בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת פסחים דף ל״ג עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף ל״ג עמוד א׳

    מסכת פסחים דף ל״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־269 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    הזיד בהנאת קדש ששגגתה מעילה:

    ר' אומר במיתה כדמפרש גמר חטא חטא הנאת קדש מאכילת תרומה כתיב הכא וחטאה בשגגה וכתיב בתרומה לא ישאו עליו חטא ומתו בו וגו' (ויקרא כ״ב:ט׳):

    וחכ"א באזהרה רבנן נמי אית להו גזירה שוה דרבי דהא עיקר מילתא דמעילה בהא גזירה שוה גמרי בפרק חמישי דמעילה (דף יח:) בברייתא גבי פגם ונהנה ובדבר שפגם נהנה ובתלוש מן הקרקע ובשליח שעשה שליחותו כל הני מתרומה גמרי בה ואזהרה נמי מתרומה גמרי מה אכילת תרומה הזהיר דכתיב לא יאכל קודש אף הנאת הקדש דמעילה הזהיר ומיהו מיתה לא גמרינן מינה כדמפרשי רבנן טעמייהו בסנהדרין דמיעט רחמנא בתרומה ומתו בו והאי בו מיעוטא בו ולא במעילה וכן עיקר:

    מאי טעמא דרבי גרסינן:

    ומינה היינו נרגא כלומר וכיון דמיתה מהכא נפקא לן על כרחיך הכי תילף ומינה מה תרומה מיתה הכתובה בה אאכילה כתובה דהוא כזית אף מעילה אין מיתה עד דאיכא כזית וליכא למימר דתנא הכי תאמר במעילה שחייב בה מיתה בפחות מכזית:

    ומתקיף לה גרסינן:

    ומתקיף לה רב פפא להני דשדו ביה נרגא:

    ממאי דרבי בתרומה כרבנן דפליגי אדאבא שאול סבירא ליה דבעו כזית בתרומה דילמא כאבא שאול סבירא ליה ושפיר מצי למילף מינה מיתה במעילה דהיא בשוה פרוטה מתרומה אפילו לפחות מכזית:

    ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 33a · Sefaria

    תוספות

    ומינה מה תרומה בכזית אע"ג דבסוף כל התדיר (זבחים צא:) ובפרק בתרא דמנחות (דף קז.) איכא למ"ד דרבי סבר דון מינה ואוקי באתרה הכא אין לומר אוקי באתרה מה מעילה דממון שוה פרוטה אף מעילה דאכילה כן דהא אכילה דהקדש מאכילה דתרומה יליף והיאך יהיה בו מיתה אם לא כשיעור אכילת תרומה דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אאכילה אפילו לרבי דומיא דתרומה ואם תאמר אמאי אין מפרש לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב מיתה עד דהוי כזית בכדי אכילת פרס תאמר במעילה דאפי' בעינן כזית הא תנן בפרק הנהנה (מעילה יח:) צירף את המעילה אפי' לזמן מרובה וי"ל דאיכא נמי למיפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף:

    אף מעילה בכזית תימה לר"י דהכא משמע דמאן דיליף חטא חטא סבירא ליה דמעילה בכזית כמו תרומה וכולהו אית להו גזירה שוה דפרק הנהנה (גם זה שם) יליף מעילה מתרומה למילי טובא ורבנן לא פליגי ארבי אלא לענין מיתה משום דכתיב בו ולא במעילה ואם כן מ"ט דרבנן דלעיל דאמרי לא אמר שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל בתרומה עד שיהא בו כזית:

    נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ר"ת מפרש נמצא שהוא מחובר דאי נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר מאי איריא נתכוון לתלוש אפילו נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור הואיל ולא איתעבידא מחשבתו דתניא בהדיא בפרק ספק אכל (כריתות כ.) היו לפניו שתי נרות ונתכוון לכבות את זה וכבה את זה פטור:

