מסכת פסחים דף מ׳ עמוד ב׳

מנקטא לה אימיה חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא:

בארבי מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדם לצורך הפסח:

חישתא שם הנהר. טבעה קודם הפסח והיו בה חיטין:

שאבד בו כלאים שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר:

הרי זה לא ימכרנו לנכרי דהואיל ואין כלאים שבו ניכרים אתי לזבוניה האי נכרי לישראל ולביש להו ישראל ולאו אדעתיה:

ולא יעשנו מרדעת דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו באחד מבגדיו:

אבל עושה אותו תכריכין למת דמהתם תו לא שקיל ליה דבגדי המת אסורין בהנאה ומת אין מצות נוהגות בו דכתי' במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (שבת ל.) והני חיטי כיון דלא מינכר חימוץ דידהו אתי האי נכרי והדר מזבין להו לישראל:

קבא קבא קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש אחד:

לא יעשנו מרדעת לחמור אומר ר"י דדוקא בכלאים אבודים אסור לעשות מהן מרדעת שמא יעשנו טלאי על בגדו ולא יזהר נמי שלא יגע בבשרו אבל בכלאים ידועים שרי כדאמרי' במסכת כלאים (פ"ט מ"ד) מרדעת החמור אין בה משום כלאים ומותר לעשות מהן כר וכסת ובלבד שלא יגע בבשר אע"ג דאמרינן בפ"ק דביצה (דף יד:) אפי' עשר מצעות זו על גב זו אסור שמא תכרך לו נימא על בשרו שמא כר וכסת ומרדעת אין רגילין ליכרך כל כך:

אבל עושהו תכריכין למת וא"ת והא איכא לועג לרש וגו' ובפרק התכלת (מנחות דף מא.) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית (אמר רב) ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש ומהאי טעמא נמי לא יעשה כלאים למת ואומר ר"ת דציצית שקולה כנגד כל המצות לכך איכא לועג לרש טפי כדאמרינן בהתכלת (שם דף מג:) וזכרתם את כל מצות ה' מלמד ששקולה ציצית כנגד כל המצות והא דאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף יח.) רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוי שדיא תכלת דרבי יונתן אמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באים אצלנו והיום מלעיגים אותנו ואף על גב דמתים נמי יש להם ציצית אומר ר"ת דמכל מקום שייך בהן ליעוג לפי שמראין עצמן כמצווין במצות והן אינן מצווין ואינו דומה מצווה ועושה למי שאין מצווה ועושה ומה שמסירים בזמן הזה מטליתות של מתים סומכין אהא דתניא במסכת שמחות (פי"ב) אבא שאול בן בטנית צוה לבניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מפליוני ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין גמרא שלנו דבפרק בתרא דמגילה (דף לא:) אמרי' ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם דהיינו חזון ישעיה ואנו מפטירין השמים כסאי וכן הוא בפסיקתא ובפר' ויחל אנו קורין בתענית שלנו אע"ג דתנן במגילה (גם זה שם) שקורין בתענית בקללות וברכות ואנן סומכין על מס' סופרים (פי"ז ה"ז):

האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין מכאן אין להוכיח דעירוי ככלי שני מדלא אשמעינן רבותא שלא יערה על הקערה שהתבלין בתוכה דאדרבה דוק מסיפא איפכא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני אבל מערה על הקערה שיש בה תבלין ונראה דאפילו שמואל דאית ליה תתאה גבר ותניא בכיצד צולין (לקמן פסחים דף עו.) כוותיה אפ"ה מבשל העירוי כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח ואם עירו רותחין על התרנגולת צריך קליפה וכלי שנשתמשו בכלי ראשון לא יוכל להגעילו ע"י עירוי דאין מבשל אלא כדי קליפה והוא בלע יותר מכדי קליפה והא דאמרינן בפרק כירה (שבת דף מב.) דשרי חם לתוך צונן יש לומר כיון שאינו מבשל אלא כדי קליפה הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב אינו יכול להתבשל מחמת צנינות המים אבל דבר שאינו מתערב לא ובשילהי ע"ז (דף עו.) אמר מר עוקבא זבן יורה מנכרי ואהדר ליה גדנפא וכו' ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי ראשון הוא מאי איריא משום דבלע בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה פליט בניצוצות דהיינו עירוי אלא ודאי לא בשיל אלא כדי קליפה והא דתנן בפרק חבית (שבת דף קמה:) כל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת וכו' צריך לאוקמא בכלי שני דבכלי ראשון אפילו הדחה אסורה וקשה דקתני דוקא מדיחין אבל שורין לא והכא גבי תבלין קתני אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דהיינו אפילו שורין ואומר ר"י דהתם מיירי במידי דבר בישול וכששורין אותו אפילו בכלי שני מיחזי כמבשל אבל תבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ובירושלמי בפרק כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אומר אסור דעירוי ככלי ראשון הוא חיליה דר' יונה מן הדא וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח ודחי ר' אסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מבשל התיב ר' אסי בר בון והתניא אף בכלי נחשת כך אית לך למימר כלי נחשת בלע בתמיה:

רבא מחו ליה קידרא בחסיסי פ"ה קימחא דאבישונא וקשה דהא לעיל (פסחים דף לט:) אסרינן וליכא מאן דפליג ונראה לר"י כדפירש בערוך בחסיסי קמח של עדשים דאין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך:

פי' בעיקריתם היתה משמרת אותם לשם מצה מתחלה:

ההיא ארבא דטבעא בחישתא כלומר טבעא ספינה בנהר התיר רבא למכור החטים שבספינה לנכרים ומותבינן ליה [מהא דתניא] הבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי חיישי' שמא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושין אותו תכריכין למת הדר ביה רבא ושרנהו לזבונינהו קבא קבא לישראל כי היכי דניכלו קמי פסחא:

ת"ר אין מוללין את הקדרה בפסח פי' מלילות הקמח בקדרה והרוצה שימלול נותן הקמח ואח"כ החומץ ויש אומרים נותן החומץ ואח"כ נותן הקמח ואוקימ' יש אומרים ר' יהודה הוא דתאני בענין נתינת תבלין בשבת ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר כלומר החומץ והציר מבשל ומדלענין שבת מבשל ואסור לענין חמץ בפסח שרי דקדים ומבשיל ליה ולא אתי לידי חימועא ונוקמה מאן יש אומרים ר' יוסי דאמר שורן בחומץ וחומץ צומתן ודחי' אימור דאמר ר' יוסי בחומץ לבדו שצומת אבל על ידי תערובת מים וחומץ מי קאמר עולא אמר בין החומץ מקודם בין אחרי כן הכל אסור למלול משום הרחק איסור כמו שאמר לנזיר התרחק מן הכרם שלא תאכל מן הענבים ר' אבא מיחי ליה בחסיסי כעין ותיקא ולא מיחה על רב פפי דשרי לדבי ריש גלותא אלא משום דעבדי דלא מעלי ועבדי איסורא:

אין נותנין קמח לתוך החרוסת ולא לתוך החרדל ואם נתן לתוך החרדל יאכל מיד ור"מ אוסר אבל לתוך חרוסת דברי הכל ישרף מיד.

תניא נמי הכי אין נותנין קמח לתוך חרוסת ואם נתן ישרף מיד לתוך החרדל ר' מאיר אומר ישרף מיד וחכמים אומרים יאכל מיד ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כחכמים:

איתביה בגד שאבד בו כלאים פי' שאפי' חוט א' אוסר בגד גדול ולא דמי לבשר בחלב דבעי נותן טעם דהתם דרך בישול אסרה תורה דהיינו נתינת טעם. לא ימכרנו לגוי פי' דכיון דאבד לא מינכר אבל אם היה ניכר מותר למוכרו לגוי וכן בגד צמר תפור פשתן מותר למוכרו לגוי דכי מזבן ליה בחזקת שעטנז זבין ליה ישראל מיניה הרי"ט ז"ל:

ולא יעשנו מרדעת לחמור פרש"י ז"ל דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו בא' מבגדיו. וכתב הרי"ט ז"ל אבל משום חשש ישיבתו כדי לא נאסרה דהא תנן מרדעת החומר ותכריכי המת אין בהן משום כלאים. ועוד כתב הרי"ט ז"ל דיני כלאים בסוף פ"ק דביצה ביארתים באר היטיב כתבתים בילקוטים:

אבל עושה אותן תכריכין למת יש שהקשו אמאי לא חיישינן משום לועג לרש כדאמרינן במס' ברכות פרק מי שמתו גבי תכלתא דר' יונתן דהויא שדיא אקברי וכתב רת"ם ז"ל דמתים פטורין מן המצות וליכא משום לועג לרש אלא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ואחרים תירצו דבכל המצות איכא משום לועג לרש אבל כלאים דדרך הנאה אסרה תורה כדכתיב לא תלבש והרי אינן נהנין ודכוותיה אפי' בחיים שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ועדיין יש מחלוקת גדולה בין המפרשים על הא דאמרינן במס' מנחות פ' התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא דמודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו כי יש למדין משם להטיל ציצית בתכריכי המת משום לועג לרש וקשיא להו א"כ למה אמרו בפ' מי שמתו דליוה וכתב ז"ל כי מעולם לא היה היתר לקשר זה כי הקשו ממה שמצאו במס' שמחות אבא שאול בן בטנית ציווה את בניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני והרמב"ן ז"ל בירר הדברים לאמיתן לפי שמצא במס' ציצית משבע מסכתות קטנות דתנינא התם אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא כשאמות התיר לי ציצית מאפליוני לפי שיש בה משום קדושה אלא נעשית תכריך למת ומרדעת לחמור ע"כ בברייתא וכתב הוא ז"ל דבהא פליגי דאבא שאול סבר כל מצוה שעבר זמנה כגון סוכה ולולב שעבר זמנה וחוטי ציצית שבלו נזרקים כדקי"ל תשמישי מצוה נזרקין אבל טלית מצוייצת שראוייה למצותה קסבר יש בה משום דחויי מצוה להטילו לאיבוד ולבטלו ממצותו ומשום הכי אין לקוברו עם המת והיינו דקאמר יש בו משום קדושה ורבנן סברי אין בו משום קדושה אלא כל זמן שרוצה לקיימו שמתחילה לא הקצהו אלא לכך ומעתה אפי' אבא שאול מודה בציצית חדשה שלא נשתמשו בה מעולם מתירין למת ואיהו ה"ק התירו תכלת מאפליוני ליתן אותו בטלית אחרת ורבנן סברי אין צריך והדבר פשוט שהלכה כחכמים דאבא שאול יחידאה הוא זו משיטת הרמב"ן ז"ל כפי מה שקבל הרי"ט מפי הרא"ה רבו ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל ומ"מ ברוב המקומות ראינו מנהג פשוט מלפנים שלא להטיל ציצית בתכריכי המתים אלא שעכשיו מקרוב התחילו לנהוג בדבר בקצת המקומות ואילו מההיא דמנחות משמע דמצוה להטיל לו וא"כ על מה סמכו הראשונים במנהגם ובתוס' תירץ דבר זה כי מתוך שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות היא כעדות לבעליה שקיים כל התורה כולה ואין אנו ראויים לעדות זה כמו שהיו ראויים רבותינו ועוד כי בימי רבותינו היו כולם לובשים טליתות מצוייצות מחיים ולפיכך מטילין להם כן במתים אבל עכשיו שיש הרבה בני אדם שאין להם ציצית מחיים האיך מטילין לו לאחר מיתה אין זה כבוד כי אם לועג גדול ומפני המחלוקת והבושה נמנעו מלהטילו אף למי שהוא זריז בו מחיים ועכשיו תהלה לאל כי רוב בני אדם זריזין במצות ציצית מחיים חזרו לדין התלמוד להטיל אחר מיתה למי שזריז בו מחיים ואין למחות בשום מנהג שנהגו בדבר זה והכל לפי מה שנהגו ע"כ:

הדר אמר רבא ליזבנהו קבא קבא לישראל יש שפי' שמוכר סתם ואין צריך להודיעו אחר שהוא דבר מועט וזה דעת בעל העיטור ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו מחוור כי האיך סומך באיסור גדול כזה על חזקה שיאכלנו לאלתר אחר שהוא דבר מועט ואפי' אמרו בפי' שלוקחו לשעתו יש לחוש שמא ימלך להצניעו לאוכלו בפסח ופי' ודאי צריך להודיעו ודקאמר קבא אורחא דמילתא נקיט דליכא דזבין מיניה טובא ובמס' ע"ז איכא כי האי גונא בביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייא רבא לזבוני לגוים ואותביה רבא בר לואי מהא מתניתא והדר אמר רבא ליעביד מיניה פיתא ונזבניה לעכו"ם שלא בפני ישראל. וכתב הרי"ט ז"ל ובדין הוא דהכא מצי למימר נמי רבא הכי אלא דהך תקנתא לזבוני קבא קבא לישראל רויחא טפי והתם דלא איפשר למיעבד כי הכא אמר למפייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל ומיירי במקום שיש פלטר ישראל דפת של גוים אסור ואפי' של פלטר. א"נ אפי' במקום שאין פלטר ישראל. ובמוכרו לגוים בעלי בתים (של אותו חזקה למכור) בודאי לא חיישינן כולי האי שימכרם לפלטר ויחזור הוא וימכרם לישראל ומיהו בפני ישראל אסור דהשתא אתי ההוא ישראל למיכל מיניה כיון דידע דישראל אפייה שלא גזרו כלום בפת של ישראל אעפ"י שהוא ברשות גוי כיון שאפייתו ועשייתו בהיתר גמור אבל בפת של גוים גמור אעפ"י שעשאו פלטר במקום שאין פלטר ישראל אם בא לרשות גוי בעל הבית אסור הוא לישראל שלא התירו פת של פלטר אלא בשנוטלו ברשותו ואיפשר נמי בפת בעלי בתים אם נתנו לפלטר למכור מותר דלא פלוג רבנן וכן דעת הרא"ה ז"ל והרשב"א סובר דכולא מילתא תליא במקום אפייה וכשהיה פת של פלטר מותר אפי' מיד בעל הבית (דשם מותר הירה פת (נ"ל דצ"ל כשם שמותר תהיה בפת של ישראל, המעתיק) של ישראל וכתב הרי"ט ז"ל ואין הנדון דומה לראיה אבל נראה ודאי דפת של ב"ה שהוא ברשות ישראל אסור לישראל אחר ליטול מידו דאי לא משוית לגזרת חכמים כי חוכה ומיהו בשלא טרח ישראל אחריו אלא ששלחו לו דורון אפשר שלא גזרו שלא יוכל לשלחו לישראל או למוכרו לו ושלא יודיענו כלום אלא שיש להחמיר: ולענין חיטין שנפלו מים על מקצתן והוא מיעוט אם ניכרין נוטלן ואוכלן קודם הפסח ואם אינן ניכרין ודאי אסורין באכילה בפסח דלית לה ביטול בכי האי גונא שהרי החמץ שם ולזמנו מחמיץ השאר אבל מ"מ מותר להניחם עד אחר הפסח שהרי שמא לא החמיצו ואם החמיצו שמא לא החמיץ מהם כזית בכדי אכילת פרס ע"כ להרי"ט ז"ל:

הא דתנן האילפס והקדרה שהעבירן ברותחין כתב הרי"ט ז"ל ליכא למידק מהכא אי עירו מכלי ראשון רותח לתוך שני מבשל לענין שבת או לא דאילו מרישא דייק דלא מבשל ומסיפא דייק דמבשל. וכבר כתבנו במקומו דעת רת"ם ז"ל בזה דעירוי ככלי ראשון ואעפ"י שלא מצינו ראיה גמורה לדברי רת"ם ז"ל מ"מ כדאי הוא לחוש לדבריו לחומרא לענין שבת ומ"מ לענין הגעלה אין להביא ראיה כלל מכאן ואפי' להכשיר כלי הראשון במי חם שהעבירו מרותח מע"ג האור וכ"ש בעירוי מכלי ראשון וברור ושלא כדברי רת"ם ז"ל ומיהו לענין בליעת איסורין יש דין אחר שאפי' שני יש לחוש וכדחזינן בפ"ק דחולין לענין בית השחיטה ויש שלשה דינים בדבר דלהגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולענין שבת כלי ראשון מרותח שהיד סולדת בו מבשל אפי' שאינו ע"ג האור אבל כלי שני אינו מבשל ואפי' הוא רותח כדתנן אבל נותן הוא לתוך הקערה אבל לענין בליעת האיסורין אינו כן אלא אפי' כלי שני מבליע כדי קליפה ושלא כדברי האומרי' דכיון דכלי שני אינו מבשל אף אינו מבליע. ע"כ להרי"ט ז"ל:

רבא מחי לה קידרא בחסיסי עיקר הפי' שהוא קמח הנטחן ממצה אפויה וקמ"לן דאפוי שבשלו מותר ואפי' לכתחילה ולא גזרינן ביה מידי אלא היכי דשכיחו עבדו דגזרינן דילמא אתי למיעבד בקמחא דעלמא:

חטים שטבעו בנהר הוזכר בסוגיא זו שאסורין בפסח ואפילו למכרן לגוים אסרוהו שמא יחזור וימכרם לישראל אלא שימכרם לישראל מעט לזה ומעט לזה עד שיכלו קודם הפסח ומכיון שהוא מוכרם מעט לזה ומעט לזה אינו צריך להודיע שמכירתו מעט לזה ומעט לזה מוכחת עליו וי"מ אותה בהודעה והכל לפי מה שריסי עיניו של לוקח מוכיחות אם רוצה אותם לאכילת עכשיו או בא ליקח אותם לפסח ולגוי מיהא יראה שאף מעט מעט אסור שמא יחזור וימכרם לישראל ומ"מ לגדולי המחברים ראיתי שמוכרם לישראל אף כלן כאחד ודוקא בהודעה ולגוים מעט מעט ונראה לי שהם מפרשים שרייה רבא לזבוניה לגוים פי' כלו כאחד והקשו לו מבגד שאבד בו כלאים עד שחזר בו והוא שאמרו הדר אמר רבא נזבנינהו קבא קבא לישראל כלומר אף לישראל שכל שהוא מוכרו מעט מעט בדרך שהוא ניכר שלשעתו הוא רוצה לאכלם מותר אף לישראל וכל שכן לגוי שכל לקיחה מעט מעט ניכר הוא שלאכילת עצמו הוא צריך לו ובהודעה לישראל אין בו חלוק בין רב למעט אחר שהוא מודיעו אלא שמן הסתם אין ישראל לוקחו אלא קבא קבא וקבא קבא מותר אף שלא בהודעה אלא שמתוך שלא הותר בישראל אף קבא קבא אלא בזמן שהדברים מוכיחים שלאכילה קודם הפסח הוא רוצה בה הם מזקיקים להודעה ומאחר שהצריכו בהודעה לא הוצרכו לקבא קבא והדברים ברורים:

ושמא תאמר והרי תלית את הדבר בנתבקעו וא"כ אם לא נתבקעו יהו מותרין אף לישראל ואם נתבקעו ימכרם לגוי שהרי אם יחזור וימכרם לישראל ניכרים הם אין זה כלום שמא נתבקעו והגוי טוחנם ומוכר לישראל את הקמח או שמא יש ביניהם שנתבקעו ומובלעים בין האחרים ואינם ניכרים ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שלא תלו הדבר בבקוע אלא בלתיתה שמאחר שאין שם מים הרבה וכן שהוא עוסק בהם אינו בא לידי חמוץ עד שיתבקעו אבל חטים שטבעו הואיל ויש שם מים הרבה וכן שנחו לשם מתחמצים אף בלא ביקוע ולדבריהם חטה הנמצאת בתבשיל נאסרת בלא בקוע אלא שהם מצדדים להשוות לתיתה לתבשיל ששתיהם הביקוע מצוי בהם זו מחוזק השטיפה וזו מחוזק החום וי"מ שלא אמרו דין ביקוע אלא בשעורים אבל בחטים אף בלא ביקוע כן וכמבוקעים הם כמו שביארנו למעלה:

זה שכתבנו לפי דרכנו בחטים שטבעו מפני שנחו לשם כך הדין בחטים שנפל עליהם גשם שהרי המים נחים לשם מאחר שנידושה התבואה וי"א אף משנקצרה ומ"מ שק של חטים שנפל בנהר ולשעת והוציאוהו ויבשוהו זה היה מעשה והתירוהו גדולי אשכנז וכן בגשם היורד שבתחלת ירידתו מזדרזין ומכניסין אותו ומיבשין אותו לשעתו:

בגד שאבד בו כלאים כגון חוט של פשתן שנבלע בבגד צמר ולא נודע מקומו לא ימכרנו לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור אף שלא במקום רכיבה שאע"פ שמרדעת החמור אין בו משום כלאים הואיל ובגד גמור הוא שמא יקרע בגדו ויטול ממנו טלאי לתקנו ולא עוד אלא שבמקום רכיבה אף בלא חשש נטילה אסור שלא הופקע מרדעת מדין כלאים אלא מצד שהוא קשה והקשה אין בו דין כלאים כמו שביארנו בראשון של ביצה אבל בגד רך במקום רכיבה אסור ואע"פ שמן התורה אף ברכים לא נאסר אלא דרך לבישה כל שברכים אסור מדברי סופרים אף בהצעה ורכיבה שמא תכרך נימא על בשרו כמו שהתבאר אבל עושה הוא תכריכין למת מצוה והוא הדין לשאר מתים אלא ששאר מתים אין צריכים לכך ואורחא דמילתא נקט ומפני שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ומ"מ כל שהוא ניכר אסור משום לועג לרש ובתוספות שאלו בדין זה למה אינו בטל ותירצו בה מפני שאין ביטול אלא באיסור המתערב בהיתר אבל מה שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בפני עצמו ועיקר איסורן הוא בתערובתן אינו בטל ואע"פ שבשר בחלב כן ואע"פ כן יש לו ביטול איסורי מאכלות שאני שאין איסורן אלא מפני הטעם וכל שאין בו טעם ראוי ליבטל:

מלילת הקדרות הוא מה שנזכר למעלה בענין לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא ונשנית בכאן בשביל דבר שנתחדש בה והוא שאם נתן חומץ על הקמח בלא מים ומלל יש בו צדדים שאף כשיחזרו המים ויבאו עליה אין מחמצת ונחלקו בה אם הוא בנתינת חומץ תחלה ואח"כ קמח או בנתינת קמח תחלה ואח"כ חומץ ובסוף הדברים אסרו את הכל משום לך לך לנזירא אמרין סחור סחור לכרמא לא תקרב ומ"מ בחסיסי מותר והם קמח של מצה אפויה וי"מ קמח של עדשים ואף בזו במקום פורצים אסור שמא יתפרצו להקל בכלן וגדולי הרבנים פירשו בחסיסי קמחא דאבישונא ואין הדברים נראין שהרי אמרו לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא:

האלפס והקדרה שהעבירן בין השמשות או משחשיכה מרתחים מעל הכירה לא יתן לתוכה תבלין שכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל הוא ואפי' לא היה בתבשיל חומץ וכיוצא בו מדברים החריפים אבל אם נתן התבשיל לתוך קערה או תמחוי הואיל ובכלי שני הוא נותן לתוכו תבלין שכלי שני אינו מבשל וכבר ביארנוה בשלישי של שבת:

המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת ולא תוך חרדל אם נתן יאכל מיד ר' מאיר אוסר אמר הר"ם מחלוקת תנא קמא ור' מאיר אינו אלא כשנתן לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד לפי שהוא ממהר להחמיץ ועוד יתבאר תערובת החרוסת מה הוא בפרק אחרון:

אמר המאירי אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת פי' חרוסת הוא כמין כותח עשוי במיני פירות על ידי מים ומטבילין בו בשר ונותנין לתוכו חומץ ולפעמים נותנין בתוכו קמח להחליש כח החומץ והחדות שבו ומתוך שיש שם מים הקמח בא לידי חמוץ וממהר בכך על ידי החומץ שבו ואע"פ שאמרו למעלה חומץ מצמת צמית פירושו בתבשיל חם אבל בצונן כל שכן שממהר להחמיץ וכן אין נותנין אותו לתוך החרדל מטעם זה בעצמו ואם נתן יאכל מיד ור' מאיר אוסר אלא שישרף והלכה כחכמים ופי' בגמ' לדעת רב כהנא דוקא לתוך החרדל אבל בחרוסת מיהא הכל מודים שישרף לאלתר שאין בו חדות כל כך שיעכבהו מלהחמיץ ומ"מ לדעת רב הונא בשניהם נחלקו כסתם משנתנו ועל שניהם נאמר שהלכה כחכמים וכן נראה לי אלא שגדולי הפוסקים פסקו כרב כהנא:

תוס' בד"ה אבל עושהו כו' ואנו מפטירין השמים כסאי וכן הוא בפסיקתא כו' עכ"ל אבל בפ' בני העיר לא כתבו התוס' כן ע"פ הפסיקתא שם וז"ל אהא דאמרי' ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם וגו' ואין אנו עושין כן אלא מפטירין בירמיה שמעו דבר ה' וגו' כו' ע"פ הפסיקתא כו' עכ"ל ע"ש ויש ליישב דבריהם דהכא ע"פ הפסיקתא דה"פ דנהגינן ע"פ הפסיקתא לומר בכל השנים חזון בשבת שלפני ט' באב ולא בר"ח אב שחל להיות בשבת ובהפטרת שמעו דבר ה' ג"כ ע"פ הפסיקתא נוהגין כן ברוב השנים אלא כשחל ר"ח אב בשבת נדחית מפני הפטרת ר"ח דהיינו השמים כסאי דתדיר ושאינו תדיר כו' ודו"ק:

בד"ה האלפס כו' ונראה דאפילו שמואל כו' ובשילהי מסכת עבודת כוכבים כו' ובירושלמי כו' עכ"ל כל דבריהם כאן אינן ברורין בזה ועיין במקומו בפרק כירה שם תמצא דבריהם מסודרים על נכון וק"ל:

בא"ד והא דאמרי' בפרק כירה דשרי חם לתוך צונן כו' י"ל כו' הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב כו' עכ"ל הלשון מגומגם דההיא דבפרק כיצד צולין חם לתוך צונן נמי איירי בכה"ג שהצונן שלמטה הוא דבר המתערב כגון חלב ואפ"ה קאמר דקולף אלא דר"ל דהצונן שלמטה שהוא מים עם החם של מעלה שהוא נמי מים הוא דבר המתערב זה בזה וע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה רבא מחו ליה כו' דאין דרכם לבא לידי חימוץ כ"כ עכ"ל ולשון הרא"ש מדוקדק יותר שאין בא לידי חימוץ ולא חיישינן דילמא אתי לאחלופי כו' עכ"ל ע"ש וק"ל:

בגמ' ויש אומרים או נותן את החומץ וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אבל עושהו כו' אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית וכו' זה לשון הגמ' שם לפי נוסחאות שלנו מודה שמואל בזקן וכו' שפטורה מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לכסויי עבידא בההיא שעתא וכו':

בא"ד אמר רב מודה שמואל בזקן ועשאו לכבודו שפטורה וההיא שעתא וכו' כצ"ל:

בגמרא ת"ר אין מוללין כו' וי"א אף נותן את החומץ כו' ונוקמה כרבי יוסי. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה דלוקמי הנך י"א כרבי יוסי ותיפוק ליה דע"כ ת"ק די"א נמי ס"ל כרבי יוסי אלא שסובר דר"י לא קאמר שהחומץ צמית אלא כשהוא לבדו ולא כשהוא מעורב עם מים והיינו כדמשני הש"ס כי קאמר ר"י היכא דאיתיה בעיניה אם כן דקארי לה מאי קארי לה ונראה דאפ"ה מקשה שפיר משום דקס"ד דכיון דקסבר רבי יוסי דבשעורין שהתחילו לנפוח אפי' הכי חוזרין וניתרין ע"י ששורה אותן בחומץ ומותר לעשות מהן עיסה אלמא דצמיתת החומץ אלים לר' יוסי טובא אפי' בצונן שמועיל יותר מבישול והו"ל כחליטה א"כ שפיר יש לנו לומר דמה"ט גופא סברו היש אומרים דאפילו אם נותן החומץ תחילה לתוך המים אפ"ה מהני מיהא לענין שלא תחמיץ מתחילה הקמח שנותן אח"כ שהרי החומץ מבשלן ומחליטן וזה לפי סברת המקשה ובהא משני הש"ס דליתא להך סברא אלא דנהי דחומץ לבדו יש לו כח גדול להצמית אפ"ה עם מים אפשר דחמועי נמי מחמעא כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בזה לענין חרוסת בסוגיא דבסמוך:

בפירש"י בד"ה לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני כו' עס"ה. ויש לתמוה דפרק כירה מסיק הש"ס להדיא דר' יהודה אכלי ראשון קאי ומייתי התם ברייתא דקתני בהדיא דר"י אכלי ראשון קאי ע"ש ונלע"ד ליישב דרש"י הוצרך לפרש כן כאן לפי הסוגיא דהא מדמהדר הש"ס הכא וקאמר מאן יש אומרים ולא קאמר מאן ת"ק אלמא דטעמא דת"ק הוי משמע ליה מסברא פשוטה והיינו כדמסיק הש"ס בסמוך דנהי דאשכחן דרבי יוסי קאמר דחומץ מבשל וכ"ש דאינו מחמע היינו דוקא בחומץ לחוד אבל עם מים אפשר דחומץ לא הוי אלא כמשקין בעלמא משו"ה מקשה מאן י"א ובהא קאמר ר"ח דר"י היא דאשכחן דחומץ אפי' עם מים מבשל וכ"ש דאינו מחמע א"כ לפ"ז אי ס"ד דר"י אכלי ראשון דוקא פליג את"ק ולקולא לענין שאר דברים אבל לענין חומץ לא פליגי אם כן קשיא הכא איפכא מאן ת"ק די"א וכמאן ס"ל דהא כיון דלר"י חומץ אפילו עם מים מבשל ובהא לא אשכחן מאן דפליג עליו לא ת"ק דר"י ולא ת"ק דר"י דהא ת"ק דרבי יוסי לא איירי אלא לענין שאינו צמית )ועיין מה שאכתוכ בזה לקמן( לכך הוכרת רש"י לפרש דרבי יהודה לענין כלי שני נמי איירי ובין לקולא ובין לחומרא פליג דלקולא כדאשכחן בברייתא דפ' כירה ולחומרא דהכי משמע סתמא דלישנא דמתניתין דהא אסיפא קאי ואפ"ה סתמא קאמר לכל הוא נותן א"כ משמע דאכולה מילתא קאי ולפ"ז עיקר פלוגתא דת"ק ור' יהודה דלת"ק לא שני ליה כלל בין חומץ לשאר דברים אלא בכלי ראשון וכלי שני תליא מלתא ולר"י איפכא אם כן לפי זה א"ש דתנא קמא די"א היינו תנא קמא דרבי יהודה דחומץ עם מים לאו כלום הוא ויש אומרים כר"י כן נראה לי נכון בעזה"י. וראיה ברורה לדברי ממה עודקדקתי בחידושי בפ' כירה דאשכחן דרבי יהודא מחמיר טפי במתניתין דמיחם שפינהו מעל האור ומתוך כך העליתי דר"י בין לקולא ובין לחומרא פליג שכן מוכח ממתניתין דפרק קמא דמעשרות דנקיט ר"י האי לישנא גופא דלכל הוא נותן דע"כ איירי בכלי שני ע"ש בחידושינו ודוק היטב:

בתוס' בד"ה האילפס והקדרה כו' עיין מ"ש בחידושי שבת פרק כירה:

בד"ה רבא מחו ליה כו' פי' הקונט' קימחא דאבשונא וקשה הא דלעיל אסרינן כו' עס"ה. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב פירוש הקונט' דמשמע ליה דהאי דמחו ליה קידרא היינו בכה"ג דסוגיא דלעיל בסמוך דאיירי שנותן חומץ לתוך הקמח שכן משמע מלישנא דברייתא דאין מוללין שדרך מלילת הקדירה היינו ע"י חומץ אלא דפליגי הנך תרי לישני אם נותן החומץ בתחילה או בסוף וא"כ בחומץ בסוף לכ"ע שרי כ"כ מ"ז ז"ל בספר מג"ש ע"ש:

במשנה אין נותנין קמח לתוך חרוסת כו' וכתב' הרא"ש והר"ן ז"ל דחרוסת היינו שנותן לתוכו חומץ עם מים ואזלו לשיטתייהו שהסכימו לפי' התוספות לעיל דף ל"ה ע"ב דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל אפילו לזמן מרובה ואם כן ע"כ דהכא איירי עם מים והא דמשמע בשמעתין בסמוך דמדמה חרוסת לחומץ דאיירי בה רבי יוסי לעיל והתם בחומץ לחוד איירי יבואר בסמוך. מיהו מל' רש"י נראה לכאורה דחרוסת היינו שאין נותנין בו אלא חומץ לבד ואם כן משמע דאזיל לשיטתיה לעיל דף ל"ה במימרא דר"ל דמי פירות לחוד נוקשה מיהא הוי אלא דלפ"ז יש לדקדק על סתימת ל' התוס' דמדשתקו משמע דמודו לפרש"י ולפי שיטתם דלעיל ע"כ צריך לפ' דמיירי עם מים לכך נראה דמל' רש"י גופא נמי אין הכרע דאיירי בלא מים אלא דאפשר דסתם חרוסת כבר היו מגובלין ע"י מים וא"כ מ"ש שנותנין לתוכו חומץ היינו שנותן החומץ לתוך החרוסת שכבר היו בו מים וע"ש כך נקרא חרוסת ועוד שלטבל בו עשויין אלא שלא הוצרך לפ' אלא החומץ שעיקר הדין הסוגיא דחרוסת אי החומץ צמית כמו חרדל או מחמע וכן נראה מל' הרב הברטנורה ועיין בסמוך:

בגמרא א"ר כהנא מחלוקת לתוך חרדל אבל לתוך חרוסת ד"ה ישרף מיד תנ"ה כו' ולכאורה האי שמעתא דר"כ מרפסא איגרא דלישנא דמתניתין משמע להדיא דואם נתן אתרוייהו קאי דמה"ט כתבו התוס' לקמן בד"ה לא שמיע לי דקסבר דמתניתין פליגא אברייתא ואם נאמר דר"כ אברייתא סמיך הוה ליה למימר דתניא משא"כ לישנא דתנ"ה משמע דסתמא דתלמודא מסיק לה כסוגיית הש"ס והנלע"ד בזה דר"כ ממתני' גופא דייק לה דאי ס"ד דאחרוסת נמי קאמר יאכל מיד משום דחומץ מצמית צמית ועדיף משאר מי פירות אם כן תיקשי מתני' דאלו עוברין דקתני חומץ האדומי דחשיב חמץ דגן גמור ע"י תערובת משום דרמו ביה שערי ואי ס"ד דמיצמית צמית מאי הוי ואף לפמ"ש התוס' לעיל דרמו ביה שערי דהתם היינו שעורים מחומצות היינו לפי האמת דחומץ אינו צמית אלא דהוי כמי פירות בעלמא משו"ה מוקי רב נחמן לחכמים דמתני' כסתם מתני' דאלו עוברין והשתא א"ש נמי הא דאיצטריך שמואל בסמוך לומר הלכה כדברי חכמים אף ע"ג דבלא"ה קי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים ולמאי דפרישי' א"ש דאיצטריך לאשמעינן דלא נימא דאין הלכה כחכמים דמתני' אלא כסתם מתני' דאלו עוברין דקחשיב חומץ האדומי וקס"ד נמי דחומץ וחרדל שוין קמ"ל דלא אי משום דשמואל ס"ל כר"כ או אפי' אי פליג אדר"כ כדמשמע בלשון התוס' בסמוך אליבא דמסקנא אפ"ה א"ש משום דמוקי האי דחומץ האדומי דרמו ביה שעורים מחומצות דהא לפי המסקנא לא צמית כנ"ל ודו"ק וע' עוד בסמוך: