מסכת פסחים דף ל״א עמוד ב׳

אלא רישא וסיפא כשהרהינו אבל בלא הרהינו דכולי עלמא מכאן ולהבא הוא גובה:

קונה משכון כל ימי הלואה המשכון קנוי לו ואם נאנס חייב באונסין שאינו עליו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר שפטורין באונסין אלא כולו ברשותיה ובשמירתו עומד:

ולך תהיה צדקה בהשבת העבוט כתיב אי אמרת קונה משכון איכא צדקה בהא שכיבה ששכב בשמלתו שהשאיל לו זה דבר הקנוי לו ואם אינו קונה צדקה בהשכבה זו מניין על שלו שכב:

אבל ישראל מנכרי לא הלכך לא עבר עליה דאמר מר (לעיל פסחים דף כט.) אבל אתה רואה של אחרים:

תנן נכרי שהלוה וכו' ואותיבנא לרבא לעיל ושנינן בשהרהינו אצלו והא אמרת השתא דברי הכל נכרי מישראל לא קני:

לא קשיא מתניתין דאמר ליה כשהרהינו אצלו אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו הלכך נכרי שהלוה את ישראל קם ליה חמץ ברשות נכרי וישראל שהלוה את הנכרי קם ליה ברשות ישראל ברייתא דלא אמר ליה מעכשיו אלא כשאר משכון נתנו לו וקבע לו זמן שאם לא יפרע לו יגבה חובו ממשכונו וישום אותו בדמים הלכך בנכרי שהלוה לישראל דברי הכל אפילו לא פרע ליה אסור לישראל ליהנות ממנו דכל ימות הפסח של ישראל היה דמכאן ולהבא הוא גובה ואי משום דהרהינו נכרי מישראל לא קני וישראל שהלוה פליגי מאן דאסר סבר כיון שהרהינו בעל חוב קונה משכון וליכא למימר הכא מכאן ולהבא גובה ומאן דשרי קסבר ישראל מנכרי ליכא צדקה ולא קני משכון:

ומנא תימרא דאפילו כשהרהינו שאני לן בין אמר מעכשיו ללא אמר מעכשיו:

פת פורני פת גדולה האפויה בתנור גדול כעין תנורים שלנו שהתנורים שלהם היו קטנים ומיטלטלין ופיהם למעלה ומדביקין הפת בדפנות שאין אופין בה אלא פתים קטנים ואורחא דמילתא נקט דאיידי דחשיבי שקיל ליה במשכון:

אלא הב"ע שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדרבי יצחק תימה לריב"א אביי היאך יתרץ הך דע"כ בדרבי יצחק קמיפלגי וסיפא דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמאי דברי הכל עובר אע"ג דלא קנה כיון דלמפרע הוא גובה ורישא נמי אמאי אינו עובר למ"ד כיון דלמפרע הוא גובה ומפרש ריב"א דהשתא כי מוקי פלוגתא בדרבי יצחק מיירי שלא בא ישראל לידי גבייה שפדאו נכרי לבסוף דלא שייך השתא פלוגתא דאביי ורבא כלל אלא בהא קמיפלגי דלמאן דאמר עובר ס"ל דקני ליה ישראל מנכרי וה"ל ברשות ישראל ומ"ד אינו עובר ס"ל דלא קני ליה והרי לא היה ברשותו ובסיפא ד"ה עובר דלא קני ליה נכרי לכ"ע והרי היה ברשות ישראל ומיהו מתניתין דקתני נכרי שהלוה וכו' מותר בהנאה מיירי שלא פדאו ישראל דאי פדאו אע"ג דמוקי לה בסמוך בדאמר ליה מעכשיו מכל מקום מאי מהני:

בדרבי יצחק קמיפלגי תימה הא ר' יצחק לא קאמר דקני משכון אלא שלא בשעת הלואה כדמוכח בהאומנין (בבא מציעא פב.) והכא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו תנן דמשמע בשעת הלואה כדמשמע בהאומנין דקתני הלוהו על המשכון שומר שכר והתניא שומר חנם ומשני הא דמשכנו בשעת הלואתו והא שלא בשעת הלואתו ופריך והא אידי ואידי על המשכון קתני ויש לומר דהכי פירושו כיון דשלא בשעת הלואה קונה לגמרי כדרבי יצחק א"כ לענין חמץ יש לנו לחושבו כאילו הוא שלו לעבור בלא ימצא אף בשעת הלואה דחשבינן ליה מצוי וכן יש לפרש בהשולח (גיטין לז) גבי המלוה על המשכון אינו משמט מדרבי יצחק כיון דקני ליה שלא בשעת הלואה בשעת הלואה נמי מיקרי של אחיך בידך:

שקונה משכון פ"ה קונה משכון לענין חיוב אונסין ור"י אומר דבהאומנין (ב"מ פב.) משמע דלא הוי אלא שומר שכר דהלוהו על המשכון שומר שכר בעי למימר התם בגמרא דסבר לה כרבי יצחק וכולה שמעתא חמצו של נכרי ביד ישראל איירי שלא קבל עליו ישראל אחריות דאי קבל הרי הוא שלו ועובר עליו כדמוכח בפ"ק (דף ה:):

ואם אמר הגעתיך עובר לאביי רישא מיירי כשפדאו וסיפא כי אמר הגעתיך היינו שאינו רוצה לפדותו:

נימא כתנאי ישראל שהלוה את נכרי על חמצו וקבע לו זמן לפרעו אחר הפסח אינו עובר עליו משום ר' מאיר אמרו עובר מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' ופשוטה היא ואוקימנה בשהרהינו אצלו ואמר לו קנה מעכשיו וכדר' יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון ופליגי ת"ק לית ליה הא דר' יצחק ור' מאיר אית ליה ומתמהי' וכי דר' יצחק תנאי היא ושני' [דכ"ע] אית להו דר' יצחק והכא בהא קא מיפלגי ת"ק סבר ישראל מישראל דבר צדקה הוא קני אבל משכון דנכרי דלאו בר צדקה הוא לא קני ור' מאיר סבר ק"ו משכון דישראל קני ליה המלוה משכון דנכרי לא כל שכן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו וקבע לו זמן לפרעו אחר הפסח דברי הכל עובר דלא קני הנכרי חמצו של ישראל אלא ברשות ישראל קאי ועובר עליו ומקשי' תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה והאמרת נכרי מישראל לא קני ואפי' הרהינו אצלו ושני' משנתינו בשפירש לו קני מעכשיו כדתניא נכרי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר בפסח ואם אמר לו הגעתיך כלומר קני מעכשיו עובר וכך סוגיא דשמעתא זו סלקא והוא כגון הא דתנן (בב"מ דף סה) הלוהו על שדהו ואמר לו אם איני מביא לך עד שלש שנים הרי הוא [שלך] מעכשיו כו':

ת"ר חנות של נכרי ומלאי של נכרי כלומר הסחורה שבתוך החנות לנכרי ופועלי ישראל נכנסין לשם ועושין מלאכתן חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה ואין צריך לומר באכילה כלומר חמץ של ישראל הוא וכן חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי נכרים נכנסין שם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה כללא דמילתא בתר פועלין אזלינן אם פועלין ישראל הן חמצן הוא ואסור ואם של נכרים מותר:

חמץ שנפלה עליו מפולת ונטמן בעפר אם הוא טמון שלשה טפחים בכדי שאין הכלב יכול לחפש אחריו כלומר אינו מריח ריח החמץ הרי הוא כמבוער ואין חייב לחפור ולהוציאו ולשרפו אבל צריך לבטלו ולא תימא אפי' בשמירת הפקדון כך כי הא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ולא בעינן כולי האי אלא טפח בלבד סגי דכיון דמשום אכסויי מעינא הוא דיו דהא משום ריחא לא חיישי' הלכך אפי' הוא טמון בקרקע טפח סגי ליה:

מתני' האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד הואיל וחייב כרת פטור מן התשלומי' ומדמי העצים פי' לא תאמר חשוב זו התרומה שאכלת אתה כאלו שרפת אותה ונהנת ממנה ואתה חייב לשלם כפי הנאתך אלא אפי' כעצים העומדין לשרפה אין חייב לשלם שהחמץ בפסח איסורי הנאה הוא ולית ליה לכהן לשרפה וליהנות ממנה אי הכי אפ' בשוגג יהא פטור מן התשלומי' דהא לית דמים דאיסורא הנאה הוא ואמרי' מתני' ר' יוסי הגלילי הוא דאמר ותמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה כדבעי' למימר קמן:

הא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כתב הרי"ט ז"ל דבשומר שכר מיירי דהוה ליה למיעבד נטירותא יתירתא. וכבר הארכתי בה פ' המפקיד בס"ד:

חנות של ישראל ומלאי שבו של ישראל ר"ל פת ויין שבו ופועלים גויים נכנסים שם ומורשים ליכנס שם לאיזו סבה או לאיזו מלאכה המותרת שיש שם אעפ"כ חמץ הנמצא בו בחזקת ישראל הוא שאין הולכין אחר הפועלים אלא אחר המלאי וחמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור אף בהנאה ואע"פ שמ"מ מן הסתם כבר בדק ישראל את חנותו וחמץ שבו כבר התבער והיה לנו לתלות שמיד הפועלים נפל שמא היה במקום שאין היד מצויה לשלוט בו ועכשו יצא משם ונמצא:

חנות של גויים ומלאי של גויים ופועלים ישראל נכנסין לשם לאיזו סבה חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר אף באכילה ויש גורסים בהפך לילך אחר הפועלים ובחנות של ישראל מותר שמן הסתם כבר בדק ישראל את חנותו ותולין בפועלים ואם מפני שחצרו קונה לו הרי חובה היא לו שזכייתו גורם לו עבירה ואין חבין לאדם שלא מדעתו וכן החצר משום שליחות אתרבאי כמו שביארנו בראשון של מציעא ואין שליח לדבר עבירה ובסיפא בחנות של גויים צריך לפרש שמקודם הפסח נפל להם שאם בתוך המועד חמץ מהיכן וכי ברשיעי עסקינן וזכיית חצרו אין כאן שאין זכיית חצר לגוי ואם מתורת מציאה הרי אמרו בחנות הרי הן של מוצאו וכל שלא זכה בו הרי הוא ברשות הבעלים שהרי הבעלים לא הפקירוהו וראשון עיקר:

לגדולי הרבנים שבאשכנז ראיתי שכל שישראל מלוה לנכרי ליטול בחובו ככר בכל יום אם מריבית אם מקרן או שקנה ממנו מס ככר בכל יום כשיגיע הפסח שאינו יכול ליטלו מניחו עד לאחר הפסח ואחר הפסח נוטל תשלומי כל אותו שבוע של פסח וכן אם יש לישראל עם גוי תנור בשותפות מתנה עמו קודם הפסח ליטול הוא בשבוע של פסח והוא אחריו כנגד אותו שבוע או שאפשר לו קודם הפסח למכור לו כל חלקו הראוי לו בפסח וליטול דמיו וכן מי שהלוה ככר של חמץ לחברו קודם הפסח מותר לקבל אחר בתשלומיו לאחר הפסח וכבר בארנו קצת דינין אלו במסכת ע"ז ולגרסתנו מיהא נראה שכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור אף בבטלו אע"פ שלא עבר עליו שהרי בזו מן הסתם בטל בעל החנות כל חמץ שברשותו ואעפ"כ אסור:

המשנה הרביעית והיא מחלק השלישי גם כן והוא שאמר חמץ שנפלה עליו מפלת הרי הוא כמבוער רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו אמר הר"ם כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים וצריך שיבטל בלבו ורבן גמליאל לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא:

אמר המאירי חמץ שנפל עליו מפולת ר"ל קודם הפסח הרי הוא כמבוער אחר שאין דעתו לפנותו ואין צריך לפקח עליו את הגל ובגמ' הצריכוהו לבטלו בלבו שאם לא יבטלנו נמצא עובר בבל יטמין או שמא יתפקח הגל במועד ויעבור בבל יראה וביטול בלבו יש מערערים עליו מצד דברים שבלב ומפרשים בו שיוציא בשפתיו ולא אמרו בלבו אלא ללמד שאינו צריך להשמיע לאזניו ואין צורך לפירוש זה שכל שבין אדם למקום רחמנא לבא בעי ובא רבן שמעון בן גמליאל לומר שלא אמרו הרי הוא כמבוער אלא כשאין הכלב יכול לחפש אחריו ושיערו בזה שיהא עובי הגל שעליו שלשה טפחים הא בפחות מכן צריך לבערו שמא יריח הכלב ריח הלחם ויגלנו ואע"פ שבטלו שמא יבא לידי מכשול ואע"פ שלענין פקדון של כספים שאין להם שמירה אלא בקרקע דיה בהעמקת טפח למלאות אותה חפירה בעפר כמו שביארנו בשלישי של מציעא תירצו בגמרא התם דמשום איכסויי מעינא הוא סגי ליה בטפ' הכא דמשום ריחא הוא בעינן שלשה טפחים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר המשנה החמישית ואינה מכוונת הפרק אלא שבא ענינה על ידי גלגול והוא שאמר האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש מזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים אמר הר"ם עוד אבאר לך במסכת מכות כי אוכל בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם ולפיכך פטור מן התשלומין ומדמי העצים שיעורו אפי' דמי העצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים:

אמר המאירי האוכל תרומת חמץ בפסח ופירשוה בסמוך שהפרישה קודם שתחמיץ או הפרישה קודם הפסח שחל עליה שם תרומה שאם הפרישה בתוך הפסח והיתה חמץ קודם הפרשה לא היתה קדושה חלה עליה שנאמר תתן לו דבר הראוי לו וזו אינה ראויה לא לו ולא לאורו ר"ל להיסק שהרי חמץ בפסח אסור בהנאה ולא סוף דבר בשלא היתה לו שעת הכושר להיות ראויה לתרומה קודם חימוץ כגון שהחמיץ במחובר קודם הפסח כגון תבואה שהגיע זמנה ליקצר ואינה צריכה עוד לקרקע והשהה אותה בקרקע עד שבאו עליה גשמים מרובים עד שנתפחו גרעיני התבואה או נתבקעו והרי כל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול עליו שם תרומה ובשעת תלישה הרי הגיע הפסח והיא חמץ אלא אף בשהיתה לו שעת הכושר להיות ראויה לתרומה קודם חימוץ הואיל וכבר נתחמצה בשעת הפרשה אין קדושה חלה עליה כלל ואם כן משנתנו דוקא בשכבר הופרשה קודם חמוץ והחמיצה והוא הדין אם הופרשה בחמץ קודם הפסח;

ואמר שזר האוכלה בשוגג ר"ל בשגגת תרומה משלם קרן וחומש אפי' היה מזיד על החמץ שהרי הלכה פסוקה היא אדם חייב כרת ומשלם ואע"פ שחמץ בפסח אסור בהנאה ואין לו דמים מ"מ האוכל תרומה בשוגג אינו רשאי לשלם דמים אלא פירות מדה במדה חומש יתר שנאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש ואותם התשלומין חל עליהם שם תרומה לכל דיני תרומה כל זמן שהוא בכלל תשלומי קרן וחומש אלא שאם נזרעו גדוליהם חולין הא כל שאינו משלם אלא קרן תשלומיו חולין כמו שיתבאר במקומו ונשוב לדברינו והוא שמאחר שפירות משלם הרי הכהן יכול ליהנות מהם אחר הפסח שאילו היתה משתלמת לפי דמים חמץ בפסח לאו בר דמים הוא:

תוס' בד"ה שקונה משכון כו' איירי שלא קבל עליו ישראל אחריות דאי קבל הרי הוא שלו כו' עכ"ל ומתני' דהכא ליכא לאוקמי בקבלו אחריות דא"כ לא ה"ל למתני הך מלתא בהלוהו נכרי לישראל וישראל לנכרי אלא למתני כולה בהפקיד נכרי לישראל וישראל לנכרי וק"ל:

בפרש"י בד"ה ל"ק מתני' דא"ל כשהרהינו כו' מעכשיו הלכך נכרי כו' עכ"ל משמע ליה דלא מהני אפילו מעכשיו אלא בשהרהינו וכדמייתי מבריי' בנכרי שהרהין כו' ואם א"ל הגעתיך עובר משמע דבמעכשיו נמי בעי הרהין ומיהו אליבא דאביי הך הגעתיך היינו באינו רוצה לפדותו ובלא מעכשיו נמי קני משום דב"ח למפרע הוא גובה וכמ"ש התוס' לקמן ע"כ דהרהין דקתני בברייתא לאו דוקא דמוכח מתוך הסוגיא דלאביי לא בעי הרהינו כיון דלמפרע הוא גובה א"נ דקתני הרהינו לרבותא דאפ"ה ברישא כשפדאו דאינו עובר וק"ל:

בגמרא אלא הב"ע כגון שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר"י דאמר ר"י מניין לב"ח שקונה משכון. ויש לדקדק אמאי איצטריך לאתויי הכא הך מימרא דרבי יצחק טפי מבאוקימתא קמייתא בסמוך דמוקי למתניתין בשהרהינו אצלו ולא מייתי עלה הא דרבי יצחק. והנראה לי בזה דלעיל א"ש אפילו בלא האי דר"י דכיון דמוקמינן למתניתין בשהרהינו אצלו משו"ה ברישא מותר בהנאה דכיון שהוא ברשותיה של עכו"ם למשכון על מעותיו אם כן אין ביד הישראל לבערו ואינו נמי ברשותיה אם כן אינו עובר עליו בב"י כדאיתא להדיא במכילתא שהביא הרא"ש בפ"ק ומפרש הרא"ש דאיירי בהרהינו אצלו ואף שלשון הרא"ש צריך ישוב קצת מ"מ בכה"ג דהכא איכא תרתי לטיבותא שהחמץ של עכו"ם ואין ביד הישראל לבערו והא דקתני בסיפא בישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אסור בהנאה נמי א"ש אפילו אי ליתא לדרבי יצחק כיון שהוא באחריות של ישראל ואף ע"ג דישראל בשל עכו"ם לא מחייב מדין שמירה דרעהו כתיב מ"מ מיתוקמי שפיר כגון דהישראל קיבל אחריות ואפשר דהכי סתמא דמילתא בין בדיניהם ובין בדינינו דכנגד מעותיו מיהא מפסיד משום הכי לא איצטריך לאיתויי הך מימרא דרבי יצחק משא"כ בברייתא דהכא דפליגי תנאי בישראל שהלוה לעכו"ם אם כן תו לא מיתוקמי בדקיבל אחריות דאם כן מ"ט דת"ק דאמר אינו עובר משו"ה הוצרך לומר דבדר"י קמיפלגי דאשכחן בה פלוגתא דתנאי בכמה דוכתי בגיטין ובב"מ ובשבועות ולפ"ז לעולם בדלא קיבל אחריות איירי וכמ"ש התוספות. אלא דלפ"ז אכתי קשה על הרא"ש ז"ל הך סיפא דברייתא דהכא דקתני אבל עכו"ם מישראל ד"ה עובר ואמאי נהי דעכו"ם מישראל לא קנה אכתי אמאי עובר הרי אין בידו לבערו אע"כ דבכה"ג שפיר מיקרי בידו לבערו כיון שבידו לפדותו. ויש ליישב דהרא"ש מפרש סיפא דמכילתא כשהרהינו אצל העכו"ם ואמר לו מעכשיו והגיע הזמן קודם פסח ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא הב"ע כו' תימא לריב"א אביי היאך יתרץ כו' ותירץ ריב"א דהשתא כי מוקי פלוגתא בדר"י מיירי שלא בא ישראל לידי גבייה שפדאו עכו"ם לבסוף עמ"ש בזה בחידושי גיטין בפרק השולח דף מ' ע"ב וכאן באתי להוסיף בשביל דבר שנתחדש אצלי מאי דקשיא לי על תירוצו של ריב"א דא"כ דלאביי ניחא מאי קאמר בסמוך ומנא תימרא דשאני ליה בין היכא דאמר מעכשיו ומייתי מברייתא דעכו"ם שהרהין ואכתי מאי אולמא הך ברייתא מרומיא דמתניתין וברייתא קמייתא דקיימינן בה דקשיא מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתוקמי אלא בהכי לחלק בין היכא דאמר מעכשיו אע"כ דהאי ומנא תימרא איצטריך כי היכי דלא נצטרך לאוקמי מתניתין כדאביי ובלא הרהינו אצלו דאפ"ה מותר בהנאה דלמפרע הוא גובה ואי כתירוצו של ריב"א השתא נמי לא מייתי מידי דאדרבה טפי אית לן לאוקמי הך ברייתא דעכו"ם שהרהין כפשטא דרישא אינו עובר היינו כשפדאו וסיפא כיון שאמר לו הגעתיך שאינו רוצה לפדותו שזה לשון הגעתיך משו"ה עובר ולעולם דאין לחלק בין היכא דאמר מעכשיו או לא ולפ"ז ע"כ תנא דמתניתין איירי בלא הרהינו אצלו וכדאביי דלמפרע הוא גובה וצ"ע ליישב. מיהו לולי פי' התוספות היה נ"ל ליישב קושיית התוספות בענין אחר והיינו ע"ד שכתבתי בגיטין דאביי מוקי לרישא דברייתא כתנאי אי למפרע הוא גובה משא"כ בסיפא דד"ה עובר היינו משום דחמץ מפקיע מידי שיעבוד היכא דלא הרהינו אצלו וכמ"ש שם באריכות ע"ש. מיהו בלא"ה א"ש לפמ"ש לעיל דהא דקס"ד דשייך פלוגתא דתנאי דברייתא לענין למפרע גובה היינו דוקא לפי מאי דס"ד מעיקרא דליכא לאוקמי פלוגתייהו אלא בהכי ואם כן לא משמע ליה לחלק בין עכו"ם לישראל לענין שיעבודא למפרע ואין לחלק נמי בין מקרקעי למטלטלי משא"כ למסקנא דאיכא לאוקמי ברייתא בהרהינו אצלו אם כן הדרינן לסברא דדוקא בישראל מישראל קאמר אביי דלמפרע הוא גובה ובמקרקעי דוקא דע"כ עיקר פלוגתייהו בהכי וכדפרישית משא"כ לענין חמץ דמטלטלין נינהו אביי נמי מודה ומכ"ש דעכו"ם מישראל לית לן למימר דלמפרע הוא גובה משו"ה מיתוקמי שפיר נמי לאביי בהרהינו אצלו כמו לרבא כן נ"ל נכון וחילוק זה בין מקרקעי למטלטלי לענין חמץ מצאתי גם כן בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל אלא דאיכא למישדא ביה נרגא לפמ"ש בחידושי ב"ק דף י"ב דמדאורייתא אין לחלק בין מקרקעי למטלטלין לענין שיעבוד וכתבתי שם דהכי משמע מל' התוס' בבכורות דף כ"ג ומל' הרשב"א בחידושיו ובתשובות הרמב"ן המיוחסת להרשב"א ז"ל לולי שהתוספות לא פירשו כן. אחר ימים ושנים רבים מצאתי בס' אשל אברהם להגאון מהור"ר אברהם ברודא ז"ל שנדפס מחדש שדקדק גם כן בהא דאמר הש"ס ומנא תימרא ומיישב בדוחק לפי שיטת התוספות והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בד"ה בדר"י קמיפלגי תימא הא רבי יצחק לא קאמר דקנה משכון אלא שלא בשעת הלואה. והש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק ט' האריך בזה ליישב קושיית התוס' ובסוף דבריו כתב שנראה לו דאף למאי דמוקי השתא דמתניתין וברייתא בשהרהינו אצלו אפ"ה איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו אע"ג דהלוהו על חמצו קתני והביא ראיה לזה דלמאי דס"ד נמי מעיקרא דלא איירי בהרהינו אצלו אלא בשיעבוד בעלמא אם כן אע"ג שהיה החמץ בביתו של עכו"ם ולא משכנו כלל אצל ישראל אפ"ה שפיר קרינן ביה הלוהו על חמצו אם כן לאוקימתא דשהרהינו אצלו נמי איירי בכה"ג גופא ע"ש שסיים בדבריו שהתמיה על בעלי התוס' שהרעישו העולם בזה ושרי ליה מריה להש"ך דלכאורה דבריו דחוקים מאד ואין זה כלל משמעות לשון הש"ס דפשטא דלישנא דהלוהו על חמצו היינו בא' משני דרכים או ששיעבד לו בפירוש בשעת הלואה דע"מ כן הלוהו או שמסרו לו למשכון ממש. ואם כן לפי זה אי כדברי הש"ך לא הוה ליה להגמרא לסתום אלא לפרש ואברייתא גופא נמי תיקשי דאי ס"ד דבכה"ג איירי ובדר"י קמיפלגי א"כ העיקר חסר מן הספר שהמשכון לא נזכר כלל בדבריהם ואם כן אין כאן מקום תימא על הגדולים. מיהו כבר כתבתי באריכות בפרק השולח דף ל"ז ובקידושין דף ח' דעיקר מילתא דרבי יצחק אינו אלא לענין דשייך צד קנין במשכון אף ע"ג שאינו מקנה לו הגוף אלא שיעבוד ובטחון בעלמא אפ"ה קונה מדין תורה כאילו הוא שלו לגמרי וכיון דאפילו שלא בשעת הלואתו קונה במשיכה גרידא דהא אין כאן קנין כסף דמעות מלוה לא מהני א"כ כ"ש בשעת הלואתו דאיכא תרתי כסף ומשיכה פשיטא דקונה אלא דוקא לענין אחריות משמע ליה להש"ס דבמשכנו בשעת הלואתו אין לחייבו באונסין מה"ט דהא בדידיה תליא מילתא אם ירצה לקנותו שהרי אם לא יתרצה לקבל המשכון בפרעון חובו יכופו שיפרע מעותיו ואשכחן להדיא בגמרא דאיכא למ"ד דלזכרון דברים שקליה משא"כ שלא בשעת הלוואתו חייביה רחמנא באונסין כיון דלגוביינא שקליה ונתכוין לקנותו. וכבר הארכתי שם בתכלית אריכות עיין עליו ובס"פ האומנין הארכתי יותר ולפי זה א"ש נמי הסוגיא דהכא דכיון דבדידיה תליא מילתא שאם ירצה לקנותו ומשכנו בשעת הלואתו עדיף טפי שהוא קנוי ועומד למפרע אם כן שפיר קרינן ביה לענין חמץ מצוי בידך שבדידיה תליא מילתא וכמ"ש התוס' כאן אף לפי שיטתם כן נראה לי נכון ודו"ק:

בד"ה שקונה משכון פירש הקונטרס לענין חיוב אונסין ור"י אומר דבהאומנין משמע כו' כבר כתבתי גם בזה בפרק השולח ובפ"ק דקידושין ליישב שיטת רש"י והבאתי ראיות ברורות ומוכרחות ובפרק האומנין הארכתי יותר דאדרבה משם ראיה לשיטת רש"י וכן העלה הש"ך בסימן ע"ב וכדמשמע פשטא דלישנא דרבי יצחק דאמר קונה משמע שהוא קונה לגמרי כאילו הוא שלו ואם כן מחייב באונסין ולכאורה סוגיא דשמעתין גופא הכי משמע ליה לרש"י מדאיצטריך לאיתויי הא דרבי יצחק אמאי לא מוקי לה בפשיטות דתנאי דברייתא פליגי במלוה על המשכון דלת"ק אינו אלא ש"ח ומש"ה אינו עובר וכמ"ש הרא"ש דשיטת התוס' גופייהו דבאחריות דש"ח אינו עובר בב"י ור"מ סובר דשומר שכר הוי ואף על גב דבמשכונו של עכו"ם לא שייך פרוטה דרב יוסף מ"מ הא איכא אוקימתא אחריתי בשבועות ובהאומנין דבשביל שתפסו על חובו הוי ש"ש אע"כ משמע ליה לרש"י דלעולם אינו עובר בב"י אלא כשכל אחריות עליו אפילו אחריות אונסין אם כן הוי כשלו וכמ"ש רש"י דברשותו עומד וכבר כתבתי לעיל דאפשר דלשון מיגנב או מיתבד דאמר רבא לעיל דף ה' ע"ב היינו אפילו באונס כדאשכחן כה"ג בפ' אלו מציאות דאמר רבה נגנבה בלסטים מזויין:

או אפשר דרש"י סובר דמצד קבלת אחריות נהי דאמרינן לעיל בפ"ק דעובר בב"י מ"מ לאחר הפסח כיון דקי"ל כר"ש דאינו אסור בהנאה אלא משום קנס ואם כן כיון שגוף החמץ של עכו"ם לא שייך למיקנסיה מחמת אחריות שקיבל הישראל עליו ואם כן לפי זה כיון דברייתא דעובר ואינו עובר לענין איסור הנאה לאחר הפסח איירי כמו שפרש"י א"כ ע"כ לאו מטעם אחריות איירי אלא משום דלגמרי הוי שלו והיינו מדר"י דאמר לשון קונה וא"כ ממילא משמע דאפי' באונסין מחייב לרבי יצחק כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י בעז"ה ועיין עוד בסמוך:

בא"ד בכולה שמעתא חמצו של עכו"ם ביד ישראל איירי שלא קיבל אחריות כו' עס"ה. נראה דהתוס' לשיטתייהו דאחריות דחמץ לענין בל יראה היינו דוקא אם קיבל אחריות דגניבה ואבידה ואם כן כשלא קיבל הישראל אחריות בפירוש ממילא דלא הוי אלא ש"ח כיון דלא שייך פרוטה דרב יוסף בכה"ג. מיהו לשיטת הסוברים דאפילו באחריות דפשיעה עובר בב"י כמ"ש הרא"ש בפ"ק בשם בה"ג. אם כן צריך לומר דהכא איירי שהתנה הישראל בפירוש שיפטור אפילו מאחריות פשיעה וזה דוחק גדול דבכה"ג אפשר דמדר"י נמי עובר דהא רבי יצחק בסתם משכון איירי מלבד מה שכתבתי בסמוך דלשיטת התוספות ע"כ משמע דע"י קבלת אחריות אסור בהנאה אפילו לאחר הפסח דאפילו בכה"ג שייך קנסא דר"ש. מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל דהא דלא מוקי הש"ס דמתניתין איירי בקיבל עליו אחריות דאם כן מאי איריא משכון אפילו פקדון נמי דמשמע דפשיטא ליה דבפקדון ממש נמי אם קיבל הישראל אחריות החמץ אסור בהנאה לאחר הפסח משום קנסא. ולע"ד תימא גדולה לומר כן דכיון שגוף החמץ הוא לגמרי של עכו"ם אם כן מילתא דפשיטא היא שאם עבר הישראל ולא ביערו צריך להחזיר החמץ לעכו"ם מיד וזה ביעורו שאומר לו הרי שלך לפניך והעכו"ם צריך לקבל ממנו שאין זה בכלל אחריות ואיסור הנאה נמי לא שייך בכה"ג כיון דדידיה קא מהדר ליה וכ"כ בעל מג"א בסימן ת"מ ע"ש וא"כ לפ"ז נהי דסברת התוספות דבמשכון כה"ג אסור בהנאה מטעם אחריות היינו כיון שהמשכון קנוי מיהא לישראל לשיעבוד ולאפותיקי ושייך למיקנסיה משא"כ בפקדון גמור אפשר דהתוס' גופייהו מודו דלא שייך למיקנסיה. ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בהא דלא מוקי מתניתין בהכי בלא"ה לא נתבאר ואין להאריך יותר. אחר זה ראיתי בל' הירושלמי בשמעתין דהך מילתא דפקדון של עכו"ם ביד ישראל וקיבל עליו אחריות פליגי בה אמוראי אי שרי לאחר הפסח או אסור ע"ש. אלא דאפשר דמאן דאוסר היינו דוקא באכילה ולא בהנאה כן נ"ל ולדעתי צ"ע לדינא דבלא"ה כיון דלאחר הפסח אינו אלא קנסא דרבנן א"כ בפלוגתא דאמוראי אית לן למיזל לקולא ודוק ותו לא מידי:

במשנה האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג ופרש"י ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ. והיינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיתוקמי כרבנן דרבי נחוניא דחייבי כריתות אפילו מזידין חייבין בתשלומין והוצרך לפרש כן משום דלקמן מוקמינן עיקרא כרבי נחוניא ב"ה ולדידיה ע"כ איירי ששגג בשתיהן כפרש"י לקמן ואפ"ה חייב והיינו לשיטתו לעיל דף כ"ט דאפילו ר' נחוניא מודה דבחייבי כריתות ומיתות שוגגין חייב כדפרישית לעיל מ"מ למסקנא דשמעתין משמע ליה לרש"י דטעמא דתנא דמתניתין משום דבשוגג לפי מדה משלם דבהכי ניחא לן לאוקמי מתניתין אליבא דהלכתא דחמץ אסור בהנאה דלא כר"י הגלילי דהא בכולה מתניתין דלעיל קתני להדיא דחמץ אסור בהנאה כן נראה לי בכוונת רש"י: