נמנע אלא אפשר שאין לו מה לעשות או שאינו בריא וכמה בטלני איכא בשוקא שאין אדם נותן לב עליהם למה הם מתבטלים:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא אלא שבענין חומרי מקום שיצא ושהלך צריך לבאר קצת תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת דינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו בהם אלו הם:

תוספות בד"ה מקום שנהגו כו' ומשמע התם דמדאורייתא אסורה כו' עכ"ל ותלמודא דידן נמי מצי סבר האי טעמא ודפריך לקמן מאי איריא ע"פ אפילו ערב שבת ויום טוב נמי דתניא כו' ולא משני דבע"פ אסור מדאורייתא מה"ט דאמרינן בירושלמי דהא לא משתמע ממתניתין וברייתא לפלוגי בהכי דבתרוייהו אסור סתם משמע ודו"ק:

במשנה מקום שנהגו לעשות מלאכה כו' מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ופרש"י כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותיקון מצה. והקשה הרב המגיד דא"כ ערב סוכות נמי טרוד בעשיית סוכה ומשו"ה מפרש כמ"ש התוס' בשם הירושלמי דטעמא משום הקרבת הפסח ובאמת משום הא לא איריא דנראה דרש"י בעצמו נזהר מזה וכתב לשון דשמא ישכח וזה לא שייך אלא לענין ביעור חמץ שאינו אלא לשעה קלה וכן בשחיטת הפסח דיש בני אדם שנמנין על פסחין של אחרים וזה לשעה עומדת וכן בתקון מצה לצורך הלילה ומשום הכי בכל הני איכא למיחש שאם יהא טרוד במלאכה גמורה יבוא לידי שכחה משא"כ בעשיית סוכה היא ג"כ מלאכה גמורה ואדרבא דרכו להתעסק בהן בימים שבין יה"כ לסוכות כדאיתא במדרש ולקחתם לכם ובפוסקים משו"ה ליכא למיחש שמא ישכח וכיוצא בזה כתב בעל תי"ט ע"ש. אלא דבין לפירש"י ובין לפי' התוס' בשם הירושלמי קשיא לי דאכתי אמאי שביק תנא עיקר דינא דעשיית מלאכה בע"פ אחר חצות דלא אשכחן דתני לה בשום דוכתא במשנה ונקיט מנהגא דקודם חצות דאף דרש"י הרגיש בזה בסמוך בלשון הגמרא מאי איריא ומפרש דעיקר מתני' לדיוקא דאחר חצות אתי אלא דאפ"ה לא פסיקא הך מילתא דהא איכא למימר דלאחר חצות נמי במנהגא תליא מילתא אלא הא דנקיט קודם חצות היינו לאשמעינן היא גופא דאפילו קודם חצות הוי מנהג חשוב במקום שנהגו לאפוקי לילה שלפניה אי נהגו לא משגחינן בהו כמו שפירש"י להדיא בריש מכילתין דאפילו נהגו בטלה דעתן ועוד דלפירש"י דהכא אדרבא איכא למימר איפכא דלאחר חצות קיל טפי כשגמר כל מצוות ביעור חמץ ועשיית המצות וכה"ג לפי' התוס' לענין קרבן פסח. ועוד דלפירש"י והתוס' קשה מ"ט דב"ש דאסרו אפילו בלילה הא לא שייך הנך טעמי כלל וא"כ מדב"ש נשמע לב"ה דאיכא נמי טעמא אחרינא. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש דעיקר מנהגא דאיסור מלאכה קודם חצות היינו משום דלאחר חצות פשיטא טובא דאיסור גמור הוא והיינו משום דכתיב בפרשת אמור אלה מועדי ה' וסמיך ליה בחדש הראשון בארבעה עשר בין הערבים פסח לה' וא"כ משמע דמהאי שעתא די"ד לאחר חצות איקרי מועד והיינו לענין איסור עשיית מלאכה כחולו של מועד אי מדאורייתא או מדרבנן ומשו"ה יש מקומות שנהגו אפילו קודם חצות משום גדר דלאחר חצות דלא ליזלזלי ביה כדאמרי נמי בריש מכילתין דלא מצינו יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור ומה"ט גופא איכא למימר דהיינו טעמא דב"ש דאסור אף בלילה דלא מצינו שהיום אסור והלילה מותר. כנ"ל נכון ואפשר לפרש ג"כ שיטת הירושלמי על דרך זה ועיין עוד בסמוך:

גמ' אר"י אין כאן עני עי' שבת סג ע"א רש"י ד"ה לא יחדל:

זֶה אוֹר שֶׁיָּקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְקָפוּי הוּא לָעוֹלָם הַבָּא פירוש דאור החמה של עתה יהיה שבעתים לעתיד לבוא דכתיב (ישעיה ל, כו) 'וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם' ומ"ש אלו בני אדם שיקרים בעולם הזה יובן על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה לב:) 'כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו' נמצא אוֹר כינוי לעשירים.

עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי, עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה ראיתי לרבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים (ש"ה ח"א פרק י"ב) וז"ל וזהו סוד מה שאמרו בבריה דרבי יהושע בן לוי דאתנגיד ואתער ואמר 'עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה' ופרשוה הגאונים שראה לרב יהודה למעלה משמואל רבו, וסוד הענין כמה שהודעתיך בשער רוח הקודש כי כל האמוראים הם מבחינת אלקים דקטנות, ולכן מי ששרשו במוחין שבראש דקטנות והוא עליון יורד למטה עד היסוד, ומי שהוא מהדעת המתפשט למטה דו"ק עומד שם במקומו למעלה מן העליונים שירדו ביסוד, עד כאן לשונו יעיין שם. ועט"ר הרב מור אבי זלה"ה בספרו מדרש אליהו (דף צה) 'רָאִיתִי עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה' דנה"י [נצח, הוד, יסוד] של פרצוף העליון הם חב"ד [חכמה, בינה, דעת] למטה בפרצוף התחתון ותחתונים שהם חב"ד של התחתון הם למעלה רוצה לומר נה"י של העליון, או הכוונה כך חב"ד שהם עליונים בפרצוף התחתון הם למטה רוצה לומר הם נה"י שהם תחתונים בפרצוף העליון ותחתונים שהם הנה"י יהיו למעלה רוצה לומר יהיו חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] שהם למעלה מן נה"י. ועוד פירש שם (בדף צו:) על מה שכתב רבינו ז"ל בדרוש התפילין שער ג' שבלילה מוחין דז"א [זעיר אנפין] מסתלקים לגמרי על ראשו, אבל מוחין של המלכות ניתנים בתוך חזה דז"א וכתב לכן בלילה היא יתירה עליו לפי שרשימו דמוחין שלה נשאר קיים בחזה שלו ומאיר אליה עד כאן דבריו יעיין שם. ובזה יובן (זוהר חלק ג קסח, א) 'מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר'. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ביחזקאל וז"ל: והנה קין והבל הם גבורות וחסדים כנודע, ומן הראוי היה שהגבורות שהם קין הבכור הם מעולות מהחסדים כמבואר אצלינו בסוד (משלי יב, ד) 'אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָה'ּ שהגבורות הם נקבות, וכן הלוים שהם מן הגבורות של קין היה ראוי שהם יהיו כהנים כי להם כתר הכהונה שהם הבכורות, והכהנים שהם משורש הבל יהיו לוים אלא שבחטאו של קין נהפך הענין על דרך מה שנודע וכו'. והנה בעולם הזה ששורש הבל להיותם מן חסדים הם יותר נקיים ורובם טוב ומיעוטם רע, היו עתה כהנים, אבל לעתיד לבוא שנשמות קין נטהרו מן הקליפות ונתקנו יחזור קין ויטול בכורתו הראויה לו ומה שעתה היו כוהנים עובדים יהיו אז הלוים עובדים בכהונה באופן שהכהנים יחזרו להיותם לוים והלוים יהיו כהנים, וזהו שנאמר (יחזקאל מד, טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק וכו' עד כאן לשונו יעיין שם. וזהו שנאמר 'עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה' שראה הכהנים למטה מן הלוים והלוים למעלה מן הכהנים ואמר לו עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ! כי כן יהיה לעתיד לבוא. עד כאן דבריו נר"ו.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ נראה לי בס"ד יש לימוד תורה שלו ומצותיו שלמים שיוכל לעלותם לשרשם למעלה בלתי עזר וסיוע מצדיקים אחרים, ויש שהם חלושים מאד ואין יכולים לעלות אלא על ידי הצטרפות תלמוד תורה של צדיקים אחרים. ולזה אמר ' אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ ' כלומר אינו צריך לכח צדיקים אחרים לתמכו אלא תלמודו תלוי בכוחו ועוצם ידו דוקא. או יובן בס"ד על פי מה שאמרו בשם הגאון השל"ה ז"ל ד' אצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות '. ופרשתי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה עשר אצבעות בידים כנגד עשרת הדברות, מפני כי ידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל דכל תרי"ג מצות רמוזים וכלולים בעשר הדברות וכדי שלא יאמר האדם די לי לקיים תרי"ג מצות כולם בדיבור ובמחשבה בלבד ואין צריך מעשה לכך קבעם באצבעות הידים לרמוז לאדם שחייב לקיים כל תרי"ג מצות שהם כלולים ורמוזים בעשרת הדברות במעשה, דידוע שהמעשה תתייחס לידים ולכן כמו שאם נעשה בידים אצבע יתירה או אצבע חסירה הוי מום כן בתרי"ג מצות נאמר לא תוסיפו על הדבר הזה ולא תגרעו ממנו. וזהו שאמר ' אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ ' רוצה לומר תלמודו הביאו לידי מעשה כאשר רמוז בידו שלא הוסיף ולא גרע. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו חכמי המוסר דהעשיר המחזיק ביד תלמיד חכם יתנו לו שכר על כל מה שלמד וכאשר יבא לעתיד ליקח שכרו יאמרו לו טול שכר זה בעבור מסכתא פלוני ומדרש פלוני והוא אומר מעולם לא למדתי גמרא ולא מדרש ואומרים לו אמת שלא למדת אתה בעצמך אלא החזקת ביד תלמיד חכם פלוני שהוא למד מסכתות אלה ולכן אתה תטול שכר בעבורם! עד כאן דבריהם. והנה ידוע הגם דנותנים שכר למחזיקים עם כל זה אינו דומה לשכר תלמיד חכם עצמן שלמדו וטרחו בלימודם כי המחזיק רק היה סיבה לזה ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למחזיקים ביד תלמיד חכם אבל תלמידי חכמים עצמן 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ' (ישעיה סד, ג) וזהו שאמר ' אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ ' תלמודו דייקא מה שלמד הוא בעצמו ולא ממה שלמדו אחרים שהיה מחזיק בידם דאינו דומה זה לזה שזה אשריו ששכרו 'עַיִן לֹא רָאָתָה'. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יט.) בפסוק 'בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה' בתחלה תוֹרַת הֳ' אך אחר שעסק בה והיה לו לב מבין לחדש בה חדושי תורה נקראת תוֹרָתוֹ. וזהו שאמר ' וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ ' רוצה לומר שזכה לחדושי תורה שאז נקרא תַלְמוּדוֹ על שמו. או יובן בס"ד על פי המעשה של הפילוסוף שהביא הגאון חיד"א בחומת אנך בישעיה בפסוק (ישעיה ג, ט) 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם לֹא כִחֵדוּ', דיש אדם טבעו כעסן וגאה וחמסן וגזלן אך כופה יצרו ומשנה טבעו ויש טבעו נח ושקט ונאמן וישר מצד מזגו וחומרו וזהו שאמר ותלמודו דייקא בידו. או קרוב לזה יש נעשה צדיק וטוב מחמת מולידיו ויש מצד עצמו וזהו שנאמר וְתַלְמוּדוֹ דייקא בְּיָדוֹ. או יובן בס"ד יש לוקח זכיות מאחרים ויש אינו רוצה ליהנות ומחזיר הכל כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור ברכת 'עַל הַצַּדִּיקִים' באומרו וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם יעיין שם, וזהו שאמר וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ שלו ולא של אחרים.

וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים "אַשְׁרֵי הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתָן". יש להקשות למה נקיט וְשָׁמַעְתִּי פעם שנית והיה לו לערב חלוקה זו עם הראשונה לומר 'וְאַשְׁרֵי הֲרוּגֵי מַלְכוּת'? ונראה לי בס"ד דאפשר כרוז ראשון שמע אותו בעת שנכנס לגן עדן וכרוז שני בעת שיצא ולכן פלגינהו ואמר וְשָׁמַעְתִּי פעם שנית.

מִשּׁוּם דַּהֲרוּגֵי מַלְכוּת וְתוּ לָא קשה והלא מדברי רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים שער מיין נוקבין ומיין דכורין) ובספר הכונות מפורש כי מעלה גדולה היה להם בדבר זה שהיו הרוגי מלכות ומאי קשיא ליה? ונראה לי בס"ד כי ענין זה של עשרה הרוגי מלכות מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י פרשת פקודי דף כ"ד) באורך וברוחב יותר ושם מפורש ששני מעלות נשגבות היה לרבי עקיבא וחביריו הא' מצד הנשמות שלהם שהיה להם כח על ידי צדקתם להעלות מ"ן [מיין נוקבין] של הבינה העליונה וזו המעלה היא היותר גדולה שאין כמוה. ומעלה הב' מצד הגופים שלהם שעל ידי ההריגה היה להם כח בזה להעלות מ"ן של המלכות יעיין שם. ולפי זה כאשר ישבחום בגן עדן בתואר הרוגי מלכות באומרם אַשְׁרֵי הֲרוּגֵי מַלְכוּת וכו', נמצא משבחים אותם במעלה הב' של העלאת מ"ן של המלכות כי זה בא להם על ידי היותם הרוגי מלכות שגופם נמסר למלכו אחרא ועל שם זה נקראים הרוגי מלכות, ובאמת עוד מעלה אחרת גדולה מזו יש להם בהעלאת מ"ן של הבינה העליונה שזאת אינה על ידי הריגת גופם אלא היתה על ידי קדושת נשמתם ולהכי מקשי הש"ס מִשּׁוּם דַּהֲרוּגֵי מַלְכוּת וְתוּ לָא?! וזה נכון וברור בעזה"י.

אֶלָּא הֲרוּגֵי לֹד יש להקשות עדיין קשה איך שלל בכרוז 'אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתָן' והלא איכא רבי עקיבא וחביריו שהיו גדולים מהם בודאי! ועוד ודאי איכא עוד צדיקים ונביאים שהיו גדולים מהם. ועוד הא איכא 'שבעה כורתי ברית' [אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד]? ונראה לי בס"ד דהכרוז קאי על צדיקים שבדורם אי נמי קאי על צדיקים אשר בשורש שלהם דוקא על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר תיתי את ודרך לעלמא דאתי, דאמרה בת קול לרבי פרידא כנזכר לעיל בגמרא דעירובין. ועוד נראה לי דבא הכרוז לשלול רק אותם שלא זכו אלא לנר"ן [נפש, רוח, נשמה] מן בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] וכבר ידוע מה שכתב רבינו הרש"ש ז"ל בביאור 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' שאומרים במוסף ראש השנה. וראיתי בשער הגלגולים (דף כז) דהרוגי לוד היו מבחינת זווג דמנחה שהוא בחינת דינים קשים מאד יעיין שם. והשתא לפי זה נראה לי מה שאמר הכרוז 'אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתָן' לאו משום מעלה עצמיית אלא להיותם מבחינת זווג דמנחה שהוא בחינת דינים קשים מאד אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בדינים קשים ההם וזהו שבחן שנתגברו ועמדו בצדקתם וקדושתם עד שמסרו עצמן על קדוש השם ולא יכלו הקליפות להתאחז בהם להחטיאם אף על פי שהיו מבחינת דינים קשים, והעומד בבחינה זו צריך לו כח ותגבורת גדולה כנגד הקליפות והם נתגברו ונצחו, זיע"א.

כָּל מְצִלּוֹת שֶׁתּוֹלִין לוֹ לַסּוּס בֵּין עֵינָיו יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַהֳ' לפי פשוטו תימה למה פרט הכתוב דבר זה דוקא? ונראה לי בס"ד שרמז בהקדש תכשיט זה על התמדת ישראל בעסק התורה שלא יבלו ימיהם בטיולים יען כי מנהגו של עולם מי שאוהב הטיול קונה סוס לרכוב עליו רכיבה של טיול בכל יום וזה הסוס דרכם לעשות לו תכשיט בין עיניו לכבוד, אך לעתיד כל ישראל נעצרים לפני בית המדרש לעסוק בתורה ולא ירכבו על סוס רכיבה של טיול, ולכן מקדישים את תכשיט של הסוס העשוי לטיול כיון דאין רוכבים על הסוס לטייל ורק מניחים הסוס אצלם כאשר יצטרכו ללכת מעיר לעיר לרכוב עליו וברכיבה זו של עוברי דרכים אין דרכם לקשט הסוס בתכשיט כסף וזהב. ואם כן הקדש זה מבחן שמאסו בטיול ולכך פרט הקדש של תכשיט זה דוקא. או יובן דרך רמז הסוס רמז לגוף שהוא כמו סוס שהנפש רוכבת עליו וכח התאוה הוא תכשיט של הגוף, והוא מונח בין עיניו, וכמו שנאמר (בראשית ג, ו) 'וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם'. ולעתיד בכח התאוה הזה ישתמש בעבודת הקודש ולא בענינים הגופניים.

כָּל בִּזָּה שֶׁבָּזְזוּ יִשְׂרָאֵל עַד שָׁעָה שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵל, יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַהֳ'. יש להקשות מה טעם יש בשיעור זה? ונראה לי בס"ד דגם רבי יוחנן מודה בהך דרשה דהוספת ירושלים דדריש רבי יהושע בן לוי וסבירא ליה לכך מקדישין הביזה שבזזו כשיעור זה שהסוס רץ ומציל, בעבור החסד שעשה הקב"ה עמהם להוסיף על ירושלים עַד שָׁעָה שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵל. או יובן בס"ד על פי מה שכתבו המפרשים בשיעור זה של 'רָץ וּמֵצֵל' שהוא חצי יום, הנה הוא שיעור יום אחד בלא ריצה. וידוע מה שאמרו חז"ל על פסוק (ירמיהו ו, ד) 'אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם' כי בעת החורבן נתן להם האויב הרווחה מה שיכולים לצאת בשער אחד משערי ירושלים ביום אחד כולו יהיו היוצאים האלה מוצלים ובזה היה שארית הפליטה ולכן מקדישים שיעור מהלך יום אחד בעבור החסד הזה שנתן השם יתברך בלב האויב לעשות להם הרווחה זו.