    תתן לו ולא לאורו אור"י דלא איצטריך למידרש מלו אלא לר' יוסי הגלילי דאית ליה חמץ מותר בהנאה דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנאה נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש או מתתן לחודיה שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכל הפחות דשייכא ביה נתינה ולכך משמע ליה למידרש מתתן לו דבר הראוי לאכילה ולא דבר שאין ראוי אלא לאורו והיינו תרומה טמאה דלא חזיא אלא לאורו דאיסור הנאה מתתן נפקא ואם תאמר ובעל הגמרא דבעי מנהני מילי והא הנך תנאי דהך ברייתא דהפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה כיון דסבירא להו דאסור בהנאה דבר פשוט הוא דאינו קדוש ומאי קבעי ליה יש לומר דפשיטא ליה לגמרא דלא איצטריך למיתני בברייתא ד"ה אלא לרבי יוסי הגלילי דמשום דהנך דאסירי בהנאה לא איצטריך למיתני ולהכי בעי מנהני מילי לרבי יוסי הגלילי אי נמי רב נחמן גופיה דמפרש לו ולא לאורו קאמר מה"מ לפי שהיה פשוט לו דאליבא דכ"ע קתני הכי וכה"ג איכא בכמה דוכתי:

    Tosafot on Pesachim 33a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ואסיקנא דודאי רב פפא דאמר אבא שאול בעי תרתי כזית ושוה פרוטה הדר ביה:

    מר בריה דרבנא אמר לא הכי קתני לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש בשדה וחתך את המחובר שפטור תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל.

    ורב נחמן בר יצחק אמר שאם נתכוון להגביה התלוש וחתך המחובר פטור תאמר במעילה שאם נתכוון להושיט ידו לחביות ליטול חפץ וסך שמן של תרומה:

    בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה דא"ק ראשית דגנך תתן לו כלומר תתן לו תרומה מה שהן ראויה לו לאכילה ולא מה שאין ראוי לו ואע"פ שראוי לאורו בעינן לו ממש ומותבינן מדתנן בתרומות פ"ב אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה אמאי והא אינה ראויה לו ופרקי' שאני הכא דהיתה לה שעת הכושר קודם שתטמא אבל הא דתניא הפריש חמץ תבואה בפסח דברי הכל אינה קדושה כגון שהוכשר החטים והחמיצו והן מחוברין קודם קצירתן שלא היתה להם שעת הכושר כלל. ואמרי' מכלל דאי היתה לה שעת הכושר כגון דהחמיצה אחר תלישה הכי נמי דקדשה.

    אמר ליה רב נחמן בר יצחק אין הכי נמי בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא וכך מורין בבי מדרשא כואתי:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 33a · Sefaria

    מאירי

    השבת הרי היא מאותן שזדונן בכרת בלא התראה ולפיכך יש בשגגתו חטאת ומ"מ לא נעשה בו שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שמ"מ מתכוין היה לחתיכה אינו חייב חטאת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואצ"ל שלא נעשה בו שאין מתעסק כמתעסק שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שהרי לא היה מתכוין לשום חתיכה פטור מחטאת אבל שאר עבירות כגון עריות או מאכלות אסורות חייב כיצד היה מתעסק עם אשה ונתקע בלא כונה והרי היא ערוה עליו או שהיה חלב בפיו וסבור שהוא רוק ובלעו חייב חטאת ובנהנה מן ההקדש אם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה או אפי' נתכוין להושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך שמן של קדש מעל:

    אין תורמין מן הטמא על הטהור שהרי תרומה טמאה אינה ראויה אף לכהן טמא ואינה ראויה לו אלא להסקה מפסיד ממון כהן ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד יתבאר במקומו שמה שהרים תרומה אלא שהוא צריך לחזור ולתרום וכן יתבאר במקומו ששגגה זו פירושה שלא ידע בטומאה אבל אם ידע בטומאה ושגג שהיה סבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד:

    Meiri on Pesachim 33a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה ומינה כו' וי"ל דאיכא נמי למפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף עכ"ל והך מתני' דקתני בה צירף את המעילה כו' אתיא כרבנן דלא ילפי מתרומה גם לענין מיתה מיהו ק"ק דתקשי להו אהך סתמא דמתני' כדקשיא להו בסמוך דרבנן ל"פ ארבי אלא לענין מיתה מדכתיב בו אבל לכל שאר מילי יליף להו מתרומה ונילף נמי שלא יצטרף ויש ליישב דלרבנן איכא למימר דיתורא דקרא תמעול מעל כדאמרי' התם לענין צירוף מפקא ליה מהך ג"ש אבל לר' כיון דיתורא דבו לא מפקא ליה מג"ש לענין מיתה ה"נ יתורא דתמעול מעל לא מפקא ליה מג"ש לענין צירוף ואיכא לאוקמא תמעול מעל לדרשה אחריתא כדאמרי' התם ודו"ק:

    בד"ה אף מעילה בכזית תימה לר"י דהכא משמע דמאן דיליף חטא כו' וכולהו כו' עכ"ל דליכא למימר דרבנן דרבי ס"ל נמי אוקי באתרא ולהכי כיון דליכא מיתה גם באכילה אוקי אאתרא אשוה פרוטה כשאר נהנה די"ל דע"כ רבנן לית להו אוקי אאתרא דא"כ אמאי צריכי למעוטא דבו דאע"ג דלכל שאר מילי יליף בג"ש מ"מ לענין מיתה נימא נמי אוקי אאתרא כשאר נהנה מיהו ק"ק לר' אמאי יליף כלל ג"ש לענין מיתה נימא אוקי אאתרא כשאר נהנה ויש ליישב דאיכא שום יתורא לר' לענין מיתה דלא נימא אוקי אאתרא ודוחק ודו"ק:

    גמרא לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא מתחייב בהן שאינו מתעסק כו' יש לדקדק למאי דס"ד השתא דלא כתיב בשגגה במעילה ובעי למילף מק"ו משאר מצות לפטור מזיד במעילה מהאי ק"ו נמי נילף לפטור שאין מתעסק במעילה ויש ליישב דאין ה"נ ה"ק לא אם אמרת כו' דאי לא הוה כתיב בשגגה במעילה הוה ילפינן בין מזיד ובין שאין מתעסק לפטור מק"ו משאר מצות ולכך איצטריך למכתב בשגגה במעילה דגלי לן דלא נילף ליה לפטור משאר מצות וא"כ שאין מתעסק חייב בה מדלא כתיב ביה בה כדכתיב בשאר מצות ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 33a · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה ומינה וכו' וי"ל דאיכא נמי למפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף והא דתנן התם צירף המעילה לזמן מרובה ויליף לה התם מקרא היינו לצירוף פרוטה ודו"ק נ"ל:

    ד"ה נתכוון וכו' ונתכוון לכבות את זה וכיבה את זה פטור ורב נחמן דאית ליה דווקא מתעסק פטור היינו נמי בדבר אחר ודו"ק:

    ד"ה תתן לו ולא לאורו וכו' נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש פי' הכי ילפינן מינה מדכתב רחמנא דבר הראוי להיות קודש מכלל דאיכא פירות דאין ראוין להיות קודש ומאי נינהו ע"כ ר"ל היינו איסורי הנאה וא"כ שמעינן מינה דחמץ אינו ראוי להיות קודש ור"י הגלילי מוקי לה לשאר איסורי הנאה ולא לחמץ ודו"ק:

    בא"ד דהך ברייתא דהפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה כצ"ל:

    Maharam on Pesachim 33a · Sefaria

    פני יהושע

    בתוספות בד"ה ומינה מה תרומה בכזית כו' דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא אכילה וזה דלא כשיטת רש"י שכתב להדיא דבהנאת קודש נמי קאמר רבי דחייב מיתה והיינו מה"ט גופא דדון מינה ואוקי באתרא דהנאה דמעילה הוי כמו אכילה דתרומה דגזרת הכתוב הוא ואפ"ה מקשה שפיר מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית דבדרך ממ"נ אי דון מינה ומינה א"כ מעילה נמי בכזית ובאכילה דוקא ואי משום דאוקי באתרא מגזירת הכתוב א"כ אין זה מטעם חומרא דמעילה מתרומה אלא משום דבפחות מכזית נמי נהנה ומשו"ה חייבו רחמנא והא דלא מפרש באמת בהא דקאמר לא אם אמרת בשאר מצות היינו משום דמעילה חמורה וחייב אפילו אהנאה דזו אינו פירכא דבשאר מצות נמי אשכחן דחייב כרת אהנאה גרידא בהנך כריתות דלאו בני אכילה נינהו כדאמרינן המתעסק בעריות חייב שכן נהנה וכן בסך בשמן המשחה והרבה כיוצא בהן כנ"ל נכון לפי שיטת רש"י ומ"ש התוס' עוד בדיבור הסמוך בד"ה אף מעילה בכזית תימא לר"י עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שכתב גם כן ליישב לפי שיטת רש"י בשמעתין:

