מסכת פסחים דף ג׳ עמוד א׳

המפלת אור לשמנים ואחד בכריתות בפרק קמא דקיימא לן זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול שתביא על הלידה שלפני מלאות ועל הלידה שלאחר מלאות קרבן אחד ולא יותר תלמוד לומר זאת שאם ילדה לאחר מלאות כגון שטבלה לסוף שבועיים של נקבה ונתעברה והפילה אם תוך מלאות הפילה נפטרת בקרבן אחד ואם לאחר מלאות הפילה כבר נתחייב' בקרבן הראשון קודם לידה שניה ולבסוף מלאות של לידה שניה תביא שתי קרבנות ואם הפילה ליל של כניסת שמונים ואחד שכבר עברה מלאות שלה אבל עדיין אינה ראויה להבאת קרבן שאין קרבן נשחט בלילה:

בית הלל מחייבי שתי קרבנות דלאחר מלאות קרינא ביה ובית שמאי פוטרין אותה בקרבן אחד כדמפרש טעמייהו:

מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים וא' הלא אתם מודים לנו שאם לא הפילה הלילה והפילה למחר שחייבת אף כשהפילה אור לשמונים ואחד תתחייב שהרי לכל דבר זמן היום והלילה שוים:

אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן בתמיה ועוד ראיה אחרת דהואיל ושוה לו לטומאה שעד שקיעת החמה של שמונים דמיה טהורים ואם תראה לאחר שקיעת החמה דמיה טמאין כאילו היא רואה למחר ולמה לא ישוה לו אף לקרבן שכשם שאם תפיל למחר תתחייב כך תתחייב על הוולד של לילו ותשובת בית שמאי במסכת כריתות היא שנויה לא אם אמרתם ביום שמונים ואחד שכן יצתה לשעה הראויה להביא בה קרבן לפיכך נתחייבה בקרבן הראשון ושוב אין לידה השניה נפטרת בו תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד שלא יצתה מידי וולד הראשון לשעה הראויה לקרבן והדמים שאתם אומרים אינן מוכיחים שהרי הפילה תוך מלאות דמיה של לידה טמאין ופטורה מן הקרבן:

אור לשלישי לאור כניסתו של שלישי ה"נ גרסינן אור לשלישי ואשלמים קאי דכתיב בהו ביום זבחכם יאכל וממחרת וצוה לשורפו לבוקרו של שלישי יכול יהא נאכל ליל שלפניו:

זבחים נאכלים ליום אחד תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל ושלמים נאכלים לשני ימים מה להלן לילה אחר היום דכתיב בגופיה דקרא לא יניח ממנו עד בוקר הא כל הלילה אוכל וכן פסח לא תותירו ממנו עד בוקר אף כאן לילה אחר הימים הכתובים בה:

ת"ל וממחרת והנותר עד יום בעוד שהוא יום ממחרת אכול ולא משתחשך:

מה להלן תיכף לאכילה שריפה כשכלה זמן אכילתן מתחיל זמן שריפתו כדכתיב והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו:

אם שיוה לו לטומאה חזרו ב"ה מזה הטעם מתשובתם של ב"ש וטעמייהו כדתניא פ"ק דכריתות (דף ח.) או לבת לרבות אור לשמונים ואחד:

תלמוד לומר ביום תימה אמאי איצטריך עד יום תיפוק ליה דאינו נאכל אור לשלישי מדאיצטריך ביום דאי ס"ד דנאכל פשיטא דאינה נשרפת באותו לילה דתיכף לאכילה שריפה ויש לומר דאי לאו עד יום ה"א נאכל ואיצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן:

שהרי בזב קראו מרכב וכו' מרכב ומושב אין דינו שוה דנוגע במרכב אין טעון כבוס בגדים כדמוכח בתורת כהנים ובריש מסכת כלים והשתא קשה לר"י היכי קאמר דבאשה קרוי מושב אם ר"ל אפי' אוכף שיש לו דין מרכב אף באשה שינה הכתוב לקרותו מושב לדבר דרך כבוד דהא לקמן משני משום ביעתותא דגמלא אורחא הוא אלמא לשנות הדבר ממה שהוא אין לכתוב דרך כבוד ונראה לר"י דה"פ ובאשה קראו מושב מרבויא דקרא דמושב דהכי איתא בתורת כהנים אשר היא יושבת עליו זה מושב כלי זה מרכב לימדנו הכתוב לספר בלשון נקיה שלא כתבו בהדיא כמו בזב:

תא שמע אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו ואימתי משיאין עליו לאור עבורו ש"מ אור אורתא הוא ועוד יש משנה אחרת כי אור אורתא הוא דתנן בכריתות פ' המפלת לאור שמונים ואחד ב"ש פוטרין מן הקרבן וב"ה מחייבין כו' פי' יולדת נקבה שטבלה לאחר י"ד ושמשה ונתעברה והפילה לילי פ"א כלומר שלמו פ' יום ימי טוהר ובמוצאי פ' בלילה לילי פ"א הפילה ב"ש פוטרין מן הקרבן על זה הנפל שהיו אומרים הקרבן שהיא מביאה על הלידה פוטר זה הנפל שהרי ביום פ"א נתחייבה בקרבן הלידה וכל מה שהיה מקודם אותו הקרבן פוטרם זה הקרבן וב"ה [מחייבין דהלילה] כיום פ"א הוא חשוב הלא אם ראתה דם לילי פ"א דם נדה הוא ולא דם טוהר פירוש הנה הלילה והיום שוין לטומאה כי ראיתה לילי פ"א וראיתה יום פ"א שוין לטומאה נדה היא בין ביום בין בלילה כך אם הפילה לילי פ"א כאלו יום פ"א הפילה וכשם שחייבת קרבן אחר המפלת יום פ"א כך חייבת קרבן המפלת לילי פ"א ומדקאמרי ב"ה מאי שנא [אור] פ"א מיום פ"א ש"מ אור אורתא הוא ש"מ:

[ועוד] ת"ש דתניא יכול יהא זבח השלמים נאכל לאור שלישי ודין הוא וכו' ונסיב ליה תלמודא ת"ל והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ש"מ אור אורתא הוא ש"מ. פשוטה היא מיהו אנו מפרשי' ראש דברים התודה נאכלת ביום שנשחטת ובלילה והנותר בבקר נשרף שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל וגו' דינה להאכל יום שנשחטה וכל הלילה ובקר שהוא תכף לאכילתה כלומר עכשיו כשנאסר באכילתה תהיה שרפתה וזהו זבחים נאכלין ליום אחד כך זבח השלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת נאכלין בו ביום שנשחטין ובלילה ומחר וכיון שחשך נאסר באכילתן הייתי אומר ישרפו אותה הלילה ותהא שריפתן תיכף לאיסור אכילתן ת"ל והנותר ביום השלישי באש ישרף ביום ישרף ולא בלילה ש"מ אור אורתא הוא ש"מ: ת"ש אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה וכו' ועוד תא שמע לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר ש"מ אור אורתא הוא שמע מינה.

ותנא דידן אמאי קרי ללילה אור ואמרינן לישנא מעליא כלומר לא בעי למיתנא לילה שהוא חשך אלא קראו לחשך אור כגון דקרו לסמיא סגיא נהורא וכדאמרינן אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה שהן י"ג אותיות ואלו כתב בה"א הטמאה היה די לו ומפני מה הוסיף שמונה אותיות משום שלא להזכיר שם טומאה.

ודברי רב פפא ורבינא ורב אחא כענין הזה ופשוטין הן:

בזב קראו מרכב שנאמר וכל המרכב אשר ירכב עליו יטמא ובאשה כתיב (ויקרא טו כ) וכל אשר תשב עליו יטמא ומפני מה לא הזכיר באשה מרכב שהמרכב הוא בפיסוק רגלים והוא דרך גנאי באשה הזכרת פיסוק רגלים במקום שאפשר לו להזכירו בלשון שבח אבל ברכיבת הגמל וכיוצא בה משום פחד שמתיראה לרכוב דרך ישיבה שלא תפול אי אפשר שלא להזכיר רכיבה אין עליו כלום.

היולדת יש לה ימי טומאה וימי טהרה שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש ימי טהרה לזכר וכפלים לנקבה וכשמלאו ימי טוהר לבן או לבת מביאה קרבן כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ודבר זה אפי' בנפל כל שהפילה לאחר ארבעים שאלו בתוך ארבעים אינה טמאה לידה וכל שאין בה טומאת לידה אינה טעונה קרבן הא כל שאחר ארבעים טמאה וטעונה קרבן ואם לא הוכר הנפל אם זכר אם נקבה נותנין לה חומרי זכר וחומרי נקבה הואיל ומ"מ שלמו ארבעים יום לעיבורה שהוא זמן הראוי להכרה ואע"פ שלא הוכר לאיזו סבה ויושבת שבועים לטומאה ועשרים וששה ימים לטהרה ואינה מביאה קרבן עד מלאת שמונים וכל שילדה או הפילה וחזרה בימי טהרתה ונתעברה והפילה אם בתוך מלאת לולד הראשון הפילה אינה טעונה אלא קרבן אחד אלא מונה מעת שהפילה בשניה ואחר מלאת של שניה מביאה קרבן אחד לשתיהן וכן לכמה אבל אם הפילה לאחר מלאת כגון ביום פ"א אע"פ שלא הביאה עדיין קרבן ראשון טעונה שני קרבנות ולא עוד אלא אפי' הפילה בלילה שמחרתו שמונים ואחד אע"פ שאינה ראויה לקרבן ראשון עד למחר הואיל ומ"מ שלמו ימי טהרה והרי לילה זו שוה למחרתה לטומאה ר"ל שדמיה טמאים אף היא שוה לו לקרבן לטעינת קרבן שני ואי אתה מפרשה בליל מ"א ולזכר שאפי' הפילה ביום מ"א שכבר נתחייבה בקרבן ראשון אין בו חיוב קרבן שני שהרי כשתסיר מהם שבעת ימי טומאה נמצאת מפלת ביום שלשים וארבע לעיבורה והרי לא נגמרה צורת הולד עדין ואין טומאת לידה ולא חיוב קרבן לעולם עד שיוכר בין זכר לנקבה או עד שיגיע זמן הראוי לכך שזהו זמן השלמת ארבעים לעיבורה שנאמר ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת עד שיכיר בין בן לבת ודבר זה יתברר במסכת כריתות:

השלמים נאכלים ביום זביחתם וכל הלילה ומחרתה עד שתשקע החמה ונמצאת אכילתם שני ימים ולילה אחד ומה שנותר מהם מכאן ולהלן טעון שריפה אלא שאין שריפתם תכף שעבר זמן אכילה אלא עד מחרתו והוא בקר יום שלישי שאין שורפין את הקדשים אלא ביום והתודה אע"פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה שנאמר ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ומ"מ נאכלת ליום ולילה והנותר מכאן ולהלן תשרף מיד הואיל ויום הוא וכל אלו שנאמ' בהם שיעור יום ולילה פירושו עד שיעלה עמוד השחר אלא שחכמים עשו בהם סייג עד חצות כמו שביארנו במסכת ברכות:

יום הכפורים חמש תפלות יש בו ערבית של כניסתו ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה ובכלן מתפלל שבע ומתודה לאחר תפלתו וערבית של יציאתו שהוא חול מתפלל שמונה עשרה ואינו פוטר עצמו במעין שמונה עשרה ר"ל הביננו שהרי צריך לומר הבדלה בחונן הדעת:

לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ואע"פ שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות אותם המקומות אין בהם לשון מגונה שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו אסור ואם הוא במגע הטומאות אף זה אין בו גנאי אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה וכמו שאמרו בפרק חלק ומי איכא טמאים וטהורים בההוא שעתא אלא מאותם שלא נעברה בהם עברה ומנא ידעי כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעברה בהם עבירה ויש לך לשאול ואם אין התיבה קולטתו היאך אמר ליכנס שם מהם וכדאמרת מן הבהמה אשר איננה טהורה תדע שכך הוא פי' המקרא מן הבהמה הטהורה במינה ר"ל שכל המין שבה נקי מזה ומאותה שמינה טמא בטומאה זו אלא שאותו הזוג מיהא יהא נקי ואע"פ שהיה יכול לומר אשר לא טהורה לא היה הלשון מתוקן כל כך ולימד שראוי לעקם עד שיחזיר את הלשון לנקיות בלשון צח ומתוקן אחר שהוא נאמר על ענין גנאי וכן בבעל קרי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכן בלתי טהור הוא כי לא טהור הא למדת שכל שיש בו לשון גנאי ראוי להאריך ולעקם שלא להוציאו בפה ואע"ג דכת' אשר תצא ממנו שכבת זרע כל שאינו על ידי הרהור חטא אלא על ידי תשמיש וכונת זרע אין כאן לשון גנאי שאין זה אלא לשון שכיבה לכונת העמדת המין הא קרי שעל ידי הרהורא דחטאה הוא לשון גנאי והוצרך לעקם בו אבל כל שאין בו לשון גנאי אינו צריך לעקם אע"פ שאין בו לשון כבוד כדי לספר בלשון כבוד אדרבה ישנה בלשון קצרה הא כל שהוא בשיעור אחד שאין צריך עקום ראוי לספר בלשון כבוד שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב:

והענין הוא שהזב מטמא מדרס אף בלא מגע במשכב ובמושב והנוגע במשכב ובמושב שלו או הנושאו אע"פ שלא נגע בו הזב כגון מצעות זו על גב זו טעון כבוס בגדים ומקראות שבענין זה ואיש כי יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב והיושב על הכלי אשר ישב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב אבל מרכב הזב ר"ל תפוש שלו והוא אותו דף שלפניו והוא הקרוי בלע"ז ארצו"ן או אחד משאר כלים הנכללים בכלי מרכב כגון זרז אשקלוני והוא דבר שחובשין בו את החמור וקצת שאר כלים כיוצא באלו כמו שיתבאר בכ"ג של כלים אין מגעו טעון כבוס אלא טובל ומעריב שמשו וטהור שכל שהוא בכלל כלי מרכב אפי' שכב או ישב עליו אין מגעו טעון כבוס כמו שיתבאר בכ"ג של כלים אבל הנושאו טעון כבוס אבל את שכנגד התפוש מאחריו הואיל והצלעות נשענות בו הרי הוא בכלל מושב ומקראות שבענין המרכב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו ואלו הן דינים האמורים בזב ואין ספק שכך הדין בזבה ונאמרו בה שלש מקראות הראשון במשכב והוא שאמר וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו והשני במושב והוא שנ' וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ואח"כ חור וכתב בה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב ופי' המקרא אם על המשכב הוא דינו כמו שאמרנו אבל על הכלי שהיא יושבת עליו בנגעו בו יטמא בלא כבוס בגדים ועל כרחך ישיבה זו פירושה במרכב שהרי מושב טעון הוא כבוס בגדים והוא שדרשו על מקרא זה בתורת כהנים בנגעו בו יטמא איזהו דבר שחלוק בין משאו למגעו הוי אומר זה מרכב הא למדת שהוציא מרכבה בלשון מושב מפני שאין פיסוק רגלים לשון כבוד אצלה אא"כ היא צריכה כן לאיזו יראה כגון ותרכבנה על הגמלים מיראת הגמל לרוב גבהו לרכב עליהם לבטח וכן והיא רוכבת על החמור משום ביעתותא דליליא:

וממה שכתבנו למדת שמה שהקשו בגמרא ובדאורייתא מי לא כתיב טמא עד שתירץ כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד נפישי אהדדי משתעי בלשון קצרה לא נאמר אלא בין לשון כבוד ללשון שאינו של כבוד שטמא האמור בתורה אינו לשון גנאי אלא לשון שאינו של כבוד הן שתהא טומאה של איסורי מאכלות הן טומאה של מגע המת ושאר הטומאות ולא עוד אלא שבאיסורין ראוי להזכירו בלשון שאינו של כבוד להבאישם הא לענין לשון של גנאי ראוי לו אף להאריך כדי שלא לספר בלשון גנאי:

בגמרא שאלו על משנתנו מפני מה תפש בה לשון אור שהוא לשון מסופק והיה לו לשנות לילה שהוא לשון מבואר שאין לטעות בו והשיב לו לישנא מעליא נקט וכדאמר ר' יהושע לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו ותנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד ודבר זה לא מפני שלילה דבר מגונה או אף לשון שאינה של כבוד עד שתהא זו של ר' יהושע או אף זו של ר' ישמעאל ראויה להביא עליו אלא שאחר שלמדנו מדבריהם שראוי לאדם להרחיק מלשון מגונה וכן לחזור בקצת דברים אחר לשון כבוד אף בזו אע"פ שאין כאן צורך שהרי אין כאן לשון שאינו של כבוד מ"מ מתוך שהוא פתח דבריו ראה לתפוש בו לשון מהודר שבמהודרים וכדכתי' פתח דבריך יאיר ואע"פ שתפש לשון זה בלאור שמונים ולאור עבורו ולאור שלישי אע"פ שאינו פתח דברים באלו אין חשש ספק שהוא לילה לפי ענינם אבל בזו שהיה בו לספק בשחרית היה לו להזכיר לילה אא"כ משום פתח דברים ומ"מ גדולי המפרשים חוככים לומר בה מה ראו להזכיר אור במקום לילה אף במקום שאין לספק בו וכן למה שנו את המדה להזכיר לילה בכמה מקומות אע"פ שהיה לספק בהם והוסיפו בענין זה שכל המקומות שהוא ראוי להתחיל בהם בתחילת הלילה כגון בדיקת חמץ ומשואות הוא שונה אור כלומר קודם שיחשך לגמרי ואור שמונים ואור שלישי אף הם לצורך נשנו שלא תאמר שכל שיש עדיין שם אור היום יהא נידון כיום שלפניו:

תוספות בד"ה ת"ל ביום כו' ואצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה כו' עכ"ל דמהא דתכף לאכילה שריפה לא הוה ממעטינן לילה של אחריו דלא שמעינן מינה אלא בשכלה זמן אכילתו מתחיל זמן שריפתו כדמשמע מפירש"י וק"ל:

ברש"י ד"ה אם שיווה לו וכו' שעד שקיעת החמה של שמונים דמיה טהורים כצ"ל:

ד"ה מה להלן וכו' כדכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו כצ"ל:

בתו' ד"ה ת"ל ביום וכו' ואיצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחר כן פי' אם לא שרפו ביום ג' צריך להמתין עד יום ד' ולא ישרפנו ליל ד' ודו"ק:

ד"ה שהרי בזב וכו' לדבר דרך כבוד כו' זה אינו דהא אתי למעוטי כן פי' הר"ן ע"ש:

ע"א בפירש"י בד"ה אם שיוה לו כו' ותשובת ב"ש במס' כריתות כו' עכ"ל. לכאורה דברי מותר הן ואין זה דרך רש"י ז"ל ואפשר שכוונתו בזה ליישב הא דפשיטא ליה לתלמודא הכא למיפשט דאור אורתא ואמאי לא דחי כדלעיל דאיכא למימר דאור עמוד השחר ויום היינו הנץ החמה ואע"ג דפשיטא דלב"ה אפילו בלילה מחייב ליה מדקאמר אם שיוה לו לטומאה מ"מ איכא למימר דנקיט אור לרבותא דב"ש דאפילו עד הנץ החמה פטר ליה וע"ז מייתי רש"י דתשובת ב"ש שכן שעה שראויה להביא בה קרבן וא"כ ע"כ מעלות השחר ב"ש נמי מודו דהא ראויה להביא קרבן כדתנן במגילה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר וק"ל:

בגמרא ת"ל והנותר עד יום בעוד יום הוא נאכל כו' ונראה דמיתורא דעד יום דריש ליה דהוה ליה למיכתב והנותר ביום השלישי אע"כ דהכי קאמר והנותר משכלה יום המחרת עד יום השלישי ישרף:

שם יכול ישרף מיד ואע"ג דגבי פסח דכתיב עד בוקר באש תשרפו ודרשינן מיניה ליתן בוקר שני לשריפתו אלמא דאע"ג דיכול לשורפו במי"ט אפ"ה אין שורפין קדשים בלילה מ"מ איכא למימר דשאני התם כיון שאין יכול לשורפו סמוך לאכילתו נדחה ליום בוקר שני משא"כ הכא דאפשר לשורפו סמוך לאכילתו טפי עדיף כדמסיק ודין הוא:

בתוס' בד"ה ת"ל ביום תימה אמאי איצטריך כו' וי"ל דאי לאו עד יום כו' ואיצטריך ביום שלא ישרף בלילה שאחר כן עכ"ל. ואף ע"ג דלמאי דפרישית בסמוך ילפינן הא מילתא מפסח דנתן הכתוב בוקר שני לשריפתו מכל מקום איכא למימר שאני התם כיון דאין שורפין אותו בבוקר ראשון שהוא י"ט א"כ בוקר שני כבוקר ראשון חשוב כמ"ש התוספת ביבמות דף ע"ב ע"ב ע"ש משא"כ הכא ס"ד דהיכא שלא שרפו ביום בתחלת זמנו יכול לשרפו אח"כ בלילה מש"ה איצטריך ביום. אלא דאכתי איכא למידק דבהאי סוגיא גופא דיבמות מסקינן מדרשא דוהנותר דאפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום מיתורא דו' וה' ומשמע שם דהודה לו רבי יוחנן ע"ש אלא דנ"ל דהאי דרשא דוהנותר דדרשינן התם היינו דווקא והנותר מבשר הזבח ביום השלישי דמייתי נמי הכא ואדרשה דביום סמיך דכיון דדרשינן מביום דאינו נשרף בלילה שייך למידרש נמי מו' וה' דוהנותר דאפילו שלא בזמנו נמי דינא הכי דנשרף ביום דוקא משא"כ בלאו דרשא דביום לא שייך לידרוש מיתורא דוי"ו וה' למעט שריפת לילה כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא ת"ש דתני דבי שמואל לילי י"ד בודקין כו' אלא בין רב הונא ובין רבי יהודא אור אורתא. נראה דמכל הני תיובתא דמייתי מעיקרא דאור אורתא אכתי לא הוה צריך לומר דרב הונא נמי אית ליה אור אורתא דנהי דאשכחן בכל הני דוכתי דאור אורתא מ"מ איכא למימר דמשמע הכי ומשמע הכי בכ"מ היכא דמוכח לפי ענינו ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת התוספות שכתבו בד"ה ראב"י דלמסקנא משעת האור דקאמר היינו עמוד השחר וכדפרישית משום דמוכח ואם כן ה"נ איכא למימר דלרב הונא לא משמע כלל דניבדוק מאורתא כדפרישית לעיל בתחילת דבריו וכדמקשינן נמי לקמן ונבדוק מצפרא שהוא זמן זריזין משא"כ מדאשכחן דתנא דבי שמואל ליל י"ד ע"כ הדר ביה. ולפי זה נ"ל עוד דהא דלא מייתי מעיקרא מתנא דבי שמואל דאיירי להדיא מבדיקת חמץ גופא דאכתי מצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא דתנא דבי שמואל סבר כתנא דבי רבי ישמעאל די"ד נקרא ראשון ולית ליה נמי דרשא דביום כתיב כמו שאבאר לקמן דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא וא"כ עיקר מצותו מדאורייתא מיד בתחילת ליל י"ד שנקרא ראשון יתחיל להתעסק בהשבתתו דהיינו בדיקה וכמ"ש בשם הר"ן ז"ל משא"כ תנא דמתניתין דקתני אור ולרב הונא הוי דווקא יממא א"כ אית ליה דרשא דביום או דרשא דאך חלק וא"כ לא שייך לאקדומי טפי מצפרא שהוא זמן זריזין או תחלת מצותו משא"כ השתא דמייתי כל הנך דוכתי דאור אורתא ואשכחן נמי דתנא דבי שמואל לילי א"כ לית לן למימר דאור דמתני' היינו יממא ולאפושי בפלוגתא. ועוד דלא הו"ל למיתני אור כיון דאיכא למיטעי כן נ"ל:

בגמרא דאמר ריב"ל כו' שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות כו' ואע"ג דאשכחן נמי תשע איכא למימר דסבר דמהתם ליכא למשמע מיניה דהא בלא"ה יהיה טהור יהיה מיותר דהא מצי למיכתב אשר לא טהור אע"כ דיהיה לשום דרשא ורב פפא סובר דכיון שעיקם שייך נמי למיכתב יהיה ובדרשא דרב אחא בר יעקב לא משמע להו משום דלא הוי אלא בנביאים דאשכחן לשון כפול טובא תדע דבלא"ה כי לא טהור הוא מיותר לגמרי ורב אחא גופא סובר דכיון דכתב בלתי טהור איצטריך למיכתב נמי כי לא טהור ואפשר דאתא לאשמעינן דאע"ג דמסתמא כבר טבל דוד לטומאת קריו אפילו הכי אסור באכילת שלמים כי לא טהור לגמרי וטבול יום אסור בקדשים כן נ"ל:

שם שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה והקשו במפרשים אמאי לא מייתי קרא קמא שנאמר בשעת הציווי ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ולענ"ד לא קשה מידי דבשעת הציווי לנח לא שייך לומר הטמאה דאכתי לא ידע נח איזה נקרא טמאה עד שהראה לו הקב"ה מכל מין ואם כן מסתמא לא הוצרך להראות לו אלא מיני הטהורים שהן שבעה מינים לחוד וא"כ שפיר קאמר מן הבהמה אשר לא טהורה היא והיינו אותן שאיני מראה לך באצבע או אומר לך שהיא טהורה משא"כ במעשה שכבר ידע נח דאותן שלא הראה לו הן טמאים ועוד שהרי מאיליהן באו אל התיבה ואם כן שפיר הו"מ למיכתב הטמאה אע"כ דמשום ל' נקייה הוא כנ"ל נכון:

גמ' שהרי עקם הכתוב עי' מדרש רבה ריש פ' אמור:

לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו נראה לי בס"ד אומרו 'לְעוֹלָם' רוצה לומר בין במילי דשמייא בין במילי דעלמא. ונראה רמז לדבר זה שֶׁפֶּה במילואה כזה פ" ה שי" ן ה" א המלוי הוא אותיות 'נָאֶה' לרמוז שיוציא משפתיו דָּבָר נָאֶה ולא דָּבָר מְגֻנֶּה. גם יש לדקדק אותיות 'פֶּה' במילואם כזה פ"ה ה"י הוא אותיות הַיָּפֶה, פירוש הפה צריך לדבר בו בלשון הַיָּפֶה ולא מְגֻנֶּה.

שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו לא אמר שֶׁהֲרֵי הֶאֱרִיךְ אלא שֶׁהֲרֵי עִקֵּם לרבותא כי מלבד האריכות נקיט לשון מעוקם שלא קראה טמאה כשמה בלשון ישר אלא עִקֵּם הלשון ואמר 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' ולפי זה נמצא אמר י"ג אותיות במקום שהיה די בחמשה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (איוב יד, ד), רוצה לומר שהוצרך לומר לשון טהור במקום לשון טמא, לֹא אֶחָד כלומר בפסוק זה שכתב מספר 'אֶחָד' [13] אותיות במקום שהיה די לכתוב חמשה אותיות. או הכוונה 'לֹא אֶחָד' על יחידו של עולם שהוא יתברך דבר בתורה בלשון טהור במקום לשון טמא.

רַב פָּפָּא אָמַר תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כג, יא) "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה". הא דלא הביא רבי יהושע בן לוי דקדים לרב פפא פסוק זה שיש בו רבותא יותר מפני דיש לומר היכא דמדבר דברים לנכח שאני, ולכן כאן שאומר 'כִּי יִהְיֶה בְךָ' דמדבר לנכח, לכך דקדק למנקט לשון נקיה, ולזה הביא 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' דאינו מדבר לנכח. והא דרב פפא לא חשיב וא"ו ד'טָהוֹר'? אפשר כי יש הפרש בחסרות ויתירות בין ספר תורה דרבינא ובין ספר תורה דרב פפא וכמו שאמרו התוספות ז"ל במקום אחר דהיה שנויים בספרים שלהם זה מזה, או אפילו דכתוב אצלו 'טָהוֹר' מלא בוא"ו לא חשיב ליה רב פפא מפני שאינו יוצא במבטא אלא מובלע בין האותיות ואות ה"א שהוא בסוף תיבה מנכר טפי. והא דלא הביאו רבי יהושע בן לוי ורב פפא פסוק שהביא רב אחא בר יעקב [כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר (שמואל א' כ, כו)] דאית ביה רבותא טפי שהאריך בט"ז? היינו משום דניחא להו יותר להביא פסוק מן התורה וגם שהוא דבר היוצא מפי הגבורה, מה שאין כן פסוק רב אחא בר יעקב הוא מן הנביאים וגם הוא דבורו של שאול המלך ע"ה ופשוט. אך מקשים מאי קא מוכח מפסוק זה דהכא, בלאו הכי ראינו שהאריך שלא לצורך דאף על גב דאמר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' האריך ואמר 'כִּי לֹא טָהוֹר'? ומתרצים מה שנאמר 'כִּי לֹא טָהוֹר' לא האריך בכדי אלא כיון לגנותו בזה דרוצה לומר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' הוא מחמת קרי ולא ראה הקרי מחמת אונסו אלא ראה מחמת 'כִּי לֹא טָהוֹר' בלב שיש לו הרהורים רעים ח"ו, ולכך רואה קרי עכ"ד. ולפי זה לא נתרצה הקושיא דהשתא אינו מוכח שהאריך ט"ז אותיות כיון דאם היה אומר מקרה טמא הוא היה גם כן מוכרח להוסיף ולומר 'כִּי טָמֵא' הוא כדי שלא יאמר שהיה לו הקרי מחמת אונס ואם כן עתה דלא נקיט טמא לא הוסיף ט"ז אותיות אלא רק י"ג אותיות? ונראה לי בס"ד דאם נקיט הכי כי אמר 'מִקְרֶה טָמֵא' הוא לא היה נצרך להוסיף 'כִּי טָמֵא הוּא' כדי להודיע שלא ראה הקרי מחמת אונסו כי זה מוכח בלאו הכי מן הכפל של 'מִקְרֶה טָמֵא' דהיה די לומר 'מִקְרֶה הוּא' והוסיף 'טָמֵא' לומר זה המקרה הוא טָמֵא בעצם שלא ראהו לאונסו אלא בא מצד טומאת עצמותו ונמצא כי עתה שהוצרך לעקם ולומר 'מִקְרֶה לֹא טָהוֹר' הוצרך להוסיף 'כִּי לֹא טָהוֹר' כדי לגנותו ביותר.

וְהָכְּתִיב (בראשית כד, סא) "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים"? הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים, אוֹרְחָא הִיא. יש להקשות וכי סלקא דעתך דאסור לרכוב האשה בפיסוק רגלים כדי שבא לתרץ הכי? והלא אין דבר זה אמור אלא כדי שיהא מספר בלשון נקיה ואם כן אף על גב דרבקה רכבה על הגמלים עם כל זה מן הראוי שיאמר הכתוב 'וְתֵשֵׁב עַל הַגְּמַלִּים' שיכנה את המרכב בלשון מושב! ונראה לי בס"ד כי באמת מדברי רבי ישמעאל שפירש ואמר הכתוב קראו 'מוֹשָׁב' משום לשון נקיה יש לנו ללמוד דאף על גב דאין איסור לאשה לרכוב בפיסוק רגלים מכל מקום אורח ארעא שתהא יושבת על הבהמה בלתי פיסוק רגלים כמנהג הנשים בערי אירופא דמלמדין את הנשים לרכוב מן הצד בלתי פיסוק רגלים וזה יקרא 'מוֹשָׁב'. ודבר זה נלמד מדברי רבי ישמעאל מכל שכן, דאם לשון רכיבה המורה על פסוק רגלים לא נקיט באשה משום דלאו אורח ארעא, כל שכן הוא דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפסוק רגלים. והשתא שפיר מתרץ התם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים כלומר הן אמת דהיה מן הראוי למנקט קרא גבי רבקה לשון 'מוֹשָׁב' דהוא לשון נקיה, מכל מקום נקיט לשון רכיבה המורה על פיסוק רגלים ללמדנו דבר אחר לפי דרכו והיינו דכל כי האי גוונא דאיכא 'בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים' אוֹרְחָא הִיא דגם האשה תרכב בפיסוק רגלים. והוצרך ללמד דבר זה יען כי מלשון דנקיט גבי זבה מוכח דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפיסוק רגלים ולכן כדי שלא נחשוב דאזהרה זו היא בכל מקום ובכל גוונא לכך נקיט הכתוב לשון רכיבה בגמלים ובהר ללמדנו במקום בִּיעֲתוּתָא שאני. ולכן בארצות הערב שאנו דרים בהם כיון דאין דרך הנשים לרכוב בשביל טיול כאנשים על כן לא נתלמדו הנשים בין ישראלים בין נכרים מנהג ערי אירופא שרוכבים מן הצד בלי פיסוק רגלים שזה נקרא 'מוֹשָׁב' אלא רוכבים בפיסוק רגלים.