דף ביאור
מסכת פסחים דף ל״ו עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף ל״ו עמוד א׳
מסכת פסחים דף ל״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־442 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
האוכל נבילה ביום הכפורים שוגג:
פטור מחטאת דאין איסור יום הכפורים חל על איסור נבילה ואם בו ביום נתנבלה אפילו הכי היתה אסורה קודם יום הכפורים משום אבר מן החי:
מידי בלבד כתיב קרא משמע דכל מי שאיסור חמץ נוהג בו אתה יוצא בו משום מצה:
מי שנאכל באנינות שמותר לאוכלו כשהוא אונן דרוש ביה לחם אוני ומעשר שני אינו נאכל באנינות דכתיב (דברים כו) לא אכלתי באוני ממנו:
מי כתיב עוני בוי"ו דתשמע מיניה אוני:
שעונין עליו דברים שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה:
אין לשין את העיסה של מצות ביין ושמן ודבש מפני שקרובה וממהרת להחמיץ ואין אדם יכול לשומרה לפיכך אם לש תשרף מיד ובמועד קאמר ולא ביום טוב דהבערה שלא לצורך היא (ולר' יוחנן) דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין לא קשיא הך דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר ולא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה הוי כלומר רע ואותו חימוץ הן ממהרין להחמיץ ואי אפשר לשומרן:
וחכמים אומרים תאכל דקסברי אפשר לשומרה והכא לא גרסינן מיד דמשנאפה לא תחמיץ:
ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 36a · Sefaria
תוספות
האוכל נבילה ביום הכפורים פ"ה אפילו נתנבלה ביום הכפורים לא חיילא עלה איסור יוה"כ דהרי הוה עלה איסור אבר מן החי וקשה לר"י דהא כי פקע איסור אבר מן החי יחול עלה איסור יום הכפורים ונבילה בבת אחת דמודה רבי שמעון באיסור בבת אחת ומיהו י"ל אפילו נתנבלה ביום הכפורים לא חייל עלה איסור יום הכפורים דאיסור שאין זבוח הוה ביה נמי מעיקרא ואכתי לא פקע מינה:
עוני קרינן ביה והא דגבי לולב (סוכה דף לב.) כ"ע מודו דכפת כתיב ולא אמר כפות קרינן ויצטרך שני לולבים ליטול אור"י משום דהתם סמכינן אקרא פרי עץ הדר דלא משמע אלא חד לכך מודו התם כ"ע דדרשינן מסורת:
במקום זריזים איתא וא"ת והא הכא במנחת מאפה תנור מיירי שהיתה נילושה בפושרים ואותה מנלן שנבללת בעזרה ושאר מנחה שנבללת בעזרה לפי שהבלילה היתה בכלי שרת וי"ל דגם מאפה תנור היו לשין בעזרה סמוך לתנור של קודש שלא תחמיץ ורבינו אפרים בר אפרים הגבור מפרש דע"כ היו לשין אותה בעזרה לפי שהיו מודדין אותה בעשרון של קודש כדתנן בפרק שתי מדות (מנחות פז.) עשרון מה היה משמש בו מודד לכל המנחות:
מה מרור שאין ביכורים וליכא למימר מרור היינו זית שהוא מר כדדרשינן (סנהדרין דף קח:) והנה עלה זית טרף בפיה אמרה יונה יהא מזונותי מרורים כזית וכו' דלקמן (פסחים דף לט.) אמר מרור דומיא דמצה מה מצה מין זרעים אף מרור כן ועוד שזית האילן מר ולא הפרי כדמשמע עלה זית ואמרינן נמי (מכילתא פ' בשלח) ויורהו ה' עץ זהו זית שאין מר באילנות כזית:
Tosafot on Pesachim 36a · Sefaria
רבנו חננאל
ת"ר יכול יוצא אדם ידי מצה בפסח במעשר שני בירושלים ת"ל לחם עוני כי בעינן לחם הנאכל באוני יצא זה שאינו נאכל באוני אלא בשמחה דברי ר' יוסי הגלילי כדתנן בס"פ מעשר שני במנחה ביום טוב היו מתודים כיצד היה וידוי בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני וכו' עד לא אכלתי באוני ממנו אם אכלו באנינה לא היה יכול להתודות:
ר' עקיבא אומר מצות מצות ריבה אם כן מה ת"ל לחם עוני פרט למצה עשירה ואסיקנא לר' עקיבא כתיב עני למעוטי מצה עשירה וקרינן עוני כשמואל דאמר לחם שעונין אחריו דברים ואקשי' איני דר' עקיבא אוסר לאכול בפסח מצה עשירה והתניא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכמים אומרים תאכל מיד פי' אם אפאה אמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ושנינן הא דאסור מצה עשירה ביום טוב ראשון בלבד בזמן שעונין אחריו דברין והן ההגדה שאמר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה וכו' אסור אותו זמן לאכול מצה עשירה דבעינן עוני וזה שאמר לשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש בשאר הימים ויש לומר כי דבר מועט לש להם כגון בני ר' יהושע שלשו בחלב כעין תורא שהוא דבר מועט וביום הראשון [אסור] ובשאר הימים מותר. ונתברר למביני מדע דסוגיא דברייתא הכי הוא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואע"פ שאין לשין מקטפין בהן וחכמים אומרים אין לשין ואף לא מקטפין ואם לש או קיטף ר"ג אומר תשרף מיד ואפי' אפאה וחכמים אומרים תאכל מיד אם אפאה ודברי הכל זו הברייתא בשאר ימות הפסח היא שנויה זולתי יו"ט ראשון ומראין הדברים שהת"ק שאמר אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו כך פי' דבריו אע"פ שאין לשין במים ושמן ואם לשו במים ושמן מקטפין בשמן מכלל שהלישה שאסר שמן על ידי מים הוא שאסר ומה שאסר בלישה שמן על ידי מים התיר בקיטוף וחכמים אסרו זה וזה הלישה והקיטוף ע"י מים הכל אסור וקיי"ל כחכמים שאפי' אם לש במים לבדו אסור לו לקטף בשמן כלל וכל שכן שאין לשין במים ושמן כלל:
ושוין שאין לשין את עיסה בפושרין ואמרי' אמאי לא והא כל המנחות מצה הן ותנן כל המנחות נילושות [בפושרין] ומשמרן שלא יחמיצו ודחי' אם התירו לכהנים שהן זריזין ומשמרין העיסה שלא תחמיץ ומשום זריזותן התירו להן יתירו לכל אדם ודחי' לתיתה פעמים שתהיה שלא על ידי כהן והא לישה נמי יתכן שתהיה שלא על ידי כהן דהא מקמיצה ואילך מצות כהונה ולישה קמי הכי הוא דהויא ואפילו [הכי] לישה כי ליתא בכהנים אינה אלא בעזרה מקום שהכהנים רואים אותה אבל חוץ לחומת העזרה פסולה לתיתה אינה לא בכהנים ולא בעזרה לפיכך לא התירוה:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 36a · Sefaria
ריטב"א
והתניא אין לשין את העיסה ביין שמן ודבש וכו' פי' ע"י תערובת ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכמים אומרים תאפה מיד ומאי דלא בדקינן בסימני סידוק ושיאור פי' הריטב"א ז"ל שלא נאמרו סימני סידוק ושיאור אלא בשנעשין בפושרין או ששהתה יותר מן השיעור פעמים מתחלת להחמיץ ואין בה סימני שיאור וסידוק:
ואמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש ולא אמרו לי דבר. ואפי' דלר' עקיבא ביום ראשון אסור משם ואילך שרי וכר"פ:
הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני ופרש"י ז"ל ההיא דלעיל דאסר משום מצה עשירה בלילה הראשון שחייב לאכול מצה וכן כתב הרב בעל העיטור בלילה הראשון בעינן לחם עוני שלא תהא מצה עשירה בשאר ימים מותר וש"מ דיו"ט ראשון דקאמר לישנא מיהא נקט. וכן כתב הרא"ה ז"ל בשם רבותיו הלכה למעשה דבר מההיא מצה דאוכלין על סדר ההגדה מותר לאכול מצה עשירה. ואע"ג דכי כתיב לחם עוני בשבעת ימים כתיב. כתב הר"י ז"ל דשבעת ימים אלא תאכל עליו חמץ כתיב ולענין פסק אם לשין את העיסה ביין ושמן ודבש על ידי תערובת דאיפלגי רבוותא קמאי פסקי כרבנן לחומרא דאין לשין ואין מקטפין לכתחילה ורבינו אלפסי ז"ל פסק כר' עקיבא דהא ר' יהושוע בן לוי עבד כותיה וליכא אמורא דפליג ועוד דמעשה רב: והרב בעל המאור השיב על הרב אלפסי ז"ל והרמב"ן ז"ל הציע בספר מלחמות ד' והעלה עיקר פסק הרב אלפסי ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל פסקו של הרב אלפסי ז"ל נכון וברור אעפ"כ המחמיר תבוא עליו ברכה:
Ritva on Pesachim 36a · Sefaria
מאירי
האוכל נבלה ביום הכיפורים בשוגג חייב חטאת ואין אומרין שלא חל איסור יום הכיפורים על הנבלה שקדמה לו אם מתורת נבלה בנתנבלה מאמש אם באיסור אבר מן החי אם נתנבלה היום וכן שאף בנתנבלה היום יש בה קדימת איסור נבלה משום דנבלה בכזית ויום הכיפורים בככותבת אלא אעפ"כ איסור יום הכיפורים חל על איסור נבלה שהאיסור חל על איסור אחר בשלשה דרכים כשהם באים בבת אחת ובאיסור מוסיף ובאיסור כולל כמו שביארנו במסכת חולין פרק גיד הנשה:
מצה של מעשר שני בירושלם יוצאין בה ואע"פ שאנו צריכים למצה הראויה בכל מושבות הרי ראוי הוא ליפדות וליאכל בכל מושבות ואפי' היה בירושלם שאינו נפדה מ"מ אם נטמא פודין אותו אף בירושלם כמו שביארנו בכמה מקומות ומאחר שיש לו צד פדיה יוצאין בו אף בלא נפדה ואע"פ שאינו נאכל באנינות לא נכתב לחם עוני אלא למעט מצה עשירה כמו שיתבאר אבל אין יוצאין במצה של בכורים אף בירושלם שאינה ראויה בכל מושבות:
לישת העיסה ביין ובשמן ודבש ר"ל על ידי מים יש אוסרין אותה לכתחילה מפני שמי פירות בעירוב מים ממהרין להחמיץ ואם לש תאפה מיד ויש מתירין אף לכתחלה כשאר לישות שבמים ודבר זה תלוי בביאור שמועה והוא שאמרו אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ר"ל על ידי מים ואם לש רבן גמליאל אומר תשרף מיד ר"ל שאף בדיעבד אסורה וחכמים אומרין תאפה מיד ובדיעבד מיהא מותר כשיזהר שלא ישהה ואמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר כלומר שאף לכתחילה מותר שאין מי פירות גורמין למהר את החימוץ והרי הוא כשאר לישות ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו ר"ל אע"פ שאין לשין בו לכתחילה מקטפין בו לכתחילה והוא טיחת פניה לאחר עריבתה אתאן לתנא קמא כלומר דבר זה נאמר לדעת תנא קמא של ר' עקיבא שאוסר בלישה לכתחלה וחכמים אומרין את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין כלומר ואף בקטוף אסור לכתחילה ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין זהו תורף השמועה:
ובגמרא הקשו משמועה זו לר' עקיבא ממה שאמר הוא עצמו למעלה לחם עוני פרט שנילושה ביין ושמן ודבש ותירץ בה הא ביום ראשון ר"ל לילה הראשונה ליציאת ידי חובת מצה דיומא הא ביום שני ר"ל מלילה הראשון ואילך שבלילה הראשון נאסרה מתורת מצה עשירה בין במים בין שלא על ידי מים ומשם ואילך אחר שדין מצה עשירה פרח לו מותרת אף על ידי מים שעל כרחך ר' עקיבא במה שאסרו האחרים התיר והאחרים לא אסרוה אלא על ידי מים ונמצא לר' עקיבא שבלילה הראשון אסורה ר"ל שלא לצאת בה ומשם ואילך מותרת אף לכתחלה והוסיפו בגמ' כדאמר להו ר' יהושע לבניה יומא קמא לא תלושי לי בחלבא מכאן ואילך לושי לי ואע"פ שאסרנו למעלה לישת עיסה בחלב מפני הרגל עבירה הרי אמרו כעין תורא שרי ואף הוא בשיעשו אותם כעין תורא היה אומר להם כן ובלשון אחר הוזכרה כאן יומא קמא לא תלושי לי בדובשא מכאן ואילך לושי לי ודברי ר' יהושע אפשר שלא הוזכרו לסיוע לר' עקיבא אלא לענין מצה עשירה ליאסר בלילה ראשונה אף בלא מים ויומא קמא לדעת זה פירושו סעודתא קמא וכן פירשוה בתוספות ומצאו לה חבר בענין שבע ברכות של חתן דביומא קמא מברכין בלא פנים חדשות ופירשוה בסעודה הנעשית ראשונה לכבוד חתן ואף באותה סעודה דוקא לצאת בה הא לכל סעודתו לא נאסרה או שמא נוהג היה להיות כל סעודתו ממנה ונאמרה כאן לסייע לר' עקיבא ליאסר בלילה ראשונה אף בלא מים מדין מצה עשירה ולהתירה אח"כ הואיל ופרחה תורת איסור מצה עשירה ממנה ר"ל בשאין שם מים הא להתירה לאחר כן אף במה שיש בו סרך חמץ כגון שיש בו מים לא שמא לא התיר ר' יהושע מיומא קמא ואילך אלא בלא מים או שמא ר' יהושע מסייע לר' עקיבא מכל וכל ליאסר בלילה הראשון מתורת עושר ולהתיר משם ואילך אף בסרך חימוץ כגון שיש בו מים:
וגדולי המחברים פסקו כר"ע והביאו ראיה ממה שר' יהושע סובר ומפרשים דברי ר' יהושע להתיר מלילה הראשון ואילך אף על ידי מים ומראים עצמם מוכרחים שלא לפסוק כר"ע אלא מטעם שר' יהושע סובר כמותו שאלמלא כן הוה ליה ר"ע יחיד אצל רבים ומחברו אמרו ולא מחבריו אבל מאחר שר' יהושע סובר כמותו יצא לו מתורת יחיד אלא שהאריכו לומר על ר"ע שהתירו אף על ידי מים ממה שהוזכר בו ענין קטוף וקטוף שמן על ידי מים הוא שלשון מקטפין מורה בשהעיסה נילושה כדרכה ר"ל במים ומה שאסר תנא קמא בלישה התיר בקטוף וחכמים אסרוה אף בקטוף ור' עקיבא התיר אף בלישה ומאחר שר' יהושע סובר כמותו הלכה כמותו אלא שהרבה מפרשים ערערו עליהם אחר שלא פסקו כר"ע אלא מסיועו של ר' יהושע שמא ר' יהושע לא התיר אלא שלא במים ולא הוזכר אלא לסייעו בענין מצה עשירה הא כל שיש שם סרך חמוץ כגון על ידי מים לא עד שגדולי המפרשים גוערים בהם וכתבו בנוסח זה איקפול כולי עלמא לאיפלוגי על הרב אי משום מצה ליכא מצה עשירה מהיכא וי"מ בלשון זה כלומר שאם לא היו דברי ר' יהושע אלא בשאין שם מים הרי אינו בא לידי חמוץ וכל שאין בא לידי חמוץ אין יוצאין בה ידי מצה ואע"פ שאותו המין שבעיסה זו בא לידי חמוץ מ"מ אנו צריכים אף שתהא עיסה זו באה לידי חמוץ שכל שאין בו חשש חמוץ אין בו שימור לשם מצה והוא שאמרו בתלמוד המערב אין יוצאין ברבוכה ר"ל בחלוט מפני שאין בה שימור לשם מצה ואע"פ שזו אינה הלכה שהרי חלוט אין אנו באים באיסורו מתורת שאין בו שימור לשם מצה שלא נאמר כן אלא בשלא נראית מעולם לבא לידי חמוץ מתחלתה כגון נילושה במי פירות אבל כל שנילושה ונראית לחמוץ אע"פ שהחלוט אינו בא לידי חמוץ שימור לשם מצה הוא אלא אין טעם איסורה אלא או מתורת מצה עשירה או מתורת שאינו לחם כמו שיתבאר למטה מ"מ למדנו שכל שאין בו שימור לשם מצה אינו יוצא בו אלא ודאי אף זו של ר' יהושע על ידי מים היא שנויה:
ויש מפרשים בלשון זה שמאחר שאין חיוב מצה אלא בלילה ראשונה מה היו צריכים להזכיר מכאן ואילך לושו לי לא היה לו לומר אלא יומא קמא לא תלושו לי כלומר משום מצה עשירה ומה היה צריך לומר מכאן ואילך לושו לי וכי מהיכן הצרכנו להיתר מצה עשירה במקום שאין שם חיוב מצה כלל אלא ודאי להתיר מה שיש בו מחשש חימוץ הוא בא להתיר ועל ידי מים היא שנויה ואף הם בעצמם רמזו שם ביאורים אלו על נוסח דבריהם וכן הדברים מתיישבים יותר שמאחר שבא לסייע לדבריו של ר' עקיבא לא באו לסייעו לחצאין וקצת מפרשים היו חוככים עליהם לומר בדברי ר' יהושע שלשון ראשון עיקר ר"ל בחלבא ובחלב הוא שהתיר ולא ביין ושמן ודבש מפני שאין החלב מחממו כל כך ואינו כלום שלא מצינו חלוק במי פירות בין זו לזו ואף בתלמוד המערב אמרו אין לשין את העיסה במשקין כלומר שכל המשקין שוין בו ואין אחד מהם מחמיץ ואף חכמי הטבע מעידים לנו כן לפי שאין התבואה מקבלת תיקון וחימוץ אלא במים שמתגדלת בהם בעודה מחוברת בקרקע ואין שום משקה מגדל תבואה וצמחים אלא המים לבד:
ומקצת גאונים פי' שדברי ר' יהושע דוקא שלא על ידי מים ונעשה ר' עקיבא יחיד ופוסקין כחכמים לאסור לכתחלה ואם לש שתאפה מיד וכן י"א שאף הברייתא שלא על ידי מים ואף גדולי הרבנים פירשוה כן מפני שהם סוברים במי פירות שאע"פ שאין מחמיצים מביאים הם לידי נוקשה כמו שכתבנו למעלה ושמא אף הם ממהרים לעשות נוקשה אף בלא מים ואין הדברים נראין ומ"מ יש אומרים שאף לדעת הפוסקים כר"ע כל שהוא לשו במי פירות ומתבלן בתבלין צריך להזהר שלא יתנו בה מים שהתבלין מחממין אותם וממהרים להחמיץ בשיש שם מים ואע"פ שבענין מנחות אמרו תבלה בקצח כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת אם אמרו בזריזים לא אמרו באחרים שהרי אמרו בהם כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמוצו ובכאן אמרו אין לשין את העיסה בפושרין כמו שיתבאר ומ"מ גדולי המחברים התירו אף בתבלין מלילה הראשון ואילך הא לילה הראשון מיהא אסור מתורת מצה עשירה ומה שאמרו בתלמוד המערב יוצאין במצה מתובלת ומדקאמר יוצאין אלמא אף בלילה הראשון כן שלא כהלכה נאמר וי"מ בשתבלה אחר שנאפת כגון שצבעה בכרכום וכיוצא בזה וכל שבשעת אפייתה לא היתה עשירה ועשרה שמור לה לאחר שנאפית אין העושר שמור לרעתה אלא לטובתה ולהיתרה ואין הדברים נראין:
כבר ביארנו שכל המנחות הנאפות נילושות בפושרין ומשמרין אותם שלא יחמיצו שהכהנים זריזין הם ואע"פ שהלישה כשרה בזר וכמו שאמרו מקמיצה ואילך מצות כהונה הא לישה ובלילה ויציקה כשרות בזר מ"מ לישתה בפנים היא ר"ל בעזרה ונמצאת לישתה במקום זריזים אבל לענין לתיתה חטים של מנחות אין לותתין אותם שהרי הלתיתה בחוץ היא נעשית ונמצאת שלא בזריזים ושלא במקום זריזים ומ"מ מנחת העומר הואיל והיא של צבור לותתין אותה שהצבור זריזים הם או מוסרים אותה לזריזים שביניהם:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Pesachim 36a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה במקום זריזין כו' ואותה מנלן שנבללת בעזרה כו' עכ"ל לאו דוקא נבללת שבלילת מאפה תנור היה אחר אפיה ופתיתה אלא מנלן שנילושה בעזרה במקום זריזין דשרינן לה בפושרין וק"ל:
בא"ד דע"כ היו לשין אותה בעזרה לפי שהיו מודדין אותה בעשרון כו' עכ"ל וקשה דהא לא מסיק האי טעמא אלא משום דבלילה פסולה חוץ לחומת עזרה ומה ראיה היא ללישה והתוס' פרק כל המנחות כתבו ושמא נקט האי טעמא דהוו בכל המנחות כו' אפילו למ"ד מדת יבש לא נתקדשה כו' והוא דחוק דהא עיקר קושיא הכא מלישת מאפה תנור ואהא לא משני מידי ויש ליישב דה"ק כמו דבלילה דכל המנחות פסולה חוץ לחומת עזרה משום דמדת הלח בכלי שרת ודאי נתקדשה ה"נ מדת היבש ודאי נתקדשה ואסור גם ללוש אחרי המדידה חוץ לעזרה וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 36a · Sefaria
פני יהושע
בגמרא ת"ר יכול יוצא אדם י"ח במעשר שני כו' ר"ע אומר מצות מצות ריבה אם כן מה ת"ל לחם עוני כו' מ"ט דר"ע. נראה דקים ליה לתלמודא דהאי מצות מצות ריבה דקאמר ר"ע לאו לענין מעשר שני לחוד איצטריך אלא לשאר מילי דע"כ הכי הוא אליבא דר"י הגלילי ואם כן מקשה שפיר מ"ט דר"ע דטפי הו"ל למידרש האי קרא דלחם עוני למעט נמי מעשר שני כיון דעוני קרינן ואהני קרי למעט מעשר שני והכתיב למעט עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש וע"ז משני שפיר מי כתיב לחם עוני עני כתיב וא"כ תו לית לן למעט מעשר שני אלא מרבינן לה ממצות מצות ריבה והא דקרינן עוני היינו כדמסיק לקמן שעונין עליו דברים הרבה כנ"ל:
שם וסבר ר"ע עיסה שנילושה כו' והתניא אין לשין כו' ואמר ר"ע שבתי היתה כו'. ויש לדקדק דמעיקרא מאי קשיא ליה אטו מי לא אסיק אדעתיה דהא דאמר ר"ע פרט לעיסה שנילושה איירי דוקא בי"ט ראשון דבעינן לחם עוני למצות חובה משא"כ בשאר ימים דעיקר אכילת מצה רשות מכ"ש דלא בעינן לחם עוני ואידך ברייתא משמע להדיא דאיירי בי"ט שני דהא אפילו ר"ג לא קאמר אלא אין לשין משמע לכתחילה ואי לענין מצות חובה איירי הוה ליה למימר דאין יוצאין י"ח. ועוד דהא ר"ג תשרף קאמר וע"כ היינו משום חימוץ ואם כן מילתא דר"ע נמי איירי בי"ט שני ולענין חימוץ פליגי אי בעינן שימור במי פירות או לא או אפשר דאפילו שימור לא מהני לרש"י כדאית ליה ולהתוספות כדאית ליה כדפרי' לעיל. והנלע"ד בזה ליישב ע"פ סוגיא דמנחות דף נ"ז שהביאו התוספות לעיל בפלוגתא דר"ע ור"י הגלילי אי מרבינן מנחת נסכים לחימוץ משום דמי פירות נוקשה מיהא הוי כיון דמגבלן במים או לא וא"כ הא מסקינן התם דרבי יוחנן מפיך להך ברייתא דר"ע לדר"י הגלילי דר"ע הוא דדריש לרבות מנחת נסכים לחימוץ כיון דנוקשה הוא משא"כ לר"י הגלילי ואינך תנאי דהתם דף נ"ג מי פירות אין מחמיצין כלל לענין מנחות נקטינן מיהא דר"ע מחמיר טפי במי פירות לענין חימוץ מרבנן א"כ מה"ט גופא לא משמע ליה לתלמודא למימר דר"ע מיקל בלישת מי פירות אפי' בחמץ בפסח דחמיר טפי מחמץ דמנחות:
ועוד דבלא"ה משמע בר"פ אלו עוברין דנוקשה ועירובו לענין חמץ כהדדי נינהו אליבא דרב וא"כ כיון דלר"ע עירובו אסור מדאורייתא בכותח הבבלי דהא שמעינן לר"ע דטעם כעיקר מדאורייתא א"כ מסתמא מחמיר נמי בנוקשה מכל זה הוי משמע ליה לתלמודא דר"ע לא איירי לענין י"ט שני אלא לענין י"ט ראשון דאפילו כשנשתמרה כראוי ובמי פירות לחוד אפ"ה אין יוצא בה משום מצה עשירה. ועוד נראה דכיון דר"ע היה לש בעצמו אלמא דבמצות חובה איירי דמצוה בו יותר מבשלוחו כמו שהיה עושה הרא"ש ז"ל וע"ז משני הש"ס דלעולם בי"ט שני מיירי ובמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ובעי זריזות ומשו"ה היה לש בעצמו כדאשכחן במנחות שמסור לזריזין כנ"ל. ובעיקר פלוגתא דר"ע וחכמים לענין חימוץ דמי פירות אי איירי במים או בלא מים כבר כתבתי לעיל שהיא מחלוקת בין רש"י ותוספות ועיין בלשון הרא"ש בשמעתין שהעתיק לשון הרי"ף והבין מפירושו של הרי"ף דאפילו במי פירות עם מים סובר דלא שייך ביה חימוץ כלל ולכן השיג עליו ובאמת אין זה כוונת הרי"ף אלא לענין שממהר להחמיץ פליגי ולעולם דשימור בעי וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בשיטת הרי"ף דע"כ הכי הוא דאי ס"ד דאפילו בכה"ג לר"ט לא בעי שימור כלל אם כן אמאי איצטריך למעט משום דהו"ל מצה עשירה ותיפוק ליה דבלא"ה אין יוצאין בה כיון דלא שייך ביה ושמרתם את המצות ומה שיש לדקדק בכל זה ובל' הרא"ש שדבריו בשמעתין נראין כסותרין דבריו שבר"פ אלו עוברין בענין כוונת הרי"ף כבר הרגישו בו האחרונים ואין כאן מקומו להאריך ודעתי לבאר בקונטרס מיוחד באריכות אי"ה דנפקא מיניה טובא לדינא:
Penei Yehoshua on Pesachim 36a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' מידי בלבד כתיב עיין בהר"ש פ"א מ"ג דטהרות וצ"ע:
Gilyon HaShas on Pesachim 36a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף ל״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־442 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 16 מילים
נפתחת ב״הָאוֹכֵל נְבֵלָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — פָּטוּר.…״
- קטע 227 מילים
נפתחת ב״רָבִינָא אָמַר, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן: מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ…״
- קטע 37 מילים
נפתחת ב״מִידֵּי ״בִּלְבַד״ כְּתִיב? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְרַב שֵׁשֶׁת.…״
- קטע 429 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ…״
- קטע 519 מילים
נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה. אִם…״
- קטע 610 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא: מִי כְּתִיב ״לֶחֶם…״
- קטע 725 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: מִי קָרֵינַן ״עָנִי״! ״עוֹנִי״…״
- קטע 847 מילים
נפתחת ב״וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא עִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן…״
- קטע 933 מילים
נפתחת ב״וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָשִׁין, מְקַטְּפִין בּוֹ…״
- קטע 1012 מילים
נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן.…״
- קטע 1146 מילים
נפתחת ב״כְּדַאֲמַר לְהוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לִבְנֵיהּ: יוֹמָא קַמָּא…״
- קטע 1214 מילים
נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בַּחֲלָבָא, כְּדַאֲמַר רָבִינָא: כְּעֵין…״
- קטע 1323 מילים
נפתחת ב״וְשָׁוִין שֶׁאֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּפוֹשְׁרִין. מַאי…״
- קטע 1427 מילים
נפתחת ב״אִי הָכִי, מִילְתָּת נָמֵי לָתֵית! אַלְּמָה אָמַר…״
- קטע 1524 מילים
נפתחת ב״וְלִישָׁה מִי אִיתָא בִּזְרִיזִין? וְהָכְתִיב: ״וְיָצַק עָלֶיהָ…״
- קטע 1625 מילים
נפתחת ב״לִישָׁה, נְהִי דְּבִזְרִיזִין לֵיתָא, בִּמְקוֹם זְרִיזִין אִיתָא.…״
- קטע 1713 מילים
נפתחת ב״וּמַאי שְׁנָא מִמִּנְחַת הָעוֹמֶר? דְּתַנְיָא: מִנְחַת הָעוֹמֶר…״
- קטע 1831 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ…״
- קטע 1924 מילים
נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַצָּה וּמָרוֹר; מָה מָרוֹר…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת פסחים דף ל״ו עמוד א׳ · קטע 5 — “רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה. אִם כֵּן, מָה…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת פסחים דף ל״ו עמוד א׳ · קטע 2 — “רָבִינָא אָמַר, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן: מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת פסחים דף ל״ו עמוד א׳ · קטע 7 — “…״עוֹנִי״, כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: ״לֶחֶם עוֹנִי״ — לֶחֶם שֶׁעוֹנִין…”
לשון המקור
הָאוֹכֵל נְבֵלָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — פָּטוּר.
רָבִינָא אָמַר, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן: מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל חָמֵץ״ בִּלְבַד. יָצָא זֶה שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל חָמֵץ״ בִּלְבַד, אֶלָּא אַף מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל טֶבֶל״.
מִידֵּי ״בִּלְבַד״ כְּתִיב? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְרַב שֵׁשֶׁת.
תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֶחֶם עוֹנִי״, מָה שֶׁנֶּאֱכָל בָּאֲנִינוּת. יָצָא זֶה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בַּאֲנִינוּת, אֶלָּא בְּשִׂמְחָה — דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״מַצּוֹת״ ״מַצּוֹת״ רִיבָּה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֶחֶם עוֹנִי״? פְּרָט לְעִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא: מִי כְּתִיב ״לֶחֶם עוֹנִי״? ״עָנִי״ כְּתִיב.
וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: מִי קָרֵינַן ״עָנִי״! ״עוֹנִי״ קָרֵינַן. וְרַבִּי עֲקִיבָא: הַאי דְּקָרֵינַן בֵּיהּ ״עוֹנִי״, כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: ״לֶחֶם עוֹנִי״ — לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה.
וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא עִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ לָא? וְהָתַנְיָא: אֵין לָשִׁין עִיסָּה בַּפֶּסַח בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ. וְאִם לָשׁ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: תִּשָּׂרֵף מִיָּד, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵאָכֵל. וְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שַׁבַּתִּי הָיְתָה אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְלַשְׁתִּי לָהֶם עִיסָּה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ, וְלֹא אָמְרוּ לִי דָּבָר.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָשִׁין, מְקַטְּפִין בּוֹ — אֲתָאן לְתַנָּא קַמָּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵת שֶׁלָּשִׁין בּוֹ — מְקַטְּפִין בּוֹ. וְאֶת שֶׁאֵין לָשִׁין בּוֹ — אֵין מְקַטְּפִין בּוֹ. וְשָׁוִין שֶׁאֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּפוֹשְׁרִין!
לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן. הָא — בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי.
כְּדַאֲמַר לְהוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לִבְנֵיהּ: יוֹמָא קַמָּא לָא תְּלוּשׁוּ לִי בַּחֲלָבָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ לוּשׁוּ לִי בַּחֲלָבָא. וְהָתַנְיָא: אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ — כׇּל הַפַּת אֲסוּרָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה. אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: יוֹמָא קַמָּא לָא תְּלוּשׁוּ לִי בְּדוּבְשָׁא, מִכָּאן וְאֵילָךְ — לוּשׁוּ לִי בְּדוּבְשָׁא.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בַּחֲלָבָא, כְּדַאֲמַר רָבִינָא: כְּעֵין תּוֹרָא — שְׁרֵי. הָכָא נָמֵי כְּעֵין תּוֹרָא.
וְשָׁוִין שֶׁאֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּפוֹשְׁרִין. מַאי שְׁנָא מִמְּנָחוֹת, דִּתְנַן: כׇּל הַמְּנָחוֹת נִילּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, (וּמִשְׁתַּמְּרִין) שֶׁלֹּא יֶחְמְצוּ. אִם אָמְרוּ בִּזְרִיזִין, יֹאמְרוּ בְּשֶׁאֵין זְרִיזִין?
אִי הָכִי, מִילְתָּת נָמֵי לָתֵית! אַלְּמָה אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבָּה בַּר יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חִיטִּין שֶׁל מְנָחוֹת אֵין לוֹתְתִין אוֹתָהּ! לִישָׁה בִּזְרִיזִין אִיתָא, לְתִיתָה לֵיתָא בִּזְרִיזִין.
וְלִישָׁה מִי אִיתָא בִּזְרִיזִין? וְהָכְתִיב: ״וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְגוֹ׳ וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן״ — מִקְּמִיצָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה, לִימֵּד עַל יְצִיקָה וּבְלִילָה שֶׁכְּשֵׁירָה בְּכׇל אָדָם!
לִישָׁה, נְהִי דְּבִזְרִיזִין לֵיתָא, בִּמְקוֹם זְרִיזִין אִיתָא. דְּאָמַר מָר: בְּלִילָה כְּשֵׁירָה בְּזָר, חוּץ לְחוֹמַת עֲזָרָה — פְּסוּלָה. לְאַפּוֹקֵי לְתִיתָה — דְּאֵינָהּ בִּזְרִיזִין, וְלָא בִּמְקוֹם זְרִיזִין.
וּמַאי שְׁנָא מִמִּנְחַת הָעוֹמֶר? דְּתַנְיָא: מִנְחַת הָעוֹמֶר לוֹתְתִין אוֹתָהּ וְצוֹבְרִין אוֹתָהּ! צִיבּוּר שָׁאנֵי.
תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יוֹצֵא אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּבִכּוּרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״ — מַצָּה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּכׇל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם, יָצְאוּ בִּכּוּרִים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין בְּכׇל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַצָּה וּמָרוֹר; מָה מָרוֹר שֶׁאֵינוֹ בִּכּוּרִים, אַף מַצָּה שֶׁאֵינָהּ בִּכּוּרִים. אִי: מָה מָרוֹר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ בִּכּוּרִים, אַף מַצָּה שֶׁאֵין בְּמִינָהּ בִּכּוּרִים!