    בגמרא מר בריה דרבינא אמר ה"ק כו' שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור. ולכאורה יש לתמוה דאכתי התינח בשבת דגזירת הכתוב הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה מ"מ אכתי איכא למילף מעילה בק"ו משאר מצות כגון חלבים ועריות דאמרינן להדיא בכריתות דאמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ונראה ליישב דהתם טעמו בצידו שכן נהנה שטועם טעם איסור ממש בחלבים ועריות משא"כ במעילה שנתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שלא נהנה כלל מאיסור של עולה טפי מאילו היה חולין גרידא שאין בהם אלא שינוי השם לבד. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בפרק כלל גדול דף ע"ג ע"ב ושם הארכתי בענין המתעסק ומשם יש לעמוד גם כן עמ"ש התוספות כאן בסמוך בד"ה נתכוין לחתוך ע"ש. מיהו ר"נ ב"י בסמוך נראה דלא ניחא ליה בהך אוקימתא מהאי טעמא דפרישית דבכה"ג בשאר מצות נמי חייב היכא דנהנה משום הכי מוקי לה בכה"ג שלא נתכוין להנות ותליא בפלוגתא דאביי ורבא בפרק כלל גדול ע"ש ודו"ק:

    בפירש"י בד"ה בכביצה נמי כו' אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן כו' והכי תניא בת"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהו כו' ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה עכ"ל. ולכאורה נראה דללשון שני משמע דרש"י סבירא ליה דהא דאמרינן דמקבל בכל שהו אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש התוס' בשמעתין ובכמה דוכתי ובפרק מרובה האריכו יותר וכתבו גם כן שרש"י חזר בו. אמנם לע"ד נראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים דהך מילתא נ"ל דתליא באשלי רברבי בפלוגתא דתנאי ר"ע וחביריו דכיון דהאי דרשא מכל האוכל אשר יאכל דדרשינן מיניה דהיינו אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה ודאי לכ"ע דרשא גמורה הוא מדאורייתא כדמייתי הש"ס בכמה דוכתי אלא דבהא מספקא להו לרש"י והתוספת אי הוי דרשא גמורה נמי לענין קבלת טומאת עצמן והאי ריבויא דכל אסמכתא בעלמא הוא או דוקא לטמא אחרים אבל טומאת עצמן מרבינן לה מריבויא דכל. אם כן לפ"ז נראה ברור דלמאי דקי"ל בפשיטות בכולה תלמודא דאין שני עושה שלישי בחולין ודלא כר"ע דדריש יטמא יטמא וא"כ ע"כ דהא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא פשטא דקרא בטומאת עצמן איירי דהא האי אוכל דקרא היינו שני שנטמא ע"י אויר כלי חרס שהוא ראשון ע"י שרץ שהוא אב הטומאה כדאיתא לעיל בפ"ק בשיטת ר"ח סגה"כ ולפי זה הא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל יטמא תו לא מצינן למימר דהא דילפינן מינה דבעי כביצה היינו שאין מטמא אחרים פחות מכביצה דהא אפילו בכביצה נמי אין מטמא אחרים דאין שני עושה שלישי אע"כ דלענין טומאת עצמן איירי קרא דבעי כביצה והא דדרשינן בת"כ בריבויא דכל דטומאת עצמן בכל שהן אי מוקמינן לה כרבנן ע"כ אסמכתא בעלמא ואף אם נאמר דדרשא גמורה היא שפיר איכא לאוקמי כר"ע דדריש יטמא יטמא ושני עושה שלישי בחולין דהא בלא"ה אמרינן בריש מגילה דסתם סיפרי (שהיא ברייתא דתורת כהנים) ר"י היא ואליבא דר"ע. ומכ"ש דלמאן דסבירא ליה לעיל בפ"ק דף ט"ו דאין טומאה למשקין כל עיקר א"כ בלא"ה אי אפשר למשכח בהאי אוכל דקרא שיטמא אחרים מדאורייתא דהא אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ובכלי כ"ש דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ותו לא משכחת שלישי אלא ע"י עצים ולבונה שהיא גם כן מחלוקת בין רש"י ותוספות אי דאורייתא אי דרבנן וכדמשמע לקמן בסוף הסוגיא דעצים ולבונה מעלה בעלמא נינהו. ובזה נתיישבו כל הסוגיות שהביאו התוספות דלא סתרן אהדדי ואין צורך לומר גם כן דרש"י חזר בו דבכל מקום מפרש לפי ענינו וכאן אין להאריך ודעתי לבאר אי"ה בל' התוספות בפרק מרובה אם יגזור ה' עלי בחיים:

    Penei Yehoshua on Pesachim 33a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה תתן לו דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנאה. יש לעיין דלכאורה לא צריך קרא כלל דהא אין יכול לקרות שם תרומ' דאיסורי הנא' לאו דידי' הוי כדאמרינן ב' דברים עשאן הכתוב כו' ועי' כריתות דף כד ע"א:

    Gilyon HaShas on Pesachim 33a · Sefaria

    בן יהוידע

    אַחְמִיץ בְּתָלוּשׁ, הָכִי נַמִּי דְּקָדְשָׁה? אָמַר לֵיהּ אִין, (דניאל ד, יד) "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא". פסוק זה נאמר על מלאכי השרת ואמרו כאן על החכמים לומר שהם לומדים תורה לשמה כי ראשי תיבות בִּ גְזֵרַת עִ ירִין ע"ב הוא שם הוי"ה במלוי יודין וראשי תיבות פִּ תְגָמָא וּ מֵאמַר קַ דִּישִׁין קו"ף ואמרו בגמרא (שבת קד.) קוף זה שמו של הקב"ה דשם הוי"ה בהכאה עולה מקום מספר 'קוף' [בהכאה ענינו שכופלים כל אות בעצמה: י×י = 100, ה×ה = 25, ו×ו = 36, ה×ה = 25. סך הכל קפו - 186], וראש שְׁ אֵלְתָא ש' רמז לשם אלקים במלוי יודין שעולה ש' [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] ונמצא בראש הפסוק נרמז שם הוי"ה במלוי יודין שעולה ע " ב ובסופו שם אלקים דיודין שעולה ש ' וצירוף שניהם שבע שהם שבעים מלחמה של תורה שהיא שבעה כמו שאמרו חז"ל על פסוק 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' (משלי ט, א) ועל ידי כך רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם כמלאכי השרת לכן קרא הכתוב הזה עליהם. והנה רש"י ז"ל פירש 'וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' פסוק הוא בדניאל, וכונתו לומר אל תחשוב שדברים אלו הם מענה פיו של המשיב שסידר מדעתו לשון מליצה זו. אך קשה הוה ליה לרש"י לומר דבריו אלו על התחלת הכתוב 'בִּגְזֵרַת עִירִין'? ונראה לי בס"ד דתיבת 'שְׁאֵלְתָא' בפשוטו של מקרא הוא רוצה לומר 'גזרה' וקשה איך קרי ליה שְׁאֵלְתָא שהוא לשון 'שאלה'? אך בביאור דניאל פירש רש"י ז"ל 'דעל ידי דנמלכים בהקב"ה קודם שיגזרו הגזרה להכי קרי אותה שְׁאֵלְתָא' עיין שם. וזה תינח בפשט המקרא שהוא מדבר במלאכים שהם אין גוזרים אלא עד שישאלו תחלה מהקב"ה אבל כאן שאמר דבר זה על החכמים איך יתיישב דבר זה? דבשלמא מה שאמר 'בִּגְזֵרַת עִירִין' שייך זה אצל החכמים שדומין למלאכי השרת ולהכי קרי להו עִירִין וכמו שפירש רש"י, אבל חלוקה השנית ב'מֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' לא שייך בהו זה כי מלאכי השרת שואלין תחלה ואחר כך גוזרין כמו שכתב בביאור דניאל, ובחכמים ליכא הכי! לכך בא רש"י לתקן זה הדקדוק במה שאמר 'מקרא הוא בדניאל' כלומר מה דנקיט על החכמים הוא חלוקה הראשונה של 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא' ומה שסיים בדבריו גם חלוקה השנית של ב'מֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' היינו מפני כי דבר זה הוא מקרא בדניאל ולכך קרא. עליהם כל הפסוק כולו עד סופו.

    Ben Yehoyada on Pesachim 33a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף ל״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־269 מילים ב־12 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 12 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 115 מילים

      נפתחת ב״הֵזִיד בִּמְעִילָה בְּמִיתָה — רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא:…״

    2. קטע 217 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גָּמַר…״

    3. קטע 37 מילים

      נפתחת ב״וּמִינַּהּ: מָה תְּרוּמָה בִּכְזַיִת אַף מְעִילָה בִּכְזַיִת!…״

    4. קטע 426 מילים

      נפתחת ב״וּמַתְקִיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִמַּאי דְּרַבִּי כְּרַבָּנַן…״

    5. קטע 514 מילים

      נפתחת ב״וְהָא רַב פָּפָּא הוּא דְּאָמַר דְּאַבָּא שָׁאוּל…״

    6. קטע 640 מילים

      נפתחת ב״מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: לֹא!…״

    7. קטע 744 מילים

      נפתחת ב״רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, הָכִי קָאָמַר:…״

    8. קטע 818 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמַפְרִישׁ…״

    9. קטע 915 מילים

      נפתחת ב״מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר…״

    10. קטע 1035 מילים

      נפתחת ב״מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אֵין…״

    11. קטע 1131 מילים

      נפתחת ב״וּדְלֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, הֵיכִי דָּמֵי?…״

    12. קטע 127 מילים

      נפתחת ב״כִּי אֲתָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    הֵזִיד בִּמְעִילָה בְּמִיתָה — רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: הֵזִיד בִּמְעִילָה, רַבִּי אוֹמֵר: בְּמִיתָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּאַזְהָרָה.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גָּמַר ״חֵטְא״ ״חֵטְא״ מִתְּרוּמָה. מָה תְּרוּמָה בְּמִיתָה — אַף מְעִילָה בְּמִיתָה.

    וּמִינַּהּ: מָה תְּרוּמָה בִּכְזַיִת אַף מְעִילָה בִּכְזַיִת!

    וּמַתְקִיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִמַּאי דְּרַבִּי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ? דִּילְמָא כְּאַבָּא שָׁאוּל סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: יֵשׁ בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה — אַף עַל גַּב דְּלֵית בַּהּ כְּזַיִת.

    וְהָא רַב פָּפָּא הוּא דְּאָמַר דְּאַבָּא שָׁאוּל תַּרְתֵּי בָּעֵי, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: הֲדַר בֵּיהּ.

    מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת — שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהֶן שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין כְּמִתְכַּוֵּין, שֶׁאִם נִתְכַּוֵּין לַחְתּוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר — שֶׁפָּטוּר, תֹּאמַר בִּמְעִילָה, שֶׁאִם נִתְכַּוֵּין לְהִתְחַמֵּם בְּגִיזֵּי חוּלִּין וְנִתְחַמֵּם בְּגִיזֵּי עוֹלָה — שֶׁמָּעַל.

    רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, הָכִי קָאָמַר: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת, שֶׁכֵּן לֹא מִתְחַיֵּיב בָּהֶן שֶׁאֵין מִתְעַסֵּק כְּמִתְעַסֵּק, שֶׁאִם נִתְכַּוֵּין לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ, וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר — שֶׁפָּטוּר. תֹּאמַר בִּמְעִילָה, שֶׁאִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לִכְלִי לִיטּוֹל חֵפֶץ וְסָךְ יָדוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל קוֹדֶשׁ — שֶׁמָּעַל.

    אָמַר מָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה וְהֶחְמִיצָה, אֲבָל הִפְרִישׁ חָמֵץ תְּרוּמָה — דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ קְדוֹשָׁה.

    מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״תִּתֵּן לוֹ״ — וְלֹא לְאוּרוֹ.

    מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטְּמֵאָה לַטְּהוֹרָה, וְאִם תָּרַם בְּשׁוֹגֵג — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאַמַּאי? לֵימָא: ״לוֹ״ וְלֹא לְאוּרוֹ! לָא קַשְׁיָא: הָתָם הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, הָכָא לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

    וּדְלֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דְּאַחְמֵיץ בִּמְחוּבָּר. אֲבָל אַחְמֵיץ בְּתָלוּשׁ — הָכִי נָמֵי דְּקָדְשָׁה? אֲמַר לֵיהּ: אִין, ״בִּגְזֵירַת עִירִין פִּתְגָמָא וּבְמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵילְתָא״, וְכֵן מוֹרִין בְּבֵי מִדְרְשָׁא כְּווֹתִי.

    כִּי אֲתָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ,