מסכת פסחים דף ל״ד עמוד א׳

בשליקתא ומאיסתא לאחר שנטמאו שולקן ואח"כ זורקן לבין העצים והן נמאסות ורב הונא חייש דלמא אכיל לה מקמי דלישלקינהו או בשעה ששולקן:

והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה שהיו לוקחין אותם מכהנים בזול:

ללוש בהן עיסה בטהרה כלומר אע"פ שרבי אוכל חולין בטהרה היה לא חייש דילמא נגעו הני חטים טמאים בעיסה דבטלו להו מתורת אוכל ולא מטמאו:

תנו תרומות מס' תרומות:

מאי אמריתו חידוש וטעמא בתרומות שאתם שונים בבית אדם גדול כרבה:

שתילי תרומה כגון שתילי כרוב וכרישין:

טהרו מלטמא אחרים שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל:

ואסורין מלאכול וקא ס"ד משום טומאה ולכהנים:

בשליקתא ומאיסתא קצת נראה דוקא שהן כבר מאוסות מותר להשהותן אבל למאס אסור דבתוך כך אתי ביה לידי תקלה כמו בדריכת ענבים דבפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) אמרינן סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורים ר"א אומר תרום ותרקב ובמס' תרומות בפ"ה גרסינן תרום ותשרף ואומר ר"ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה:

מחמין לו חמין בחיטין של תרומה אור"ת דלכהנים של בית רבי היו עושין דלישראל לא שריא אלא הנאה שאינה של כילוי כמו עירוב דמערבין לישראל בתרומה אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו או להדליק אסור לישראל כדאמרינן בפ"ק דמס' ע"ז (טו.) כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ובמסכת תרומות (פי"א משנה י') נמי אמרי'מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן פירוש אם יש שם כהן דנר לאחד נר למאה ור"י אומר טעמא משום דדרשינן משמרת תרומותי מה תרומה טהורה וכו' ומה טהורה דוקא לכהן אף טמאה דוקא לכהן ובטמאה ליכא אלא הדלקה:

טהרו מלטמא תימה לר"י דבפ' קמא דשבת (דף טז:) מסקינן דהיינו טעמא דגזרו גידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן פי' שלא ישהה אותה לזריעה והשתא כיון דטהרו ישהה אותה לזריעה כדי לטהרה ואומר ר"י דמשום ריוח פורתא לא ישהה אותה מאחר שעדיין היא תרומה ולא נעשית חולין הקשה רבינו נסים גאון דתניא בתוספתא גידולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין ומצא תירוץ בירושלמי דמסכת תרומות דהרי הן כחולין היינו להתחייב בלקט ושכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטין אותן אלא שאסורין לזרים והיינו דתניא עניי ישראל מוכרין את שלהן לכהנים בדמי תרומה וטעמא לפי שמדאורייתא אין תרומה ומעשר חייבין בלקט שכחה ופאה ולא אתי גזירה דרבנן ומפקע ליה ועוד הקשה הר"ר משה נבריי"ש דתנן במסכת בכורים (פ"ב מ"ב) יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר ובכורים גידולן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה משא"כ בתרומה משמע דגידולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא א"ש לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי ליה למימר ונראה דזרים דהתם היינו נכרים וכן משמע בירושלמי:

גידולי גידולין פירש ריב"א דגידולים היינו גידולי ראשון מן הזרע ואח"כ חזר ונטע אותן גידולים זהו גידולי גידולין ומביא ראיה מירושלמי דמסיק התם אגידולי גידולין משיעשו שני גורנות דהיינו בכה"ג שנזרע ונלקט שתי פעמים ולפ"ה הכל הוי גידול ראשון ומה שפ"ה דשומין הוי דבר שזרעו כלה לא משמע הכי דבמסכת תרומות תנן בפ"ט (מ"ו) איזהו דבר שאין זרעו כלה הלוף והשום והבצלים:

פסול הגוף הוי תימה דלעיל (פסחים דף כ:) אמרינן אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרי' גרמא אין בידים לא ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה:

למה לי עיבור צורה קשה לר"י דילמא האי פסול היינו בדם ובבעלים דבעי עיבור צורה וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת הר"ר אלחנן:

מותיב עליה אביי מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת ואי חיישינן דלמא אתי לידי תקלה היכי שרינן ליה ושני' פת זורקה לבין העצים שמן נמי רמי ליה בכלי מאוס וכיון דמאיסי לא אתי למיכל מינייהו וכן חיטי שליקתא ומאיסתא שרי לאדלוקי בהו אבל חיטי שפירן וכיוצא בהן דחיישי' דלמא אכיל להו ואתי לידי תקלה לא משהינן להו וכן אבא שאול גבל של בית רבי היה מחמם חמין בחיטין שליקתא של תרומה [טמאה] ומאיסתא כדי ללוש עיסה בטהרה:

בעי רבה בר מתנה מאביי ורב חנניה בר אבין הא דתנן פ"ט דתרומה שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסו' מלאכול עד [שיגום] את האוכל וכיון שטהרו [מלטמא] אמאי אסורין לאכול א"ל הכי אמר רבה אסורה לזרים כלומר תרומה הן ובקדושתן קיימי אמרו לו מאי קמ"ל דגידולי תרומה הן תנינא גידולי תרומה תרומה וכ"ת בגידולי גידולין עסקינן ובדבר שאין זרעו כלה הא נמי תנינא דתנן גידולי תרומה תרומה וגידולי גידולין חולין ואוקימנא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין אשתיקו פי' דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אמר להו הכי א"ר ששת אסור לכהנים מ"ט הואיל ונפסלו בהיסח הדעת כלו' כיון שנטמאו הסיח דעתו מהן ונפסלו.

ואמרי' הניחא למאן דאמר היסח הדעת פסול הגוף הואי כלו' הרי הוא כבשר חטאת שאין לו היתר לעולם אלא למאן דאמר היסח הדעת פסול טומאה הואי לא יהא הטפל חמור מן העיקר כיון ששתלן אמרת טהרו מטומאתן ולמה לא יהו מותרין מפסול (טומאה) [היסח הדעת] ונדחו גם דבריו וחזרנו לברר מחלוקת ר' יוחנן ור"ל דאיתמר היסח הדעת [ר"ל אמר פסול הגוף הוי] שאם יבוא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו ומותיב עליה ר' יוחנן מהא דתניא בסוף תמורה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר לול קטן [היה] בין כבש למזבח למערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף שתעובר צורתן ויצאו לבית השרפה וכיון שנפסל הסיח דעתו ממנו הניחא לדידי דאמינא פסול טומאה הוא מש"ה בעי עיבור צורה אלא לדידך דאמרת פסול הגוף הוא למה לי עיבוד צורה התנן זה הכלל כל שפסולו בגוף ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו כלומר כל זמן שיתכן שיאכל מניחין אותו שמא יבוא אליהו ויתירנו באכילה עד שיסריח וישנה מצורת בשר שאי אפשר להאכל כלל ויצא לשרפה קתני מיהא כל שפסולו בגופו ישרף מיד ושנינ' האי תנא סבר אפילו פגול שאינו מרצה לעולם והוא ודאי פסול הגוף טעון עיבור צורה דיליף עון עון מנותר:

זה שהתרנו תרומה טמאה בהנאה דוקא לכהן אבל לישראל אסור וכמו שביארנו במקומו בכהן ששכר בהמתו של ישראל שלא יאכילנה תרומה וזה שהזכירו כאן על אבא שאול שהיה גבל של בית ר' והיו מחמין לו חמין בחיטי תרומה שנטמאו ללוש בהם עיסה בטהרה פי' גדולי הרבנים שלוקחין היו אותה מן הכהנים בזול או שמא לצורך כהנים שהיו שם היו עושין כן ואע"פ שאמרו מערבין לישראל בתרומה בזו אינה אלא מאחר שהתרומה חוזרת בעינה וכמו שאמרו בככר של תרומה שמותר לישב עליו אבל הנאה שגוף התרומה כלה בה אסור וכן כתבוה קצת רבני צרפת:

שתילי ירקות כגון כרוב וכרישין שאדם תולשן אחר שצמחו וחוזר ונוטען ונטמאו כשנתלשו לכשחזר ושתלם ונשרשו טהרו שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל ופקעה טומאתן מאחר שהושרשו וכן הדין בזרעים כגון מיני התבואות שנטמאו וזרעם מכיון שנשרשו טהורים ואין צריך לומר שהצומח מהם טהור ואף בדבר שאין זרעו כלה כגון מין אחד של בצלים רקים כששותלין אחת כופלות ומתחברות שלשה או ארבעה ביחד והראשונה קיימת וכן קצת ממיני השומים הא קודם השרשה הרי הם בטומאתם אף בדבר שזרעו כלה וכל שהושרש ופרחה טומאתו אפי' עשאו תרומה אח"כ מותר שהרי טהרו בזריעה והשרשה:

זרעים של תרומה טהורה שזרעם אם הם דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה מהם ומותרת אף לזרים וכן מן הדין מותר לכהן לאכלן בטומאה ומ"מ יראה מסופה של סוגיא זו שהם כתרומה עצמה ליאסר לזרים וכן ליאסר אכילתה בטומאה לכהן וזהו שאמרו בסוף סוגיא זו אין זריעה לתרומה ומעלה הוא שעשו בה ובראשון של שבת י"ז ב' פירשו הטעם מחמת תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה ושמא יזרענה להפקיע טומאתה ולעשותה חולין שהרי בזריעתה יהא נפקע ממנה שם תרומה ושם טומאה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שלא גזרו עליה אלא ליאסר לזרים וכמו שאמרוה בתחלת סוגיא זו הא ליאכל לכהן בטומאה מותר שאין שם תרומה עליה אלא לזרים וא"כ גידולי תרומה פירושו לזרים הא לכהן הרי הן כחולין ליאכל בטומאה וגידולי גידולין בדבר שזרעו כלה כגון עלים חדשים הנעשין בקלח הכרוב מלבד מה שנתוספו הראשונות ונתרחבו שהן גדולין הרי הן חולין לכל דבר וגדולי המחברים מתירין בגידולי גידולין אף בדבר שאין זרעו כלה ואין נראה כן שהרי הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה ובדבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין וכל שכן בתרומה וכן כתבוה גדולי המגיהים ומ"מ זרעים של תרומה טמאה שזרעם אע"פ שהגדולין טהורים כתבו גדולי המחברים שאסורין באכילה ונראה לומר אף לכהן הואיל והתרומה שנזרעה טמאה היתה כבר נדחית וזהו שאמרו שתילי תרומה שנטמאו ושתלם טהרו מלטמא ואסורין מלאכול כלומר שמעלה הוא שעשו בתרומה:

היסח הדעת ר"ל שהסיח דעתו משמירת בשר הקדשים פוסל בקדשים מתורת ספק טומאה ומ"מ כל שפיסולו בהיסח הדעת אינו פסול הגוף לגמרי עד שאפי' יתברר שלא נטמא ישרף כדין קדשים שנטמאו אלא ספק טומאה הוא וכל שנתברר שלא נטמא טהור מעתה כל שנפסל בהיסח הדעת או באיזה ספק טומאה אין שורפין אותן מיד שמא טהורים הם ויש עבירה בשריפתם אלא ממתינין עד שתעובר צורתו ר"ל שישהנו עד שיעשה נותר וישתנה מראיתו שיהא טעון שריפה בודאי וגומא קטנה חלולה היתה בבנין הרצפה בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף שפיסולן מספק עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מפני שבקרן מערבית דרומית היתה נעשית הא כל שפיסולו בודאי ישרף מיד בד"א בשפיסולו בגוף הבשר אבל אם היה הפסול בדם כגון שנטמא הדם או שמחמת הדם כגון שנשפך אין שורפין אותו עד שתעובר צורתו וכל שכן אם היה הפסול בבעלים כגון שנטמאו בעלים והפסח נשחט ואין מי שיאכלנו:

בד"ה בשליקתא כו' אבל למאס אסור כו' דבפ' הלוקח כו' תירום ותרקב כו' ואור"ת דבמאיסתא כו' עכ"ל לכאורה שהביאו ראיה לדבריהם דלמאס אסור מהא דבפ' הלוקח אר"א תירום ותרקב ובפ"ה דתרומות גרסו ותשרף וע"כ בשכבר מאוסות אמר תישרף דאי שרי למאס לישרף אמאי תנא כלל תרקב שהרי יוכל למאס וליהנות בשעת שריפה וק"ק דלפ"ז רב הונא דפליג דאסר בחיטי היינו אפילו בשכבר שלוקות ומאוסות ותקשי ליה אההיא דתני תישרף ויש לישב ודו"ק:

בד"ה טהרו מלטמא כו' דתניא בתוס' גידולי תרומה ומעשר שני הרי הוא כחולין כו' עכ"ל והר"ש בפי' המשנה כתב דבתוספתא דמס' טהרות מתנייה ואיכא לאוקמי לענין טומאה וטהרה ע"ש וק"ל:

בא"ד גידוליהם אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים כו' בלאו הכי לא א"ש לישנא אף לזרים כו' ונראה דזרים דהתם ההיינו נכרי כו' עכ"ל מהרש"ל כתב בזה דברי הרמב"ם אבל אינן מענין כוונת דברי התוס' דהכא וע"כ אין להאריך בהם אבל הנראה כמו שהעיד על עצמו בעל התוס' הר"ש מקוצי*) בפי' המשנה פ"ט דתרומות אמתניתין דגידולי תרומה וז"ל שם הא דתנן בפרק ב' דבכורים דמעשר שני ובכורים גידוליהם אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים משא"כ בתרומה במס' פסחים לא כווננו יפה דאין ענינה לכאן ופירושה כמו שפירשנו במקומה כו' עכ"ל ותוכן דברי הר"ש במקומה במס' בכורים בשם הירושלמי לתרץ אלו הקושיות דאף לזרים ולבהמה לא קאי אאיסורא דקאמר ת"ק אלא אהתירא דקתני התם ר"ש מתיר ומשום בכורים נקט זרים ודקתני משא"כ בתרומה פירש הר"ש שם דלאו לענין גידולין קאמר אלא לענין גידולי גידוליהן ולענין שאוסר בכל שהו דמשכחת [בבכורים] שאוסרת בכל שהוא כגון שנתערב בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא כו' ע"ש באורך ושכתב שם דהכא בפסחים לא נתכוון יפה דהיינו ממה שפי' כאן לתרץ הקושיות דזרים היינו נכרי ור"ל דאע"ג דשנינו במס' טהרות דגידולי תרומה אסורין מלאכול דהיינו לישראל משום כדי שלא ישהה אותה כהן לזריעה מיהו טהורים מלטמא דמשום ריוח פורתא דשרי לכהן לא ישהה אותה הכי נמי לזורעה כדי למוכרה גידוליה לנכרי ודאי לא ישהה אותה כיון דאסורה לישראל והשתא שפיר קאמר אף לזרים גבי מעשר שני ובכורים דזרים היינו נכרי וקאמר דאף על גב דגבי תרומה אמרינן גידוליה אסורין לישראל אבל לנכרי שרי דלא ישהה אותה הכהן משום ריוח פורתא כדי לזורעה למכרה לנכרי מכל מקום במעשר שני ובכורים גדוליהן אסור אף לנכרי ועל דברי אלו והפי' שכתב הר"ש כתב שם דלא נתכוין יפה אלא שהפי' הוא כמו שפי' במקומה במס' בכורים וכמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה ל"ל עיבור צורה קשה לר"י כו' וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת כו' עכ"ל יש לדקדק דהא טומאה נמי מביא להיסח הדעת כדאמר לעיל גבי שתילי תרומה שנטמאו וא"כ ה"נ נימא לקמן בנטמא או בנפסל בטבול יום שמסיח דעתו שוב מן הבשר והיסח הדעת פסול הגוף הוא והדרן קושיא לדוכתיה אמאי קתני הורצה ויש ליישב כיון דההוא היסח הדעת בא מן הטומאה שפיר קאמר דהורצה על הטומאה גופה וק"ל:

בגמ' טהורין מלטמא ואסורין מלאכול וכי מאחר וכו' כצ"ל אמרו ליה הכי אמר רבה וכו' כצ"ל:

שם משום הכי בעי עיבור צורה שמא יבא אליהו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה בשליקתא וכו' ר"א אומר תרום ותירקב וכו' ר"ל דאם איתא דמותר למאסה אמאי תירקב:

בא"ד ואר"ת וכו' לתרץ השני משניות בא דהא תנן תירקב היינו כשאינה מאוסה כבר והא דתנן תשרף במאוסה ורב הונא דאית ליה דאפילו במאיסה אסור לפי סברת התוס' צ"ל דהוא מפרש המשנה דתשרף והיינו בלא הנאה ועיין בתוס' בבכורות פרק הלוקח:

ד"ה טהרו מלטמא וכו' ועוד הקשה הר"ר משה וכו' אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים וכו' כצ"ל ופי' אסורים לאכול חוץ לירושלים והיינו פירוש אסורים מלאכול בירושלים:

ד"ה גידולי גידולין פי' ריב"א וכו' ואין להקשות לפי' זה מאי פריך נמ' מאי קמ"ל תנינא וכו' דדלמא גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה קמ"ל דהא בזה נמי שייך לומר גידולי גידולין לפירוש זה דבהדיא תנן התם במסכת תרומות גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין והיינו בדבר שזרעו כלה:

בתוס' בד"ה מחמין לו חמין כו' אומר ר"ת דלכהנים של בית ר' היו עושין כו' עס"ה. ולכאורה מלשון רש"י לא משמע כן מדכתב להדיא אע"ג שר' אוכל חולין בטהרה היה משמע דלרבי ולבני ביתו עצמו היו עושין כן ומאי דקשיא ליה לר"ת דלישראל אסור בהנאה של כילוי יש ליישב ע"פ מ"ש בפרק במה מדליקין דף כ"ד וכ"ה דהא דהנאה של כילוי אסור אפשר דאינו אלא מדרבנן והאי דרשא דמשמרת תרומותי דמייתי ר"י כאן אסמכת' בעלמא היא וכמו שכתבתי שם ג"כ בשם בעל ספר משנה למלך וא"כ יש לקיים פרש"י דאפשר דהני חטין של תרומת ח"ל היו שהיו לוקחין בזול וא"כ הא אשכחן שהקילו חכמים הרבה בתרומת ח"ל וא"כ לא שייך להחמיר לאסור בהנאה של כילוי אפילו את"ל דמסתמא איירי בתרומת א"י דר' בא"י הוי אפ"ה איכא לאוקמי בתרומה שנטמאת ע"י טומאה מדרבנן וא"כ אפשר דבכה"ג נמי לא אסרו בהנאה של כילוי וק"ל:

בגמרא אמר רב ששת מאי אסורין כו' הואיל ואיפסלו להו בהיסח הדעת ופרש"י כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלים בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה כו' וכן נראה בכוונת התוס' דמשו"ה כתבו בד"ה פסול הגוף הוי תימא דלעיל אמרינן כו' ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה עכ"ל והיינו דקשיא ליה נמי למהרש"א ז"ל בהא דאמרינן לקמן גבי אם זרק הורצה אמאי הורצה כיון דהיסח הדעת פסול הגוף הוי ע"ש. מיהו לולי פרש"י בזה היה נ"ל דהאי היסח הדעת דהכא לאו משום דכשנטמאו מתחילה הסיח דעתו מהם דמאי פסקא דכיון שמוזהר הוא לשמור תרומה טמאה אם כן מסתמא לא הסיח דעתו מהם ועביד לה שימור מעליא אלא הא דקאמר הכא שנפסלו בהיסח הדעת היינו כגון ששתלן ומהאי שעתא ודאי מעיקרא אסח דעתיה ולא עביד לה שימור אם כן לפ"ז אין מקום לקושיית התוספות אמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה דהא קמן שלא הסיח דעתו מהם שהרי היתה מונחת במקום המוצנע ועוד דבספק טומאה איירי התם והוא מוזהר עליה שלא יסיח דעתו מכ"ש לשורפן ולהפסידן בידים ודוקא ע"י גרמא התירו לו להניחן במקום התורפה וכמ"ש לעיל בפ"ק באריכות והעתקתי לשון הירושלמי ע"ש. ואם כן לפי זה כ"ש דאין מקום למה שדקדק מהרש"א ז"ל בהאי דאם זרק הורצה דלקמן. כך היה נראה לי לכאורה אלא דמלשון רש"י והתוספות לא משמע כן מיהו יש ליישב קצת דמ"ש רש"י דהאי כשנטמאו מתחילה כתב כן אליבא דמ"ד היסח הדעת פסול טומאה הוי משא"כ למ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי ומשום מעלה תקנו חכמים שלא יסיח דעתו מהם אלא לשומרן בשמירה מעולה בין בקדשים ובין בתרומה א"כ שפיר י"ל דלא שייך האי היסח הדעת אלא היכא דקים לן שהסיח דעתו ממנה כגון שלא הניחה במקום המשתמר. נמצא דלפ"ז אכתי נתיישב' קושיית התוס' וקושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה למה לי עיבור צורה קשה לר"י דילמא האי פסול היינו בדם כו' עס"ה. יש לתמוה דמאי קשיא ליה לר"י מעיקרא כיון דפשטא דמילתא משמע כמו שתירץ הר' אלחנן דמשעה שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ולמאי דפרישית בסמוך אפשר דר"י נמי נחית לסברא זו דלמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי היינו היכא דניכר שהסיח דעתו מהם כגון שהניחה במקום התורפה שיד כל אדם ושרצים ממשמשין בהם. אם כן לפ"ז הזריקה בלול לא היה מיקרי היסח הדעת כיון שהיה במקום מיוחד בעזרה ומסתמא אותו מקום מוצנע הוי שהרי מוזהר לשומרן שלא יסיח דעתו מהם כן נראה לי בכוונת ר"י אם כן לפי זה האי קושיית התוספות בדיבור הקודם לאו אליבא דר"י נינהו ודו"ק:

גמרא הא נמי תנינא הטבל וכו' לכאורה תמוה דהא באמת בתרומה בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולים מותרים ודוקא טבל אסור משום דהוי דשיל"מ ולא בטל כמ"ש להדי' במתני' דתרומות. וצ"ל דהכי פריך הש"ס וכ"ת גדולי גדולי' ומיירי באין בהם שיעור ביטול נגד האיסור תנינא הטבל וכו' וכי היכי דהטבל כיון דהוי דשיל"מ אסור. ה"נ ממילא בתרומה היכא דליכא שיעור ביטול. אולם בסוגיא דנדרים בספ"ז דקאמר דהך מתני' דטבל מיירי בלא רבוי גדוליו על עיקרו. ע' בר"ן שם. תמוה לי הא באמת טבל לא מהני ביטול מטעם דשיל"מ: